אנו חיים במדינה ריבונית, אולם ישנם כמה מושגים לאומיים בסיסיים שקיים לגביהם בלבול וחוסר וודאות. כידוע, המושג הבסיסי של כל עם היושב על אדמתו היא "מולדתו".
מהי המולדת שלנו? מה גבולותיה? מה גבולות בירת ארצנו? מסתבר שלגבי מושגים אלה אין עד היום הסכמה כללית, וזאת 47 שנים לאחר ייסוד מדינת ישראל. יש אפילו כאלה בינינו הכופרים בעצם השימוש במושג "מולדת". בערב חג הסוכות ( 39.9.92) הופיע בעיתון "הארץ" מאמר מאת אבי כצמן, שהוקדש למושג "מולדת". לגבי דידו של קצמן:

כל השנים טבלה המולדת בדם ואש: יסודותיה התודעתיים נעו בין "טוב למות בעד ארצנו" ל"אין מדינה ניתנת על מגש של כסף" ... "ארץ נכבשת בדם", כתב אורי צבי גרינברג, "ורק הנכבשת בדם מקודשת לעם קדושת הדם ..." כל השנים היתה המולדת סכסוך והסכסוך מולדת... אין המילה מולדת אלא המילה "ולד" עטופה במילה "מת"

מסקנתו של כצמן היא:

היום עומדת המולדת לאבד את חלומה הלא מוגשם האחרון - "השאיפה לשלום עם שכנינו". אם יוגשם, יובן פתאום שבסך הכול לא היתה המולדת אלא יבוא פוליטי מאולץ של להיט עונתי בן שלהי המאה ה-19 מבולגריה, פולין, איטליה, גרמניה וצרפת. אפשר גם בלעדיו..." (ההדגשה שלי, י.ל.).

לצערי, אבי כצמן אינו בודד בהשקפותיו. שוררת היום מגמה חדשה, לפיה המושג "מולדת" הפך למילת גנאי שאסור להזכירה.
בשנים 1980 עד 1985 שימשתי כיועץ ראש הממשלה לענייני יהדות ברית-המועצות ומזרח אירופה. במסגרת תפקידי זה, נהגתי לעדכן את המנהיגים שלנו (כולל אלה שבאופוזיציה) בנושא שבאחריותי. והנה באחת הפגישות עם נושא משרה רמה ביותר, נתבקשתי להסביר את מקור המוטיבציה של הפעילים בברית-המועצות, המוכנים לסכן את חייהם ולהפגין בגלוי נגד השלטונות הסובייטיים, כדי שיאפשרו להם לחזור למולדתם. עניתי באריכות, ובין השאר אמרתי, כי קיים אצלם דחף נפשי עמוק לעלות לארץ-ישראל. העיר לי אותו נושא משרה רמה : מדוע אתה אומר "ארץ-ישראל". האם לא די אם תגיד "ישראל"?
כדי להבין הערה זו, יש ללכת אחורנית לשנות השלושים והארבעים, התקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל.
בציונות היו מספר זרמים, ומשנת 1933 שלטה בכיפה התנועה הציונית-סוציאליסטית והיא הטביעה את חותמה על היישוב היהודי בארץ לפני ואחרי הקמתה של מדינת ישראל. תנועה זו נתנה משקל שווה לציונות ולסוציאליזם ומנהיגיה קשרו את הגשמת הציונות עם הגשמת הסוציאליזם. בוויכוח בין ברל כצנלסון לבין זאב ז'בוטינסקי, טען האחרון כי מטרת הציונות היא קודם כול קוממיות יהודית במדינה עצמאית. לעומתו גרס ברל כי תוכנה של הציונות היא בראש וראשונה בניין האומה היהודית ומכאן שהציונות מוכרחה להיות סוציאליסטית, או שלא תתקיים כלל. ²
התנועה הציונית-סוציאליסטית היתה אנטי דתית, ועובדה זו השפיעה רבות על הדיונים וקבלת ההחלטות הקשורות עם ירושלים.
ירושלים שימשה ומשמשת לא רק כמרכז דתי, אלא גם כמרכז לאומי-מדיני; בנוסף להיותה המקום הקדוש ביותר לדת היהודית, מסמלת ירושלים את מלכות ישראל. היא שימשה בעבר ומשמשת גם כיום כבירת המדינה היהודית בארץ-ישראל.
היחס של אנשי התנועה הציונית-סוציאליסטית לירושלים היה אמביוולנטי; הם בזו לישוב הישן שהתרכז בירושלים וראו בו המשך הגלות. תשע שנים היה ברל כצנלסון בארץ עד שהגיע לראשונה לירושלים, ובספרו של עמוס אילון "ירושלים; עתיד ועבר", מופיע התיאור הבא המדבר בעד עצמו:

בן-גוריון, שעלה ארצה כחלוץ בשנת 1906, סייר בארץ לאורכה ולרוחבה במשך עשור שלם, אולם התעלם לחלוטין מירושלים ולא במקרה. ביומניו ובמכתביו, שהיו כה עשירים ברשמיו לגבי המקומות בהם ביקר, אין אך מילה אחת על ירושלים. כמו רוב החלוצים של זמנו, בן-גוריון היה מעוניין יותר בבניית חברה סוציאליסטית חדשה והֶעֱדיפה על השרידים הדתיים.

