בקיץ תש"ג, כשבאו אלינו הידיעות על חורבן יהדות אירופה, סידרה האוניברסיטה העברית, על פי יזמתו של פרופ' ב. דינור, שורה של הרצאות פומביות על תשע קהילות גדולות שנחרבו. על כל מרצה הוטל התפקיד לתת סקירה כוללת על תולדות קהילה אחת ועל אופייה. ההרצאות נדפסו בספר השמיני של "כנסת", תש"ך.

הנני מפרסם כאן מחדש, לקראת יובל אלף שנים של קהילת פראג, את ההרצאה כמו שהרציתי אותה אז. ב- 24 שנים שעברו מאז יצאו מחקרים רבים על הנושא, נוסד המוזיאון היהודי המדיני בפראג והייתה לי האפשרות לקרוא את כתב-היד של הכרך הראשון של תולדות היהודים בארצות הבוהמיות שאותו כתבה ד"ר רות גולדשטיין ושמכון לאו בק בירושלים עומד להוציאו. למרות זה לא שניתי את נוסח ההרצאה.

זכות גדולה נתגלגלה לידי, שאוכל להרצות לפניכם על פראג, עיר מולדתי. כשאני מנסה, בתורת פתיחה למצוא נוסחה, שתציין ותכלול את האטמוספירה המיוחדת של קהילת פראג, הרי הקו הבולט בה לעיני: פראג הייתה עיר של מזיגת התרבויות, ותרבותנו, תרבות-ישראל, הייתה בין אלה שהטילו את חותמן על פני העיר המופלאה הזאת. ולכן הרגשנו אנו, יהודי פראג, על כל צעד ושעל את החלק שלקח עמנו בעיצוב אופייה של העיר.

אינני מתכוון לעיר היהודית, לגטו וזכרונותיו דווקא. ודאי: בית העלמין העתיק עם חמשה-עשר אלף, או יותר, מצבותיו, היה פאר העיר, וכן היו בתי-הכנסת מסביבו, וה"אלנטיי-שול" ביניהם בשורה הראשונה. כשירדנו במדרגותיו למטה - בחינת "ממעמקים קראתיך" - ואופפתנו האפלה הקרירה וספוגת-הסוד של בית-התפילה, וכשהבטנו למעלה, לאורך החלונות הגבוהים והצרים, הרגשנו, עוד כילדים, בדם-עורקינו, את רינון הסיפור, שסיפר לנו אבא, שאין טחים את הכתלים, מפני שדם הרוגי גזרת שנת קמ"ט (1389) עדיין דבוק קרוש בקירות. גורל הגטו חילחל בדמיוננו, אך יחד עם זה ראינו במרכז אולם-התפילה את הדגל העתיק, וידענו, שעוד קרל הרביעי, קיסר גרמניה ומלך בוהמיה, מיסד האוניברסיטה בפראג, נתן ליהודים בשנת 1357 את הזכות לשאת דגל משלהם. ו"הכובע השוודי" הרקום על הדגל הזכיר לנו את אומץ-הלב, שבו הגנו יהודי פראג, יחד עם יתר האזרחים, על הגשר של העיר בשנת 1648. וכשעזבנו את תחום הגטו התנוסס לפנינו הבנין החדש של בית-העיריה ולפני הבית הפסל הגדול של המהר"ל מפראג, מעשה ידיו של הפסל הצ'כי החדש שלון. והפסל מתאר את רגע-מותו של הרב על-פי שירו של המשורר הצ'כי ירוסלב ורכליצקי:

מלאך-המוות שלא יכול להתגבר על הרב, מתקרב אליו בצורת נכדתו הצעירה, המגישה לסבה שושנה - והרב מתכופף אל השושנה, פוסק מלימודו ומת.
וכשעברנו את החצר של בית-הספרים האוניברסיטאי, הזכיר לנו פסלו של סטודנט-לוחם, זכר ל- 1648, את שותפות-ההגנה על העיר בין סטודנטים ליהודים.
והנה עוברים אנו את גשר קרל עם פסליו הרבים בסגנון הברוק. הנה פסלה של מריה ועל חיקה מונחת גוויתו של ישו ועל הפסל המלים של מגילת איכה בתרגום לטיני: "לא עליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי" ובאמצע הגשר הפסל הגדול של ישו הנצלב ומעליו, בנקודה הגבוהה ביותר של הגשר, באותיות עבריות מתנוצצות בזהבם, הפסוק: "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות". ידענו אמנם שעל הפסל כתוב בגרמנית "הוקם על ידי יהודי מנאץ" ושאגדה יהודית מספרת, שהיהודי הזה, אחרי הקימו את הפסל, השליך את עצמו לתוך מי נהר המולדאו, אך לא עמד הכוח לכל סיפור-זוועה זה, לטשטש בלב הילד את הגאווה על כך, שמעל פסל ישו מתנוסס הפסוק של ה"קדושה"!
וכשבאנו אל סביבות ארמון המלך, ה"ראדשין", הנה עמדו הבתים הנמוכים של אותם האלכימיסטים, שהזמין אל חצרו רודולף השני - בתים קטנים אלה שפראנץ קפקה כל-כך אהב! - אך בראותנו בתים-צעצועים אלה, זכרנו את ביקורו של קיסר אוהב-מסתורין זה אצל המהר"ל בגטו ואת מעשה-הקסמים של הרב, שהעביר בשעת הביקור את תמונת הארמון של המלך לתוך חדרו הצר בעיר היהודית.

כך הזכירה לנו כל אבן את חלקנו בתולדות העיר ובאגדותיה. ומן הצד השני של העיר, במזרחה, עומד בית הנכאות של העיר פראג ובו חדר עם סימני-המגן של האגודות המקצועיות היהודיות, וגם הם העידו על מזיגת ההשפעות: בסימן-המגן של הקצבים היהודים נמצא האריה הצ'כי בעל שני הזנבות, וכן במגן המדפיסים היהודים.
פראג הייתה העיר הראשונה שנדפסו בה ספרים עבריים, ועל התנ"ך, שנדפס בשנת 1518, אנו מוצאים את מגנה של עיר פראג: שלושה מגדלים והשער הפתוח מתחתיהם.
עיר זו הייתה במשך מאות בשנים עיר-הבירה של אירופה. והיהודי הגדל בה, הרגיש, ביודעים או בלא-יודעים, מה שהייתי מציין בביטוי לקוח מן ההיסטוריה האחרונה שלנו: שהוא יושב בעיר זו בזכות ולא בחסד.

איני יכול לנסות לספר כאן את תולדות יהודי פראג. החוקרים מסכימים לכך, שבמחצית השניה של המאה התשיעית נמצאו כבר בפראג ובמקומות אחרים בבוהמיה (ביהם) ישובים יהודיים, וגם בזה דעה אחת, שהישובים האלה נוסדו על-ידי יהודים שבאו מגרמניה ועל-ידי יהודים שבאו מביזנץ, כלומר, שנפגשו כאן יהודי המערב ויהודי המזרח, גם דבר זה אפייני לקהילת פראג. ההיסטוריה של הקהילה דומה לזו של קהילות אחרות: תקופות פריחה ותקופות של שוד ושבר.
הפובליציסט הצ'כי ווליטשק השווה את היהודים למכרות חיים של זהב וכסף של השליטים, וההיסטוריון הצ'כי פאלאצקי המשילם לכוורות-דבורים: מגדל-הדבורים רודה מדי פעם בפעם את הדבש שאספו, והוא שומר על הדבורים "שלו", פן יבוא אחר ויקדימו בכך. לא תמיד הצליחו מלכי צ'כיה לשמור על היהודים. כבר הזכרתי את הגזירה של 1389, את התנפלות ההמונים, שאותה תיאר ר' אביגדור קרא בסליחה "את כל התלאה", שמצאה מקומה במחזור למנחה של יום הכפורים. שנים מעטות אחרי זה מתחילה בצ'כיה תקופת ההוסיטים, תקופה מעניינת גם מבחינה יהודית. רות קסטנברג-גלדשטיין הראתה במחקרה על תקופה זו, כיצד שינוי ההשקפה הדתית-נוצרית אצל ההוסיטים שינה את עמדתם כלפי היהודים וכיצד הביאה ההתקרבות אל התנ"ך לידי כך, שבתקופה ידועה חשבו, שהיהודים יקבלו את דתם, בו בזמן, שהיהודים עצמם סברו, שהם, ההוסיטים, עומדים לקבל עליהם את היהדות. שמות של כפרים ועיירות רבים מזכירים עד היום הזה את התקופה: ירושלים, תבור, ירדן, ועוד.

