ההיסטוריה לא בהכרח חוזרת על עצמה, אולם חשוב שנדע את אשר אירע כדי שנלמד משגיאות העבר.
"לא תהיה מלחמת אחים" היתה הסיסמה שטבע בגין בעיצומו של "הסזון". ה "סזון" (עונת הצייד) היה שם הקוד לרדיפות שרדפה ההגנה את האצ"ל בשנת 1944-1945. אולם מסתבר כי "הסזון" לא היה אירוע חד-פעמי, אלא שיטה, בה נקטה ההגנה באלימות נגד האצ"ל או לח"י, בכול פעם שאלה פעלו נגד הערבים או נגד האנגלים, ללא הסכמת ראשי היישוב המאורגן (הסוכנות היהודית והוועד הלאומי).
הסזון הראשון היה בשנת 1938. אותה עת פרעו הערבים ביהודים, והמוסדות הלאומיים הכריזו על מדיניות "ההבלגה". האצ"ל התנגד למדיניות ההבלגה ופתח בפעולות תגובה נגד הערבים. ראשי היישוב ראו בכך הפרת מרות והפעילו את יחידות ההגנה נגד האצ"ל.
הסזון השני התקיים בשנת 1942 נגד ארגון לח"י. היה זה בתקופת מלחמת-העולם השנייה, כאשר הסוכנות היהודית קיימה שיתוף פעולה מלא עם הממשלה הבריטית. ארגון לח"י, שראה בבריטים אויב, פתח בפעולות אלימות נגד השלטון הבריטי בארץ. בתגובה נשלחו יחידות של הפלמ"ח לפעול נגד אנשי לח"י, שנחטפו, נחקרו תוך שימוש בעינויים קשים והוסגרו לבריטים.