לא ייפלא איפוא כי בדיונים ובתכניות המדיניות על עתיד ארץ-ישראל, דָגל בן-גוריון בחלוקתה של ירושלים. הדברים מופיעים לראשונה בכתובים, בתגובת הסוכנות היהודים להמלצות וועדת פיל. כזכור, המליצה הוועדה, בשנת 1937, לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית, בעוד ירושלים תישאר בידי הבריטים. בתגובה, הציעה הסוכנות היהודית, בראשותם של דוד בן-גוריון ומשה שרתוק-שרת, שעקרון החלוקה יחול גם על ירושלים ואף צרפו להצעתם מפה המתארת את חלוקתה של ירושלים בין שתי המדינות: היהודית והערבית. על-פי תכנית זו, אמורה היתה העיר העתיקה ומזרח ירושלים להיכלל בתחום המדינה הערבית, בעוד העיר החדשה אמורה היתה להיכלל בתחום המדינה היהודית.
חלוקתה של ירושלים במלחמת העצמאות, לא היתה תוצאה של כורח צבאי, אלא פועל יוצא ממדיניותו של בן-גוריון. ³
ירושלים שוחררה במלחמת ששת הימים והכנסת החילה את החוק הישראלי על ירושלים רבתי. מאז 1967 ועד היום הזה מרבים גופים פוליטיים וציבוריים להכריז כי: "ירושלים המאוחדת תישאר לנצח בירת ישראל". הכרזות אלו אומרות דרשני; האם שמעתם אי פעם שממשלת בריטניה תכריז על-כך שלונדון תישאר בירת אנגליה הנצחית, או שממשלת צרפת תכריז כי פריס תישאר בירת צרפת הנצחית? והנה בא רענן וייץ ומסביר, במאמר שכתב בעיתון "הארץ" מיום 39.9.72 , לְמה הוא מתכוון באומרו "ירושלים המאוחדת והבלתי מחולקת". לפי הצעתו של וייץ:

תקום עירייה משותפת ל"ירושלים רבתי" [שתכלול את אל-קודס בירת פלסתין ואת ירושלים בירת ישראל]. ראש העירייה יהיה ראש עירית ירושלים וסגנו יהיה ראש עירית אל-קודס הפלשתינאית. ירושלים לא תחולק ותישאר עיר אחת, חלקה בריבונות ישראל וחלקה בריבונות פלסטין (ההדגשה שלי, י.ל.) .

אם זו לא חלוקתה של ירושלים, איני יודע חלוקה מהי? ובכל זאת מדגיש וייץ כי לפי תוכניתו "ירושלים לא תחולק ".
כל הדיונים על עתיד ירושלים ועתיד שטחים אחרים בארץ-ישראל, מגבירים את המבוכה והבלבול בקרב הנוער בכל הקשור למושגים לאומיים אלמנטריים.
אם ארץ-ישראל אינה מולדת (כפי שמציע אבי כצמן במאמרו), מה קושר אותנו אל המקום הזה? האמנם נהפוך את מדינת ישראל ל"עוד" מקום בו חיים יהודים?
מכל הדיונים על עתיד הארץ מדגישים ראשי מפלגות השמאל שני יסודות: ביטחון לתושבי מדינת ישראל ורווחתם הכלכלית. הפועל היוצא הוא כי למען שתי מטרות נעלות אלה מותר לוותר לא רק על חלקים מן המולדת, אלא אף על המושג עצמו.
זאת ועוד; אם אומנם רק הביטחון והרווחה הכלכלית הם החשובים, אזי מדוע שלא נהגר לקליפורניה - שם אפשר להשיג יותר ביטחון ואף רמת חיים גבוהה יותר.
לדעתי חובה על המורים והמחנכים לחזור ולשנן לנוער את המושגים הישנים-חדשים בדבר זכותנו על ארץ-ישראל.
יש לחדש את תחושת הגאווה בנאמנות למולדת, לדגל ולהמנון הלאומי. אין זה נכון שמושגים לאומיים אלה פשטו את הרגל; בארצות-הברית, למשל, מקובל בבתי-הספר לשיר בכל בוקר את ההמנון הלאומי ולהישבע לדגל. האמריקאים עושים זאת לא משום שהם שוביניסטים או פשיסטים, רחמנא ליצנן, אלא פשוט משום שהם רואים עצמם פטריוטים.
עלינו להחזיר את הנוער אל השורשים; אל ההיסטוריה של עם-ישראל בארץ-ישראל בעת העתיקה ובעת החדשה. יש לחזור ולטעת בקרב הנוער את המושגים הלאומיים הבסיסיים ואת זכותנו הלאומית על ארצנו. יש להדגיש כי "ארץ-ישראל" אינה מילה גסה ו"מולדת" אינה וולד-מת אלא ולד-תם, זך וטהור.

הערות:

1. מבוסס על הרצאה שניתנה בכינוס המורים הארצי השני, בנושא "החינוך במבחן הזמן", שהתקיים באוקטובר 1993. פורסם ב"האומה", 121, עמוד 15.
2. אניטה שפירא, ברל, עמ' 783.
3. ראה מאמרי: "חלוקתה של ירושלים בתש"ח והסיבות לנפילתה של העיר העתיקה".