הגדולה בקהילות פולין אינה נמנית עם הוותיקות שבהן. קדמו לה, לקהילת ורשה, הישובים היהודיים בפלאצק ובקאליש, בקראקא ובצוזמיר, בלמבערג ובפוזנא ועוד. אך גם כאשר החלו יהודים להגיע לכפר דייגים זה שהוכרז כעיר רק בעשור השני למאה הט"ו, עוד חלף זמן רב עד שנתגבש בתוכו ישוב ראוי לשמו ונתארגנה קהילה על מוסדותיה השונים. חשיבותה של העיר הייתה בעוכרי תושביה היהודיים. עיני האוכלוסייה העירונית צרות היו בהם וראו בהם מתחרים, דווקא בגלל התפקיד המרכזי שמילאו בכלכלתה ובפיתוחה. בתוך כך השיגו תושבי ורשה הנוצרים זכות-ראשונים בגירוש יהודים, הן מבחינת המועד והן במידת התכיפויות. אך התנאים הגיאוגראפיים הנוחים והאינטרס של רבי-המדינה שיאוו את ורשה למקום מושבם או שהותם, הכריע את הכף לטובת היהודים. וכך ארע, שורשה הייתה במשך הזמן למרכז היהודי הגדול באירופה והחשוב בעולם כולו.

התעודה הראשונה, המעידה על קיום ישוב יהודי בורשה היא משנת 1414. ברם, ממציאותה של תעודה מקרית זו, המתייחסת לסכסוך משפטי בין יהודי לנוצרי, ניתן להסיק, כי יהודים התגוררו בעיר כבר בשלהי המאה הי"ד. מתוך רשימת מסים משנת 1423 אנו למדים, כי אותה שנה התגוררו בורשה מנין משפחות יהודים חייבות מס, ומנין משפחות שני שפטורות היו מתשלום מס. אך כבר בשנת 1483 נגזר גירוש על יהודי ורשה. זהו הגירוש הראשון של יהודים מעיר פולנית (להוציא את שלזיה). אמנם הם חזרו לשם כעבור 3 שנים, אולם כבר בשלהי שנות ה- 90 גורשו שנית ונעדרו מהעיר עד לסוף הרבע הראשון למאה הט"ז. ברם, בשנת 1527, לאחר שמאזוביה (בתחומה נמצאת ורשה) סופחה לממלכת פולין, קיבלה ורשה את הפריבילגיום "שלא לסבול יהודים", והתושבים היהודיים נאלצו לעקור מן המקום.

ורשה מילאה תפקיד גדל והולך בהתפתחות המסחר בפולין. זו הסיבה, שיהודים נמשכו אליה חרף היחס העוין מצד העירונים הנוצרים. גטו לא היה קיים בעיר. היהודים היו מרוכזים ב"רחוב היהודים", אך לא היו סגורים בתוכו. הם החזיקו רב, שוחט, בית-כנסת, מקווה-טהרה ובית-עלמין. רבים מהם ידעו פולנית ויכלו לבוא במגע לצורכי עסק עם התושבים הלא-יהודיים. למדנים נודעים לא היו ביניהם. שאלות-ותשובות בהלכה לא נשתמרו מורשה של אותם הימים.

למרות האיסור משנת 1527 וחרף התנגדותם הנמרצת של העירונים, לא נותקו היהודים מורשה. רבים מהם נשארו ביורידיקים הסמוכים, כלומר בפרוורים שהיו שייכים לפריצים ושלמעשה היוו חלק בלתי נפרד מהעיר. משם יכלו להיכנס בכל עת למרכז העיר ולקיים יחסי מסחר עם התושבים. בודדים גם הצליחו לקנות שביתה בעיר עצמה. כאשר הסיים (הפרלמנט) הפולני החל לערוך את מושביו בורשה, הותר ליהודים להימצא בעיר כל זמן קיום המושב. לאחר-מכן הוארך היתר השהייה לתקופה הסמוכה: שבועיים לפני פתיחת הדיונים ושבועיים לאחר סיומם. הקלה זו נקבעה לנוחות האצילים חברי הסיים, שנזקקו ליהודים, בעיקר לשם ספוק צרכי המותרות שלהם ולעסקים הקשורים בהלוואות. כן תוקן "כרטיס היום" שהקנה לרוכשים אותו זכות-ישיבה למשך 14 יום, אף שלא במועד כינוס הסיים. זכות-ישיבה קיבלו גם מתי-מספר יהודים, שהמלך העניק להם במיוחד אגרות-שירות.

ובנוסף לכך: העברת הסיימים לורשה, ובמיוחד הכרזתה של זו לבירת המדינה, הפכה אותה למרכז החיים המדיניים של פולין, בה נפגשו רבי-המדינה ובה נתקבלו החלטות שקבעו, לעתים, את גורלם של יהודי הממלכה כולה. ממילא שימשה העיר אבן-שואבת לשתדלנים שבאו מכל קצווי הארץ כדי להגן על זכויות שולחיהם, לבטל גזירות ישנות ולסכל הטלת גזירות חדשות. פקדו אפוא את ורשה נציגי ועד ארבע ארצות וועד מדינת ליטא, באי-כוח קהילות שונות ועוד ועוד.

במחצית השניה למאה הי"ח החלו להגיע לורשה פליטים שנמלטו מן המחוזות המזרחיים של המדינה אחרי הפולמוסים באוקריינה. אלה התיישבו ביורידיקים ונכללו למעשה בין תושבי העיר הקבועים. כך גדל הישוב היהודי משנה לשנה. במפקד שנערך בשנת 1765 נמצאו בורשה 2519 יהודים ואילו ב- 1792 - 6750 יהודים שהיוו את 9.7% מכלל תושבי הבירה. למעלה מ- 40% מהם היו ללא התעסקות מוגדרת ויש למנות אותם עם דלת-העם ומחוסרי-פרנסה קבועה. באותו זמן בלטה פעילותם של כמה סוחרים גדולים, מלווי בריבית, סרסורים בחצר המלך וסרסורי האצילים, ספקי צבאות וסוכני שגרירויות זרות וכו', שהניחו את היסוד לבורגנות היהודית בבירת פולין. אלה באו, בדרך כלל, מערי הממלכה האחרות וכן מארצות החוץ.

כל אותה תקופה לא חסכו העירוניים מאמץ כדי לגרש את היהודים. אך האינטרסים של האצולה מחד ומתת-שוחד מאידך, הכריעו את הכף לטובתם. עם זאת, נערכו גירוש חלקי ופרעות-רחוב בשנים 1775 ו- 1790.

בשנים 1795-1772, היא תקופת שקיעתה של ממלכת פולין, נמצאה המדינה במצב של אנדרלמוסיה גמורה, באשר פקדו אותה מלחמות מבחוץ ומרידות מבפנים. אמנם, מנהיגים נאורים ניסו להציל את המדינה מהתפוררות, אך הם אחרו את המועד. האויב כבר עמד בשער ולא ניתן לעצור בעדו. ומבפנים, אכולה הייתה הממלכה כולה ריקבון ללא תקנה. ההצעות שעובדו אז לתיקון המשטר וסדרי החברה, כללו, בין היתר, תקנות לשיפור מצב היהודים, אך יחסם העוין של תושבי הבירה בעינו עמד. בין כה ובין כה, הצעות התיקונים לא יצאו לפועל, מחמת אבדן העצמאות המדינית.

