במלאות 60 שנה ל"מרד" שהכריז האצ"ל נגד שלטון המנדט הבריטי, מעניין להתבונן בספר זיכרונותיו של הפילדמרשל מונטגומרי, ² השופכים אור על חלקה של מלחמת המחתרת העברית בסילוקם של הבריטים מארץ-ישראל.
לקראת מינויו לתפקיד "ראש המטה הקיסרי הבריטי", יצא מונטגומרי ביוני 1946 לסיור במזרח התיכון, כדי לעמוד מקרוב על היערכות הצבא הבריטי באזור, מאחר ובאותם ימים הייתה השליטה במזרח התיכון חלק חשוב מהאסטרטגיה הבריטית. הנחת היסוד של משרד המלחמה הבריטי הייתה שבמוקדם או במאוחר תפרוץ מלחמת-עולם שלישית, והאויב יהיה הפעם ברית-המועצות. הנחה נוספת הייתה שכבר בשלבים הראשונים של המלחמה, ינסו הסובייטים להשתלט על המפרץ הפרסי כדי לשלוט בעתודות הנפט הגדולות ביותר בעולם. כי, כידוע, אי אפשר לנהל מלחמה מודרנית ללא אספקה קבועה של הנוזל השחור. כדי למנוע את השתלטות הסובייטים על המפרץ הפרסי, יש לדאוג למעבר יבשתי חופשי של הצבא הבריטי מהבסיסים הגדולים שנבנו במצרים, דרך ארץ-ישראל, עבר-הירדן ועיראק בואכה אירן. ואכן, בדו"ח שכתב לאחר שחזר ללונדון נאמר, בין היתר, כי אחד התנאים לאסטרטגיה זו היא "שליטה צבאית מלאה בארץ-ישראל". ³ אלא שבעת ביקורו בארץ, התגבר המאבק המזוין בשלטון המנדט. היו אלה ימי "תנועת המרי העברי", שאיחדה תחת פיקוד אחד את שלושת ארגוני המחתרת בארץ: ההגנה, האצ"ל ולח"י. את מסקנתו סיכם מונטגומרי במילים הבאות: ⁴

כתוצאה מן המצב בארץ התברר לי שהשלטון הבריטי הוא רק בשם; השולטים האמיתיים, לדעתי, הם היהודים. הסברתי למפקד הצבא בארץ (הגנרל ברקר) שאסור שמצב זה יימשך. עלינו ללחוץ על הממשלה בלונדון להחליט שיש להחזיר את השלטון האפקטיבי בארץ לבריטים. החלטה כזו תביא למלחמה ביהודים, ומבחינת הצבא תהיה זו מלחמה נגד אויב ערמומי ופאנטי, שלא יהסס לנקוט בחטיפות, רצח וסבוטג'.

באותם ימים התנהל משפטם של מיכאל אשבל ויוסף שמחון בפני בית-הדין הצבאי בירושלים. השניים נפצעו במהלך ההתקפה שערך האצ"ל על המחנה הצבאי בצריפין (סרפנד) ובשעה שמכוניתם עשתה את דרכה לבית-החולים, הם נתפסו בידי הבריטים. אשבל ושמחון נידונו למוות ובתגובה, חטפו לוחמי האצ"ל חמישה קצינים בריטים שהוחזקו בני-ערובה. האצ"ל הזהיר את השלטונות הבריטים לבל יוציאו את גזר-דין המוות לפועל. בשידור של "קול ציון הלוחמת" (תחנת השידור של האצ"ל) נמסרה ההודעה הבאה:

אל תתלו את חיילינו השבויים.
חי אלוהים כי שבור נשבור את עמודי התלייה שלכם.
על גרדום בגרדום נשיב.

בעת שהתפרסמה הודעת האצ"ל, נפגש מונטגומרי עם הגנרל ברקר, ובאותה שיחה אמר: ⁵

עליך לאשר את גזר-דין המוות [האישור הסופי היה בסמכותו של מפקד הצבא בארץ] גם אם כתוצאה מכך ירצח הארגון את חמשת הקצינים הבריטים שנלקחו כבני-ערובה.

בכך ביטא מונטגומרי את השקפתו, כי יש לנקוט נגד המחתרת היהודית ביד קשה, גם במחיר של חיי חיילים וקצינים בריטים. אלא שעמדתו זו לא נתקבלה, וסופו של דבר החליטה הממשלה הבריטית להמיר את גזר-דין המוות שהוטל על אשבל ושמחון במאסר עולם. בתגובה, שיחרר האצ"ל את בני-הערובה.
לאחר שובו ללונדון, כתב מונטגומרי מסמך שהוגש על-ידי משרד המלחמה לממשלה הבריטית. במסמך זה מודגשת חשיבותו האסטרטגית החיונית של המזרח התיכון: ⁶

עלינו לדאוג למעבר חופשי של כוחות צבא במזרח התיכון... השליטה במזרח התיכון תהווה בסיס חשוב למניעת כל תוקפנות מן המזרח [הכוונה לברית המועצות]... על הצבא להחזיק במזרח התיכון מפקדות שיאפשרו להגיע לכל מקום ולטפל ביעילות במקרה של מצב חירום.

בינתיים פתח הצבא הבריטי בארץ במתקפה נגד ארגון ההגנה וראשי היישוב. במסגרת "השבת השחורה" (שהתקיימה ב-29 ביוני 1946), נעצרו אלפי אנשי ההגנה, וכן ראשי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. בנוסף לזאת נערכו חיפושים יסודיים בקיבוצים וביגור הוחרמה כמות גדולה של נשק. כתוצאה מן "השבת השחורה" נסוג בן-גוריון מהאבק המזוין נגד השלטון הבריטי, ובישיבת הסוכנות היהודית שהתקיימה בפריס ב-5 באוגוסט 1946, הוחלט על פירוק "תנועת המרי העברי". האצ"ל ולח"י, המשיכו לבדם את המלחמה בשלטון הבריטי, וביתר שאת. עם פירוק "תנועת המרי העברי", התנהלו מגעים בדבר שחרור מנהיגי היישוב שנעצרו "השבת השחורה". בזיכרונותיו מספר מונטגומרי כי: ⁷

לקראת סוף אוקטובר 1946 הגיע מזכיר-המדינה לענייני המושבות (קריץ' ג'ונס) לידי מסקנה כי אם נשחרר מן המעצר את מנהיגי הטרור (הדגשה שלי, י.ל.) שעצרנו ונפסיק עריכת חיפושים נוספים אחרי נשק, כי אז תשתרר אווירה טובה יותר והסוכנות היהודית תוקיע את מעשי האלימות.

תקוות הבריטים הייתה שהסוכנות היהודית תחזור ותשתף פעולה כנגד האצ"ל ולח"י, כפי שעשתה בתקופת "הסזון" (בשנים 1944-1945). אכן, בראשית נובמבר 1946 שוחררו מנהיגי הסוכנות היהודית ובהדרגה שוחררו גם חברי ההגנה. משרד המלחמה התנגד למדיניות הפייסנית של המשרד לענייני המושבות וגרס שיש להמשיך במדיניות היד הקשה ולדכא את הטרור היהודי בארץ בכוח הזרוע. בסופו של דבר קיבל ראש הממשלה את הגישה המתונה, לפיה יש לפייס את הסוכנות היהודית בתקווה שהיא תחזור ותשתף פעולה עם השלטונות. לאחר שחרור המנהיגים, גינתה הסוכנות היהודית את פעולות האצ"ל ולח"י ואף פעלה למנוע אותן, אולם לא חזרה לשיתוף הפעולה עם הבריטים כפי שעשתה בתקופת "הסזון".
ב-28 בנובמבר 1946 ביקר מונטגומרי בשנית בארץ-ישראל. לפני נסיעתו נפגש עם ראש הממשלה וצייר בפניו תמונה עגומה של המצב: ⁸

המצב בכללו מתדרדר במהירות. הצבא הגדול שהוצב בארץ-ישראל, הכולל 100,000 חיילים, סובל אבדות בקצב של שניים ביום ולמרות זאת אינו מורשה לנקוט בצורה מתאימה כנגד הטרור... הדרך היחידה בה יוכל הצבא לרמוס את הטרור ולחסלו הוא על-ידי שינקוט במתקפה, וזאת לא הותר לו לעשות. לאמיתו של דבר הפקרנו את היוזמה לידי הטרוריסטים... לבסוף, אמרתי כי אם אין אנו מסוגלים לקיים חוק וסדר בארץ-ישראל, אזי מוטב לצאת משם.

למחרת בואו של מונטגומרי נערכה לו "קבלת פנים" חמה; במוצאי השבת ה-30 בנובמבר 1946, יצאו לוחמי האצ"ל כדי לתקוף את מפקדת חיל התעופה המלכותי (מבצע "השובך"), ששכנה מול שער שכם. באותה עת נערכו התקפות הסחה רבות ברחבי העיר ובין היתר נורו יריות במגרש הרוסים ועל משטרת מחנה יהודה וכן הונחו מוקשים במקומות שונים. בסופו של דבר לא התקיימה ההתקפה המרכזית, אולם פעולות ההסחה בוצעו כמתוכנן. מסכם מונטגומרי את האירוע:

ההחלטה המהירה היחידה שנתקבלה בירושלים באותו לילה, הייתה ביטול ארוחת הערב החגיגית בארמון הנציב, משום שהאורחים לא יכלו להגיע בגלל המוקשים שהונחו ברחובות.

מונטגומרי נפגש עם הנציב העליון, גנרל סיר אלן קאנינגהם, אשר דחה את מדיניות היד הקשה וטען כי הדבר ירגיז את היהודים ויגביר את התמיכה בטרור. לעומת זאת, גישה פייסנית תביא בסופו של דבר לשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית.
ב-29 בדצמבר, "ליל ההלקאות", חל מפנה דרמטי בעמדתה של הממשלה הבריטית כלפי היישוב היהודי בארץ-ישראל. חודשים קודם לכן (ב-13 בספטמבר 1946) נתפסו מספר לוחמי האצ"ל בשעה שניסו לפרוץ לבנק עותומן ביפו. אחד הלוחמים, בנימין קמחי בן ה-17, נידון על-ידי בית-הדין הצבאי ל-18 שנות מאסר וכן ל-18 מלקות (עונש המלקות היה מקובל לגבי עבריינים צעירים בתקופת התורכים וכן באנגליה). מפקדת האצ"ל ראתה בחומרה רבה את עונש המלקות המשפיל ולמחרת היום פרסמה את הכרוז הבא: