מחניים, גיליון ק"כ, מרחשוון תשכ"ט
ברשות ההוצאה לאור של משרד הביטחון
פרופ' שלמה סימונסון |
|---|
|
תמצית: המאמר סוקר את רציפות ועתיקות הישוב היהודי ברומא, תחת שלטון האפיפיורים הנוצרים, ואת היצירות הרוחניות שחוברו ע"י יהודים ברומא. אינדקס: היסטוריה יהודית; היסטוריה יהודית-איטליה; תולדות ישראל; שואה; |
תולדות היהודים ברומא הן הארוכות והרצופות בתולדות הקהילות בגולה האירופית. עדות ממשית ראשונה להופעתם של יהודים ברומא מצוייה בספר המכבים א', ה'. יהודה המכבי שיגר את אבפולימוס בן-יוחנן בן-הקוץ ואת יסון בן-אלעזר לרומא, וכרת ברית ידידות והגנה עם ממשלת הרפובליקה. ישוב יהודי קבוע ברומא נוסד לא יאוחר מן המאה הראשונה לפנה"ס הכללית. אף שבוודאי יש מן הגוזמא בדברי ההגנה של קיקרו על פלאקוס, כאילו חושש הוא לדבר בקול רם מפחד תושביה היהודים של רומא, אין ספק שבאותה עת (59 לפנה"ס) כבר הוו יהודי העיר גורם שראוי היה להתחשב בו. רוב המהגרים היהודים לרומא בתקופה זו ובשנים שלאחר מכן היו שבויי המלחמות של פופיוס וטיטוס ועוד, שהשתחררו משיעבודם, וכן סוחרים ובעלי מלאכה וכיוצא בהם, שנמשכו אל מרכז האימפריה הגדולה. ישוב זה גדל במהירות וכאשר, בשנת 4 לפנה"ס, באה לרומא משלחת מארץ-ישראל, לדרוש את ביטול השלטון של בית הורדוס, נתלוו לחברי המשלחת 8000 יהודים רומיים להשמיע טענותיהם באזני השלטונות. מכאן ומנתונים אחרים הסיקו שמספר היהודים ברומא בראשית האימפריה הסתכם ב- 40,000 - 20,000.
פילון האלכסנדרוני, בבואו לרומא בראש המשלחת מטעם יהודי אלכסנדריה, מצא שיהודי העיר התרכזו בעיקר בגדה הימנית של הנהר טיבר (trastevere). אזור זה נשאר המרכז היהודי ברומא בתקופה העתיקה ובמשך כל ימי הביניים וראשית העת החדשה - עד סמוך לסוף המאה הי"ט. מן התקופה העתיקה ידועים לנו בשמותיהם לפחות אחד-עשר בתי-כנסת רומיים. רוב ידיעותינו בתחום זה ובשאר פרטים הנוגעים לתולדות היהודים ברומא בתקופה זו, שאובות משיירי הכתובות בבתי הקברות של יהודי רומא. באותה עת נהגו יהודי העיר לקבור מתיהם בקטקומבות שמתחת לפני האדמה. הכתובות שנתגלו בקטקומבות מעידות על חיי ציבור פתוחים בקרב האוכלוסייה היהודית, ועל אירגונם, לפחות מבחינה טכנית, לפי דוגמת האירגונים ההלניסטיים והרומיים. הקשרים בין יהודי רומא לבין אחיהם במולדת, ובפרט המשך ההגירה מהמזרח למערב בימים שלאחר חורבן ירושלים, גרמו שהמסורת היהודית לא תישכח מלב העדה בגולה. נראה שלפחות אחד מחכמי המשנה, רבי מתיא בן חרש, ישב דרך קבע ברומא, והקים שם בית מדרש. על חכמים אחרים מסופר, שביקרו בהזדמנויות שונות בבירת האימפריה. עם זאת נדמה שתרבותם של יהודי רומא העתיקה הייתה הלניסטית בעיקרה. מרבית הכתובות הקדומות בקטקומבות כתובות יוונית, ובמשך הזמן הולך ומתרבה השימוש ברומית. לעומת זאת מעט מאוד משתמשים בכתובות אלה בלשון העברית, ובדרך כלל מופיעות בעברית רק מילים כמו "שלום", או "שלום על ישראל".
יהודי רומא העתיקה נהנו מזכויות מיוחדות, שברובן נבעו מהסכמת השלטונות לאפשר להם קיום מצוות הדת. כבר יוליוס קיסר שיחרר אותם מן השרות הצבאי, והתיר להם להתאגד למטרות פולחן, אף על פי שבאותה עת נאסר קיומן של רוב האגודות מטעמים פוליטיים. פרט לכמה מקרים יוצאים מן הכלל המשיכו יורשיו של קיסר במדיניותו הליבראלית כלפי היהודים. השלטונות הרומיים איפשרו להם להתדיין בינם לבין עצמם בלי להזדקק לבתי הדין של המדינה, ולהרים תרומה לבית המקדש בירושלים, ולאחר החורבן (פרט לתקופת-ביניים קצרה) לסייע לאחזקת המוסד האוטונומי בארץ ישראל (הנשיאות) עד לביטולו.
יהודי רומא פיתחו פעילות מיסיונרית ענפה, שהייתה לה הצלחה מסוימת בקרב האוכלוסייה הכללית, ובעיקר בקרב השכבות המשכילות. פעולת הגיור נמשכה אף לאחר ניצחון הנצרות, במאה ה- 4, למרות האיום בעונש המוות לעוברים על האיסור, שפורסם בעניין זה מטעם השלטונות. השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית הביאה עמה הרעה במצבם של היהודים ברומא ומחוצה לה. בלחץ הכנסייה פרסמו השלטונות חוקים להפליית היהודים לרעה בתחום האזרחי, הכלכלי והדתי. בין השאר, נאסר ליהודים להחזיק עבדים נוצרים, לשרת במשרות ציבוריות שיש בהן משום שררה על נוצרים, להקים בתי-כנסת חדשים וכיוצא באלה איסורים. ימים אלה, בשלהי האימפריה, הם ראשית הפורענויות וההתקפות של נוצרים על היהודים ועל בתי-הכנסת.
פלישות הברברים וחורבן האימפריה המערבית בוודאי פגעו גם באוכלוסייה היהודית של רומא, אף שאין במקורות ידיעות ברורות בעניין זה. במאה החמישית ירדה אוכלוסייתה של רומא מקרוב למיליון תושבים לעשרות אלפים אחדים. ירידה זו לא פסחה על האוכלוסין היהודים. מכאן ואילך עד המחצית השניה של המאה הי"ט, היו רומא ויהודיה נתונים לשלטונם של האפיפיורים. בעוד שבתקופה העתיקה נודעת ליהודי רומא חשיבות מדינית ביחסי היהודים באימפריה עם השלטון המרכזי, הרי בימי הביניים ובראשית העת החדשה הם מייצגים פעמים הרבה בחצר האפיפיור את אחיהם החיים תחת שלטון הנוצרים.
אף על פי שיחס הכנסייה והשלטונות החילוניים ליהודים הלך והחמיר בימי הביניים, וקיבוצים שלמים, כגון יהודי אנגליה, צרפת, וספרד גורשו, חסו יהודי רומא בשלווה יחסית בצל המשנה לפטרוס עלי אדמות. הרקע האידיאולוגי לחסות זו של הכנסייה נעוץ בפרשנות הנוצרית בפסוק בתהילים: "אל תהרגם פן ישכחו עמי". כלומר, אין להרוג את היהודים, פן תישכח מלב הנוצרים ראשית דתם, אשר צאצאי היהודים, בני דורו של ישו, משמשים לה עדות חיה.
יחס זה של האפיפיורים מצא את ביטויו בראשית דרכה של ההנהגה הכנסייתית המרכזית, והוגשם כבר בימי גריגוריוס הגדול (סוף המאה ה- 6, וראשית המאה ה- 7). אמנם בדרך כלל לא סטו האפיפיורים מהקו הזה, אולם בעקבות ההחמרה הנזכרת הורע מצבם של יהודי רומא, בעיקר בשתי הזדמנויות. פעם בימיו של האפיפיור אינוקינטיוס נתקבלו החלטות נגד היהודים, וביניהן הנהגת אות הקלון. ופעם בימים של האפיפיור פאולו הרביעי, בעקבות פרסום הבולה cum nimis absurdum (1555), כאשר נכלאו יהודי רומא בגטו וצומצמו מאוד אפשרויות המחיה שלהם.
בימי הביניים
בתקופה זו כבר יצא שם לבתי המדרש של רומא, שהיו מאורגנים לפי הדוגמא של מוסדות הלימוד וההוראה במזרח. עמדו בראשם נשיא וריש כלה. נראה כי תוארים נכבדים אלה לא היו ריקים מתוכן, כי שמעם של גאוני רומא הגיע עד למרחוק. חכמי רומא עמדו בקשרים עם המרכזים בבבל ובארץ-ישראל, ועם בתי המדרש בצפון אפריקה, באשכנז, ובצרפת, כן החלה להתפתח ברומא השירה העברית, וכעבור זמן גם ענפי ספרות ומדע אחרים, כגון הפילוסופיה.
אחד מפייטניה הראשונים של רומא היה שלמה בן יהודה, שרבות מיצירותיו נתקבלו לסדר התפילה בשבתות ובחגים. אמנם עוד במאה הי"ב היו בפיו של אברהם אבן עזרא דברים קשים על חכמי איטליה: "ובאדום אין ההר, לכל חכם הוא דר, באדמת בן קדר, ועלינו שורקים". אולם לא עבר זמן רב עד שההשפעה התרבותית של יהודי ספרד ופרובינס ניכרת ביצירותיהם של יהודי איטליה, ובתוכם בני רומי.
אחת היצירות החשובות הראשונות של חכם רומי בימי הביניים היא מאת נתן בן יחיאל הנ"ל. הוא השתייך למשפחת מן הענווים, אחת מארבע המשפחות שהובאו לפי האגדה על ידי טיטוס מירושלים לרומא. שלוש המשפחות האחרות היו מן התפוחים, מן האדומים, ומן הזקנים. במשך דורות הרבה היו בני המשפחות הללו חכמים ומנהיגי ציבור ברומא ומחוצה לה.
נתן, בן המאה ה- 11, התפרסם בימיו ובדורות שלאחר מכן על שום מפעלו הלכסיקוגראפי: "הערוך". בספרו אסף המחבר את אוצר המילים העבריות שבכל הספרות מלאחר המקרא ועד ימיו ומביא במילונו ביטויים מאיטלקית, ערבית, פרסית ויוונית. בן אחר ממשפחת מן הענווים, צדקיה בן אברהם, נתפרסם על שום חיבוריו בתחום ההלכה, ובפרט ספרו "שיבולי הלקט".
הרנסנס
ברומא התרכזה חבורה שלמה של מלומדים יהודיים, רופאים-פילוסופים, שעסקו בתרגום ובפרשנות הכתבים הנזכרים וכתבי המלומדים המוסלמים, ובעיקר אבן רשד, אבן סינא וחבריהם. חשובי החכמים שהשתייכו לחוג זה ברומא כללו את הלל בן שמואל מוירונה, בעל "תגמולי הנפש" על גורל הנשמה שלאחר המוות, אשר תרגם חיבורים בתחומי הפילוסופיה והרפואה. בן דורו ברומא היה יצחק בן מרדכי (Maestro Gaio) רופאם של האפיפיורים בימיו, אף הוא פילוסוף ומתרגם. וכן בעל ריבו של הלל, זרחיה בן יצחק, פילוסוף ופרשן המקרא, אשר תרגם חיבורים בפילוסופיה ורפואה, וביניהם מכתבי הרמב"ם.
גדול משורריה של איטליה היהודית וקהילת רומא בפרט היה עמנואל בן שלמה בן יקותיאל ממשפחת הצפרוני, הידוע בשמו המקוצר עמנואל הרומי. הוא נולד בשנת 1261 בקירוב. חוץ משירה עסק בפרשנות המקרא, בפילוסופיה, במדעי הטבע, ועוד. מהלך חייו הוא טיפוסי לאיש הרנסנס. הוא נדד ממקום למקום ומעיר לעיר, במרכז איטליה ובצפונה. את רומא עזב כנראה סמוך לשנת 1321, לרגל פקודת גירוש שנגזרה באותם ימים על יהודי העיר (אף כי לא בוצעה). משווים את גורלו לגורל בן-דורו המפורסם ממנו דנטה אליגיירי.
בעת נדודיו חי בחסותם של פטרונים עשירים, בדרך כלל בתפקיד של מורה פרטי. בכך פתח מסורת של שורת מורים-מלומדים ורבנים, שניהלו חיים דומים בתקופת הרנסנס.
יצירתו המפורסמת ביותר הן "המחברות", בהן צרף למסכת אחת את שיריו ואת מליצותיו (פרוזה בחרוזים) על ידי קישור של סיפור היקף. בעניין זה נהג לפי הדוגמה של המקאמה הערבית ושל חיבורים דומים בספרות הרומאית, ואולי שימשה לו דוגמא ה- "ויטה נובה" של דנטה. החיבור מחולק לעשרים ושמונה "מחברות" ובראשן מבוא. בסגנון, בלשון הציורית ובשאר פרטים מושפע עמנואל הרומי מחוגי המשוררים הספרדיים של תור הזהב ובפרט מ-אלחריזי. תוכן "המחברות" הוא מבדח ולעתים ליצני. לעיתים הלשון היא מלאכותית, כתוצאה מכוונת המחבר להפגין את כשרונו לעשות בלשון כאוות נפשו, ולעורר בדרך זו התפעלות אצל הקורא.
הנושאים שדן בהם עמנואל כוללים: שירי ידידות, יין, אהבה, חידות, מכתמים ומכתבים, וכן פה ושם כתב גם על נושאים רציניים, כגון קינות ופיוטים. בין האחרונים הפיוט "יגדל אלוקים חי", אשר נכנס לסדר התפילה, והוא עיבוד פיוטי של י"ג העיקרים לרמב"ם. עם זאת ניכרת בשירתו של עמנואל השפעת השירה האיטלקית בדורו. הוא שהכניס לשירה העברית את הסוניטה האיטלקית. בשירי האהבה שלו ניכרת השפעת הסגנון האיטלקי החדש בדורו. ביניהם תרגום מילולי של אחד משירי דנטה. ה"מחברת" האחרונה הנקראת בשם "התופת והעדן" היא תיאור ה"ביקור" שערך בגן עדן ובגהינום, כאשר דנטה והקומדיה האלוקית שלו משמשים לו דוגמא בנושא ובסגנון ובאי-אילו פרטים סיפוריים. כן חיבר שירים באיטלקית.
הרבה נכתב על קשרי עמנואל עם דנטה. הוכח שלא הכירו איש את רעהו, אף כי אחדים מהמשוררים הנוצרים מידידי עמנואל השתייכו לחוגו של דנטה.
השפעתה של הקומדיה האלוקית על הספרות העברית ניכרת גם בדורות הבאים. משה בן יצחק מריאיטי, שחי ברומא במחצית הראשונה של המאה ה- ט"ו חיבר חיקוי לקומדיה בשם "מקדש מעט". משה מריאיטי הביא בשירו את הסגנון של דנטה: terza rima, כלומר קבוצה של שלוש שורות מתחרזות.
מן המאה הי"ג
כאשר, בשנת 1417, חוסל הפירוד בכנסיה הקתולית, בא מרטינו החמישי לרומא כאפיפיור מוכר יחידי. עוד בהיותו בדרך פירסם בולה חדשה להגנה על היהודים, ואישר את זכויותיהם. זכויות אלה נוסחו לאחרונה בשנת 1310, ואושרו בשנת 1420. אחד הפרטים המעניינים בזכויות אלה הוא, שמעמדם המשפטי והאזרחי של היהודים הוגדר כ"אזרחים רומיים" לכל דבר. מרטינו החמישי אישר מחדש בשנת 1420 מעמד אזרחי זה של יהודי רומא.
עם עלייתו לשלטון של האפיפיור ניקולאו החמישי (אמצע המאה ה- ט"ו) נפתח תור האפיפיורים ההומניסטיים. מדיניותם של אפיפיורים אלה היתה לעתים קרובות אמביבאלינטית. מצד אחד העריצו את התרבות העתיקה ואת תרבות הרנסנס, ומצד שני היה עליהם לנהל את המדיניות המסורתית של האפיפיורות. סתירה זו באה לידי ביטוי גם ביחסם ליהודים. הם קרבו רופאים ומלומדים יהודים, ועודדו את לימודי הלשון העברית וספרותה. בעת ובעונה אחת לא השתחררו מן הדעות שבהקדם ביחס ליהודי זמנם, והמשיכו במדיניות האפליה בתחום החברתי והכלכלי.
פעילות אנטי-יהודית ענפה ברומא ומחוצה לה פתחו חברים אחדים של המסדר הפרנציסקאני. בין אלה נמנה ג'ובאני דה קאפיסטראנו, בעל ההצעה להעלות את היהודים על ספינות ולשלח אותם אל מעבר לים. אף שהאפיפיור לא הסכים להצעה קיצונית זו, סמך ידיו על פעולתו המיסיונארית של קאפיסטראנו בקרב היהודים. כן תמך בפעולות המסדר הפראנציסקאני נגד הבנקים היהודיים. בעקבות הסתתו של קאפיסטראנו פורסמה בולה (1447), שבאה לאסור את ההלוואה בריבית, אשר הייתה בימים ההם מאבני היסוד של הכלכלה היהודית ברומא.
בשנת 1450 אירגן קאפיסטראנו ברומא וויכוח פומבי עם היהודים, ואילץ ארבעים מיהודי העיר להתנצר. משנוכחו הפרנציסקאנים שאיסור ההלוואה בריבית בידי יהודים לא הביא לתוצאה המבוקשת, וכי גם האפיפיורים המשיכו לתת הרשאות לבנקאים יהודיים לעסוק במקצועם, ניסו לפתור את בעיית האשראי לציבור בדרך אחרת. הם יסדו מוסדות אשראי, שנקראו בשם Monte Di Pieta, כלומר "בנקים של חסד". מוסדות אלה מומנו בתרומות הכנסייה ואוהדיה, ומחוצה לה החל בשנת 1462. הרוח החיה של המסע להקמתם של מוסדות האשראי הללו היה הנזיר הפראציסקאני ברנרדינו דה פלטרה, אשר הסתתו נגד היהודים גרמה לרדיפות במקומות הרבה, וביניהן לעלילת הדם המפורסמת בטרינטו (1475).
*
מצבם זה של יהודי רומא נמשך ללא שינוי ניכר עד סמוך לאמצע המאה ה- 16. פגיעות חמורות ביהודי רומא בתקופה זו לא היו בדרך כלל ביוזמת האפיפיור. מקרה הפגיעה החמור ביותר שאירע באותם הימים, שהסב סבל רב לתושבי רומא בכלל וליהודיה בפרט, היה שוד העיר (1527), בעקבות כיבוש העיר בידי חיל השכירים הפרוע של הקיסר קארל החמישי. זה אירע בימיו של האפיפיור קלימינטה השביעי, הוא שליט הכנסייה שסייע זמנית להרפתקן דוד הראובני ולשלמה מולכו.
בראשית המאה ה- 16 נערכה רפורמה יסודית בארגון הקהילה הרומית ובמשטר המוסדות האוטונומיים שלה. היסודות שהונחו באותם הימים שימשו בסיס לחיים הפנימיים של יהודי רומא עד סמוך לימינו. התקנות של 1524 היו פרי עמלו של דניאל איש פיסה, בן למשפחת בנקאים ומלומדים.
אחד הגורמים לרפורמה היה השינוי שחל בהרכב האתני של הקהילה. עד למאה ה- 14 בערך היו רוב תושביה היהודיים של רומא צאצאיהם של התושבים הותיקים, והמהגרים מחוץ לארץ היוו גורם מבוטל בקהילה והתבוללו בה במהירות. בעקבות הגירושים הגדולים מארצות אירופיות רבות, צרפת, ספרד, מדינות שונות בגרמניה וחבלים אחדים באיטליה עצמה, באו פליטים יהודיים רבים גם לרומא והתיישבו בה. הופעתם של הפליטים ברומא בקבוצות שלמות אפשרה להם להתארגן מבחינה עדתית, כאשר במרכז העדה עמד בית הכנסת והמסורת בתחום הפולחן והמנהג לפי דוגמת ארץ המוצא.