המאה הט"ז והי"ז מציינות את התקופה של פריחת הקהילה.
לא אוכל לספר עליה, עלי להסתפק בהזכרת שמות אחדים: המהר"ל, שעליו אמר הרב קוק ז"ל, שהוא אבי שיטת הגאון מוילנה מצד אחד ואבי החסידות מן הצד השני, ומ. גליקסון ז"ל, שהקדיש לפראג מאמרים אחדים ב"הארץ", אמר עליו, שהוא היה בעל טמפרמנט ציבורי ופובליציסטי מובהק. מוזר הדבר, שאיש זה, התופס על-ידי מלחמתו למתודיקה בריאה בחינוך מקום נכבד בתולדות הפדגוגיה שלנו, נעשה באגדה היהודית לאיש-מסתורין רב-פעלים. אזכיר עוד את ר' יום טוב הלר (בעל "תוספות יום טוב"), את ר' שלמה אפרים לונטשיץ (בעל "עוללות אפרים"), את השל"ה הקדוש, שעלה בשנת 1621 מפראג לארץ-ישראל, את ר' דוד גנז (בעל "צמח דוד"), את ר' דוד אופנהיים, אשר אוסף ספריו הוא כיום פאר הספריה בודיאנא באוכספורד, את ר' יונתן אייבשיץ (שנקרא גם בשם יונתן פראגר).
אזכיר דרך אגב, שפראג הייתה אחד ממרכזי השבתאות. אתעכב במלים אחדות על אישיותו של הרב הגדול, שבו מסתיימת שלשלת-הזהב של הרבנים בגטו פראג: את ר' יחזקאל לנדאו, ה"נודע ביהודה", שהיה רב בפראג בשנים 1793-1755.

ליאופולד לוו מספר במאמרו על אברהם ויוסף פלש וזמנם: בימי התמנותו של רק יחזקאל לנדאו לרב בפראג הייתה המחלוקת מסביב לר' יונתן אייבשיץ כל-כך אקטואלית, עד שאי-אפשר היה למנות רב שלא חיוה דעתו וגילה עמדתו בעניין זה. והנה האגרת שפירסם ר' יחזקאל בדבר הריב (בשנת 1752) הייתה "מעשה-אמן דיפלומטי" עד כדי כך, ששני הצדדים הרבים ראו בו את המועמד הרצוי להם. כך הגיע לפראג וכיהן בה כרב בשנים המכריעות ביותר בחיי הקהילה: בדור שבו התכוננה המהפכה הגדולה, שבסופה עמדה האמנסיפציה וכניסת היהודים אל חיי הארץ המשותפים, ועמהן - הירידה הגדולה של היהדות.

על מידותיו של "הנודע ביהודה" מעיד נכדו, המשכיל וולף לנדאו. בהקדמתו ל"דרושי הצל"ח" של סבו במלים אלה:

"...גודל צדקתו ופרישותו, תעניתים וסיגופים, מי"ז תמוז עד ר"ח אב לא אכל דבר מן החי, מר"ח אב עד תשעה באב לא אכל רק לחם יבש ופיזר אפר על הלחם. מעולם לא עבר עליו חצות-הלילה בשינה. כאשר חלה לפני מותו, אמר: כפרת כל ישראל".

את נשיאותו כרב - מעיד עליו הביאוגרף שלו (קמלהר, מופת-הדור, ע' נ"א) "נהג ברמה, לא נשא פני איש, כשוע כדל, כעשיר כרש". יהודי פראג היו עשירים על אף כל התלאות שעברו עליהם: את זוהר עשרו של השתדלן מרדכי מייזל (מת 1601) ממשילה האגדה העממית ללהבותיו של הר בוער באש. בתחילת המאה הי"ח חגגו יהודי פראג את הולדתו של בן-הקיסר בפאר רב ובפזרנות ושחצנות מרובה, ואין ספק, שעושר זה שהוצג לראווה היה אחד הגורמים, שהביאו לידי הפרעות שערכו המוני פראג יחד עם החיילים הקוראטים של הקיסרית מריה תרזה בשנת 1744, שסופן היה גירושם של היהודים מפראג על-ידי הקיסרית בשנת 1745, שהרחיקום מן העיר לשלוש שנים. מידה זו של שחצנות לא פסקה, כנראה, גם בימי הרב, כי באחת מדרשותיו אנו קוראים:

"והיהודים לובשים מלבושי רוזנים להדמות להם. [הם סוברים] של ידי זה ימצאו חן, ונהפוך הוא מאסו בך, והרוזן שונאו, כי חרפה הוא לו, ועל ידי זה גורמים כובד המס".

על גודל השפעתו ותהילתו של הרב מעיד עוד בשנת 1826, ל"א שנה אחרי מותו, הצנזור קרל פישר, בתתו את הרשיון להכניס את ספרו "אהבת ציון" במלים אלה:

Hos sermones a defuncto celebri et ubiquam apud populum Israeliticum ob doctrinae famam notissimum etc. (הנאומים האלה של האיש המפורסם שהיה פעם ידוע מאד אצל עם ישראל מפני השם שיצא לתורתו).

הישיבה המפורסמת של ק"ק פראג הגיעה לידי פריחה רבה בימיו של הרב לנדאו. תלמידים מכל הארצות באו לשמוע תורה מפיו. הם היו מאורגנים לפי ארצות מוצאם דוגמת הסטודנטים באוניברסיטה בפראג - ויהודי פראג היו מפורסמים בנדיבותם לגבי התלמידים-האורחים. ר' יונתן אייבשיץ הרים אותה על נס בדרשה שדרש באלטונה ושבה סיפר, שאין בין יהודי פראג אף אחד, עשיר או עני, שלא יהיה לו "בחור" הסועד על שולחנו.

ועל-אף הפריחה הזאת רואים אנו עם התחלת המאה הי"ט ירידה איומה של הרמה התרבותית-יהודית של הישוב הזה, הניתן כמעט בן לילה לעם-ארצות נוראה בכל עניינים יהודיים. דור אחד לאחר מותו של ה"נודע ביהודה", בשנת 1820, דרש פטר ביר, מורה בפראג, תפילות בשפה הגרמנית, והסתמך על כך, שרוב היהודים הפשוטים אינם מבינים עברית, ושנים מעטות לאחר זה, בשנת 1832, פנה אחד מגדולי קהילת פראג אל השלטונות בהצעה להעביר את יום השבת ליום ראשון! מנין ירידה זו "מאגרא רמא לבירא עמיקתא" בזמן קצר?

מודה אני, שאין לי תשובה אחת משביעה רצון לשאלה הזאת. פרופ' שלום העיר על כך, שהשבתאות הכינה את הקרקע להשכלה קיצונית. ואמנם אנו מוצאים ב"מאסף" של שנת 1785 בין שמות החותמים עשרה חותמים מפראג, מספר די גדול בערך (ביניהם שניים ממשפחת ווילה, שידועה כנגועה בשבתאות), והעיקר: פראג היא העיר היחידה במונרכיה ההבסבורגית שנמצאו בה חותמים ל"מאסף", סימן לכך, שידה של ההשכלה הייתה חזקה בה עוד בימי חייו של ה"נודע ביהודה". גרץ העיר, שלא הייתה לר' יחזקאל לנדאו "שום הבנה לזמן החדש, שהוא דבק ללא-תבונה בכל מנהג, גם במנהג הבלתי-מוצדק ביותר, ועל-ידי כך הזיק לעניין שלו הוא נלחם". ליאופולד לוו קובל על כך, שהשכלתם של בני ישיבת פראג הייתה חד-צדדית-תלמודית, וכשעזבו את הישיבה והלכו לקהילות אחרות, הייתה על ידי כך ידם על התחתונה. מתקבל על הלב, שהבעיות שהעסיקו את הרב, כגון זו אם מותר לשאת מטריה בשבת, לא עמדו בשום יחס אל הבעיות שלפניהן הועמד הדור היהודי בצעיר באותו זמן. אולם תהיינה תשובות אלה לשאלתי נכונות כאשר תהיינה, עדיין נשאלת השאלה העיקרית: האם אפשר היה בכלל לפתור את בעיית שיתופם התרבותי של היהודים עם העמים שבסביבתם, באותו הזמן באותו המצב הפנימי של היהדות, ללא בסיס ציוני וללא שפה עברית חיה? נדמה לי שאי-אפשר היה לפתור את הבעיה באותו הדור ושתעתועי הדורות הבאים היה בהם מן ההכרח הטראגי.

בדור הראשון והשני אחר מותו של ר' יחזקאל לנדאו נתנה פראג לתנועת ההשכלה בספרות העברית עוד מספר אנשים פעילים. אזכיר את האחים ברוך ייטליש (ב- 1813-1762) ויהודה יילטיש (1838-1773). יהודה היה עורך "בכורי העתים", לאחר שקדם לו בעריכה זו איש פראג אחר, משה לנדאו, נכדו של ר' יחזקאל, אף הוא מן הלוחמים להשכלה, שבה נלחם זקנו. משה לנדאו היה, על-ידי עמדתו אצל היהודים והגויים, רב-ההשפעה, והיה פעיל בהזמנתם של המטיפים החדשים: צונץ, מיכאל זקש, קמפף, ל"טמפל". את המלחמה מסביב להפיכת ה"אלט-שול" ל"טמפל" יכול אני רק להזכיר דרך אגב. לא אוכל גם לדבר על התמנותו של ש.י. רפפורט לרב בפראג (1840). תולדות חייו של שי"ר הן חלק של תולדות הספרות העברית בכללה, אך השפעתו על תולדות יהודי ביהם לא הייתה, כנראה, גדולה, בכל הכבוד שרחשו לו. להם היו בעיות מיוחדות משלהם, שצמחו מתוך מצבם המיוחד בין שני העמים שישבו בארץ. את השקפתם של דור המשכילים העבריים יוצאי בוהמיה על עניני היהדות מאירה, כבקרן אור, ההערה הקצרה שהוסיף יהודה ייטליש (בכורי-העתים, תקפ"ז, ע' 40) להצעתו של מרדכי עמנואל נח לייסד מדינה יהודית באמריקה:

"אחינו בני ישראל! בארצנו הטוב נשב, את ה' מלכנו נעבוד ואותו נירא, את פי מלכנו נעשה, ואת פקודותיו נשמור בלב שלם, כאשר עשינו עד עתה. ברית אחת תהיה לנו עם העמים אשר אנחנו יושבים בעירם, באורם נלכה להשכיל בינה ולעשות הטוב והישר כחפץ מלכנו, והיה זה טוב לנו ולכל בית ישראל מעתה ועד עולם".

האם ראו המשכילים העבריים האלה את הבעיות הכרוכות ב"ברית" זו עם העמים? הן נתגלו מהר.

אני רוצה להדגיש את הבעיות האלה ואת דרכי-התעתועים של הדור על-ידי דמויותיהם של שלושה סופרים-חברים שנולדו בשנים 1822-1821: הרטמן, קפר וקומפרט.

עליהם ועל חבריהם אומר הרטמן: "אנחנו כולנו ברבורים שבר-אווזים דגרו אותם". הם הרגישו את מרחקם מן הדור הקודם. על מוריץ הרטמן (1872-18219) מספר הביוגרף שלו, שהוא זרק מיד לאחר הבר-מצווה את התפילין שלו לתוך השיח ביער - וכתב שיר-תפלה לאל המתגלה ביער. הוא לא היה חסר געגועים למולדת היהודית. בשירו "השלושה" הוא מתאר שלושה שנזדמנו לפונדק אחד: יהודי, צועני ופולני. וכשאחד האורחים מרים את כוסו "לכבוד המולדת!" צונחות ידיהם של אלה שמולדתם נגנבה מאתם. אך בירושה היהודית ראה הוא, כנראה, רק את הצדדים השליליים.

באחד משיריו הוא מתאר יהודי הונגרי המתגנב לתוך המחנה של מנהיג המרד המג'ארי, קושוט, ומוסר לו את כל הונו למען המהפכה. ובעזבו את המחנה, לאחר שמסר את כספו, מרגיש הוא, כאילו טוהר ואינו עוד יהודי, אלא מג'ארי (Kein Jude nur noch Mabyar).

אנו מוצאים אצל משורר גרמני-יהודי זה ואצל חבריו תהליך פסיכולוגי מעניין: העם הצ'כי הוא לו מין תחליף לעמו היהודי. את כל אהבתו הוא מפנה אל העם הצ'כי המשועבד. משווה הוא את ארצו לארץ הקודש. "הלא את סבלת כמוה". הוא קורא את פראג "ירושלים סלאווית". הוא רוצה להיות לעם נדחק זה מליץ יושר - אצל הגרמנים. את אוסף-שיריו הראשון - הגרמני - הוא קורא על-פי סמלים הוסיטיים "בגביע ובחרב", הוא רואה את עצמו כפטריוט צ'כי, הנלחם בשפה הגרמנית את מלחמת עם הצ'כים. הוא מזהיר את הצ'כים, שלא ישמעו לקולות הפנסלאוויסטים הבאים מן המזרח. מקומם הוא בתוך המולדת הגרמנית הגדולה:

בכי, מולדתי בצווארי גרמניה, בלבה הקרוב לך במכאוביה ביתה הרחב עומד פתוח לכל המכאובים הגדולים, הקדושים. הרשי לי מולדתי להיות הכרוז הנאמן שלך בארצות גרמניות.

תאמרו: משורר מתבולל. אולם אין התשובה הקלה הזאת, שלה התרגלנו, הולמת את הבעיה המסובכת של חיי-ישראל בין העמים. והתסבוכת הזאת בולטת ביותר אצל יהודי צ'כיה. הנה לפנינו הדמות השניה: גיסו של מוריץ הרטמן, זיגפריד קפר (1879-1821), שבו רואה ההתבוללות הצ'כית-יהודית את ה"פרטון" שלה, מפני שהיה היהודי הראשון ששר שירים בצ'כית. אולם הוא עצמו לא היה כל-כך בטוח בהשתייכותו לעם הצ'כי. לבו היה קרוע בין געגועיו לארץ אבותיו ובין אהבתו אל רגבי האדמה הצ'כית. הוא פונה אל אחיו, שיחדלו לבכות בט' באב, "כי אינם עוד יתומים, אם חדשה חובקת אותם בחיקה". ויחד עם זה הוא כותב לידידו הצ'כי נבסקי במלים אלה: "אינך מכיר את הכאב של האיש, האוהב את מולדתו והוא זר בה". הוא עשה את עצמו למתווך בין הסלאווים והגרמנים, הלך אל הסרבים, אסף את שיריהם ותרגמם לגרמנית - כמתרגם של שיריהם ידוע הוא לסרבים עד היום הזה. חוג של סופרים כאלה, מתווכים בין מזרח למערב, התרכז אז מסביב לעתון הספרותי "מזרח ומערב", שיצא בגרמנית בפראג. ביניהם היה גם לודוויג אוגוסט פראנקל, הידוע לנו בנסיעתו לארץ-ישראל וספרו שחיבר על נסיעה זו. אף הוא ניסה לחבר שירים צ'כיים. אחד מן החוג הזה, הפובליציסט הפראגי דוד קוה, כתב בשנת 1844 ב"עיתון הכללי של היהדות": "על היהודים להיספח אל איזה עם; להתקיים כעם לעצמם אינם יכולים (!) ואינם רוצים". זהו הפרדוכס הטראגי של הדור הזה: הם מחפשים את עמם. ובתוך הספרות המתחילה מחדש של העם הצ'כי באותו הזמן מתנהל פולמוס עם הופעת שיריו הצ'כיים של קפר: האם לקבל את היהודים להיכל הספרות? נבסקי טען, שהיהודים מחונני הכשרונות יביאו לספרות הצ'כית "כוחות טובים" והפובליציסטן רב-ההשפעה ווליטשק, שנלחם בעוז לשחרורם של היהודים, טען, שהיהודים כבר שולטים בעיתונות הגרמנית (1846!) ושאין מקומם בספרות הצ'כית. לקפר יעץ לכתוב - עברית!

החבר השלישי, שאותו אני רוצה להזכיר, הוא יוצר ספורי-הגטו, ליאופולד קומפרט (1886-1822). כשביקר בגימנסיה ביונגבונצלאו יחד עם הרטמן התחרו שני החברים בשירה, והנושא של שיריהם הגרמניים הייתה האגדה העממית של הצ'כים. שאלת עתידם של היהודים ריחפה לפני עיניו של קומפרט בכל יצירותיו. הוא רצה לקרבם אל הטבע, אל החקלאות. הוא הרגיש, כמו חבריו, את הקירבה בין ההיסטוריה הצ'כית וההיסטוריה היהודית. ראיה לכך ספורו "ילדי הראנדאר" והשיחות בין הילד הצ'כי וחברו היהודי על תולדות עמיהם "ירושלים וביהם! אותו רוח הלילה עוטף את שתי הגויות הענקיות בשתיקת-הקבר". ובאותו הספר יצר קומפרט את דמותו של מנדל מווילנה, פושט-היד, שלקח על עצמו את הגלות למען בנין ציון "רק ילדים ומנדל ווילנה מאמינים עוד בבניין ירושלים".

בספוריו של קומפרט אנו מוצאים גם תמונות מהתמזגותם של חיי היהודים והצ'כים בכפר, המזכירות לנו תמונות דומות באידיליות של טשרניחובסקי. גם אני עדיין זוכר מנעורי - דבר שאותו מספר גם קומפרט - כשיהודי-הכפר פגש את החבר הצ'כי בדרכו והלה בירך אותו בתמימות: "ברוך ישו הקריסטוס!" ענה באדיבות: "לעולם ועד", בלי להרגיש שום פגיעה בנפשו. וכשיושבים - באותו הספור - האיכרים הצ'כיים בפונדקו של היהודי ושותים ורועשים, והיהודי מתעטף בטלית ובתפילין, מיד משתתק הרעש: ה"ראנדאר" מתפלל! תמונות רבות מן הסימביוזה הזאת יצר בדור האחרון המספר הצ'כי-יהודי ראקווס (Rakous) בספוריו. הכפר הצ'כי שמר על שארית המסורת היהודית אף בזמן שהעיר כבר טשטשה את הכל. הפילוסוף וילהלם ירוזלם, שנולד בכפר צ'כי דרשניץ, בשנת 1854, עדיין למד תנ"ך ותלמוד מפי אביו וקיבל על-ידי כך את דחיפתו לכל ימי חייו.

המצב הזה השתנה בתכלית בשנות השמונים והתשעים של המאה הי"ט: שרידי התרבות היהודית בכפר הצ'כי נפלו קרבן על מזבח המלחמה בין גרמנים לצ'כים. כיצד קרה דבר זה? היהודים קיימו בכפרים הצ'כיים את בתי-הספר שלהם, שהיו חוט-השדרה של חיי היהודים בכפר. שפת-ההוראה של בתי-ספר אלה הייתה גרמנית. זו הייתה תוצאת הפוליטיקה החינוכית של יוסף השני כלפי היהודים. גם צרכים כלכליים הכריחו את היהודי, הקשור עם העולם הרחב, לדעת גרמנית. והנה נהפכו בית-ספר אלה, שתפקידם היה בעצם יהודי, בעיני הצ'כים לכלי של הגרמניזציה, והיהודים, שלא ראו איזה נשק במלחמת הקיום היהודי שלהם הם משמיטים מידיהם, מיהרו בעצמם לסגור את בתי-הספר היהודיים בכפר. אבל בעיר פראג עצמה נמשך המצב הפרדוכסלי, שיהודי פראג היוו את "המיעוט הגרמני" בעיר הבירה הצ'כית. זו היא תופעה סוציולוגית שאיני מכיר דוגמה אחרת לה: פראג הגרמנית, כביכול, הייתה כלי-נשק חשוב בימי הגרמנים, והיא הייתה גרמנית אך ורק על-ידי היהודים. זכורני, שבנעורי היה מציג קברט צ'כי מורה-דרך המוליך תיירים דרך העיר פראג, וכשהוא עומד לפני התיאטרון הגרמני, הוא מסביר: "המנהל יהודי, השחקנים יהודים, הקהל יהודי, וביחד שמו: תיאטרון גרמני!" וההלצה הייתה כולה אמת.

איננו צריכים להעלים עין מזה, שבתוך המסגרת המוזרה הזאת יצרו היהודים יצירות חשובות: תיאטרון זה היה מן הטובים ביותר. העיתונות הגרמנית בפראג הייתה טובה, ואשר לספרות, הרי למשוררים יהודיים-גרמניים כמו הוגו סאלוס או פרידריך אדלר היה שם טוב ופרסום ברחבי גרמניה, ואחריהם התחילה לעלות אותה שכבה צעירה - בני דורו של פרנץ קפקה - שאחדים מהם נתפרסמו בעולם כולו ושאין אני מזכיר אותם מפני שהם עוד חיים אתנו. אך כל זה אינו מבטל את המצב המוזר שנוצר, ושנעשה עוד יותר מוזר כשהתחילה האנטישמיות בשנות התשעים מתפשטת במחנה הגרמני. הרצל תיאר את המצב הזה במאמרו "הציד בבוהמיה", אך העצה, שנתן ליהודים, לא היה בה כדי לפתור את הבעיה. הוא יעץ להם, שלא להשתתף במלחמת שני העמים, אלא להכריז על עצמם שהם "יהודים בעלי תרבות גרמנית". מובן שהכרזה זו לא הייתה עלולה לספק את דרישתם של הצ'כים, שדרשו מן היהודים, שלא יהיו נושאי כליה של התרבות העוינת. לא היה מוצא מסבך זה כל עוד דיברו היהודים גרמנית או צ'כית. ותרבות יהודית-גרמנית זו שנוצרה בפראג הייתה נידונה, על אף הישגיה, לניוון, כי לא היו לה שרשים. לא בלי צדק קרא וואלטר בנימין את פראג: "המחנה של רוחניות יהודית מנוונת".

לשווא ניסו רבנים אחדים להחיות בתוך האטמוספירה הזאת את היהדות הדתית המתקדמת. הניסיון שנעשה על-ידי קבוצת רבנים, שהוציאו את הירחון "יודישע קרוניק", היה "ניסיון שלא הצליח".

לתוך אטמוספירה זו התפרצה הציונות. בכ"ד באפריל 1899 התקיימה האסיפה הציונית הפומבית הראשונה בפראג. היו"ר היה דוד ניימרק, שהיה אז רב באחת העיירות הצ'כיות. העו"ד ליאופולד כהן, חבר הועד הפועל הציוני המצומצם, וה. יורק-שטיינר היו מיועדים לנאום. אך רק הראשון גמר את דבריו. המתבוללים הצ'כים יחד עם המתבוללים הגרמנים (בצורת סוציאל-דמוקרטים) פוצצו את האספה. בפראג היהודית השבעה, המחונכת יפה, הטרקלינית, היה זה דבר שלא נשמע כמוהו. היה מורגש: כאן מתחוללת מהפכה.

אך המהפכה הציונית לא הבינה את עצמה. את זה הוכיח מיד ההמשך של אותה אספה, שהתקיים בחסותו של "סעיף שניים" של חוק האספות, כלומר בפני אורחים מוזמנים בלבד. שם הרצה יורק-שטיינר את הרצאתו, ואחריו קם גרמני שבא מווינה, כדי לומר ליהודים, שהוא, כגרמני, מתייחס באהדה לתנועה שבאה לחזק את תודעת-הגזע של היהודים, והערב נהפך ל"ברית אחים יהודית-גרמנית" בעיר הצ'כית פראג. הנני מצטט את דברי העיתון, כי התרגום העברי אינו מספיק כדי לתאר את רוחו של אותו ערב:

החגיגה, בת-הרגע, עברה בהצלחה והסתיימה בזה, שהיו"ר תרם לחבריא גביע-כבוד ושתה לידידותם של שני עמי-התרבות, היהודים והגרמנים, שתהא מבוססת על כבוד הדדי תודעת-גזע ללא צביעות.