בתקופת המרד של קושציושקו (1794) נמצאו יהודים, בעיקר מבני דלת העם, בין המתקוממים. הם מילאו תפקידי שמירה ואף השתתפו באופן פעיל בקרבות להגנת העיר. בערעק יוסלביץ, סוכנם הכספי של הפריצים, הקים גדוד יהודי, שהגן על אחד הקטעים המסוכנים ביותר של החזית, בפראגא שליד ורשה. אנשי הגדוד נלחמו בחירוף נפש ובגבורה עילאית, אך כמעט כולם נפלו בקרב המכריע. הצבא הרוסי המנצח נקם אז באוכלוסיה האזרחית היהודית וערך בה טבח, שנתפרסם כ"טבח פראגא". האגדה קושרת את שמו של הסרסור העשיר יוסף בן שמואל זביטקובר במעשה הצלה מופלא. לפי המסופר, העמיד זביטקובר בחצרו שתי חביות, את האחת מילא במטבעות זהב ואת השניה - במטבעות כסף. וכרוז יצא בשמו, שתמורת כל יהודי חי הוא יעניק דוקאט זהב, ותמורת יהודי מת - דינר כסף (כדי שיובא לקבר ישראל). עד מהרה נתרוקנו שתי החביות, וכך ניצלו יהודים רבים וגויותיהם של הנהרגים הובאו לקבר ישראל. מעשה אגדתי זה הוליד בפי העם אגדות ומסורות נוספות הנוגעות לזביטקובר.

אחת מהן נביא כאן. בשם ר' יצחק מאיר אלטר, הרבי מגור, מוסרים:

"וסיפר רבינו זצ"ל שזוכר בהיותו נער קטן בקאזניץ שהיה מנהג בשבת קודש, שהמגיד (ר' ישראל מקאזניץ) התפלל לפני התיבה, ובהגיעו לפיוט אחד אדון על כל המעשים התחילו המקורבים שעמדו אצלו לנגן איזה ניגון והמגיד אמר התיבות. ופעם אחת בבואו לפיוט הנ"ל (אל אדון) התחיל המגיד בעצמו לנגן ניגון יפה ונאה למאוד, והמקורבים לא שמעו מעולם הניגון ההוא ולא יכלו אף לסייע אותו בקולם. ואחר התפילה שהכיר המגיד בהם שמתפלאים ע"ז אמר המגיד שזה שלוש שנים שמת ר' שמואל זביטקובר הנ"ל ויצאו לקראתו מלאכי חבלה לקטרג על עוונותיו, אבל מלאך מליץ טוב שנברא מן המצווה הגדולה הנ"ל הרעיש מאד וצעק היתכן שלא יכריע על הכל העניין הגדול שהציל נפשות רבות מבני ישראל ומהראוי שילך תכף לגן עדן. ויצא הפסק מבית-דין של מעלה שאמת שמגיע לו מקום חשוב בגן-עדן בעד מפעל כזה, אבל אי-אפשר להעלותו תכף בלי זיכוך מכתמיו הגדולים ונמשך זה שלוש שנים, ועתה הובילו המלאכים אותו למקומו בגן-עדן ובעת הולכם אותו שוררו את הניגון הזה החדש. וסיים אחר-כך המגיד, אף שנמשך הזיכוך ג' שנים, אם כל זאת היה ניכר בלבושו עוד כתם. ורבינו זצ"ל (רי"מ אלטר), אמר על הזה, שכנראה היה בין עוונותיו גם עניין ניאוף ולכך קשה הזיכוך כל-כך".

ה"אחווה" שבאה לידי ביטוי במלחמת הגבורה של הגדוד היהודי לא שינתה דבר ביחסם העוין של העירונים. צעדם הראשון אחר כשלון המרד, היה לשגר משלחת למושל מטעם שלטונות הכיבוש הרוסיים בדרישה לגרש את היהודים מן העיר. בקשתם לא נתקבלה.

בעשרות השנים האחרונות למאה הי"ח גדל מספר היהודים בפראגא ליד ורשה. הדבר ארע לא בגלל תכונותיה המיוחדות של פראגא, אלא מחמת שנאת העירוניים בורשה.

בחלוקת פולין השלישית עברה ורשה לרשות פרוסיה. יהודי העיר (וכלל היורידיקים) היו לנתינים פרוסיים ונהיו כפופים ל"רגלמנט היהודי" שהונהג בדרום-פרוסיה (כך נקרא אזור הכיבוש החדש) וקבלו גושפנקא רשמית משפטית, זו הפעם הראשונה אחרי הצו "לא לסבול יהודים" משנת 1527. עם זאת, לא חלפה סכנת הגירוש ובשנת 1805 אף פרצו בעיר מהומות נגד היהודים.

השלטונות הפרוסיים קבעו, שיהודים שגרו בעיר לפני הכיבוש הפרוסי ( 1796, בני ה- "96") יורשו להישאר בה. על האחרים הוטל לקנות "כרטיס היום". האדמיניסטראציה הפרוסית, שצמצמה, בדרך כלל, את סמכויות הקהל והרבנים לענייני דת ודין, ושללה מהם את זכות השיפוט, הפיקוח על החינוך והטלת החרם, עשתה מיד צעדים להחיות את הקהל מחדש. סטייה זו מוסברת בטעמים פיסיקאליים. הכסף יענה את העקרונות המדיניים. לא הייתה בורשה קודם לכן, קהילה מוכרת, עתה אושרה ביאות-כוח הקהל שהורכבה מ- 3 פרנסים. אלה קיבלו ייפוי-כוח לגבות את מס הצריכה, ואף הוענקה להם הזכות להשתמש בחרם נגד המסרבים להכניס את התשלומים הדרושים. סמכויות אלה ילכו ויתרחבו, והמוסד החדש יזכה בהשפעה ניכרת על הציבור היהודי.

לאחר השגת הלגאליזציה גדל מאד מספר היהודים. ב- 1797 הם מנו 7688 נפש שהם 11.8 אחוז מכלל התושבים, ב- 1804 - 11.630 שהם 17.4 אחוז. באותו זמן הגיעו לורשה יהודים דוברי גרמנית מפרוסיה, שלזיה ועוד.

בתקופת "נסיכות ורשה" (1813-1807) הורע מצב היהודים, חרף האהדה שאחינו בני ישראל בפולין גילו לצבא נפוליאון. הותכו על ראשם גזירות קשות והסבל הכלכלי והמדיני קשה היה מנשוא. שלטונות הנסיכות הלכו בעקבות "הפקודה המחפירה" של נפוליאון והקפיאו את זכויות היהודים למשך 10 שנים. יוצא מן הכלל נעשה לגבי יהודים שיימצאו ראויים לכך. בתקופה זאת סבלו יהודי ורשה מעול המסים שהלך והכביד לשיעורין בלתי ידועים עד אז.