יסודות המרות הלאומית

כל הפעולות של ההגנה נגד האצ"ל או לח"י נעשו בשם "המרות הלאומית". המוסדות הלאומיים שנבחרו באופן דמוקרטי, נתפסו כ"ממשלה בדרך" וארגון ההגנה נתפס כ"צבא בדרך". ובהתאם לכללים הדמוקרטיים, כביכול, נותנת ה"ממשלה בדרך" הוראות ל"צבא בדרך" לכפות בכוח הזרוע את רצונה על קבוצות שאינן מכירות "במרות הלאומית". גישה זו בטעות יסודה.
בזמן המנדט הבריטי זכה היישוב היהודי בארץ לאוטונומיה, שהוגדרה על-ידי הנציב העליון הבריטי ב"תקנות לסידורה של כנסת ישראל". התקנות הסדירו, על-פי חוק, את תחומי העיסוק של "כנסת ישראל" וכן את מנגנון הפיקוח של שלטונות המנדט הבריטי, כדי שלא תהיה חריגה מתחום התקנות. תחומי הפעילות של כנסת ישראל כללו: חינוך, בריאות, סעד ובחירת מועצת הרבנות הראשית וועד הקהילה. בתקנות הודגש כי החברות בכנסת ישראל היא וולונטרית ואין לכפותה על איש. חברי "אגודת ישראל", למשל, סירבו להיכלל בכנסת ישראל ולא הכירו ברבנות הראשית. ממשלת המנדט הבריטי אפשרו ל"אגודת ישראל" להקים מוסדות שיפוט דתיים עצמאיים (שלא היו כפופים לרבנות הראשית) וכן "חברה קדישא" עצמאית (שלא היתה כפופה לוועד הקהילה).
יש להדגיש כי בתקנות הנציב העליון, לא ניתנו ל"כנסת ישראל" כל אמצעי אכיפה. העונש היחיד שעמד לרשות "הוועד הלאומי, לגבי מפר המרות, היתה הפסקת חברותו ב"כנסת ישראל".
אין חולק על-כך כי זכותם, ואף חובתם, של מנהיגי היישוב היתה לעסוק גם בתחומים שלא נכללו במסגרת "התקנות לסידורה של כנסת ישראל". התחום החשוב ביותר היה הגנת היישוב היהודי בפני פורעים ערביים ולשם כך נוסד ארגון ההגנה. אלא שהחברות בארגון זה היתה מתוך התנדבות ולראשי היישוב לא הייתה כל סמכות, חוקית או מוסרית, לכפות על מישהו את החברות בהגנה.
יש לקבוע באופן קטגורי כי החוקים הדמוקרטיים הנהוגים במדינה ריבונית, אינם חלים על יישוב הנמצא תחת שלטון זר. המושגים "ממשלה בדרך" ו"צבא בדרך" הם מושגים בדיעבד, ואינם מקנים שום סמכויות מיוחדות. ראשי המוסדות הלאומיים, שהיוו את ה"ממשלה בדרך", אומנם נבחרו בבחירות דמוקרטיות, אולם לא עמדו לרשותם שלוש הרשויות המהוות את הבסיס של שלטון דמוקרטי: הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. לעומת זאת יש לזכור כי בארץ-ישראל היתה ממשלה חוקית, הלא היא ממשלת המנדט הבריטי, והיתה גם הרשות המחוקקת (שחוקיה היו ידועים בשם "דבר המלך במועצתו") והיתה הרשות השופטת. לרשות הממשלה עמדו משטרה וצבא ובעזרתם אכפו את החוק על תושבי הארץ.
ארגון ההגנה היתה היה בלתי חוקי, בדיוק כפי שהאצ"ל ולח"י היו ארגונים בלתי חוקיים. באוקטובר 1939, למשל, נתפסו 43 חברי ההגנה ליד עפולה כשהם מחזיקים בנשק בלתי חוקי (היה זה סיומו של קורס למפקדי מחלקות). הם נעצרו ונשפטו לעשר שנות מאסר כל-אחד. חודש ימים לאחר מכן נתפס ליד משמר-הירדן קורס מפקדים של האצ"ל שמנה 38 איש. גם הם הואשמו בנשיאת נשק בלתי חוקי ונשפטו לשנתיים ועד עשר שנות מאסר. שתי קבוצות האסירים ריצו את עונשם יחדיו בכלא עכו.
זאת ועוד; ארגון ההגנה נוסד על-ידי ההסתדרות בשנת 1920 ובמשך אחת עשרה שנים סרבו ראשי ההגנה לקבל עליהם את מרות "המוסדות הלאומיים". טענתם העיקרית היתה כי ראשי המוסדות הלאומיים מייצגים את היישוב היהודי בפני השלטון הבריטי ולכן לא רצוי שיתעסקו גם בעניינים בלתי חוקיים. גם כאשר נאלצה ההגנה לקבל על עצמה את מרות "המוסדות הלאומיים", נשארה השליטה בארגון בידי מפלגות השמאל. היתה אומנם מפקדה ארצית שהורכבה על בסיס שוויוני (פריטטי) - מחציתה מההסתדרות ומחציתה מן האזרחים - אולם היא פעלה רק למראית עין ועניין הסזון, למשל, לא הובא כלל לדיון במפקדה הארצית.
בעשרים השנים הראשונות לקיומו, נהג ארגון ההגנה כ"מליציה עממית", ורק בשנות הארבעים עבר הארגון למתכונת צבאית ובמלחמת העצמאות היווה את הבסיס ליסודו של צה"ל. היום מקובל לכנות את ההגנה "כצבא בדרך" ועל-כך כתב פרופ' יוחנן רטנר, ששימש כראש המפקדה הראשון של ההגנה: ²

היום נדמה לנו תכופות כמובן מאליו, שההגנה חייבת היתה להתפתח לצבא סדיר, או לפחות שהכול שאפו לכך... אין ראייה שטחית מזו. בשום מקום לא נכתב שאכן ההגנה מוכרחה היתה להיהפך לצבא, או אף שנועדה לכך מלכתחילה; כמעט עד הרגע האחרון נמצאו גורמים רבי-השפעה שדעתם היתה אחרת.

כך או כך, לא היה לארגון ההגנה שום זכות, חוקית או מוסרית, לכפות בכוח הזרוע את החלטות המוסדות הלאומיים על מיעוט ביישוב שלא הכיר בסמכותם.