הייתי חייב להביא את הדברים בלשונם, כי לשון זו עצמה מעידה על כך, כיצד הציונות, מחוללת מהפכה, לא הבינה את עצמה ועדיין הייתה נגועה באותה הרוח שבאה להלחם בה. מאז ההתחלה הזאת הייתה המלחמה נטושה בתוך המחנה הציוני על נפשה של הציונות, מלחמה בין אלה שראו בציונות אגודה ככל האגודות ובין אלה שראו בה את הרצון לשינוי שרשי של החיים.

מתוך המלחמה הזאת נולדה "הציונות הפראגית", אשר נושאה הייתה חברת הסטודנטים "בר-כוכבא" (שנוסדה לראשונה ב- 1893 בשם "מכביה") ושביטויה הספרותי היה הקובץ "על היהדות" (1913). ממי קיבלה הציונות הפראגית הזאת את השראתה? מהרצל (ספורו "מאושל" השפיע במיוחד), מוויניגר, מאבסן (פירגינט), מאחד-העם, מן הפרקציה הדימוקרטית (בתווכם של פיבל ובובר). מבין מורי-הדרך של "הציונות הפראגית" אזכיר רק שנים, שאינם עוד אתנו: את הוגו הרמן, שפתח תכנית חינוכית מקפת והתחיל להגשימה על-ידי ספרים בשביל הפעוטים (ובקשר עם זה עלי להזכיר את שמו של פיליפ לבנהארט, מראשוני הציונות בבוהמיה שהוציא את העיתון "יונג יודה") ואת אוסקר אפשטיין, אשר נתן לתנועה הפראגית הזאת את סיסמתה: "לא שמירה על היהדות, אלא התחדשות!" סיסמה זו מצאה אחרי זה, כשהתחזקה השפעתה של ארץ-ישראל בזמן המלחמה, את המשכה בסיסמת החלוציות וההגשמה. בפראג התקיימה באביב 1920 הועידה של "הפועל הצעיר" ו"צעירי ציון", והייתה לה השפעה גדולה על הנוער המקומי.

עלי להזכיר עוד גורם אחד שהשפיע: המגע - קודם בספרות, ואחר-כך בחיים - עם יהודי המזרח. יהודי פראג לא הכירו את "היהודי הפולני" אלא כקריקטורה, עד שבאה הציונות. שיריו של מוריס רוזנפלד, בתרגומו הגרמני של פייבל ובתרגום הצ'כי של המשורר הצ'כי הגדול ורכליצקי, היו למאורע נפשי. ומתוך תולדות חייו של פרנץ קפקה יודעים אנו מה עמוקה הייתה בשבילו החויה של התיאטרון האידי הראשון, שבא לפראג. כאן עלי להזכיר את גיאורג לאנגר, המשורר העברי הראשון בזמן החדש שמוצאו מפראג. הוא הלך מפראג לגליציה אל חצרות ה"צדיקים" בחפשו את היהדות.

איני יכול להאריך את הדיבור על עשרים השנים האחרונות, על תקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית. זו הייתה בעיקר תקופה של ארגון: ארגון הקהילות לברית אחת, ארגון בית-ספר עבריים במזרח המדינה הצ'כוסלובקית, שיוזמיו ישבו בפראג, ארגון גדול ורב-השפעה של "בני-ברית", שביזמתם נוסד גם השנתון להיסטוריה של היהודים ברפובליקה הצ'כוסלובקית. היסטוריון יהודי חשוב, שמואל שטיינהרץ, דאג לכך, שכרכי השנתון הזה יעמדו על מדרגה רמה אשר לאחריות המדעית. במידה ידועה אפשר לומר, שאישיותו של יוסף פופר ז"ל, נשיא ברית הקהילות ונשיא בני ברית, מסמלת את התקופה הזאת של מפעלים ארגוניים גדולים. פראג, הבירה של צ'כוסלובקיה, הייתה גם עיר הקונגרסים והועידות שהשפיעו על היהדות המקומית. תנועת-נוער ציונית חזקה לא פסקה לתת לארץ-ישראל חלוצים ובונים.

אולם הבעיה המיוחדת שעמדה לפני היהדות שם - כיצד לקיים חיים יהודיים עצמאיים בארץ זו? - לא נפתרה. לזה לא הספיקה הסבסטנציה היהודית, והתנועה הפוליטית שניסתה לארגן את היהודים במפלגה פוליטית ארצית, הייתה מבחינה יהודית-תרבותית עקרה. דבר אחד למדו יהודי בוהמיה מן הציונות: הם היו מאורגנים היטב, שילמו את מסי הקרנות הלאומיות בדייקנות והיו בעלי משמעת ובעלי נאמנות. והציונות שלהם הייתה בעלת "מהות סינתיטית".

המאורעות של 1938 ושל 1939 באו ליהודי צ'כוסלובקיה כהפתעה נוראה. רק מעטים הספיקו להימלט, לעלות לארץ-ישראל או להגר לאמריקה ולאנגליה. ההיסטוריה של אלף שנים מסתיימת לעת עתה. היא מסתיימת בלובלין, בתרזיאנשטט, במחנות-העינויים. אנו בטוחים שנאמנותם ומשמעתם עמדה להם, ליהודי ביהם, גם בשנים אלה. מכירים אנו שמות של ציונים שהיו יכולים להימלט וביכרו להישאר במקומם, ושם אירגנו את הנוער במחנות העבודה, שמפרי עבודתם יוכלו גם הישישים לחיות. הוקמו מוסדות עזרה הדדית גדולים, כל זמן שהייתה עוד אפשרות לכך. פרטים אין אנו יודעים, אך מה שאנו יודעים, מעיד על כך, שפרק אחרון זה לא בייש את הדורות שקדמו לו, ושנשאו ברמה את היהדות בקהילה קדושה פראג.




פראג היא הקהילה היהודית הראשונה בבוהמיה ומהעתיקות והגדולות שבאירופה, ורבה חשיבותה בתולדות חיי הרוח של היהודים שם.

הנוסע אברהם בן יעקב הוא הראשון המזכיר יהודים בפראג (970). עדות ליישוב קבע היא מ- 1091. יהודים הגיעו לפראג באותו זמן ממזרח וממערב וזו, כנראה, הסיבה שמלכתחילה נוסדו שם שתי שכונות יהודיות, האחת בפרוורי מצודת פראג והשניה סמוך למבצר וישהראד.

ב- 1096

ב- 1096 הרגו הצלבנים רבים מיהודי פראג ואילצו אחרים להתנצר. ב- 1142, בעת המצור על מצודת פראג, נשרפה השכונה היהודית הסמוכה לה, והיהודים עקרו לגדה הימנית של נהר הוולטאווה ויסדו בית כנסת. במאות 13-11 פעלו בפראג גדולי הלכה מפורסמים, ביניהם: ר' יצחק בן משה מוינה, ובספריהם פזורות מלים רבות בצ'כית ("לשון כנען").

מהמאה ה- 13

מהמאה ה- 13 הייתה ישיבתם בפראג כרוכה בתנאים משפילים כענידת אות הקלון, הסתגרות בגטו וכד', והם הורשו לעסוק רק בהלוואה בריבית. אף על פי כן זכו יהודי פראג, תמורת מסים גבוהים, בפריווילגיות מיוחדות - בדומה לאלו שניתנו על ידי אוטוקר II - ואלה עודדו יהודים מגרמניה להתיישב שם. במאה ה- 13 התפתח יישוב יהודי חדש בקרבת ה"אלטנוישול", שבניינו הסתיים ב- 1270, והוא כיום ביהכ"נ העתיק ביותר באירופה. בית הקברות של הקהילה שנוסד אז, נמכר במאה ה- 15, על פי דרישת התושבים, לצורכי מגורים. בין המאות ה- 13-16 דיברו יהודי פראג גרמנית.

במאות ה- 14-13

במאות ה- 14-13 סבלה הקהילה מפרעות. הקשות שבהן היו ב- 1298 וב- 1338 - אף שקארל IV הגן על היהודים - ואילו בפרעות 1389 נרצחו רוב יהודי פראג. רב הקהילה, אביגדור קרא, תיאר את המאורע בסליחה ("את כל התלאה"), ותיאור נוסף נשתמר בלטינית. ב- 1411 הכריז המלך ונצל IV על שמיטת החובות ליהודים. בימי מרד ההוסיטים (ע"ע; 1436-1419) רחשו היהודים אהדה שקטה לתנועה החדשה, אך כיוון שלא יכלו ליטול חלק פעיל במאורעות לא זכו באהדה חוזרת מצד ההוסיטים. המהומות לא פסחו עליהם ויהודי פראג נפגעו קשות בהתפרעות הגדולה של 1422. יהודים רבים עזבו אז את פראג.

בסוף המאה ה- 15

בסוף המאה ה- 15 הותר לנוצרים להלוות בריבית ועל כן פנו יהודי פראג למסחר ולמלאכה, דבר שהביא לתחרות כלכלית ולמתיחות בינם לבין אזרחי העיר. היהודים זכו לתמיכת המלך והאצילים, ואלה סיכלו כמה מזימות של האזרחים להביא לידי גירוש היהודים (1501, 1507, 1517, ועוד). ב- 1522 ישבו בפראג כ- 600 יהודים וב- 1541, כ- 1,200. בסוף המאה ה- 15 התיישבו יהודים גם ב"עיר החדשה" וב"רובע הקטן", אך בראשית המאה ה 16- נטשו אזורים אלה ופנו להרחבת הרובע היהודי שבעיר העתיקה, שיקמו את ביהכ"נ הישן ובנו את ביכ"נ "פנקס" (נחנך ב- 1535).

ב- 1542 גירש פרדיננד I את היהודים מפראג בלחץ התושבים . ב- 1545 חזרו, ושוב גורשו - הפעם על ידי השליט עצמו- בין השנים 1562-1559. השנים 1619-1576 הן "תור הזהב" של יהדות פראג.

בראשית המאה ה- 17

בראשית המאה ה- 17 ישבו בפראג כ- 6,000 יהודים. ב- 1627 רכשו את "בתי ליכטנשטיין" ובכך הכפילו את אזור מגוריהם. ב- 1648 לחמו גם היהודים בפולש השוודי, ועל הצטיינותם העניק להם המלך דגל- השמור עדיין ב"אלטנוישול"- וסמלו הוטבע על חותם הקהילה.

לאחר מלחמת 30 השנה נקטה הממשלה, בהשפעת הקונטרה-רפורמציה, מדיניות של בידוד היהודים בגטו, הגבלת אמצעי מחייתם, מס גבוה, הגבלת מספרם ואיסור חיתון על הבנים פרט לבכור. ב- 1680 נספו במגפה יותר מ- 3,000 מיהודי פראג.

ב- 1689 נשרפו 300 בתים ו- 11 בתיכ"נ בדליקה שפרצה ברובע היהודי, והשלטונות פינו את יושביו לכפר ליבן מצפון לפראג, שהיה, מאוחר יותר, לפרוור של פראג. הכמורה ליבתה רגשות אנטי יהודיים, וב- 1694 רגשו הרוחות סביב משפטו של היהודי ש. אבלס, שהואשם ברצח בנו בן ה- 12 שרצה, כביכול, להתנצר. ב- 1744 נפגעו יהודי פראג בפרעות שערכו תושבים מקומיים וחילות ההאבסבורגים שחזרו וכבשו את פראג מידי הפרוסים.

המדיניות האנטי-יהודית.

המדיניות האנטי-יהודית של השלטונות הגיעה לשיאה בימי מלכות מריה תרזיה (1780-1740), ובימיה שוב גורשו היהודים מפראג (1748-1745), והורשו לחזור רק לאחר התערבות דיפלומטית ותשלום מסים גבוהים. ב- 1754 נשרף חלק גדול מהרובע היהודי. הרדיפות לא פגעו בהתפתחותה הרוחנית של הקהילה.

ב- 1782 פרסם יוזף II את "כתב הסובלנות" ויהודי פראג נהנו מהמדיניות החדשה כיתר יהודי הממלכה. יהודים חויבו לאמץ שמות משפחה, לייסד בי"ס חילוניים, לשרת בצבא ולהפסיק את השימוש בעברית וביידית בחוזים עסקיים. יהודים בעלי בתי חרושת הורשו להתיישב מחוץ לרובע היהודי. ב- 1852 בוטל הגטו בפראג וב- 1867 הושלם תהליך האמנציפציה. ב- 1896 נהרס רוב הגטו בשל מצבו הירוד, ונותרו בו אתרים היסטוריים בלבד. ב- 1848 ישבו בפראג 10,000 יהודים. מ- 1880, בגלל ירידת הריבוי הטבעי של יהודי בוהמיה פיגר גידול קהילת פראג ביחס לגידולם של מרכזים יהודיים אחרים באירופה.

מ- 1840 היגרו רבים מיהודי פראג למערב אירופה ולארה"ב. ההגירה התגברה בימי מהפכת 1848 בשל מעשי אלימות נגד יהודים וממדיה קטנו לאחר 1867. מאידך, יהודים רבים מערי השדה באו לפראג ותרמו להתפתחותה בתחומי תעשיה שונים. נודעו כמה חרשתנים יהודים, ויהודים עסקו גם במקצועות חופשיים ובפקידות. רוב יהודי פראג השתייכו למעמד הבינוני, אולם היה גם מספר ניכר של יהודים עניים.

בראשית המאה ה- 19

בראשית המאה ה- 19 פעלו בפראג חסידי יעקב פרנק. במחצית השניה של המאה שימשו בפראג רבנים נודעים כמו שלמה יהודה רפפורט (1867-1848; ע"ע), הירש מרכוס (1889-1880), נתן ארנפלד (1912-1890). חיים (הינריך) ברודי היה רבה של פראג בשנים 1930-1912. אבל האמנציפציה הביאה לחילון ולהתבוללות ובתכ"נ רבים הכניסו רפורמות בפולחן. כן גדל מספר היהודים שזכו לחינוך חילוני ברמות שונות. ב- 1852 היו 7.2% מתלמידי האוניברסיטאות יהודים ועשר שנים אח"כ היו 11.2 יהודים. ב- 1930-1900 היוו היהודים בפראג כ- 5% מאוכלוסיית העיר.

האמנציפציה התבטאה בהתבוללות בתרבות הגרמנית. אבל בסוף המאה ה- 19 התפתחה גם התבוללות בתרבות הצ'כית, שהתחזקה על ידי הגירת יהודים מן האזורים הכפריים ועל ידי התנגדות האוכלוסייה הגרמנית האנטישמית להתבוללות יהודית. עם עליית ההכרה הציונית בקרב יהודי בוהמיה, בסוף המאה ה- 19, ניכרת עליה מתמדת במספר היהודים המצהירים על יהדותם במפקדי אוכלוסין. אך כמו בכל בוהמיה התרבה גם בפראג אחוז נשואי התערובת.

לאחר הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית (1918) סופחו פרוורי פראג לתחומי העיר, אך הקהילות היהודיות לא התאחדו בעקבות זאת ולכן היו בפראג 7 קהילות - הקהילה הוותיקה בעיר עצמה ו- 6 קהילות בפרוורים. שבע הקהילות היו מאוגדות ב"איגוד הקהילות היהודיות הדתיות של פראג רבתי", שעסק בהו"ל של פרסומים והקמת מוסדות סעד וביניהם מוסד לעזרה סוציאלית שהוקם ב- 1935. לקהילה היה בי"ס עממי. כן היו מוסדות מסורתיים שהעתיק שבהם, ה"חברה קדישא", נוסד במאה ה- 16. במרוצת הזמן נוספו חברת "ביקור חולים" מושב זקנים, בית יתומים, בית תמחוי ומעון לילדים עזובים. יש עוד להזכיר את המוזיאון היהודי הממלכתי והחברה ההיסטורית היהודית בצ'כוסלובקיה. מרובים היו ארגוני הספורט, תנועות נוער, ארגוני נשים ומועדוני סטודנטים.

תקופת השואה

מ- 1933 הגיעו לפראג פליטים יהודים מגרמניה ומ- 1938 מאוסטריה ומשטחים צ'כיים בעלי אוכלוסייה דוברת גרמנית. בעת הכיבוש הגרמני הגיע מספר היהודים בפראג ל- 56.000. ב- 22.7.1939, עם כיבוש פראג, הוקם "המשרד המרכזי להגירת יהודים בבוהמיה ומורוויה" שניהלו למעשה א. אייכמן. עם פרוץ המלחמה נאסרו נכבדי היהודים ונשלחו לבוכנוואלד. מוסדות יהודיים ארגנו פעולות סעד, המשיכו בחשאי בחינוך הנוער וסייעו בהגירת אלפי יהודים. הנאצים ניצלו הצעה יהודית להקמת ארגון קהילתי עצמאי כתואנה להקמת הגטו בטרזינשטאט. מאוקטובר 1941 עד מארס 1945 נשלחו מפראג למזרח או לטרזינשטאט 46,067 יהודים. הנאצים ריכזו את הרכוש היהודי ב- 54 מחסנים שחלקם אמורים היו להיות "מוזיאון מרכזי לגזע היהודי שנכחד". שם נאספו תשמישי קדושה מ- 153 קהילות שהושמדו. היסטוריונים יהודים שהועסקו בהקמת המוזיאון נשלחו למחנות השמדה לפני תום המלחמה. בביהכ"נ "פנקס" חרותים שמותיהם של 77,297 יהודים מבוהמיה ומורוויה שגורשו למחנות ההשמדה.

לאחר המלחמה הוקמה הקהילה מחדש, וב- 1946 ישבו בפראג 10,338 יהודים, מחציתם פליטים. עם ההשתלטות הקומוניסטית ב- 1948 נבלמה הפעילות הקהילתית. ב- 1950 היגרה כמחצית האוכלוסייה היהודית. בראשית שנות ה- 50 הייתה התעוררות אנטישמית חריפה שהגיעה לשיאה ב"משפטי פראג" ובעיקר במשפט סלנסקי (1952). בעקבות המשפטים סווגו רוב יהודי פראג כ"אויבי מעמד העמלים" ונפגעו מהפליות כלכליות וחברתיות, מאסרים, הגליה, עבודת פרך ואף הוצאות להורג. יציאתם מהארץ נאסרה. נכסי הקהילה הוחרמו ומוסדות הסעד נסגרו. מ- 1964 אין רב ראשי בפראג. 2 בתכ"נ, מתוך 9, נותרו פתוחים; האחרים משמשים כאולמי תערוכה ומחסנים.

בזמן הפלישה הסובייטית (1968) היגרו רבים מיהודי פראג. כיום (1973) מונה האוכלוסיה היהודית בפראג כ- 3,000 איש.

תרבות יהודית

פראג (בספרות הרבנית העתיקה: "ביהם") קמה על צומת מסחר ותרבות של רוסיה, פולניה, הונגריה, ביזנטיון, גרמניה וספרד. יהודים סוחרי הארצות הללו היו גרעין הקהילה בפראג, ועל יסוד מגוון תרבויותיהם נרקמה דרך-חייהם, הידועה כ"מנהג כנען".

במאה ה- 11

כבר במאה ה- 11 היו בפראג תלמידי חכמים ידועים, כרבי מנחם בן מכיר בן אחיו של רבנו גרשם בן יהודה מאור הגולה. והם עמדו בקשר מתמיד עם גדולי התורה שבארצות הרינוס. תלמידים נדדו מפראג למרכזי התורה שבאשכנז וצרפת, ובמחצית הראשונה של המאה ה- 12 היו בישיבת רבנו תם שבצרפת ילידי פראג: ר' יצחק ב"ר מרדכי, ר' אליעזר ב"ר יצחק ור' יצחק ב"ר יעקב ("הלבן"), מבעלי התוספות; אלה חזרו לעירם ויסדו בה ישיבות. כך עשו גם בני הדור שלאחר מכן. קשר הדוק במיוחד היה לפראג עם המרכז החשוב שברגנשבורג, ואנשי פראג שימשו, לעתים, גם בביה"ד שם. חכמי פראג ביקרו ודאגו לקהילות שבפולניה, רוסיה והונגריה, ועשו להפצת התורה בהן. אחדים מ"זקני ביהם": ר' אברהם בן עזריאל ר' אברהם חלאדיק ואחרים עסקו גם בחקר הלשון העברית ובביאור פיוטים. ר' אברהם היה ראשון לחכמי אשכנז שהגן על דעות הרמב"ם בעניין ייחוד השם, ימות המשיח ועוה"ב - נגד השגות בן-ארצו, ר' משה ב"ר חסדאי מתקו.

במאה ה- 13

במאה ה- 13 פעל בפראג ר' יצחק בן משה מוינה בעל "אור זרוע", מגדולי דורו ותלמידם של "זקני ביהם". קשרים הדוקים נתקיימו עם מרכז התורה החדש שקם אז בווינה, ור' יצחק עצמו עבר לעמוד בראש ביה"ד. בסוף מאה זו, ימי גזירת רינדפלייש, ישב בפראג ר' שלמה (=חיים?) ב"ר מכיר, מגדולי תלמידי רבי מאיר מרוטנבורג וחכמי אוסטריה השכימו לפתחו.

את העיסוק בלשון העברית קיימו סופרי קהילת פראג במאה ה- 14: ר' יששכר ותלמידיו ר' מרדכי ור' שמשון בן אליעזר, שדקדקו ביותר בתיקון צורת האותיות; כשעלה ר' שמשון לארץ ישראל החלו הסופרים בה לתקן את עבודתם לפי הוראותיו.

במחצית ה- 2 של המאה ה- 14

במחצית ה- 2 של המאה ה- 14 הייתה פראג לא רק מרכז תורני חשוב ליהדות אשכנז, אלא גם מרכז למחשבה עיונית. בראשו עמדו "גדולי עולם, ישישי הדור" ר' אביגדור קרא, ר' יו"ט ליפמן מילהאוזן ור' מנחם ב"ר יעקב שלם. ר"א קרא עמד בראש ישיבת פראג, שתלמידיה התאספו "מקצות הארץ", ובעת מצוקה דאגו גדולי אוסטריה ואשכנז להגיש לה עזרה. בישיבה הודגש גם לימוד המקרא ור' א. קרא (ובניו) נחשבו, בזמנם, לבעלי סמכא מופלגים בדקדוק עברי. ר' יו"ט ליפמן מילהאוזן הגן על עמו ותורתו נגד התקפות הכנסייה הקתולית ואף יצא להתקפת-נגד. הוא אימץ לו את הפילוסופיה של הרמב"ם, אולם גם בקבלה ראה ענף מקורי במחשבת היהודים. הוא ור' א. קרא נדדו ביישובי היהודים במזרח אירופה, והשפעתם ניכרת שם בדורות הבאים. במאה ה- 15 נפוצו כתביו הפילוסופיים של ר' מנחם שלחם בערי פולניה ורוסיה, והדים הגיעו אף מערי איטליה וכרתים.

במחצית המאה ה- 15

במחצית המאה ה- 15 עמד בראש ישיבת פראג החכם ר' אליהו, ואל ישיבתו "נאספו עדרי חברים מכל תפוצות ישראל". תקנותיו חייבו פעולה משותפת של כל קהילות בוהמיה נגד כל גזירה שתפגע באחת מהן. הוא לא היסס להטיל את מרותו בכוח השלטונות, דבר שעורר התנגדות גם מצד גדולי התורה. בסוף מאה זו פעלו בפראג חכמים מפורסמים כר' פנחס ב"ר יונתן, ר' יעקב פולק ור' יצחק אייזיק מרגליות.

