בראיון שערך אמנון לורד עם הדסה אביגדורי-אבידב, "שיירות הדסה", שהתפרסם ב"דיוקן" ביום השישי 19 באפריל 2002, ישנה גם התייחסות לכיבוש הכפר דיר-יאסין. למרבה הצער ממשיכה הגב' אביגדורי-אבידב במסכת השקרים וההשמצות מלאי השִטנה, המשוללים כל יסוד, כמו למשל:

"דיר-יאסין היה כפר ידידותי ושליו. אז האצ"ל הלך ושם היתה שחיטה". ובמקום אחר: "אני חשבתי שהפלמ"חניקים לא היו צריכים להוציא אותם משם" (דהיינו, שהפלמ"ח לא היה צריך לעזור לאצ"ל שנקלע למצוקה בעת קרב).

והרי העובדות:
למחרת החלטת עצרת האו"ם מן ה-29 בנובמבר 1947 החלו הערבים במעשי האיבה, שהגיעו לשיאם בחודש מרס 1948 ונדמה היה שהיישוב היהודי לא יוכל לעמוד במהלומות שהונחתו עליו. הדרך לירושלים נחסמה והעיר הושמה במצור. ההתקפות על השיירות שעשו דרכן לירושלים היו רצחניות, ומספר הקורבנות היהודיים עלה מיום ליום.
בארבעת החודשים שחלפו מאז החלטת האו"ם נהרגו ברחבי הארץ כ-850 יהודים (מתוך יישוב שמנה 600,000 נפש), חלקם הגדול בירושלים ובדרך אליה.
ב-6 באפריל 1948 החל מבצע "נחשון" במטרה לפרוץ את הדרך לירושלים בכוח הנשק. הכפר דיר-יאסין נכלל ברשימת הכפרים הערביים שיש לכבוש אותם במסגרת המבצע. ואמנם, בשעה שנערכו קרבות הדמים על הקסטל, זרמה אל שדה הקרב תגבורת ערבית שעברה דרך דיר-יאסין ועזרה לגירוש הכוח היהודי שכבש את הקסטל.
יש לציין שכבר ב-2 באפריל 1948 פתחו אנשי דיר-יאסין בצליפות לעבר השכונות היהודיות בית-הכרם ויפה-נוף. עדויות של הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) מספרות על ביצורים שנעשו בכפר ועל נשק רב שנאגר בו. ימים ספורים לפני ההתקפה על דיר-יאסין נמסר על נוכחות לוחמים זרים בכפר, ביניהם חיילים עירקים ואנשי כנופיות. מחקר ערבי שנערך באוניברסיטת ביר-זית מספר כי הגברים בדיר-יאסין לקחו חלק פעיל בפעולות אלימות נגד מטרות יהודיות וכי בקרב על הקסטל השתתפו רבים מתושבי הכפר לצדו של עבד-אל-קאדר אל-חוסייני.
כשנודע למטה ה"הגנה" על תוכנית האצ"ל ולח"י לכבוש את דיר-יאסין, ביקש דוד שאלתיאל (מפקד ההגנה בירושלים) משני הארגונים לתאם את מועד כיבוש הכפר עם ההתקפה החוזרת המתוכננת לכיבוש הקסטל.
ב-8 באפריל בחצות יצא כוח משותף של האצ"ל ולח"י כדי לכבוש את הכפר הערבי דיר-יאסין. בתדרוך שנערך לפני היציאה נאמר במפורש כי שאין לפגוע בנשים, זקנים וילדים. זאת ועוד: כל ערבי שייכנע, אפילו הוא לוחם, יש לקחתו בשבי ולא לפגוע בו בשום צורה שהיא.
התנגדות הערבים הייתה חזקה מאוד והקרב שהתנהל בשטח בנוי, היה איטי וגרם אבדות רבות לשני הצדדים.
עם סיום הקרב התברר כי מאות מבין תושבי הכפר נסוגו לעין-כרם הסמוכה, ואלה שנשארו בכפר, נכנעו ונלקחו בשבי. השבויים הועלו על משאיות והועברו למזרח העיר, שם נמסרו לידי אחיהם הערבים.
רבות נכתב ונאמר על אשר אירע בדיר-יאסין, עד כי הקרב שנערך בבוקר ה-9 באפריל הפך להיות "טבח דיר-יאסין". חשוב לנתח את העובדות ולהפרידן מן הפרשנות.
טבח, פירושו הרג בני-אדם חסרי מגן. בשנת 1929, כאשר התנפלו הערבים באישון לילה על יהודי חברון השלווים ושחטום בכל הבא ליד - היה זה טבח. כאשר התנפלו בחודש פברואר 1948 פועלים ערביים בבתי-הזיקוק בחיפה על עמיתיהם היהודים שעה שבאו לעבודה, ורצחו בדם קר למעלה מ-40 יהודים - היה זה טבח. בשתי הדוגמאות, הטבח תוכנן מראש ומעשי הרצח היו בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". גם הרצח המתועב של תושבי כפר-עציון בידי חיילי הלגיון הערבי במאי 1948, לאחר שהמגינים נכנעו ונשארו חסרי מגן - היה טבח.
ומה קרה בדיר-יאסין?
ראשית, יש לזכור את ההוראות החמורות שניתנו ללוחמים לפני היציאה לקרב, לא לפגוע בנשים, זקנים וילדים.
שנית, נעשה בדיר-יאסין מעשה ללא תקדים: על מכונית משוריינת הותקן רמקול ובאמצעותו ביקשו התוקפים להודיע לתושבים כי הדרך לעין-כרם פנויה ובטוחה וכי כל מי שיעזוב את הכפר - לא יינזק. על-ידי השימוש ברמקול ויתרו התוקפים על אחד הגורמים החשובים ביותר בעת קרב - הוא גורם ההפתעה. מפקד המחוז של האצ"ל בירושלים גרס כי יש למנוע קורבנות בקרב האוכלוסייה הערבית אפילו במחיר ויתור על גורם ההפתעה. אף הערבים אינם מכחישים את השימוש ברמקול, ובפרסום של הליגה הערבית בנושא "התוקפנות הישראלית", נאמר בין השאר:

"בליל ה-9 באפריל 1948, הופתע הכפר הערבי השקט דיר-יאסין על-ידי רמקול, שקרא לתושבים לפנות מיד את המקום"

שלישית, הכול מודים כי בדיר-יאסין התנהל קרב קשה. בקרב זה היו הערבים מבוצרים בבתי האבן של הכפר, בעוד התוקפים חשופים לאש האויב. האש העזה שנורתה מן הבתים אילצה את התוקפים להסתער תוך שימוש ברימונים ובכמה מקרים אף לפוצץ את הבתים. כך קרה שבין ההרוגים נמצאו גם נשים וילדים.
לפי כל המסמכים והעדויות, ברור היום כי מספר הערבים שנהרגו בדיר-יאסין היה פחות ממאה, ולא 240 כפי שפורסם בשעתו. זאת ועוד, היה זה קרב בשטח בנוי, הראשון מסוגו במלחמת העצמאות, וכידוע קרב כזה הוא מן הקשים שבקרבות ותובע קורבנות רבים. זאת הסיבה שמספר אנשי האצ"ל ולח"י שנפגעו מאש הערבים הגיע ל-35% מן הכוח התוקף (5 הרוגים ולמעלה מ-30 פצועים).
בתוכנית הטלוויזיה של ה - BBC, "50 שנה לסכסוך הישראלי ערבי", רואיין חסן נוסייבה ששימש בשנת 1948 עורך החדשות בערבית בתחנת השידור המנדטורית. הוא סיפר על מפגש שנערך בשער יפו בין ניצולי דיר-יאסין לבין מנהיגים ערביים, כולל חוסיין חלידי, מזכיר הוועד הערבי העליון.

"שאלתי את חלידי כיצד עלינו לסקר את סיפור הקרב", נזכר נוסייבה, הגר היום בעמאן.
"עלינו להפיק את המרב מן הסיפור", ענה חלידי. לכן כתבנו הודעה לעיתונות שבה נאמר כי בדיר-יאסין נרצחו ילדים ונאנסו נשים הרות.

אחד מניצולי דיר-יאסין, עבו מחמוד, סיפר באותה תוכנית כי תושבי הכפר מחו על-כך נמרצות באותו זמן:

"אמרנו כי לא היו כל מעשי אונס"

נזכר מחמוד.

תשובת חלידי היתה:

"עלינו לומר כך, כדי שצבאות ערב יבואו להציל אותנו מן היהודים".

לסיום, ברצוני להפנות את הגב' אביגדורי-אבידב לדו"ח שכתב אביה, ד"ר ז. אביגדורי (יו"ר הסתדרות הרופאים בירושלים) שבדק, יחד עם ד"ר א. דוריאן, את אשר אירע בדיר-יאסין. להלן קטעים מן הדו"ח, שנמצא בארכיון צה"ל:

לפי הזמנת הסוכנות היהודית ביקרנו אנו הח"מ את הכפר דיר-יאסין.
את הכפר מצאנו ריק מתושביו. הבתים שביקרנו בהם היו שדודים. בדקנו את מצב הגופות של הערבים שנמצאו במקומות שונים... כל הגופות שבדקנו היו בתלבושות שלהן, האברים היו שלמים ולא ראינו כל סימני התעללות...

שני הרופאים הסתובבו בכפר ללא שום הגבלה. הם עברו מבית לבית באין מפריע, סַפְרו את כל הגופות שהיו בכפר ואף בדקו את סיבת המוות. מן הדו"ח עולה כי בכפר נמצאו לא יותר מארבעים ושש גופות וכי המוות נגרם על-ידי יריות או פצצות.

הערה:

1. פורסם בעיתון "מקור ראשון", ביום 3.5.2002