הכרזת המרד

ב-1 בפברואר 1944 הכריז האצ"ל על המרד בשלטון הבריטי בארץ-ישראל, והחלו התקפות צבאיות נגד מטרות ממשלתיות שונות. כעבור חודשיים נתקיימה בגבעת-ברנר ישיבה של הוועדה הפוליטית של מפא"י, בה דנו בדרכים להפסקת הפעילות של האצ"ל נגד הבריטים. באותה ישיבה אמרה גולדה מאירסון-מאיר, בין היתר: ³

פעם נתקיימה מועצת ההסתדרות באותו היום שנזרקה פצצה בחיפה [ביולי 1938], נפצעו ערבים. אני זוכרת שבן-גוריון דיבר במועצה ההיא. לא היה כל ספק אצל בן-גוריון שאנחנו צריכים לעזור לחסל כל אפשרות של פעולה כזאת להבא... לי אין מעצור מוסרי בנוגע לקבוצה זו [הכוונה לאצ"ל], ואני עדיין חושבת כך. בן-גוריון לא צריך לשאול איך לחסל, אם יש לעשות משהו [כדי שהם] לא יעשו דברים כאלה, יש לחסל גם על-ידי חיסול כמה בחורים (בן-גוריון: והם ישתקו?) אני לא שאלתי גם אז איך לחסל שהרביזיוניסטים לא יזרקו פצצות גם בנו, הייתי בעד זה ולא שאלתי פרטים
[...]
אני חושבת שזה רע, שהם מביאים אסון לנו, לא רק לקצינים בריטיים, ולכן מותר לעשות להם הכול. (הדגשה שלי, י.ל.)

ב-1 באוקטובר 1944, התקיימה פגישה בין מנחם בגין (מפקד האצ"ל) ואליהו לנקין (חבר המפקדה), לבין משה סנה (ראש המפקדה הארצית של ההגנה) ואליהו גולומב (מראשי ההגנה). בפגישה, שנמשכה אל תוך הלילה, נדונו שתי שאלות עיקריות; האחת עסקה בהערכה המדינית והתרכזה בכוונותיה של ממשלת בריטניה בכל הנוגע לפתרון בעיית ארץ-ישראל, והשנייה עסקה בעניין המרות הלאומית. מטרת הפגישה היתה לשכנע את בגין לקבל עליו את מרות המוסדות הלאומיים ולהפסיק את הפעולות נגד ממשלת המנדט הבריטי בארץ-ישראל. כאשר בגין לא השתכנע, עבר גולומב לאיומים: ⁴

אנו דורשים מכם להפסיק מיד [את פעולותיכם נגד הבריטים]... איננו רוצים שתתחיל מלחמת אחים ... אולם נהיה מוכנים גם לכך. נהיה נאלצים לאחוז באמצעים שלנו למען מנוע את מעשיכם. המשטרה, לדעתנו, לא תוכל לחסלכם, אולם אם היישוב יתקומם הרי הדבר יבוא לידי כך. ברור שאיננו מדברים על חיסולכם הפיסי, אולם התפתחות הדברים תביא גם לכך, היא תביא להשמדתכם. ואז לא חשוב מי התחיל הראשון - זה עניין של תעמולה והסברה. (הדגשה שלי, י.ל.)

לאחר הפגישות הללו, שנסתיימו ללא הסכמה, פתחה ההגנה במסע אלים נגד האצ"ל ו"הסזון" נתגלה בכל כיעורו: עשרות חשודים נחטפו על-ידי הפלמ"ח והושמו בבתי-כלא מאולתרים בקיבוצים. הם הוחזקו בתנאים קשים, ונחקרו תוך שימוש בעינויים; חשודים בחברות באצ"ל גורשו מבתי-ספר וההגנה פתחה במסע הלשנות לבולשת הבריטים (ההגנה מסרה כאלף שמות של חשודים; למעלה ממחציתם נעצרו ומרביתם נשלחו למחנות המעצר באפריקה).
בתגובה, פקד בגין על לוחמי האצ"ל להבליג, וב-3 בדצמבר 1944, כשהסזון היה בעיצומו, טבע בגין את הסיסמה: "לא תהיה מלחמת אחים". זו היתה הכותרת של כרוז, שנכתב על-ידי בגין ופורסם על-ידי האצ"ל. להלן קטעים מן הכרוז: