ביום ראשון, ה-19 באפריל 1936, התנפל המון ערבי משולהב על יהודים ביפו. המשטרה התערבה ונראה היה כאילו הוחזר הסדר על כַנו, אולם למחרת היום התחדשו המהומות. הן עברו מיפו, שהתרוקנה מיהודים, אל השכונות היהודיות הסמוכות (כרם התימנים, מנשייה והרחובות הסמוכים). הערבים הציתו בתים, חנויות ובתי-מלאכה והאזור כלו עלה באש. בשני ימי הפרעות נהרגו 16 יהודים וכשבעת אלפים פליטים זרמו לתל-אביב מיפו ומשכונות הספר.
הטרור נגד היהודים שהחל ביפו, התפשט בכל רחבי הארץ, גבר מחודש לחודש ונמשך, בהפסקות, למעלה משלוש שנים. תחילה פגעו הערבים ברכוש: מאות דונמים של שדות תבואה עלו באש, עצי פרי נעקרו ויערות נחרבו. לאחר הפגיעה ברכוש באה ההתקפה על התחבורה היהודית הבינעירונית - תחילה ברגימת אבנים ולאחר-מכן בזריקת פצצות ויריות מן המארב. הנסיעה בכבישים הבינעירוניים היתה בבחינת סכנת נפשות ומספר הקורבנות הלך וגדל. יש לציין כי הפורעים הערבים (שנקראו בפי היהודים "כנופיות" על שום שעסקו ברצח ללא הבחנה, בשוד ובאונס קורבנותיהם) קיבלו תגבורת בלוחמים ובנשק מהארצות הסמוכות (בעיקר מסוריה ומעיראק).
עם תחילת הפרעות עברו היהודים למגננה. ישובים הוקפו בגדרות ונקודות חדשות הוקמו בשיטת "חומה ומגדל". חלונות האוטובוסים כוסו ברשתות ("ממוגני אבנים") ומאוחר יותר חוברו לדפנות האוטובוס לוחות פלדה ("ממוגני ירי"). ככול שגדל מספר הקורבנות, גברו בקרב היישוב הקולות בדבר תגובה תקיפה נגד הפורעים הערביים. בדיון שנערך במרכז מפא"י, אמר שאול מאירוב-אביגור (מראשי ההגנה) בין היתר: ²

מחוסר ברירה אנו נדחפים למעשי-תגובה ואני מחייב את המעשים האלה... עדיין מוקדם להסיק מסקנות מתוצאות השיטה הזאת, אך אני רוצה קודם כל שהערבים יתחילו לפחד. שיתחילו לשמור על יישוביהם, והן לא היתה כזאת עד עתה...

אולם ראשי הסוכנות היהודית השתיקו קולות אלה וכפו על ארגון ההגנה את מדיניות ההבלגה. מדיניות זו היתה מושתתת על שני נימוקים: הנימוק המוסרי והפוליטי-פרגמטי. הנימוק המוסרי נישא בעיקר בפי האינטלקטואלים שטענו כי אין זה דרכו של היהודי להרוג אנשים חפים מפשע:³

"בשטח אחד נתגלה כוחם של התוקפים: רצח ממארב, רצח אנשים חפים מכל פשע ומכל חטא, רצח נשים וילדים. את השטח הזה עלינו להשאיר למרצחים הערבים. בדרך זו לא נלך... אנו לא רוצים לרדת לשפלות מוסרית כזאת, להמטיר כדורים על אנשים חפים מפשע".

אלא שהשיקולים הפוליטיים היו כבדי משקל בקביעת מדיניות ההבלגה לא פחות מן השיקולים המוסריים. בן-גוריון לא ייחס חשיבות רבה לטענה המוסרית והדגיש דווקא את השיקול הפוליטי:⁴

"אנו חיים בעולם שמוסר טוב למטיפים. לא חיים על פי זה. גם היהודים חדלו לחיות על פי זה. לא נוכיח ליישוב - אם לא נוכל להוכיח לו שיש בזה אסון פוליטי - דברי מוסר בלבד לא יספיקו".

בן-גוריון גרס שמבחינה פוליטית, פעולות התגובה ישבשו את יחסי הסוכנות היהודית עם שלטון המנדט הבריטי וכי מדיניות ההבלגה חיונית להידוק שיתוף הפעולה עם השלטונות.
ז'בוטינסקי, לעומתו, התנגד אף הוא תחילה לפעולות התגמול, אולם לאחר שהבין כי הערבים מפרשים את ההבלגה כאות של חולשה, שינה את דעתו ובאחד ממאמריו כתב, בין היתר: ⁵

"אל תעיזו להעניש חפים מפשע"... פטפוט שטחי וצבוע. במלחמה, כל מלחמה ומלחמה, הלוא כל צד וצד הוא חף מפשע. מה פשע נגדי חייל האויב היוצא כנגדי - אביון כמוני, עיוור כמוני, עבד כמוני, שגייסוהו באונס? אם תפרוץ מלחמה, פה אחד נדרוש כולנו הסגר-ים והסגר יבשה על [אדמת] השונא, להרעיב את תושביו עם נשים וטף החפים מפשע. ואחרי התקפת-המטוסים הראשונה על לונדון ופאריס נצפה לתגובת אווירונים על שטוטגרט ומילאן, אשר בהן רבּו נשים וטף. אין מלחמה אלא בחפים מפשע כמו שאין מלחמה אלא מלחמה אחים באחים. לכן ארורה היא כל מלחמה על כל צורותיה, תגר ומגן גם יחד, ואם אינך רוצה לנגוע בחף מפשע - גְווע. ואם אינך רוצה לגווע - ירֵה ואל תפטפט.

דוד רזיאל, הבולט בין מפקדי האצ"ל בשנות השלושים, היה חסיד פעולות התגובה ובאחד ממאמריו הסביר את השקפתו: ⁶

[...] פעולות הגנה בלבד לא תוכתרנה בניצחון לעולם. אם תכלית המלחמה היא שבירת רצונו של האויב - ואת זאת אין להשיג מבלי לשבור את כוחו - ברור שאי-אפשר להסתפק בפעולות הגנה גרידא. טקטיקה הגנתית טהורה לא תשבור את כוחות האויב בשום פנים ... שיטת הגנה כזאת, המאפשרת לאויב לתקוף כרצונו ולסגת כרצונו, להתארגן מחדש ולחזור ולתקוף - הגנה כזאת נקראת הגנה פסיבית וסופה מפלה וחורבן ... כל החישובים האלה מובילים למסקנה אחת: מי שאינו רוצה להיות מנוצח אין לו אלא לתקוף. גם אותו הצד הלוחם, שאינו בא לדכא אחרים אלא להציל את חירותו ואת כבודו, גם לפניו פתוחה רק דרך אחת - דרך ההתקפה. הוא צריך להסתער על אויבו ולשבור את כוחו ואת רצונו ...

במקביל להתקפות על יהודים, הופנה הנשק הערבי גם נגד ממשלת המנדט הבריטי ("המרד הערבי"). שיאו של המרד הערבי היה בקיץ 1938. שדה התעופה בלוד, שעמד בבנייתו, הותקף ומתקניו עלו באש; רשת הטלפונים בחברון חובלה, כן חובלו מסילות הברזל והרכבות הפסיקו את מהלכן בין הערים הגדולות; תחנות משטרה נסגרו לאחר שהותקפו ונשקן נשדד; חובל הצינור שהוביל נפט מעיראק לבתי-הזיקוק בחיפה והנפט שזרם בו עלה באש; עמודי הטלפון ברחבי הארץ חובלו והקשר הטלפוני ניזוק קשה.
המורדים הצליחו להשתלט על מרבית יהודה ושומרון וכן על עזה וסביבותיה (אזור A של היום). הם גבו מסים, הקימו בתי-משפט ושלטו בתושבים ביד רמה. בחודש אוקטובר 1938 השתלטו המורדים גם על העיר העתיקה בירושלים, נעלו את השערים והניפו דגל ערבי מעל שער שכם. משמרות שוטרים הותקפו ותחנת המשטרה בעיר העתיקה הועלתה באש. בעקבות ההצלחה, החלו פעולות עונשין של הכנופיות נגד אישים ערבים שהתנגדו למרד ומספר הערבים שנהרגו בידי אחיהם היה רב.
בתגובה למרד הערבי, הביאו הבריטים תגבורת צבאית מעבר לים ובסוף 1938 הגיע מספר החיילים בארץ-ישראל ל-16,000. הוכרז על משטר צבאי בכל הארץ והצבא הבריטי, שפתח באופנסיבה רבתי, נהג ביד קשה נגד המורדים. תחילה פרץ הצבא אל תוך העיר העתיקה ושחררה משלטון המורדים. אחר "טיהר" את הערים יפו ועזה משלטון הכנופיות והרס את התשתית הצבאית שלהם. הצבא הטיל עונשים כבדים על אנשי הכנופיות ומשתפי הפעולה, הרס בתים ועקר פרדסים. חשודים בסיוע למורדים נעצרו לפי תקנות שעת חירום ועונשי מוות הוטלו על אלה שהשתתפו בפעולות טרור. במשך שנות המרד נתלו בכלא עכו למעלה מ-100 ערבים. ⁷ בקיץ 1939 דעך המרד. מפקדי הכנופיות ברחו לארצות השכנות והצבא הבריטי השלים את השתלטותו גם על האזורים ההרריים המרוחקים.
מאז חלפו למעלה מ-60 שנה. קמה מדינת ישראל ובה למעלה מ-5 מליון יהודים (לעומת 500 אלף בשנות השלושים) ולרשותה צבא גדול וחזק, אולם כאילו לא השתנה דבר. שוב אנו עדים להתקפות רצחניות של הערבים (הנקראים היום פלשתינים) ושוב נכנסים היהודים למגננה, מקיפים עצמם בגדרות (זוכרים את "חומה ומגדל"?) ונוסעים באוטובוסים ממוגני ירי. בפתח כל בניין ציבורי, בכניסה לכל בנק וסופרמרקט עומד שומר הבודק את תיקי הנכנסים ולא פעם נעצרת התנועה בכבישים בגלל בדיקות ביטחוניות שעורכת המשטרה במכוניות העושות דרכן לערים ולמושבות. היוזמה נשארה בידי המחבלים הקובעים את הזמן והמקום בו יתבצע הפיגוע, שכל מטרתו להרוג מספר רב יותר של יהודים באשר הם יהודים. ושוב אזורי שכם ורמאללה, חברון ועזה (שטחי A) משמשים בסיסי יציאה וערי מקלט למחבלים. אולם ישנם גם כמה הבדלים בסיסיים. בשנות השלושים נאלצו הערבים לכבוש בכוח הזרוע את האזורים ביהודה, שומרון ועזה. ובימינו, נִתנו אזורים אלה לפלשתינים בהסכמת ממשלת ישראל וצה"ל יצא מהם על-פי החלטת הממשלה. זאת ועוד, בשנות השלושים הנהיגו את המרד טרוריסטים ערבים שהגיעו ארצה מסוריה ועיראק והביאו אתם נשק רב. חלקם נהרגו בקרבות עם הצבא הבריטי וחלקם האחר גורש מן הארץ לאחר שהצבא הצליח להשתלט מחדש על השטחים שנתפסו בידי הערבים. ובימינו, הביאה ממשלת ישראל ארצה את הארכי טרוריסט ערפאת וחבר מרעיו מגלותם בתוניס ואִפשרו להם להקים בסיסים צבאיים באזורים שנִתנו לשליטתם ("הסכם אוסלו"). הבסיס להסכם היה שכל הבעיות בינינו לבין הערבים ייפתרו בדרכי שלום ושהרשות הפלשתינית תילחם בטרור הערבי ביעילות רבה מאתנו, מאחר והם יעשו זאת "בלי בג"צ, בלי 'בצלם' ובלי בעיות של כל מיני יפי-נפש, אמהות ואבות למיניהם" (דברי ראש הממשלה יצחק רבין). ממשלת ישראל אף הרחיקה לכת וסיפקה לפלשתינית רובים להשלטת חוק וסדר באזורי האוטונומיה, והובהר לצד הפלשתיני שנשק זה לעולם לא יופנה נגד ישראל בשום סיטואציה. ראש הממשלה אף הצהיר כי ברגע שהנשק שנמצא בידי הפלשתינים יופנה נגד ישראל, יכנס צה"ל לאזורי הרשות הפלשתינים ויפרוק אותם מנשקם. אולם עד מהרה התברר כי כל ההתחייבויות שקיבלה על עצמה הרשות הפלשתינית הופרו ברגל גסה וגם רובים שקיבלה מצה"ל הופנו נגד תושבי ישראל היהודים.
מאז ספטמבר 2000 ועד דצמבר 2001 נהרגו ברחבי הארץ 264 יהודים, לעומת 255 יהודים שנהרגו בשנת 1938 (ראה טבלה) ונראה שהלקח לא נלמד. שוב דנים אצלנו בשאלת "ההבלגה והתגובה" וכובלים את ידי צה"ל בטענה שאסור להרוג חפים מפשע.