רק "כרטיס היום" בוטל (בשנת 1811). ב- 1809 נקבע רובע יהודי, מעין גטו שלא הוקף חומה. מותרים בישיבה מחוץ ל"רובע": בעלי רכוש, סוחרים אמידים, בנקאים, רופאים - ובתנאי שלבושם יהא אירופי, ישלטו בלשון הפולנית, הגרמנית או הצרפתית, וילדיהם יתחנכו בבתי ספר כלליים.

בגבור הגזירות הפיסיקאליות ירד מספר התושבים היהודיים בורשה. בשנת 1813 הגיע מספרם רק ל- 8000.

מגמות חברתיות

נוכחות יהודים רבים בעיר וביורידיקים הסמוכים, גם בתקופה שהישיבה הייתה אסורה עליהם, חייבה להקים תאי-חברה שונים ולמנות נושאי תפקידים ציבוריים. נתקיימו אפוא בורשה מניינים ובתי-תפילה. חברות לתורה ולחסד וכן נתמנה פרנס ("סינדיק"), שריכז בידו את גביית המסים ואת הסמכות המשפטית ומילא תפקידי ציבור שונים. לצדו עמדו שמשים, דיינים ומתורגמן-מושבע. גם רבנים פעלו בעיר, אף כי ללא הכרה רשמית. כן היו מבקרים בה רבנים מערי השדה, אם לצורכי ציבור ועסקנות ואם כדי למלא תפקידי דת ודין. הוקמו חברות צדקה וחסד.

אף כי הרגלמנט היהודי בפרוסיה ביטל את השלטון העצמי היהודי, מינו השלטונות הפרוסיים, כאמור לעיל, נציגות ליהודי ורשה ואף העניקו לה זכות השימוש בחרם. ובזה חודשה, להלכה ולמעשה, הקהילה היהודית לאחר הפסקה של כ- 270 שנה, ונוצרה האפשרות החוקית שרבנים רשמיים יכהנו בתוכה. המפורסם בין הרבנים היה ר' אריה-לייב צינץ, הידוע בכינויו ר' לייבוש חריף (1833-1753), מגדולי הרבנים בדור, מחבר ספרי הלכה רבים.

בתקופת הנסיכות גדלה השפעת הקהילה, שחרגה ממסגרת מקומית. היא החלה למלא תפקידים ארציים ובכך הייתה למוסד המייצג את האינטרסים של היהודים במדינה כולה.

כל התנועות והזרמים הרוחניים שנתגבשו בורשה היו בחינת סחורת-יבוא.

בימי המגיד ר' דוב-בער ממעזריץ' לא הייתה עדיין לחסידי הבעש"ט אחיזה בורשה. מסורת חסידית שמרה דו-שיח מעניין בין המגיד ר' בער ובין תלמידו ר' ישראל מקאזניץ, שנתפרסם לאחר-מכן כצדיק חסידי. המקרה ארע בהזדמנות פגישתם הראשונה. שאל המגיד את ר' ישראל מאיזה עיר הוא, הלה השיב: מקאזניץ. על השאלה השניה, כמה פרסאות משם לורשה, באה התשובה: י"ב פרסאות. אז קם המגיד מכסאו ואמר: תודה לא-ל, כי עתה יאמרו בורשה "כתר". לאמור, יאורגנו מניינים חסידים והתפילה בהם תהא בנוסח ספרד.

בראשית שנות ה- 90 למאה הי"ח קיימות היו בורשה חבורות חסידים שהתפללו במניינים מיוחדים, וצדיקים מן החוץ, אף ממרחקים, היו מבקרים אצלם. בין הבאים היה ר' לוי יצחק מבארדיצ'ב, שגר אז בפינסק הליטאית. בהזדמנות אחד מביקוריו נערך ויכוח בינו ובין ר' אברהם קצנלבוגן אב"ד בריסק, שייצג את עמדת המתנגדים. הויכוח נערך בפראגא ליד ורשה ושני הצדדים טענו לניצחון.

מבין התושבים ידוע לנו שמו של אחד העומדים בראש החסידים, הדיין ר' יצחק בנימין וואלף (נפטר תקס"ב) מז'ולקבה. הוא היה קרוב משפחה לר' שמחה בונם מפשיסחה. אב"ד העיר, ר' אריה לייב צינץ, היה מתנגד לחסידות, אך התייחס אליה בסובלנות ולא עמד בדרכה. הוא קיים שיעור קבוע, ועם תלמידיו נמנה ר' יצחק מאיר ראטנבערג (אלטר), שבעתיד יתפרסם כצדיק מגור.

בשנים הבאות לא שימשה ורשה זירה להתנגדות בין חסידים ומתנגדים. שתי התקריות משלהי המאה הי"ח, הויכוח בין ר' אברהם קצנלבוגן ובין ר' לוי יצחק וכן התגובה נגד ר' ישראל מסלוצק, היו בחינת תוצרת-חוץ. בתוככי ורשה לא ששו המתנגדים אלי קרב עם יריביהם מן המחנה החסידי. נציגי שתי הכיתות ישבו בקהל ושיתפו פעולה בשאלות אקטואליות שעמדו בפני הציבור היהודי. גם עסקי מסחר משותפים קרבו את הלבבות.

מתנגד אחד היה בורשה, שפניו למלחמה בחסידות. זה היה ר' שלמה אייגר, בנו של ר' עקיבא. אך בודד היה במערכה ונכנע לדעת הרוב.

אך על מקרה אחד שארע בשנת 1814 והזורק אור על יחסי החברה בורשה, ידוע מן המקורות.

צעירים שסטו מדרך הישר וחשבו מחשבות כיצד להלחם במה שנראה בעיניהם כקנאות דתית, היו מתכנסים בפונדק של אחד פלוני ולא בחלו במאכלות אסורים. ראשי העדה נקטו באמצעים חריפים נגדם, אך ללא הועיל. באסיפה שכונסה במיוחד כדי לטכס עצה כדת מה לעשות בפושעים, הציע הגביר בער בן שמואל (בערעק) להזמין לעיר צדיקים, שבכוח השפעתם יילחמו נגד האפיקורסים. אז קם ר' שלמה אייגר והתנגד בחריפות להצעה. הוא דיבר רתת נגד החסידות, החותרת לדעתו נגד ההלכה, הזכיר את מלחמתו של הגאון מווילנא בכת, ואת דבריו סיים באמרו: "אין נוהגים לכבות בעירה בנפט". האסיפה נתפזרה מבלי להחליט דבר. אולם משנתכנסה שנית, נתקבלה דעת בער להזמין את ראשי העדה החסידית. זו הפעם הראשונה צעדו יחדיו החסידים והמתנגדים והמטרה המשותפת להם: להכות באויב המשותף, בסוטים מדרך ה'.

בתקופת השלטון הפרוסי בורשה, ובזמן הנסיכות החל להתגבש בעיר חוג קטן של מתבוללים, שעמם נמנו רופאים, בנקאים, בעלי-הון שבאו מחו"ל ומהמחוזות המערביים של המדינה ועוד. בשנת 1802 נוסד בית-כנסת ל"נאורים", שנקרא "בית כנסת גרמני", על שום שדרשת הרב הושמעה בגרמנית ועל שום שמייסדיו באו מגרמניה או הושפעו ממשכיליה.

באותן השנים ובתקופה הראשונה לקיום פולין הקונגרסאית נתפרסם בורשה בער (בערעק) בן שמואל זביטקובר הנ"ל. הוא היה העשיר הגדול ביותר בין יהודי פולין. השפעתו רבה הייתה בקרב הציבור היהודי ואף מחוצה לו. הוא היה היחידי בין יהודי ורשה, שקיבל רשות לרכוש בית מחוץ לרובע היהודי ולא נאלץ להקריב לשם כך את זקנו ואת לבושו הארוך, היהודי. בער הצטרף אל המחנה החסידי.

תמר'ל, אשת בער, מפורסמת הייתה לא פחות מבעלה. שני בני-הזוג היו נדבנים גדולים ותרמו מכספם למוסדות חסד רבים. הם גם תמכו בצדיקי פולין ואף העסיקו במפעליהם את המעולים מבין האברכים החסידיים, את ר' שמחה בונים מפשיסחא, את ר' יצחק מקאליש ועוד. בכספי תרומתם הוקם בית הכנסת בפראגא, שהפך עד מהרה למרכז חסידי. בער מת בשנת 1822. הוא היה אבי משפחת הפאטריקים הידועה בשם ברגסון (בערעק - בערעקסון-ברגסון). הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון היה נכדו.

יהודי ורשה בשנים 1915-1815

בתקופת פולין הקונגרסאית גדל הישוב היהודי בורשה, התבסס ונתגבשו בו הדפוסים החברתיים והזרמים הרעיוניים, שנתקיימו עד לסוף המר. לאחר שנפתחו השווקים העצומים ברחבי רוסיה לפני תושבי פולין ובתקופה של תיעוש המדינה, התפתחה ורשה בצעדי ענק. היהודים מילאו תפקיד חשוב, ולעתים אף מכריע, בהתפתחות זו. אך לא ההתקדמות הכלכלית הייתה הקובעת לגביהם, אלא הקשר החי עם יהודי רוסיה. ורשה משכה אליה יהודים רבים מתחום המושב הרוסי (כונו בשם "לסטוואקים"), ואלה תרמו תרומה ניכרת להתעוררות חברתית ורוחנית בקרב יהודי פולין ורשה במיוחד. רעיונות לאומיים, תסיסה מהפכנית, תחיית הספרות העברית, צמיחת הספרות ביידיש, הפובליציסטיקה והעיתונות בשתי הלשונות - כל אלה נתהוו במאת השנים לקיומה של פולין הקונגרסאית.

האוכלוסייה היהודית בורשה גדלה באותה תקופה והייתה לקהילה הגדולה ביותר באירופה ולשניה בגודלה בעולם כולו. בשנת 1816 היו בורשה 15,000 יהודים שהם 19.2 אחוז מכלל התושבים בבירה. כעבור יובל שנים היה מספרם 72,800 ואחוזם 32.7. ואילו בשנת 1914 ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה ישבו בבירת פולין 337,100 יהודים שהם 38.1 אחוז מן האוכלוסייה הכללית במקום.

רק חלק קטן מתוספת זו בא מריבוי טבעי. ב- 28 השנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה גדל הישוב היהודי בורשה בקרוב ל- 210,000 נפש, מהם כ- 150,000 באו מן החוץ. חלק ניכר מן הבאים הגיעו מליטא, אוקראינה ורוסיה הלבנה (כולם מכונים בשם "ליטוואקים"). גל הבאים החל בשנות ה- 60 למאה הי"ט והוא גדל במיוחד אחרי הפרעות ברוסיה בשנת 1881.

בשנים הראשונות לקיום פולין הקונגרסאית חלה החמרה במצב היהודים. איבת העירונים גדלה. נתחדש "כרטיס היום" וצומצם תחום הרובע היהודי. אולם במחצית השניה של המאה הי"ט חל שנוי במצב. יסודות ליבראלים עלו בקרב הציבור הפולני ואלה הטיפו לאחווה יהודית- פולנית, וכן גדל מספר היהודים שהתקרב אל החוגים הפאטריוטיים הפולנים. בשנת 1825 הוציא אלכסנדר וילופולסקי, מושלה האזרחי של המדינה, פקודת אמאנסיפציה שהסירה את כל ההגבלות שלחצו על יהודי פולין, אך שנאת ישראל בורשה לא נעלמה גם לאחר מכן.

בשנת 1825 הוקם בפקודת הצאר ועד יהודי (השם הרשמי: "ועד בני הברית הישנה"), שתפקידו היה לעצב הצעת חוקה לאוכלוסיה היהודית בפולין. לידו הוקמה מועצה המורכבת כולה מיהודים תושבי ורשה ולהם "קורספונדנטים" (נציגים) בערי השדה. ביניהם נמצא ר' שמחה בונם, הצדיק מפשיסחא. התוצאות המעשיות מפעולת הועד בתחום התחיקה היו אפסיות. אחת ההמלצות שהוגשו הייתה יסוד בית- מדרש לרבנים. הועד פוזר בשנת 1837.

בשתי המרידות הפולניות נגד השלטון הרוסי הייתה השתתפות ערה מצד יהודי המדינה ובמיוחד בורשה. אבל גם עובדה זאת לא ריככה את איבת העירונים.

בעת המרד הראשון ב- 1830 פרצו מהומות נגד תושבי הרובע היהודי בורשה וכן במקומות אחרים. נשדדו חנויות, וביניהן חנות האריגים של ר' יצחק מאיר ראטנבערג, שלאחר המרד שינה את שמו לאלטר. בכל זאת הצטרפו יהודים למרד: מן השכבה הסוציאלית הנמוכה מחד, ומחוגי מתבוללים מאידך. אמנם רק בקושי אופשר להם לשאת נשק ולהכלל בקרב הלוחמים. שוב נשמעו הצעות על גדוד יהודי. בן-הדור מספר:

"כאשר קמו אנשי פולין אז ויערכו מלחמה עם מלכות רוסיה יר"ה התנפלו ההמון על היהודים בעיר ווארשי ובמקומות אחרים כי חשדו אנשי הצבא ביהודים שהם מרגלים... ויערכו עמם מלחמה ועשו בהם הרג ואבדן, וכל איש מקטן ועד גדול יראו לזוז מבתיהם החוצה וכל שערי החצרות והבתים היו סגורים על מסגר אין יוצא ואין בא... וכאשר ראו היהודים שכלתה עליהם הרעה ועשו אנשי השם תחבולה ויעשו שלום עם השרים הגדולים ורבים מהמון העם מבעלי מלאכות ומיושבי הקרנות מתייחדים עמם... ויעזרם לערוך מלחמה כנגד מלכות רוסיה וילבישו את הבגדים אשר אנשי צבא בארץ פולין הולכים כל אחד ולקחו כלי משחיתם בידיהם אחד לקח חנית ואחד לקח קנה-רובה ושאר כלי קרב. ואנשי פולין לא הניחו ליקח מהיהודים לעזרם כנגד האויב במלחמה שיראו לפניהם כי הם אנשי מרמה וימסרו להם ביד האויבים רק עשו מיהודים שומרים לעמוד בחוץ".

