אחד הסודות הכמוסים ביותר בתקופת המחתרת היה מקום מגוריו של מנחם בגין. עם הכרזת המרד, בחודש פברואר 1944, עברה משפחת בגין להתגורר בשכונת חסידוף, שכונה נידחת בירכתי פתח-תקוה. על תקופה זו מספר בגין, ששמו הוסב ל"ישראל הלפרין": ²

לשכנים נאמר שמשפחת הלפרין היא משפחת פליטים פולניים, שלא יכלה למצוא דירה בעיר. אומנם ראש המשפחה אינו יוצא כל יום עם בוקר למקום עבודתו, כשאר תושבי השכונה, אבל גם לכך נמצא הסבר מתקבל על הדעת. סיפרנו לשכנים כי ראש המשפחה, המתפרנס מסיועו של ארגון הפליטים, לומד את החוק הארצישראלי ומתכונן לבחינת עורך דין, לפיכך מרובה עבודתו בבית מהתעסקותו בחוץ.

עם התגברות התקפות הארגון על מוסדות השלטון הבריטי, הגבירה המשטרה את מאמציה לתפיסת אנשי המחתרת, וב-5 בספטמבר 1944 כיתר הצבא את פתח-תקוה, הוטל עוצר על המושבה ונערכו חיפושים מבית לבית, אולם למרבה המזל פסחו הבריטים על שכונת "חסידוף". אותו יום נעצרו בפתח-תקוה 46 לוחמי האצ"ל.
בעקבות הרדיפות בפתח-תקוה, עברה משפחת בגין לתל-אביב והתגוררה בבית קטן ומבודד ברחוב יהושע בן-נון, סמוך לנהר הירקון. מנחם בגין הפך להיות ר' ישראל ססובר, יהודי אדוק, לבוש בגדים רחבים וארוכים ומגבעת רחבה לראשו. השכונה הייתה מאוכלסת ביהודים שומרי מצוות, ור' ססובר תפס את מקומו בבית-הכנסת המקומי. כשנתיים התגורר בגין ברחוב בן-נון, עד אשר בתחילת 1947 החליט בעל הבית לבנות בית מלון במקום הגינה שהקיפה את הבית הקטן ואז הוחלט שהגיע הזמן לעקור משם.
התחנה הבאה, והאחרונה במנהרת המחתרת, הייתה ברחוב יוסף אליהו, בסביבת בית-הבימה. בגין גילח את זקנו והפך להיות ד"ר יונה קניגסהופר. "השם היה ארוך במקצת", כותב בגין בספרו "המרד", "אולם מעלתו הייתה 'גרמניותו' הטהורה. משם כזה נודף ריח של לויאליות ושמירת סדר". בדירה זו המשיכה משפחת בגין להתגורר גם לאחר הקמתה של מדינת ישראל.
בודדים ידעו את מקום מגוריו של המפקד וכדי להגביר את הסודיות, נהג בגין לקיים את פגישותיו מחוץ לביתו, במקומות שונים שנבחרו בקפידה. תאורן של שלוש נשים אמיצות, אשר ארחו בדירתן את מפקד האצ"ל, תוך סיכון עצמן ומשפחתן, מובאות בזה:
מרים לבית שבַלבה נולדה בריגה (לטביה), שם למדה בבית הספר העברי ואחר כך בסמינר למורים. לאחר שהייתה למורה מוסמכת, ביקשה לעלות ארצה, אולם לא הצליחה לקבל סרטיפיקאט בגלל היותה חברה בבית"ר (מרים הצטרפה לבית"ר בשנת 1929 והיא בת 15). מה עשתה? כתבה לבית-הספר החקלאי בנהלל בקשה להצטרף ללימודי החקלאות. לאחר שנתקבלה כתלמידה בבית-הספר בנהלל ולאחר שאבא הפקיד סכום כסף (כפי שהיה מקובל אז), קיבלה מרים את הסרטיפיקאט המיוחל ובשנת 1933 עלתה ארצה. בנהלל הציקו צעירי המושב לשתי הבית"ריות שלמדו בבית-הספר החקלאי (מרים וחברתה פסיה בוקצמן). בין המציקים היה גם משה דיין, בן נהלל. היה זה בעיצומה של ההסתה הפרועה שנערכה נגד התנועה הרביזיוניסטית בעקבות רצח חיים ארלוזורוב. לאחר שנה בנהלל עברה מרים לתל-אביב, ומשלא הצליח להשיג עבודה כמורה, עבדה כפועלת בבית-החרושת "עלית" ברמת-גן, שם אף הצטרפה לאצ"ל.
בינתיים עלה ארצה אליהו רביד, חברה מריגה, ולאחר שעזב את פלוגת העבודה של בית"ר, נשאו השניים בשנת 1935 ברמת-גן. הזוג הצעיר עבר לגור בחיפה וכעבור שנתיים נולד הבן הבכור, יצחק, אולם הדבר לא מנע את המשך פעילותם במחתרת. מרים הייתה ערה לסכנת המאסר, שעלול היה להשאיר את הילד ללא טיפולה המסור של אִמו, אולם גישתה הייתה כי:

"אסור לחשוב ככה ולהפסיק את הפעילות בגלל הילד. הייתי בטוחה שכבר ידאגו לו. ובכלל, אילו היינו חושבים על אשר עלול לקרות לנו כתוצאה מהפעילות בארגון - לא היינו עושים דבר".

מרים צורפה לקבוצת בנות, בה השתתפו גם נצחיה ברברו, חנה אברבוך, פנינה כץ, אלישבע אנדן ועוד. המפקדת הראשונה של קבוצת הבנות בחיפה הייתה רחל כהן-ברושי. רחל נולדה בירושלים להורים יוצאי סלוניקי. היא למדה בבית-הספר לבנות על-שם אוולינה דה-רוטשילד ולאחר שסיימה סמינר לגננות, עברה לחיפה ועבדה כגננת. רחל הייתה פעילה מאוד בארגון ואהובה על כולם. בסוף שנת 1938 נעצרה בידי הבריטים ולאחר שישה חודשי מעצר, נישאה ליוסף ברושי ששימש סגן מפקד מחוז האצ"ל חיפה. לאחר הפילוג של "יאיר" (ראה להלן) עבר יוסף ללח"י, נאסר בידי המשטרה והיה עצור במשך 7 שנים, תחילה בארץ ולאחר מכן בגלות אפריקה. הייתה זו תקופה קשה מאוד לרחל שנשארה עם תינוק, ללא עזרה וללא תמיכה.
מרים נשלחה לקורס סְגָנים שנערך בקלמניה (ליד כפר סבא) ונמשך חודש ימים. לאחר מאסרה של רחל ברושי, נתמנתה מרים מפקדת קבוצת הבנות, אולם בשנת 1940, לאחר הפילוג של "יאיר", עלתה המשטרה על עקבות משפחת רביד וזו נאלצה לעזוב את חיפה ולעבור לתל-אביב. תחילה נטו מרים ואליהו למחנה "יאיר", אולם כעבור זמן התאכזבו מדרכו וחזרו לפעילות באצ"ל. ביתם הפך מקום מפגש לצמרת המחתרת ובשנת 1943, לאחר שחרורו של מנחם בגין מהצבא הפולני, הוא התאכסן מספר שבועות בבית משפחת רביד, ברחוב הקישון 71 בתל-אביב.
באוגוסט 1944 נערכה במטבחה של משפחת רביד פגישה בין מנחם בגין ומשה דיין. על הפגישה הזו מספר בגין בספרו "המרד":