במחצית הראשונה של המאה ה- 16

במחצית הראשונה של המאה ה- 16 גדלו מרכזי התורה שבפולניה והאפילו על אלו שבאשכנז ובוהמיה, ותלמידים רבים משם נהרו לפולניה. אז עמד בראש ישיבת פראג ר' אברהם בן אביגדור, שהיה גם אב"ד פראג, והוא "העמיד תלמידים הרבה והיה בקי בכל שבע החכמות". אחרי פטירתו עמד בראש ישיבת פראג ר' אהרן, קנאי קיצוני, ובין תלמידיה ניטשה מחלוקת עזה בשאלת העיסוק בפילוסופיה של הרמב"ם; ועל כך ע"ע אברהם בן ר' שבתאי הורוביץ. אחדים מן התלמידים הנאורים נדדו לפולניה לישיבתו של ר' משה איסרלש.

על אף הגירושים התכופים במאה ה- 16 לא הועם זהרה של פראג. ב- 1512 נוסד בפראג הדפוס העברי הראשון באירופה התיכונה והמזרחית הקשרים עם פולניה נתהדקו ביותר, וגדולי תורה שימשו כרבנים וראשי ישיבות לסירוגין בקהילות פולניה החשובות ובקהילת פראג.

במחצית ה- 2 של המאה ה- 16

במחצית ה- 2 של המאה ה- 16 נתגבש מעמדה של פראג בחיי הרוח של יהדות אירופה, ועד לסוף המאה ה- 19 הייתה פראג מרכז לרוב התסיסות הרוחניות ביהדות. עובדה זו שיוותה אופי רב-צדדי רבגוני ליהדות פראג, והיא מסימני ההיכר המובהקים שלה. גדול חכמי פראג אז, ר' יהודה ליוא בן בצלאל (המהר"ל), שילב ידיעה מעמיקה ומקוריות מחשבה בכל תחומי היהדות תוך עניין וידיעה במתחדש במדעי הטבע, והניח יסודות לשיטה חדשה בחנוך שקראה ללימוד המקורות על פי סדר התפתחותם, ולצמצום הפלפול. קריאתו זו השפיעה על גדולי-תורה אחרים בפראג ויורשו, ר' שלמה אפרים לונטשיץ תבע בדרשותיו רפורמה חינוכית וחברתית, ומתח ביקורת על רבני הדור. ספרים בתחומי מדע שונים נכתבו בפראג על ידי רבנים מופלגים, ביניהם: ר' דוד בן שלמה גנז בעל הכרוניקה "צמח דוד", שידע היטב את הגילויים החדשים באסטרונומיה ומתמטיקה, ושספרו "נחמד ונעים" (יסניץ, תק"ג) הוא הראשון בעברית המתייחס לקופרניקוס ולגילוייו, ור' יום טוב ליפמן בן נתן הלר שעסק אף הוא באסטרונומיה ומתמטיקה, ובהשפעת רבו, המהר"ל, כתב פירוש יסודי רחב למשנה במגמה להפיץ את לימודה. בדור תלמידי המהר"ל פעלה בפראג משפחת הורוביץ שהמפורסם בבניה היה ר' ישעיהו הלוי, בעל ספר השל"ה. בהבדל מכריע מרוב חכמי פראג, לא מילא היחס החיובי לחכמות החיצוניות תפקיד כלשהו בתפיסתו, הבנויה כולה על עולם הקבלה, הדרוש, ההלכה והמוסר. מנהגים רבים שנפוצו באשכנז הוא רשם בספר השל"ה, שהשפיע רבות גם על החסידות. מבין רבני פראג המפורסמים במאה ה- 16 יש להזכיר עוד את ר' מרדכי יפה בעל "הלבושים", שנבחר לרבנות פראג ב- 1592, ור' אליעזר אשכנזי, בעל "מעשי ה'". הראשון כתב, בין יתר ספריו, גם פירוש לספר "מורה נבוכים" לרמב"ם.

ימי שבתי צבי

ימי שבתי צבי השאירו רישום ביהדות פראג; מאוחר יותר השתרשו בפראג השבתאות והפרנקיזם ונראה כי ראשיתם כבר במאה ה- 17, בימי שבתי צבי. בראשית המאה ה- 18 שימש כרב העיר ר' דוד אופנהיים ור' יהונתן אייבשיץ כראש ישיבה. הדמות המרכזית בתקופה זו הוא ר' יחזקאל לנדא רבה של פראג, שעיקר תורתו מבתי מדרשות שבפולניה. מעמדו הוכר בכל אירופה; בקיאותו וחריפותו עשאוהו לגדול הפוסקים בדורו, ודעתו הייתה מכרעת בכל השאלות המרכזיות של אותו דור. בימיו החלה לפעול בפראג קבוצה בהנהגת יונה והלה, שהפכה את פראג, מאוחר יותר, למרכז פרנקיסטי חשוב. כנגדה התייצב אז ר' אליעזר פלקלס תלמיד ר יחזקאל לנדא ומרבני פראג, והוא אשר לחם אח"כ גם ברפורמה. בגלל אופייה המיוחד של יהדות פראג נקלטה בה ההשכלה ללא מאבקים בולטים, ולמרות שהחרים ר' י. לנדא את תרגום מ. מנדלסון לתורה, תמך בהקמת בי"ס כללי בפראג והתייחס בחיוב להשכלה שימושית. לתנועת החסידות לא היה הד רב בפראג, ואפשר שסיבת הדבר גם בהתנגדות הגדולה של ר' י. לנדא לתנועה זו. בסוף המאה ה- 18 פעלו בפראג בני משפחת ייטלש שרובם היו ת"ח ומקורבים לר' יחזקאל, ועם זאת - בעלי השכלה הקרובים לחכמת ישראל. בגלל כך נטתה השכלת פראג לכיוון יהודי מסרתי, ואף לאומי, עד לזמנו של ר' ש. י. רפפורט (ע"ע), רבה של פראג, מראשי חכמת ישראל, שראה בהשכלה מנוף לקיום היהדות ול"אהבת האומה". עם זאת נתקיימה, לצד החוגים המסורתיים והמשכיליים-מסורתיים, תנועת התבוללות ניכרת, שגברה עוד יותר לאחר האמנציפציה יחד עם תנועת הרפורמה, שתפסה את מקום הפולחן המסורתי. בשלהי המאה ה- 19 וראשית המאה - 20 התבלט בפראג חוג סופרים יהודים שכתבו גרמנית או צ'כית.

ראשית הדפוס העברי בפראג

ראשית הדפוס העברי בפראג, בתחילת המאה ה- 16, והוא הראשון צפונית להרי האלפים. כבר בשנת רע"ב (1512) נדפס בפראג סידור תפילות, ובשנת רפ"ו החל לבלוט מקומו של המדפיס גרשם כהן, כראש למדפיסים שם. הוא וצאצאיו החזיקו באומנותם, ברציפות, עד אמצע המאה ה- 17, ועם עוד מדפיסים אחדים, קטנים מהם במימד ובהיקף, עשו את פראג למרכז חשוב ביותר לדפוס העברי באירופה. בשנת רפ"ו הוציא לאור גרשם, יחד עם אחיו גרונים, את "הגדת פראג" המפורסמת. ב- 1517 העניק לו המלך פרדיננד מבוהמיה פריוויליגיה, ולאחר מות גרשם (1545), חודשה זו ע"ש משה בנו, ושוב חודשה ב- 1598 לנינו גרשם בן בצלאל. מלבד ספרים ליטורגיים רבים, הדפיסו בני המשפחה ספרי הלכה וספרים חשובים בפילוסופיה יהודית ומדעים - ביניהם "תורת העולה" לר' משה איסרלש וספר "צמח דוד" לרב דוד גנז - ובכך היו לנושאי דגל של תנועת ההשכלה שפרחה בפראג החל במאה ה- 16.

ב- 1605 החלה לפעול בפראג משפחת המדפיסים בק. יעקב בק, המייסד, נפטר ב- 1618 ו- 8 דורות רצופים נמשכה המלאכה בידי צאצאיו, עד לסוף המאה ה- 19. ר' יהונתן אייבשיץ השיג את רשיון המלכות להדפיס את התלמוד בדפוס בק (תפ"ח - תק"א). מבין יתר מדפיסי פראג בתקופה המאוחרת יצוין דפוסו של משה לנדאו.