מסתבר, כי הפולנים חששו, שבמקרה שיהודים ישתתפו באופן פעיל במערכות המלחמה, יצטרכו להעניק להם זכויות מלאות, ובכך לא רצו.

לאחר השתדלויות מרובות הואילה הממשלה המהפכנית לקבל יהודים לגווארדיה (משמר) הלאומית, בתנאי שיהיו לבושים בנוסח אירופה ויגזזו זקנם.

במרד השני משנת 1863 הצטרפו צעירים יהודים רבים לשורות הלוחמים והאוכלוסיה היהודית בכללותה עמדה לימין "הממשלה הפולנית". יהודים תפסו עמדות אחראיות במחלקות השונות של שלטון המתקוממים. תלמידי בית המדרש לרבנים בורשה נמצאו בין הלוחמים.

שנות ה- 60 הביאו עמן, כאמור, ליבראליזציה ביחס ליהודים. אך כבר בשנות ה- 70 חל מפנה לרעה, ובשנת 1881 אף פרצו פרעות בורשה בעקבות גל הפרעות שהציף אז את תחום המושב ברוסיה. המהומות בעיר נמשכו שלושה ימים ונגרם נזק רב ברכוש. היהודים גילו התנגדות לפורעים והיו מקרים של הגנה עצמית. שנת המהפכה, 1905 שעברה ברחבי רוסיה תוך מאורעות דמים, הוציאה צעירים מבני ישראל ממחנה היהודי והם נצטרפו למתקוממים. חיילי הצאר נקמו באוכלוסיה היהודית. בשנים הסמוכות למלחמת העולם הראשונה החמיר המצב. גברה והלכה תעמולת האנטישמים בארץ כולה וכן בורשה. נשמעו קולות - קריאה ל"בויקוט" - הוא החרם - על סחורות הנמכרות על ידי יהודים. בשנת 1912 בבחירות ל"דומה" הרביעית (פרלמנט) הרוסית תמכו היהודים במועמד מטעם מפלגות השמאל. עובדה זו העלתה את השנאה אליהם לשיא חדש.

במאת השנים לשלטון רוסיה פולין הקונגרסאית חל שינוי מהותי במבנה החברתי והכלכלי של יהודי ורשה. עם גידולה של הפעילות הכלכלית ופיתוח ענפי תעשייה, מסחר ובנקאות, החלה להתגבש ביניהם חלוקה מקצועית ואף מעמדית.

הנמנים עם הבורגנות הגדולה מילאו תפקיד רב-חשיבות בבנקאות, במסחר, בחכירות, בספקות לצבא ולמוסדות הממשלה. 80 אחוז מן הבנקאים בורשה באמצע המאה הי"ט היו יהודים. יחס מספרי זה לא ישתנה עד להקמת הריפובליקה הפולנית החדשה (1918). באותו זמן היוו יהודים למעלה ממחצית הסוחרים הגדולים.

אולם שיכבה זו של עשירים מופלגים לא היוותה אלא קצת למעלה מ- 2 אחוזים מכלל הפעילים היהודיים בעיר. באותה תקופה נתפרנסו ממסחר כ- 30 אחוז - בדרך כלל היו אלה חנוונים ורוכלים זעירים שפרנסתם דחוקה; כ- 33 אחוז היו בעלי-מלאכה ופועלים. היתר היו: בעלי-עגלה, סבלים, עוזרות בית ושכירי-יום. כן נמצאו מתי-מספר בעלי מקצועות חופשיים. עד שנות ה- 70 נמצא מספר המתפרנסים מענפי המסחר השונים בקו עלייה, מכאן ואילך פחת מספרם. הפולנים התדפקו על שערי המסחר ודחקו את רגלי היהודים. גם נגד בעלי המלאכה התנהלה הסתה מצד האומנים הנוצרים שראו בהם מתחרים. פה ושם הורגשה נטייה לעבודת-אדמה, אך לא הייתה לכך משמעות מעשית, פרט למקרה אחד שאף הוא היה מצומצם בהיקפו. שלמה זלמן פוזנר, איש ורשה, עשיר רב-פעלים, למדן חובב השכלה, רכש בשנת 1817 אחוזה לא הרחק מפלאצק, הוסיף עליה בשנים שלאחר מכן 2 כפרים והושיב בהם איכרים יהודיים. בשנים 1844-1841 ישבו על אדמותיו 22 משפחות יהודיות ולהן 81 נפשות. בעקבות ניסיון זה וכתוצאה ממגעים עם הנציב הרוסי בורשה, התעוררה תכונה למעבר לחקלאות. פני העדה, האב"ד, הפרנסים וראשי החסידות פרסמו כרוז בו קראו לשוב לעבודת אדמה. קול-הקורא נפוץ בכל קהילות פולין, ואמנם נמצאו כאלה שהביעו את נכונותם להיענות לקריאה. אולם הרצון הטוב התבזבז עקב תנאים אובייקטיביים מחד וקשיחות אדמיניסטראטיבית מאידך. גם ניסיונו של פוזנר לא החזיק מעמד זמן רב.

רשימה סטאטיסטית משנת 1862, המתייחסת למבנה המקצועי של העובדים היהודיים, מבשרת באופן ברור התגבשות מעמדית. שני ענפים הרכיבו את הפרולטאריון היהודי: עובדי בתי המסחר - כמעט שליש ועובדי המלאכה - למעלה מרבע. התעשייה מיוצגת במספרים זעומים בלבד - פחות מ- 5 אחוז, העובדות במשק בית - כ- 30 אחוז. אלה בנות מחוסרות-עבודה שנהרו לעיר הגדולה מכל חלקי המדינה. בשנים שלאחר-מכן נקלט חלק מהן בענפי ההלבשה ובתעשיית הטבאק.

הקהילה ומוסדותיה

כבר במחצית הראשונה למאה הי"ט הייתה החסידות לתנועה השלטת בורשה. כל בתי-החסידים בפולין היו מיוצגים בה, כגון: קאזניץ, לובלין, פשיסחא, אפטא ועוד. בשנת 1823 העניקו השלטונות הרוסיים רשות לקיים מנינים חסידיים ומאז יכלה החסידות להתפתח ללא הפרעות מן החוץ וכמעט ללא מכשולים מבפנים. ההתנגדות בפולין לא הייתה מאופי מלחמתי.

חסידי ורשה לא היוו כת סגורה ומבודדת. נהפוך הוא. הם היו פעילים בתחומי החיים השונים ובניגוד לעמיתיהם ממחנה המתבוללים היו קשורים בכל נימי נפשם לכלל ישראל. גם למדנים מופלגים נמנו עמהם, וכן נמצאו ביניהם עשירים גדולים, אפשר, שלא הגיעו לדרגת אילי-הון, פרט לבער בן שמואל זביטקובר הנ"ל, העשיר הגדול ביותר בין יהודי פולין במחצית הראשונה למאה הי"ט, שחסיד היה.