בראשית המרד נפגשתי פעם יחידה עם אחד ממפקדי ההגנה החשובים, משה דיין. הוא ביקש להחליף אתי דעות. מאחר שהשמועה אמרה, כי הוא מן "האקטיביסטים" בהגנה, הסכמנו לכך. החלפנו דעות... סיפרתי לדיין על מלחמתנו וערכה המדיני. בדברים רבים מצאנו הסכמה, לפחות בשיחה. דיין השמיעה באוזני גם דברי עידוד מלבבים. הוא אמר כי לאחר פעולותינו החל ציבור הפועלים להתייחס "בחיבה אל האצ"ל"... הוא העריך את פעולתנו בעיקר מבחינה חינוכית. אנחנו מוכיחים לנוער העברי כולו, כי אפשר ואפשר להכות בבריטים...

בסיומה של הפגישה אמר דיין: "ברצוני להזמין אותך לביקור בנהלל". כאן התערבה מרים ואמרה: "סליחה, כל עוד אני יושבת פה, אתנגד שבגין יבקר בנהלל". (היא זכרה היטב את היחס הרע אליו זכתה בזמן שהותה בנהלל).
גם הישיבות של מפקדת "תנועת המרי העברי" נערכו בבית משפחת רביד. בפגישות אלו השתתפו: מנחם בגין (נציג האצ"ל), נתן פרידמן ילין (נציג לח"י), משה סנה וישראל גלילי (נציגי ההגנה).
ביוני 1946, בעיצומה של "תנועת המרי העברי", תפסו לוחמי האצ"ל חמישה קצינים בריטים והחזיקו אותם בני ערובה, כדי למנוע את הוצאתם להורג של יוסף שמחון ומיכאל אשבל שנידונו למוות. בחצות לילה נשמעו נקישות על דלת משפחת רביד. אליהו התעורר משנתו, ומשני צידי הדלת התנהל הדו-שיח הבא:

"מי שם"?
"ישראל"
"איזה ישראל"?
"ישראל גלילי".

רביד פתח את הדלת ולדירה נכנס ישראל גלילי, שבא בשליחותה של גולדה מאיר (היא מלאה את מקומו של דוד בן-גוריון ששהה אותה עת בחו"ל). גלילי הראה לרביד פתק שקיבל מגולדה ובו נאמר:

להודיע לסיטרא אחרא [כינוי לסָטָן והכוונה הייתה לאצ"ל] שאם הם לא ישחררו את הקצינים הבריטים אנחנו נפסיק את שיתוף הפעולה אִתם.

למרות בקשתה-דרישתה של גולדה מאיר, לא הוחזרו הקצינים הבריטים לפני שהובטחה המרת גזר-דין המוות במאסר עולם.
לעיתים, כאשר הפגישות היו נמשכות אל תוך הלילה, נהג בגין ללון בבית משפחת רביד. הדירה הייתה קטנה - בת שני חדרים בסך הכול. בחדר אחד ישנו שני הילדים הקטנים (הגדול בן חמש והקטן עדיין תינוק) ובשני הייתה מיטה זוגית ששימשה את ההורים. בגין היה מצטרף למיטה הזוגית, כאשר אליהו רביד ישן באמצע, מרים לימינו ובגין לשמאלו. לעיתים היה בגין נשאר בבית רביד מספר ימים ומפאת הסודיות נהג שלא לצאת את הבית במשך שעות היום. מרים מספרת שפעם שאל אותה ידיד: "תגידי לי בבקשה, מה עושה בגין בדירה במשך היום"? ענתה מרים: "תחילה הוא קורא את כל העיתונים, אחר הוא מקשיב לתוכנית החדשות של הבי. בי. סי. וביתר הזמן הוא חושב". אכן בגין הרבה לנתח את המצב המדיני, הסיק את מסקנותיו ולאורן הִתווה את דרכו של האצ"ל.
מקום מפגש נוסף ששימש את מנחם בגין היה ביתה של משפחת וקס.
כחודשיים לפני תחילת הסזון התקיימה פגישה בין משה סנה (ראש המפקדה הארצית של ההגנה) לבין מנחם בגין. מטרת הפגישה, שנערכה ביוזמתו של דוד בן-גוריון, הייתה לשכנע את בגין להפסיק את פעולות האצ"ל נגד השלטון הבריטי. אלי תבין הוביל את סנה לפגישה שנערכה בבית לוקה וישראל וקס, ברחוב שינקין מספר 74, שם חיכו לו מנחם בגין ואליהו לנקין. בגין קיבל את סנה בחמימות בחדר האורחים של משפחת וקס והזמינו להסב לשולחן עגול, עמוס בפירות ובסיגריות - בגין עצמו היה אז מעשן "כבד". בגין וסנה הכירו זה את זה עוד מתקופת היותם סטודנטים באוניברסיטת וורשה; סנה למד רפואה, ובגין למד משפטים. מכיוון שסנה ביקש לקיים את השיחה בארבע עיניים, עזב לנקין את החדר והצטרף אל בני הזוג וקס שישבו במטבח הקטן. בחדר השינה, מאחורי הדלת הסגורה, ישן בנם בן השבע (הדירה הייתה בת שני חדרים ומטבח קטן).
הפגישה בין סנה לבגין, שהתנהלה באווירה ידידותית, נמשכה חמש שעות אולם השניים נפרדו ללא הסכמה.
לאחר צאתו של סנה (הוא התגורר באותה עת ברחוב ביל"ו, בסמוך למקום הפגישה) נכנסו בני הזוג וקס ואליהו לנקין לחדר האורחים, ובגין סיפר להם את תוכן השיחה. בגלל השעה המאוחרת החליטו בגין ולנקין להישאר במקום עד אור הבוקר ולוקה הציעה להם את הספה הכפולה שעמדה בחדר האורחים. הם נרדמו למספר שעות בתחושה לא קלה. האצ"ל - זאת ידעו בבירור - ניצב עתה בפני הכרעות קשות.
בני הזוג וקס הכירו את בגין עוד בוורשה, כאשר ישראל וקס שימש מזכיר ראשי של התנועה הרביזיוניסטית בפולין. בשנת 1934 נשא ישראל וקס את לוקה לבית כהנא לאישה וחודש לאחר מכן עלו ארצה. הם התיישבו בתל-אביב ושכרו את הדירה ברחוב שינקין 74, בה גרה לוקה וקס עד עצם היום הזה. כשבגין היה במחתרת הוא נזקק מפעם לפעם למקום מפגש סודי ומצא שיוכל לבטוח בזוג וקס. ואכן, מלבד המפגש עם סנה, היו בבית וקס מפגשים נוספים עם יהודים ולא יהודים, ביניהם: פרידמן ילין-מור (מראשי לח"י), יצחק גרינבוים (חבר הנהלת הסוכנות היהודית ולימים שר הפנים), גרנדוס וחברים אחרים של ועדת האו"ם לחקירת בעיית ארץ-ישראל (אונסקו"פ) וכן עיתונאים זרים. בנוסף לפגישות, שימש בית וקס כתא דואר של מטה האצ"ל. לתיבת המכתבים היו נוהגים להכניס מכתבים, אותם היה חיים לנדאו (ראש המטה) אוסף כשעבר במקום כמעט מדי יום. את המעטפות של הארגון היו מסמנים בנקודה קטנה בצד, וכך הבדילו אותן ממכתבי משפחת וקס. כששאלו את לוקה וקס אם אינה פוחדת ממאסר, ענתה כי אחרי שאיבדה את משפחתה בשואה, הפסיקה לפחד.

