פרשת חטיפתו של מנחם חושפת את מורכבות היחסים בין ארגון ההגנה והשלטון הבריטי בארץ. מחד גיסא עודדה הבולשת הבריטית את ראשי ההגנה למסור שמות של חשודים בהשתייכות לאצ"ל או ללח"י, אולם מאידך גיסא התנגדה בתוקף לחטיפות. בנוסף לזאת, כאשר נתפשו חברי ההגנה עם נשק בלתי חוקי בידיהם, הם הובאו בפני בית-הדין הצבאי בירושלים ונשפטו לשנות מאסר רבות.
מנחם שיף נולד בטבריה, ובצעירותו הצטרף לתנועת הנוער "בית"ר. מכאן היתה קצרה הדרך לחברותו באצ"ל. שיף נמנה על מקימי הסניף הטברייני של האצ"ל, ופעילותו הראשונה היתה הדבקת כרוזים והפצת התעמולה של הארגון.
חודשים מספר לאחר הכרזת המרד בשלטון הבריטי בארץ (1 בפברואר 1944), הגביר שירות הידיעות של ההגנה (הש"י) את התחקותו אחר חברי האצ"ל וגם לטבריה הרחוקה נשלחו נציגי הש"י. בעקבות פעילות זו, הוזמן בוקר אחד מנחם שיף אל תחנת המשטרה בעיר ונשאל למעשיו בשעות הפנאי. הוא הוזהר שלא להיגרר אחר פעולות בלתי חוקית ושוחרר לביתו. אלא שאנשי הש"י המשיכו לעקוב אחר תנועותיו וכאשר התברר לו כי הקרקע בוערת מתחת לרגליו, עזב את טבריה ועבר לתל-אביב, שם שינה את שמו למנחם שטיינהקר והצטרף אל יתר ה"פליטים" של הארגון, שנאלצו לעזוב את מקום מגוריהם מחשש חטיפה או מעצר.
בתל-אביב צורף מנחם שיף למחלקת הכספים של האצ"ל, שעסקה בהתרמת בעלי אמצעים, כדי לממן את פעילות הארגון. באחד הימים שלח יצחק יגנס-אבינועם (שהיה אחראי על מחלקת הכספים) את מנחם שיף לירושלים כדי להתרים את רופא השיניים ד"ר וילציק, שהיה בעל מרפאה ברחוב בן-יהודה. לפנייתו של שיף, השיב הרופא שעליו לשקול את בדבר, והציע לקיים פגישה נוספת כעבור מספר ימים, אולם מייד לאחר ששיף עזב את המרפאה, הודיע ד"ר וילציק את דבר הפגישה להגנה.
במטה הש"י הוחלט לארוב לשיף. איש ההגנה מזוין באקדח התיישב במרפאה והיה נכון לאותת על בואו של שיף באמצעות הורדת התריס. חוליה של הפלמ"ח המתינה בבניין ההסתדרות, לא הרחק משם, וחיכתה לאות המוסכם, כדי להתפרץ למרפאה ולחטוף את שיף. ואומנם, ב-30 בינואר 1945, בשעה 12:30, הופיע מנחם שיף בשנית לביקור אצל ד"ר וילציק. איש ההגנה שחיכה לו שלף את אקדחו ובד בבד הוריד את תריס החלון. יחידת הפלמ"ח, בפיקודו של מיקי האפט, ירדה מן הקומה העליונה בבית ההסתדרות ומיהרה למשימה. בינתיים כיוון איש ההגנה את אקדחו אל שיף ופקד עליו לשבת בשקט ולא לזוז. שיף לא גילה כל התנגדות והמשיך בכך גם כאשר שלושת חברי הפלמ"ח נכנסו למרפאה והורו לו להתלוות אליהם. אבל כשהחבורה ירדה מן הקומה השנייה אל הרחוב הסואן, בדרכה למכונית שחנתה בסמוך, ניצל שיף את הנסיבות, השתחרר מיידי חוטפיו והחל לברוח, תוך שהוא צועק:

"חוטפים אותי! הצילו!".