בפעילותם הציבורית התרכזו החסידים בתחומי דת, רבנות, חינוך ועזרה-הדדית. למרות השפעתם הרבה, לא עלה בידם להושיב אחד מראשיהם על כס הרבנות בעיר. המנהיג החסידי רב-ההשפעה היה ר' יצחק מאיר אלטר, שקודם לכן היה שמו ראטנבערג. ר' יצחק מאיר התחנך בביתו של המגיד ר' ישראל מקאזניץ, שימש במשך תקופה קצרה את בן המגיד ר' משה, ואחרי-כן כפף את ראשו בפני ר' שמחה-בונם מפשיסחא ור' מענדל מקאצק שהיה גיסו. לאחר פטירת הרבי מקאצק החל ר' יצחק מאיר לנהל עדה בגור. אך עוד לפני כן נשא על כתפיו את עולה של החסידות בפולין כולה. ספריו בהלכה "חידושי הרי"מ" מייצגים את שיטת הפלפול האופיינית לדרך הלימוד בפולין.

צדיקים לא איוו את ורשה כמקום מושבם, אך ביקרו בה לעתים תכופות. ר' יצחק מאיר חילקו את זמנו בין ורשה לגור.

בשנת 1880 רשומים בורשה 300 בתי-כנסת מוכרים ונודע על רבים לא-רשמיים. כשני שלישים מהם היו חסידיים. מספר זה מייצג את יחס הכוחות בעיר בין החסידים למתנגדים. לקראת סוף המאה הי"ט, כאשר החלו להגיע לורשה ה"ליטוואקים", פליטים ממחוזות רוסיה השונים, גדל במקצת אחוז המתנגדים.

ההתבוללות בורשה ייצגה את שכבת העשירים שהגיעו מן המערב בשלהי המאה הי"ח ובראשית המאה הי"ט. לכן היא נתהוותה בסימן התרבות הגרמנית. במרוצת הזמן ספגו המתבוללים מן התרבות הפולנית והוחדרו רוח של פאטריוטיות פולנית, מה גם שנתווספו עליהם יותר ויותר מבני הארץ. הם הדגישו את עובדת היותם שונים מיושבי הרובע היהודי והיו מנותקים מן הציבור היהודי הכללי. תהום עמוקה הבדילה-הפרידה שיכבה דקה זו של בורגנות ואינטלגנציה מתבוללת מהמוני העם. את זיקתם לכלל ישראל ביטאו בפעילות פילאנטרופית ענפה בקהילה ובמוסדות חסד. לרבים מהם אצה הדרך והמירו את דתם. מספר המומרים בורשה גדול יחסית מזה שבכל הקהילות באירופה המזרחית.

כמו ההתבוללות כן ההשכלה בורשה לא הייתה מולדת-בית. כמעט כל משכילי העיר לא היו מבני המקום. אף הם לא בלטו בכשרונותיהם וליצירותיהם הספרותיות לא היה ערך רב. זה הטעם שנטולים היו השפעה של ממש, הן במציאות-החיים והן בעולם הרוח. היחיד שלקולו האזינו רבים - אך לא בגלל יצירתו הספרותית אלא מחמת אישיותו המופלאה - היה אברהם יעקב שטערן (1842-1762). הוא היה בן-בית בתרבות הכללית וביידע יהודי, הקפיד על קלה כחמורה, לא קיצץ בזקנו ולא החליף את בגדיו היהודיים. היה מכובד בחוגי האינטלגנציה הלא יהודית וכן אצל השלטונות הרוסיים. נתקבל כחבר האגודה הפולנית למדעים. שטערן היה מתמטיקאי.

תנועת חיבת-ציון הובאה לורשה על ידי ה"ליטוואקים". אחרי ועידת קטוביץ נבחרה ורשה כמקום מרכז המשנה של התנועה (1884). חברי אגודת "מנוחה ונחלה" שנתארגנה בורשה הקימו את המושבה רחובות בא"י (1890), ואילו חברת "גאולה", אף היא מורשה (נוסדה 1904), הייתה שותפה ליסוד העיר תל-אביב (אז "אחוזת בית"). חובבי ציון התרכזו בבתי-כנסת מיוחדים, בהם שימשו כמטיפים אישים ידועי שם. הנודע ביניהם: הרב יצחק ניסנבוים.

חרף דלותה של ספרות ההשכלה בורשה, כאמור, עלתה חשיבותה של עיר זו כמרכז הספרות והעיתונות בעברית וביידיש, החל מתקופת התחייה. העיתונות והמאספים בשתי הלשונות זכו לתפוצה עצומה בכל רחבי רוסיה והם ריכזו סביבם את מיטב היוצרים היהודיים. ראשי המדברים היו: נחום סוקולוב ויצחק לייבוש פרץ. מוגבלת בהיקפה ומצומצמת בהשפעתה הייתה העיתונות בשפה הפולנית, שטופחה והוצאה על ידי חוגים מתבוללים.

תולדותיו של התיאטרון היהודי בהופעתו של תיאטרון גולדפאדן, שפעל בורשה בשנים 1887-1885, ברם, ניצנים ראשונים של פעולה תיאטרונית נראו כבר בשנות ה- 40 למאה ה- 19.

פעולות הקהילה חרגו ממסגרת מקומית. העסקנים ראו את עצמם נציגים לא-רשמיים של יהודי המדינה כולה. אכן, המאמצים שנעשו על-ידם לשיפור חיי היהודים ולביטול גזירות היו בעלי משמעות כלל-ארצית. אף מעמדם הכלכלי והחברתי של העוסקים בדבר הקנה להם השפעה הרחק מעבר לתחום המקומי.

הציבור החרדי התייחס אל החובה לשרת בצבא ואל הצו ללבוש בגדים אירופאיים (מן השנים 1844, 1845) כאל גזירות שפגעו בנפש האומה ונאבק קשות לביטולן. במיוחד נטושה הייתה מערכה כבדה לביטול גזירת הבגדים, שנוהלה בעקשנות ובקנאות על ידי ראשי העדה החסידית. מובן מאליו, כי המתבוללים לא תמכו במאבק זה. גם השר משה מונטיפיורי שביקר בורשה בשנת 1846 ושנתבקש להתערב אצל השלטונות למען ביטול רוע הגזירה, הביע בגלוי את תמיכתו בשינוי הלבוש. ר' יצחק מאיר אלטר עמד בראש המאבק ובגין כך אף נעצר על ידי השלטונות. אולם גם בקרב החסידים חלוקות היו הדעות עד כמה יש להרחיק בהתנגדות. הרבי מקאצק אמר:

"גם אני עיינתי לפעמים בספק ולא ראיתי שיש דין על זה של ייהרג ואל יעבור. שני גדולים (ר' יצחק מאיר אלטר ור' אברהם מטשכאנוב, שלקחו עמו דברים בנושא זה) יפקירו דמם של ישראל?".

כיובל שנים שלטו החרדים בקהילה. לאחר שנקבע צנז כספי המזכה את המעלים אותו להשתתף בבחירות, השתלטו המתבוללים על הקהילה ובברית עם החסידים פעלו בה למעלה מיובל שנים (1926-1871). ההסכם בין שני גושים אלה מבוסס היה על כך, שהמתבוללים הופיעו כלפי חוץ כמייצגים את יהדות ורשה, ואילו לחסידים ניתן לפתח ללא הפרעה את אורח-החיים המיוחד שלהם. שניהם כאחד הגנו על עמדותיהם בפני התנועה הציונית העולה ובפני ניצני הפרלטאריון היהודי המתמרד.

בשנת 1899 פתחו החוגים הציוניים בהתקפה רבתי על המשטר בקהילה. פעולה זו תאמה את סיסמת "כיבוש הקהילות" שהושמעה על ידי ת. הרצל, מעל במת הקונגרס הציוני. אך ההסתערות נכשלה. נחום סוקולוב, המועמד הציוני בבחירות לקהילה השיג 119 קולות בלבד. מבצר המתבוללים נשאר איתן על כנו בתמיכה אוהדת של החסידים. הוא הובקע רק בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. בינתיים מנותק היה שלטון הקהילה מהמוני העם והוא התנכר לרוחות החדשות שהחלו לנשוב ברחוב היהודי. אמנם, אין להכחיש, כי פעילות הקהילה למען מוסדות החסד בעיר הייתה לברכה. במיוחד יש לציין את קיומו של בית-חולים יהודי, שהיה במרוצת הזמן למוסד הרפואי הגדול והמשוכלל במדינה.

עניין ארץ-ישראל מילא תפקיד נכבד בפעילות הציבורית. משנת 1821 קיים בורשה גוף מרכזי לאיסוף כספים לטובת "עניי ארץ ישראל". קופסאות ארץ ישראל נמצאו כמעט בכל בתי-התפילה. הכספים שנאספו נועדו לתמיכה ביהודי פולין הנמצאים בארץ ישראל, תחת השם "כולל ורשה". בראש הפעולה עמדו רבני העיר ומנהיגים חסידיים.

ארבעה רבנים כוללים היו בורשה. ר' שלמה זלמן ליפשיץ (נפטר תקצ"ט), מחבר הספר "חמדת שלמה", מגדולי בעלי ההלכה בימיו; ר' חיים דוידזון (נפטר תרי"ד), מעשירי העיר ונכבדיה. נבחר לרב בהיותו בן פ' וזכה לזקנה מופלגת. ישב על כס הרבנות במשך 15 שנה; ר' דוב-בעריש מייזלש מקרקוב, למדן, עסקן ומדינאי. שיתף פעולה עם הפאטריוטים הפולניים בשאיפתם לחידוש עצמאותם המדינית של פולין, ונסתבך בשל-כך עם השלטונות הרוסיים. נעצר וגורש מהעיר, אך הוחזר לתפקידו. בסוף ימיו נטש את הפעילות הפוליטית; ר' יעקב גזונדהייט, אף הוא בעל-בית עשיר בורשה, למדן מופלג אך לא רצוי לחסידים ובסיוע המתבוללים הודח מכהונתו, לאחר ששירת בקודש שתי שנים בלבד (עד תרל"ג). לאחר מכן שוב לא נבחר רב כולל בורשה, ונוסד "בית דין צדק דפה ורשה". כן היו בעיר רבנים שלא מילאו תפקידים רשמיים. עיקר פעילותם - בתחום הדיינות.

רבנים ריפורמיים לא היו בורשה, כשם שתנועה ריפורמית לא התקיימה בעיר זו. רק בבית הכנסת ה"גרמני" שימש רב "נאור", בתפקיד של רב-מטיף. אך גם בית-כנסת זה לא היה נגוע בריפרומה, והתפילה המסורתית הייתה נהוגה בו כבכל בית-כנסת אחר. השינוי היחיד: הדרשה הושמעה בגרמנית או בפולנית.

אף כי ישיבות גדולות במתכונת הישיבות בליטא לא נתקיימו בורשה, לימוד תורה נפוץ היה ברבים. חסידות פשיסחא, קאצק וגור שהיוותה את רוב רובה של חסידות ורשה - למדנית הייתה. גם בין חוגי המתנגדים נמצא מספר ניכר של למדנים מופלגים.

החינוך היסודי והעל-יסודי היה ברובו הגדול חרדי. אמנם, מספר מוסדות-החינוך הדתיים ירד במחצית השניה של המאה ה- 19. אבל עוד בשלהי המאה התחנכו במסגרת דתית לפחות 75 אחוז מכלל הלומדים.

גם הקהילה קיימה רשת לא גדולה של בתי-ספר ותלמודי-תורה.

בשנת 1826 פתחה הממשלה בית-ספר לרבנים, במטרה להכשיר רבנים בעלי השכלה ותרבות "אירופית-פולנית". למעשה שימש הוא בית-ספר תיכוני כללי, שלא הקפיד על דתיותם של התלמידים ואף לא של המורים. בין המורים נמצאו כאלה שניאצו את התורה שבעל-פה. אף אחד מבוגריו של מוסד זה לא שימש בתפקידי רבנות. הוא נסגר בשנת 1863, לאחר שהובאש ריחם של תלמידיו בשל השתתפותם בהתקוממות נגד רוסיה.

בשנת 1885 נוסד ה"חדר המתוקן" הראשון בעיר, ובשנת 1909 - גן הילדים הראשון בלשון העברית. שני מוסדות אלו היוו התחלה וראשית לחינוך הלאומי והעברי בורשה.

מלחמת העולם הראשונה

בשנות מלחמת העולם הראשונה הייתה ורשה עיר-מקלט לרבבות פליטים שנמלטו מאזורי הקרבות או שגורשו משם על-ידי השלטונות הרוסיים. הכיבוש הגרמני הביא הקלה בתחום הפוליטי, אף כי המצוקה הכלכלית גברה והחמירה מאוד, וזאת עקב תנאי המלחמה הקשים וכתוצאה מבואם של פליטים מחוסרי-כול. יהודי ורשה, אמונים על מתן עזרה לנצרך, פיתחו פעילות סוציאלית ופילאנטרופית ענפה. שלטונות הכיבוש הגרמני לא הפריעו לתושבים היהודיים בפעילותם הארגונית והפוליטית, והחיים הפוליטיים החלו לפכות בעוז. באותן השנים נוסדה באופן רשמי התנועה הציונית על זרמיה השונים וכן תנועות פוליטיות אחרות. ורשה שימשה מקום היסוד ומרכז הפעולה הארצית.

בין שתי המלחמות

אף כי הישוב היהודי בורשה גדל בעשרים השנים לקיומה של פולין העצמאית, פחת חלקו היחסי באוכלוסייה הכללית. בראשית התקופה היו בורשה 320,000 יהודים ואלה היוו אז 42 אחוז מכלל התושבים, ואילו בשנת 1938 - 368,000 שהם 29.1 אחוז.

הכיוון האנטישמי החריף בפולין העצמאית. הלאומנות הרימה ראש, שנאת ישראל הייתה לסיסמא מדריכה ומכוונת במדיניות הפולנית. יהודי ורשה עמדו במרכז המאבק הציבורי למען זכויות היהודים ואפשרות קיומם.

יהודים רבים נדחקו ממקורות הפרנסה שלהם, הן בלחץ האנטישמיות והן עקב המשבר הכלכלי החמור שפקד את המדינה.

חלקם של יהודי ורשה במסחר הגדול פחת בהרבה. התעשייה הגדולה נשארה נעולה בפני יהודים, כמקודם. צומצם מספר הבנקאים היהודיים. מרכזי המפעלים המונופוליסטיים שבידי הממשלה ששכנו בורשה לא העסיקו יהודים, ובדומה לכך מוסדות ציבור ומפעלי ציבור. רב היה הלחץ על המסחר היהודי ועל המלאכה היהודית. משמרות-חרם מטעם התנועות האנטישמיות הוצבו ליד החנויות שבידי היהודים והציקו לבעליהן וללקוחותיהן. למעלה משליש מכלל האוכלוסיה היהודית בורשה היה מחוסר עבודה, אך מספר מחוסרי-פרנסה היה גדול מזה. למעלה ממחצית התושבים לא היה לאל ידם - מחמת דוחקם - לשלם לקהילה מס מינימאלי (שנת 1932).

קשה במיוחד היה מצבם של בני נוער. עתידם נראה אז חסר-סיכוי, מאחר שמרבית ענפי המשק היו נעולים בפניהם. מטעם זה גבר הלחץ להגירה, ובמיוחד לעליה לארץ-ישראל. אולם כמעט כל ארצות ההגירה החשובות היו נעולות בפני מהגרים יהודיים, חלקן בשנות העשרים ורובן ככולם - בשנות השלושים.

כל אותה תקופה רוכזה בורשה הפעילות הפוליטית, החברתית והסוציאלית של יהודי פולין. ורשה הייתה מקום מושבם של מרכזי המפלגות והתנועות היהודיות במדינה, שימשה זירה למאבק הנציגויות במוסדות הפרלמנטאריים והיוותה מרכז למפעלי תרבות, מחקר, חינוך, אמנות, ספרות ועיתונות, מו"לות, עזרה הדדית ועוד ועוד. החיים הציבוריים בקרב יהודי ורשה הצטיינו בעירנות מיוחדת, מערכה כבדה התנהלה על הגמוניה ברחוב היהודי. המאבק הבין-מפלגתי חריף היה במיוחד. הזיקה המפלגתית הטביעה את חותמה על כל תחומי החיים. חילוקי-דעות אידיאולוגיים, מאבקים ארגונים, חיכוכים אישיים הרסו את האחדות וסיכלו מראש כל אפשרות לפעולה כלל-ישראלית, לסולידאריות ולמעשים משותפים נוכח המציאות החמורה.

ההתבוללות חדלה להיות גורם ציבורי. בבחירות הדימוקראטיות הראשונות לקהילה (1924), בהן הצביעו כ- 25,000 איש קיבלו המתבוללים בסך הכל 557 קול ובזה ירדו מן הבמה הציבורית. התנועות הציוניות על כל גווניהן הצטיינו בפעילות מיוחדת, הן בארגון ההכשרה והעלייה לארץ ישראל והן במאבק על זכויותיהם של יהודי פולין. אולם לא שררה אחדות-דעים בדבר הדרכים למלחמה על קיום יהודי בפולין. למעשה, כל התכניות להקלת המצוקה, נתנפצו על סלע האנטישמיות שגברה והלכה מדי יום ביומו.

החסידות היוותה, כמקודם, גורם ציבורי רב השפעה. כמעט כל חצרות הצדיקים בפולין מיוצגות היו בבירה וקיימו בה מניינים ובתי-תפילה. אדמו"רים רבים התיישבו בורשה בימי מלחמת-העולם הראשונה ונשארו בה גם לאחריה. יש מהם שנמשכו לעסקנות ציבורית ואף לפעילות פוליטית. חסידי גור נתנו חילם ל"אגודת ישראל".

כוחו של "הבונד", שריכז המוני פועלים, גבר באמצע שנות השלושים, והיה בעלייתה של מפלגה רדיקאלית-אפיקורסית זו משום ביטוי לייאוש שחדר ללב רבים על אזלת ידן של המפלגות האזרחיות לעמוד בפני מדיניות ההפליה של הממשלה הפולנית.

כל זרמי החינוך היהודי בפולין קיימו בורשה בתי-ספר משלהם. מרבית הבנים קיבלו חינוך חרדי ב"חדרים", ב"תלמודי-התורה," ובבתי-הספר השונים. אך הבנות, ברובן הגדול, למדו בבתי-ספר ששפת ההוראה שלהם הייתה פולנית. החינוך העל-יסודי מרוכז היה בישיבות, בבית-ספר תיכוניים, עיוניים ומקצועיים ועוד. כן נתקיימו בית-ספר ממשלתי למורי דת, סמינר לרבנים "תחכמוני" ומכון למדעי היהדות (זה האחרון - ברמה אוניברסיטאית).

הספרות והעיתונות העברית היו בירידה. כל הניסיונות להתמיד בהוצאת עיתונים יומיים בלשון העברית לא עלו יפה. גם כתבי-העת והשבועונים העבריים לא זכו לאריכות-ימים.

המוני יהודים נכבשו ליידיש, ואילו הנוער - והנוער הלאומי בכלל זה - גילה נטייה חזקה להתבוללות לשונית. מספר העיתונים היומיים ביידיש גדל והשפעתם הייתה רבה על דעת הקהל ברחבי המדינה. עם זאת, איבדה ורשה את עליונותה כמרכז לספרות יידיש, מרכז שעבר בינתיים לארצות-הברית. גם העיתונות בלשון הפולנית נמצאה בעלייה.

בעזרת קרנות ארציות ובסיוע מוסדות חוץ - בעיקר הג'וינט - התנהלה פעילות פילאנטרופית מסועפת. נתקיימו עשרות אגודות וחברות לחסד וצדקה, גמילות חסדים וביקור חולים, מתן בסתר ועזרה הדדית. על אגודה אחת, האופיינית להווי שנתגבש בורשה, מסופר:

"גוט שבת אידעלעך" (שבת שלום, יהודים), הייתה אגודה פילאנטרופית מיוחדת במינה. חבריה היו מפשוטי העם, סבלים, עגלונים, פועלים. בכל ימות השבוע היו הללו עמלים בזיעת-אפם למען פרנסת בני ביתם. באה שבת, עמלו ועבדו למען אחיהם האומללים - עניים, זקנים, חולים, אסירים.

חבורות חבורות של שלושה אנשים וסלים גדולים בידיהם היו הולכים בכל שבת בבוקר מרחוב לרחוב ומבית לבית. הם נכנסים לחצר, מעמידים את הסלים על הקרקע וקוראים בקול רם ובנגינה: "גוט שבת אידעלעך, גוט שבת, (שבת שלום, יהודים, שבת שלום). אף מלה אחת לא הוסיפו, לא דרשו שום דבר, ולא אמרו בשביל מי הם עוסקים במצווה. מספיקה הקריאה "גוט שבת אידעלעך", והחלונות נפתחים ועקרות-הבית מוציאות חלות וביצים ודגים ובשר ושמות בתוך הסלים. ולא היה חלון בחצר שלא נפתח לקול קריאה זו".

כך התנהלו החיים בקהילה אשר היוותה את לב-לבה של יהדות התפוצות, עד שב- 1 לספטמבר 1939 עברו הקלגסים הגרמניים את גבול פולין. בו ביום הופצצה ורשה. הרובע היהודי נפגע קשות. אך איש לא חזה אז, כי הפלישה הגרמנית בישרה מלחמת-שמד בעם היהודי, בה נחרבה קהילת ורשה עד היסוד.