לאחר שנתאלמנה נרשמה לוקה לקורס לציור, אולם את כישרונה הגדול ביטאה באומנות הפיגורטיבית. היא התחילה לפסל, ובחרה בנושא העיירה היהודית. מן הזיכרון פיסלה את הסנדלר ושואב המים, את בחור הישיבה ומתקן הסירים, את הכלי-זמר והאופה, הנפח והחייט. היום ניתן לראות בדירתה תערוכה מרהיבה של דמויות העיירה היהודית בפולין, שנעלמה ואיננה עוד.

גם משפחת חנה ורפאל ליצקי אירחה את מנחם בגין בתקופת המחתרת.
חנה לבית גולדברג נולדה בצפת למשפחה בת 7 ילדים, דור חמישי בארץ. בשנת 1938, בגיל 13, הצטרפה לבית"ר וחמש שנים לאחר מכן הייתה לחברת האצ"ל. לאחר שסיימה עשר כיתות לימוד (בצפת של אותם ימים לא היה בית-ספר תיכון) חיפשה עבודה וחברה, שהייתה נשואה לשוטר, הציעה לה להיות אחראית על המטבח של השוטרים היהודים שהתגוררו בתחנת המשטרה בהר-כנען. באותה עת שירתו בצפת עשרה שוטרים יהודים והסוכנות היהודית דאגה למטבח מיוחד עבורם. מאחר והמטבח היה כשר, הייתה חנה זקוקה להמלצת רבה של צפת ואכן הרב זילברמן אישר שהיא באה ממשפחה שומרת מצוות ותדאג לשמור על הכשרות. חנה, שנהגה לקנות את כל המצרכים ולבשל לשוטרים היהודים, מצאה חן בעיני רפאל ליצקי, האקונום של המשטרה, ובשנת 1944 נישאו השניים בצפת וקיבלו מן המשטרה דירה על הר-כנען. רפאל היה חבר באצ"ל והשתייך למחלקת המודיעין ("הדלק").

באחד הימים הגיע לצפת יעקב עמרמי ("יואל", שעמד בראש ה"דלק") והציע לרפאל לבקש העברה לתל-אביב ואכן בשנת 1946 עברו חנה ורפאל ליצקי עם בִיתם התינוקת לתל-אביב והשתכנו בדירה שהוכנה עבורם על-ידי הארגון, ברחוב ז'בוטינסקי מספר 59, מול בית-החולים "אסותא". הדירה הייתה בת שני חדרים והרעיון היה שאחד מהם ישמש את בגין לעבודתו. לאחר שהמפקדה הארצית של הארגון אישרה את התוכנית, הגיע לדירה יעקב עמרמי בלוויית שרגא עליס ("חיים טויט"), כדי להתקין מקום מחבוא. בדירה היה חדרון ששימש לגרדרובה ושרגא התקין דלת מסתובבת שנראתה כחלק מן הקיר ועליה תלו ראי גדול, כך שכל מי שנכנס לדירה לא יכול היה להבחין בדלת. אל תוך החדרון הוכנס כיסא, שעמד מאחורי המעילים.

בגין החל לבקר בדירה של ליצקי בתחילת שנת 1947, לאחר שעזב את הדירה ברחוב יהושע בן-נון ועבר לגור ברחוב יוסף אליהו. על הפגישה עם בגין מספרת חנה ליצקי:⁶

בתחילה לא ידעתי מיהו, רק ידעתי שהוא איש חשוב ויש לשמור עליו. בגין נהג לעבוד בחדר ולעיתים קרובות גם היה לן שם. לשם כיסוי סיפרתי לשכנים כי בגלל מצבנו הכלכלי הקשה אני נאלצת להשכיר את החדר לדייר משנה (נוהג שהיה מקובל מאוד באותם ימים). כשבגין הגיע הוא היה רזה מאוד ואני נהגתי לבשל לו ולהאכיל אותו כדי שיעלה קצת במשקל. בפעם הראשונה שהבאתי לו את האוכל לחדרו הוא נישק את ידי. אני הסמקתי מרוב בושה, כי לא הייתי רגילה לנימוס הפולני.