כתוצאה מכך התפלגו יהודי רומא לשתי קבוצות עיקריות: האיטלקים, כלומר צאצאי התושבים הותיקים, וה"אולטרמונטאני", כלומר אלה שבאו מעבר לאלפים. בתוך האחרונים נכללו גם מהגרים מדרום איטליה ומסיציליה שלאחר הגירוש.
בראשית המאה ה- 16 נאבקו שתי הקבוצות על השלטון בקהילה. חוץ מן הגורם העדתי היו למאבק צדדים חברתיים-כלכליים, שנבעו מהבדלי מעמד ואמצעים. כדי לשים קץ להתרוצצות הטילה קהילת רומא על דניאל דה פיסה לערוך חוקה חדשה לקהילה, ולפשר בין התביעות של הצדדים. חוקה זו אושרה על ידי האפיפיור קלימינטה ה- 7. בראש מוסדות הקהילה עמדה אסיפה בת שישים חבר.
את עניין המעמדות פתר דניאל דה פיסה על ידי שקבע, כי האסיפה תהיה מורכבת משלושה אלמנטים שווים במספר, שליש מבין הבנקאים, שליש מבין העשירים, ושליש מבין בעלי אמצעים בינוניים. הפתרון למאבק העדתי היה ייצוג שווה בשווה במועצה של שתי הקבוצות הנזכרות. החברות במועצה הייתה לכל החיים ובמותו של חבר בחרה המועצה בחבר חדש, שהשתייך לעדה ולשכבה החברתית-הכלכלית של הנפטר. המועצה הייתה בעלת הסמכות העליונה בקהילה. היא בחרה מתוכה ועד מצומצם יותר, בן עשרים חברים, לניהול עניני יום-יום. נושאי המשרה הבכירה במנגנון הקהילה היו שלושה ממונים, שנבחרו על ידי המועצה, וכהנו בתפקידים שנה אחת. הם היו המבצעים של ההחלטות, שנתקבלו במוסדות הקהילה, ועמדו בראש המנהל. לצידם שמשו נושאי תפקידים אחרים, כגון מעריכי מיסים, גזברים, רואי חשבון, ממונים על הצדקה וכיוצא באלה התפקידים. דניאל דה פיסה שייר לבתי הכנסת ולעדות שהתרכזו סביבם את הזכות לכלכל את ענייניהם כראות עינם כל עוד אינם חורגים מן המסגרת הכללית של התקנות.
כאמור, חל מפנה קיצוני במצבם של יהודי איטליה בכלל ויהודי רומא בפרט בעקבות הריאקציה הקתולית, שהייתה תשובתה של הכנסייה למעשה הריפורמציה, ומטרתה לתקן את בדק ביתה.
המתקנים ביקשו לעקור את הכפירה בשורות הכנסייה ולהכחיש חלק מן התופעות התרבותיות של הרנסנס וההומניזם. בשל כך הפנו חציהם גם נגד הספרות העברית, שראו בה מקור השראה ישיר או עקיף לרוח הספקנות והכפירה. בהזדמנות זאת חודשה גם כן מלחמתה של הכנסייה במה שנראה בעיניה כדברי השמצה וגנות הנצרות בספרות היהודית. מעשה ראשון בתחום זה בא בשנת 1553 בפקודת האפיפיור ג'ליו השלישי, שציווה לשרוף ברומא ומחוצה לה את ספרי התלמוד. מכאן ואילך הונהגה צנזורה של הספר העברי ברומא ובשאר חלקי איטליה, בראשונה צנזורה יהודית פנימית בלבד, ולאחר מכן צנזורה רשמית מטעם הכנסייה.
הצנזורה הפנימית הונהגה בכנס הקהילות האיטלקיות שהתקיים בשנת 1554 בעיר פיררה, בהשתתפות המורשה של קהילת רומא. בתחילה התייחסה הצנזורה בסובלנות לכתבי הקבלה, מתוך שהמשיכה להאמין שיסייעו לכנסייה בפולמוסה עם היהדות, אולם כבר בסוף המאה ה- 16 נגמלה הכנסייה מהשקפה זו. לצנזורה הייתה השפעה מרחיקת לכת על תרבותם של יהודי רומא ושאר קהילות איטליה.
אולם יותר מכל השפיעה הריאקציה הקתולית על מצבם החומרי של יהודי רומא. הבולה של פאולו הרביעי, הנזכרת לעיל, היא אחד המסמכים המחפירים ביותר בשורת מעשי הדיכוי של הכנסייה הקתולית כלפי היהודים שפורסמו אי פעם מטעמה במהלך ימי הביניים. בין סעיפי הבולה נימנים האיסורים הבאים: בכל קהילה יהיה בית-כנסת אחד בלבד, ושאר בתי הכנסת ייהרסו; איסור להחזיק נכסי דלא ניידי, ואיסור כל הפרנסות פרט למסחר בבגדים משומשים והלוואה בריבית. כן בוטלו כל כתבי הזכויות של יהודי רומא בגטו.
בעת ובעונה אחת הוגברה פעולת ההטפה הנוצרית בקרב יהודי רומא, והיהודים נצטוו להשתתף בדרשות חובה של נזירים וכמרים. דרשות אלה התקיימו בדרך כלל בשבתות בבית-הכנסת, והיו מלוות לעתים קרובות מעשי אלימות ומהומות. הואיל והשפעתן המעשית הייתה מועטת, ורק בודדים מבין יהודי דומה נתפתו לדברי המטיפים, נעזרה הכנסייה בחטיפת אנשים ונשים ובעיקר ילדים קטנים, שנטבלו בעל-כורחם. הכנסייה הקימה "בית משומדים", שבו הוחזקו המועמדים להמרה. החזקתו של הבית ומימון פעולותיו הוטלו על שכם הקהילה ברומא.
מכאן ואילך ועד ביטול שלטונו הטמפוראלי של האפיפיור ברומא (1870) לא נפסקו מעשי האונס הדתי, וב"בית המשומדים" אירעו מדי פעם בפעם מחזות קורעי לב, כאשר ילדים נחטפו מחיק הוריהם, נשים הופרדו בכוח מבני משפחתן, וכיוצא באלה הדברים.
ניכרת הייתה השפעת הבולה והצווים שבאו בעקבותיה על מצבה הכלכלי של קהילת רומא. תוך זמן קצר בא הקץ על הרווחה החומרית היחסית של הקהילה, כי נסתמו רוב מקורות הפרנסה. בעת ובעונה אחת המשיכו השלטונות, דהיינו הכנסייה, לגבות את המיסים על החזקת בתי הכנסת אף מאלה שנהרסו על ידי הצו הנזכר. כתוצאה מכך, התרוששה אוכלוסייתה היהודית של רומא, ולבסוף שקעה בחובות עצומים בין היתר לאותו "בנק של חסד" שהוקם כדי להתחרות בבנקאות היהודית.
בסופו של דבר הוכרזה קהילת רומא כפושטת רגל, פשוטו כמשמעו, וגם מוצצי הדם הפיסקאליים של אוצר האפיפיור לא הצליחו לסחוט טיפה נוספת מן הציבור היהודי.
ברור שבתנאים אלה היו חיי היהודים ברומא קשים מנשוא במשך המאות ה- י"ז וה- י"ח גדל מספר מחוסרי האמצעים בקרב יהודי רומא לממדים שכמותם לא היו בשום ציבור יהודי אחר באירופה. לזאת נתווספו תנאי המגורים האיומים בגטו, שהיו גרועים עד כדי כך, שחדר אחד שימש למגוריהן של שלוש משפחות, אשר החזיקו בו בתור ביממה, דהיינו כל המשפחה הייתה רשאית להשתמש בחדר שמונה שעות מתוך עשרים וארבע. תנאים חומריים קשים אלה היו לשם דבר ולשימצה אף בקרב הנוצרים. רבים מתיאורי העולים לרגל לרומא והתיירים שביקרו בעיר בשלוש מאות השנים לקיום הגטו הביעו את שאט נפשם ממראה עיניהם.
אף על פי כן המשיכו להתגורר ברומא במאות ה- 17 וה- 18 בין 6000-4000 יהודים. מספר קטן מאוד יחסית של משפחות בעלות אמצעים פרעו מכיסם את חלק הארי של המיסים, אשר היוו את חוט השדרה של המאזן הגרעוני של קהילת רומא באותם הימים. מובן, שבתנאים אלה עשתה הקהילה מאמצים כבירים בגביית המס מאותם בני הקהילה שהכנסתם אפשרה בכלל תשלום מיסים. בדיקת הנתונים בארכיונה של קהילת רומא העלתה שבין השנים 1555-1795 הייתה ירידה נומינאלית ברכושם של יהודי רומא ממאתיים וחמישים זהובים לנפש לחמשה עשר. אם מוסיפים לזאת את הירידה הגדולה בכוח הקניה של הכסף בין אמצע המאה ה- 16 לסוף המאה ה- 18, מתקבלת תמונה עגומה ממצבם של יהודי רומא לאחר מאתים וחמישים שנות משטר הגטו. אם עוד מוסיפים שלקראת סוף התקופה התרכזה כמחצית הרכוש הזה בידיהן של פחות מתריסר משפחות, נוכל לתאר לעצמנו באיזה מצב חומרי היו שרויים רוב רובם של בני קהילת רומא. מצב זה התחיל להשתפר במידה ניכרת רק לאחר שרומא סופחה לממלכת איטליה המודרנית. בתנאים אלה היה נטל המיסים, שהיה מוטל על שכם בעלי הרכוש המעטים, גדול ביותר. במאה ושלושים השנים שקדמו לשנת 1798 גבתה הקהילה 5.1% בשנה מן הרכוש. כך, שלהלכה, כלה הרכוש שבידי הפרט תוך פחות מעשרים שנה. כדי להחזיק מעמד, איפה, מבחינה כלכלית, היה על בעל הרכוש להרוויח אף אחוז גבוה יותר משיעור המס, כדי לכלכל עצמו ובני-ביתו, ולשלם את המס, ולהותיר מרכושו לאחר שתי ההוצאות הללו. רבים לא עלתה בידם, והם ירדו מנכסיהם, ומספר בעלי רכוש כל שהוא הלך ונתמעט.
