בערב יום העצמאות התפרסמה בעיתונכם כתבה מאת אבי כצמן הדנה במיתוס הקשור בקרב על דיר-יאסין ("המיתוס בלאו הכי מאפיל על העובדות").
מר כצמן קובע כי "המסמכים הרשמיים הנוגעים לקרב יתפרסמו - אם יתפרסמו - בעוד חמש שנים" ולכן קשה לו לקבוע מה באמת קרה בדיר-יאסין. ולא היא; רוב רובם של המסמכים הקשורים בקרב על דיר-יאסין כבר ראו אור, ואני מסתמך עליהם בספרי "על חומותייך" שיצא לאור בהוצאת הספרים של משרד הביטחון.
הימים ימי מבצע "נחשון", ובפקודות המבצע אנו מוצאים את הכפר דיר-יאסין כיעד שיש לכובשו וזאת בגלל מיקומו האסטרטגי. אכן, בשעה שהתנהלו קרבות קשים בקסטל, זרמה דרך דיר-יאסין תגבורת ערבים רבה לעבר אזור הקרבות.
מן המסמכים המצויים בארכיון צה"ל עולה כי ימים מספר לפני ההתקפה על דיר-יאסין, התקיימה פגישה בגבעת-שאול בין מוכתר הכפר לבין נציג של ההגנה. באותה פגישה הודיע המוכתר כי על הכפר השתלטה כנופיה ערבית מזוינת וכי הוא איבד כל שליטה על המצב. מכאן החיוניות שהייתה בכיבוש הכפר על-ידי הכוחות היהודיים.
ההתקפה על דיר-יאסין, שהייתה באישורו של דוד שאלתיאל, מפקד ההגנה במחוז ירושלים, נערכה בשטח בנוי, בו בתי האבן הפכו לעמדות מבוצרות. היה זה קרב שהתנהל מבית לבית, ומכאן המספר הגדול של הנפגעים משני הצדדים.
אחד המסמכים החשובים שאני מצטטו בספרי, הוא דו"ח שנכתב על-ידי שני רופאים, ד"ר ז. אביגדורי וד"ר א. דוריאן, שנשלחו לכפר לאחר הקרב על-ידי הסוכנות היהודית, כדי לבדוק מה אירע. שני הרופאים עברו מבית לבית והיו היחידים שספרו את גופות הערבים. מן הדו"ח עולה כי מספר הערבים שנהרגו בקרב הגיע ל-46 וכי "כל הגופות היו בתלבושות שלהן, האברים היו שלמים ולא ראינו כל סימני התעללות".
מר כצמן קבל מידי את ספרי וידע על קיום מסמך הרופאים, יחד עם מסמכים אחרים; בכל זאת העדיף להתעלם מן העובדות ולבסס את כתבתו על עדות של איש אנונימי אחד, פרופ' א' ², אשר לדבריו השתתף בקרב ועל כן "לתיאורו יש משקל מיוחד".
עדותו של פרופ' א' מלאה סילופים וסתירות והרי כמה מהם:
1. פרופ' א' מספר כי דב הבלונדיני (יעקב גרנך) היה מפקד המבצע וכי בשלב מסוים של הקרב פקד עליו לירות בשבעה ערבים שנלקחו בשבי. דב הבלונדיני לא היה אותה עת בירושלים וממילא לא פיקד על הקרב. מפקד הכוח של הלח"י היה "דרור".
2. פרופ' א' מספר כי השתייך למחלקה ו', מחלקת המודיעין של הלח"י ונשלח לקרב מטעם יחידה זו. בראש מחלקה ו' עמד משה ברזילי ("יוסף") והיא מנתה פחות מ-5 איש. ברזילי קובע באופן קטגורי כי אף אחד ממחלקתו לא השתתף בקרב.
3. פרופ' א' מספר כי היציאה לקרב היתה מדירה ברחוב אגריפס. "לא קיבלנו תדריך... התפקיד שלי היה לצאת במשוריין. היו לנו משוריינים פרימיטיווים...".
בסיס היציאה של הלח"י היה בגבעת שאול ולא בדירה ברחוב אגריפס. לפני היציאה ניתן תדריך מפורט לכל הלוחמים וכל אחד ידע לא רק את תפקידו אלא גם את מערך הכוחות הכללי. זאת עוד; באותה תקופה לא היו ללח"י כל משוריינים. המשוריין בו השתמשו בקרב "הוחרם" יום קודם לכן בירושלים.
4. פרופ' א' טוען כי נהג המשוריין היה אברהם כהן המכונה אברמיקו. טענה זו פשוט אינה נכונה. נהג המשוריין היה מ. (השם המלא מצוי בידי).
5. כל העדויות מציינות כי המשוריין נתקל בתעלה ולכן לא יכול היה להתקדם לעבר מרכז הכפר. פרופ' א' הוא היחידי שטוען כי לא הייתה שם תעלה כלל.
בהמשך מופיע תיאור חולני, כאילו אחד הלוחמים קשר שני ערבים גב אל גב, הצמיד אצבע דינמיט בין ראשיהם ואז ירה בדינמיט וראשיהם התפוצצו. ראשית, צריך אדם להיות אלוף הצלפים כדי לפגוע באצבע דינמיט )שגודלה לא עולה בהרבה על גודלה של אצבע אדם( הקשורה בין שני ראשים ושנית - בדרך כלל ירייה אינה גורמת לפיצוץ דינמית.
דומני שדי בדוגמאות אלה כדי לפסול את עדותו של פרופ' א', אשר דמיון ומציאות משמשים בו בעִרבוביה.

הערות:

1. פורסם בעיתון "הארץ" ביום 18.5.1993
2. פרופ' אמנון יששכרוב המתגורר בניו-יורק.