באחד הימים הוכרז עוצר בתל-אביב. רפאל היה אז במשטרה (הוא שירת במשטרת הצפון ברחוב דיזנגוף) ואני יצאתי למרפסת כדי לעמוד על המשמר. לפתע עצרה מול הבית מכונית צבאית ועליה 5 חיילים עם הכומתות האדומות ("הכלניות"). נכנסתי מיד הביתה, פניתי אליו (באותו זמן עוד לא ידעתי את שמו, וכאשר הבת שלי שאלה אותי כיצד קוראים לו, אמרתי לה "יהודה") ואמרתי לו: "לדעתי אתה צריך להיכנס לבונקר". מאחר ובאותה תקופה הרבה בגין בעישון, סילקתי את המאפרה עם אפר הסיגריות, ניקיתי הכול והוא נכנס לחדר מחבוא. לאחר שהוא נכנס, צבעתי מיד את הסדק שנוצר בין הדלת לקיר, כדי שלא ירגישו בסדק (בקרבת מקום הייתה תמיד קופסת צבע עם מברשת). לאחר מכן הכנתי את עצמי לקבל את הבריטים. על השולחן היה בקבוק משקה וכפי שהכינו אותי התכוננתי להיות אדיבה, לקבל אותם יפה ולאפשר להם לחפש בכל הדירה. בעודי ממתינה, שמעתי שהם נכנסו לחדר המדרגות, אבל המשיכו לעלות לקומה השנייה (אנו גרנו בקומת הקרקע). בקומה השנייה התגורר אדם שעבד אצלם בקנטינה והם פשוט באו לקחת אותו לעבודה. לאחר שהם הסתלקו, חיכיתי קצת, פתחתי את הדלת הנסתרת ואמרתי לבגין: "אתה כבר יכול לצאת". תשובתו הייתה: "חנה, זה היה תרגיל מצוין".

לאחר פריצת כלא עכו (4 במאי 1947) הגיעו אלינו איתן לבני (ששוחרר מן הכלא), יואל (יעקב עמרמי), גידי (עמיחי פאגלין) וחיים לנדאו ואני הכנתי אז ארוחת ערב של יציאת מצרים: מרק עם קניידלך ודגים ממולאים והם ישבו ואכלו וחגגו. אגב, אני הבאתי להם את האוכל אבל אני לא אכלתי אתם. בשעת הארוחה שמעתי שבגין שואל את איתן לבני לשלום בן הדוד שלו שעבד בעירייה (הכוונה לדוד בגין-המאירי שהיה איש לח"י וישב בכלא עכו). ורק אז הבנתי שהאיש שמתאכסן בביתי הוא מנחם בגין.

בחודש אוקטובר 1948 ילדתי את בני והזמנתי את בגין להיות הסנדק. לאחר הברית לקח אותי בגין למרפסת ושאל: "חנל'ה, האם היית מוכנה לעשות את זה עוד פעם בשבילי?" "ללא כל היסוס" עניתי.

כשיצא ספר "המרד" לאור, התנצל בגין בפנינו על כי לא כתב על ביקוריו בביתנו בתקופת המחתרת והסתפק רק במשפט הבא: "בימי המצב הצבאי החזיקני בביתו שוטר עברי, ש'עזר' לבריטים לחפש 'טירוריסטים' ". בגין הסביר לנו כי לא רצה להזיק לרפאל, שהמשיך לשרת במשטרה גם לאחר הקמת מדינת ישראל, מאחר ובאותם הימים התנכלו במשטרה ליוצאי האצ"ל.

הערות:

1. פורסם ב"האומה", אביב 2003.
2. מנחם בגין, המרד, עמוד 169.
3. ראיון המחבר עם מרים רביד.
4. ראיון המחבר עם לוקה וקס.
5. ראיון המחבר עם חנה ליצקי.
6. שם, שם.