רוב האפיפיורים, שירשו את מקומו של פאולו הרביעי, המשיכו ביחסו העוין ליהודים ברומא, מי מעט ומי הרבה. בשנת 1569 גורשו יהודי מדינת האפיפיור, שהשתרעה אז על שטחים נרחבים במרכז איטליה, והותרה ישיבת יהודים רק ברומא ובאנקונה. היו אמנם אפיפיורים מעטים, כגון סיסטו החמישי (1585-1590) שעשו מעט להקלת מצבם של יהודי רומא, אולם המגמה הכללית לא השתנתה. כל התקנות נגד היהודים נוסחו וכונסו מחדש במאה ה- י"ח. חוץ מהאיסורים שכבר הזכרנו, נכללו בצו הגבלות ואיסורים נוספים. נאסר על יהודי רומא לעסוק בקבלה; נאסר להם ללוות מתיהם לבית-הקברות שמחוץ לתחומי הגטו ולהקים מציבות, וכיוצא באלה האיסורים. כן נוספו בצו איסורים קטנוניים ובלתי מעשיים המעידים על צרות המוחין של מחבריהם.
במסיבות אלה לא היה מקום לצפות שיהודי רומא יתנו דעתם להמשך הפעילות התרבותית העניפה של הדורות שקדמו לתקופת הגטו. במשך כל שלוש מאות השנים הנזכרות הייתה אפסית תרומתם של יהודי רומא ליצירה התרבותית של יהודי אירופה אף בתחומים יהודיים מובהקים, כגון ספרות ההלכה. קל וחומר שנפסקה כמעט לגמרי כל פעילות בתחומי עשייה אחרים, כגון מדעים או פילוסופיה, וספרות עברית ואיטלקית. שמעם של רבני רומא במשך כל הדורות ההם לא חדר מעבר לגבולות העיר. תנאים אלה אף השפיעו על החינוך. אמנם, בהשוואה לנהוג בסביבה הנוצרית, עמד אף החינוך בגטו של רומא על רמה גבוהה יחסית. בתקופה בה היה עדיין אחוז האנלפבתים גבוה מאוד בקרב האוכלוסייה הכללית, קיים היה בגטו הרומאי חינוך חובה לכל בני הנעורים. עם זאת ניכרת השפעת ההסתגרות מאונס בד' אמות הגטו בהיעלמם של אותם נושאי הוראה, שהיו נחלתם של רבים, אף כי לא של כולם, מבני איטליה בתקופת הרנסנס.
*
בתקופת המהפכה הצרפתית זכו יהודי רומא להפוגה קצרה במשטר האימים האפיפיורי. אין פלא שיהודי רומא, כשאר יהודי איטליה, נמנו על חסידיהם הנלהבים של עקרונות המהפכה הצרפתית. בשנת 1798 נכבשה העיר על ידי הצרפתים, והוכרז על כינונה של הריפובליקה הרומית. בראשית 1799 הקימו יהודי רומא בכיכר המרכזית של הגטו את "עץ החופש", והשלטונות הכריזו על השוואת מעמדם האזרחי של היהודים לזה של שאר בני העיר.
יהודי רומא התגייסו למשמר הריפובליקאני. אולם משטר הרפובליקה נתבטל כבר בשנת 1800 והאפיפיור הוחזר על כנו. תקופת החופש נתחדשה בשנת 1808 כאשר כבשו הצרפתים מחדש את רומא, והיא סופחה לאימפריה של נפוליאון. אולם גם הפוגה זו נמשכה רק חמש שנים. בראשית 1814 נסוגו הצרפתים מרומא, וזמן קצר לאחר מכן שב פיאו לעיר והשיב על כנו את שלטון האפיפיורים.
בשעה שברוב מדינות אירופה המערבית זכו היהודים לשוויון אזרחי, חזרו האפיפיורים וגזרו על יהודי רומא את משטר הכפייה של הגטו. כתוצאה מכך הלך ונתמעט הישוב היהודי ברומא, כי מבקשי החופש האזרחי היגרו למדינות איטליה הסמוכות.
בתקופה אחרונה זו לקיום הגטו הרומי הופעל לחץ רב על האפיפיורים לתקן את יחסם ליהודים, והושמעו דרישות לביטול הגטו. בין היתר הופעל לחץ כזה על ידי הבנק של בית רוטשילד, אשר הלווה לאפיפיור סכומים גדולים להבראת המשק הכנסייתי. כן ניסו להשפיע על האפיפיור אחדים מראשי התנועה הלאומית האיטלקית, וביניהם מאסימו ד'אזיליו. מאמצים אלה הוכתרו בהצלחה חלקית בשנת 1848, כאשר פיאו התשיעי הורה להרוס את שערי הגטו ואת חומותיו. אולם לפי שעה היה בכך בעיקר משום מעשה סמלי, ועדיין מוטלות היו על יהודי רומא מיגבלות רבות נחלת העבר. למרות מעשה ההריסה הסמלי המשיכו יהודי רומא להיות סגורים ב"גטו פתוח". אף על פי כן חשו יהודי רומא בחופש ההולך ומתקרב, ושוב גדל הישוב היהודי בעיר, ובסוף שנות ה- 60 של המאה ה- י"ט הגיע ל- 5000 נפש בקירוב.
בשנת 1870 הושם קץ לשלטון האפיפיורים ברומא, והעיר סופחה לממלכה האיטלקית, ומעמדם האזרחי של היהודים הושווה לזה של שאר התושבים.
תקופה אחרונה זו בתולדות הגטו הרומי היא גם תקופת השפל בחייה הרוחניים והתרבותיים של הקהילה. הדברים הגיעו עד כדי כך, שלא היה לאל ידה של קהילת רומא להעמיד מקירבה רבנים. במשך תקופה ארוכה במאה ה- י"ט עמדו בראש הרבנות של רומא אנשים שהובאו מחוץ לארץ, בעיקר מן המזרח. מובן שבתנאים אלה לא היה מקום ליצירה רוחנית ראויה לציון.
התמורה הפוליטית ברומא הביאה בעקבותיה גידול ניכר באוכלוסייה היהודית. תוך 60 שנה, מ- 1870 ועד 1930, גדלה הקהילה מ- 4000 ל- 11,000 נפש. גידול זה נבע בעיקר מהגירה לבירה האיטלקית של יהודים משאר חלקי איטליה ואף מחוצה לארץ. יהודי רומא, כשאר אחיהם באיטליה, התחילו ליטול חלק הולך וגדל בחיים הכלכליים והמדיניים של המדינה האיטלקית החדשה. השתתפות זו של היהודים בענפים מסוימים בחיים הציבוריים הייתה לעיתים ביחס שעלה בהרבה על משקלם המספרי בקרב כלל האוכלוסין.
המשטר הפאשיסטי, שקם באיטליה אחרי מלחמת העולם הראשונה, בתחילה לא הביא לשינוי במעמדם של יהודי רומא ואיטליה. אדרבה, נמצאו יהודים רבים שהצטרפו לשורות הפאשיסטים, ולמעלה ממאתיים יהודים השתתפו בשנת 1922 ב"צעידה על רומא". אמנם בהתקרבות בין המשטר הפאשיסטי והמשטר הנאצי הפכה האנטישמיות הרשמית לחלק מן המדיניות הפאשיסטית.
ב- 1934 נפתח מסע הסברה אנטישמי מטעם המפלגה הפאשיסטית והיהודים הוכרזו כאויבי התנועה. מדיניות זו הגיעה לשיאה ב- 1938, כאשר פורסמה הנוסחה האיטלקית של חוקי נירנברג. עם זאת היו מועטים יחסית באיטליה מעשי האלימות הממשיים נגד היהודים. מצב זה השתנה לרעה בשנת 1943, אחרי חתימת שביתת הנשק בין בנות הברית והאיטלקים המובסים. הגרמנים השתלטו על כל חלקי איטליה שטרם נכבשו על ידי בנות הברית, ומוסוליני הכריז על היהודים כאויבי האומה.
באוקטובר 1943 ערך הצבא הנאצי מצוד על יהודי רומא, ולמעלה מ- 1000 יהודים נעצרו ונשלחו למחנות המות בגרמניה ובפולין. בימים שלאחר מכן נמשך המצוד על אלה מיהודי רומא שנצלו מהמצוד הראשון. בסך הכל ניספו כ- 2000 מיהודי רומא. כ- 4000 מיהודי רומא מצאו מקלט במוסדות הכנסייה.
ערב נסיגת הגרמנים מרומא ביצעו הללו את מעשה האכזריות האחרון שלהם כלפי האוכלוסייה בכלל ויהודי העיר בפרט. הנאצים רצחו במערות הסמוכות לעיר 333 אנשים, מהם 73 יהודים. מעשה הרצח היה נקמה של הגרמנים על התקפת פרטיזנים איטלקיים שבה נהרגו 31 שוטרים גרמנים. ימים אחדים לאחר מכן עזבו הגרמנים את רומא.
תקופת הרדיפות ברומא נחתמה בבגידתו של הרב הראשי האחרון של הקהילה בתקופת השואה, ישראל צולי, אשר ראה לנכון להתנצר זמן מועט לאחר שיחרור העיר.
אחרי המלחמה שוקמה קהילת רומא, וכבר עשר שנים אחרי השחרור שוב מנתה קהילת רומא 12,000 נפשות, בחלקם הגדול מהגרים מן החוץ. בשנים 1945-1951 היה מנהיגה הרוחני של הקהילה הרב דוד פראטו, ומ- 1951 מכהן בתפקיד זה הרב אליה טואף. שוקמו בתי-הספר היהודיים של הקהילה, וכן אורגן מחדש בית המדרש לרבנים של יהודי איטליה, שמושבו ברומא. בשנים האחרונות ניכרת מידה מסוימת של התחדשות החיים היהודיים בבירה האיטלקית, אולם מוקדם עדיין לומר מה יהיו תוצאותיה.
בסוקרנו את 2000 שנות קיומה של קהילת רומא נוצר הרושם כי לפנינו מעין בבואה בזעיר אנפין של יהדות הגולה. לעתים קרובות מרובים הצללים מן האורות. עם זאת ולמרות כל התלאות שעברו על העדה היהודית בבירת הנצרות, יש מעין סמליות בכשרונה של העדה להחזיק מעמד בתנאים קשים ובמשך תקופה כה ארוכה, ולהרים תרומה, אף כי צנועה, למורשת התרבותית של העם.