החוטפים השיגוהו, תפסו אותו בידיו וברגליו והכניסו אותו בכוח אל תוך המכונית בלוויית צעקות שכנגד: "גנב, קראו למשטרה!". עד מהרה נמלטה המכונית מן המקום בדהירה, מבלי שהקהל הספיק להתערב בנעשה. אחד מעוברי האורח רשם את מספר המכונית מ-1959 והעבירו למשטרה, שהגיעה למקום תוך זמן קצר.
המכונית עם החטוף נסעה דרך מאה שערים ונבי-סמואל לקריית ענבים ושם הושם שיף בחדר המעצר שבמגדל השמירה. על החקירה, שהחלה כעבור מספר שעות, מספר שיף בעדותו: ²

החוקר פנה בדרכי נועם ואמר: שמך מנחם שטיינהקר [זה היה השם שהופיע בתעודת הזהות המזויפת של מנחם שיף]. האם זה שמך האמיתי?
תשובה: חושבני שכן.
החוקר: אם כך, שמע נא מנחם; אנו הסתכנו וחטפנו אותך בצהרי היום במרכז העיר, ולא ניתן לך לצאת מכאן עד אשר תספר לנו את כל הידוע לך על האצ"ל. בעצם אין הבדל בינינו לביניכם. גם אנו רוצים בהקמת מדינה עברית, אלא שהדרך שבה בחרתם היא פסולה ותעכב את הקמתה של המדינה העברית. אתה עושה רושם של בחור שאפשר להחזיר אותך למוטב, על כן ספר לנו את כל הידוע לך ואנו נשחרר אותך עוד היום ונעזור לך להסתדר בחיים, אתה הרי יודע את האפשרויות שלנו. אם אתה חושש מחבריך, ניתן לך מחסה באחד מהקיבוצים שלנו ואיש לא ידע על תוכן השיחה בינינו.
תשובה: אני אשמח לשוחח אתך על בעיות אידיאולוגיות, אולם תחילה אני מבקש שתשחרר את הכבלים מעל ידי ותסיר את הכיסוי מעל עיני.

כך נמשכה השיחה מספר דקות, אולם כאשר התברר לחוקר ששיף אינו מוכן לשתף פעולה, הוא ל"חקירה קשה" (שם נרדף לעינויים). סטירת לחי מצלצלת היוותה את אות הפתיחה ולאחריה - שורה ארוכה של מכות "יבשות" בבטן ובחלק התחתון של הגוף. המכות הופסקו עם התעלפותו של שיף, אולם כאשר התעורר (לאחר ששפכו עליו מים צוננים), חזרו המכים למלאכתם. מן המכות "היבשות", עברו החוקרים למלקות על כפות הרגליים וכשגילו שגם בהן אין תועלת, ניסו שיטות "קשות" יותר. שיף התעלף מספר פעמים, אולם לא פתח את פיו. לבסוף הביאו רופא שהורה להפסיק את החקירה כדי לאפשר לנחקר לאגור כוח.

בעת ששיף נחקר בקריית ענבים, הציבה המשטרה מחסומים בכל הדרכים. באחד מהם, בשכונת סנהדריה, נתפסה מכונית החוטפים בשובה לירושלים והנהג, יהודה אלשייך, נעצר ונחקר. מן החקירה נודעו לבולשת פרטי החטיפה וכן מקום מעצרו של שיף. בעקבות מידע זה, פנה ראש הבולשת אל טדי קולק (שהיה איש הקשר של ההגנה עם הבולשת) ונזף בו על-כי ההגנה משתמשת באמצעים בלתי חוקיים במלחמתה באצ"ל. הוא דרש להסגיר את החטוף למשטרה ולהפסיק את מעשי החטיפות.
למחרת היום נקרא מיקי האפט (שהיה אחראי לכל הפעולה) למשרדי הסוכנות היהודית. שם סיפר לו טדי קולק כי הבולשת יודעת שהחטוף נמצא בקריית-ענבים, ועומדת לערוך חיפוש במקום - אם האיש לא יוסגר לפני כן. האפט, נצטווה אפוא לבצע את ההסגרה. כדי להבטיח את שלומו של האפט, המציא לו קולק מכתב ממפקד הבולשת, ג'יילס, שבו נאמר שאין לעצור את האפט או לחפש בכליו. על אשר אירע לאחר מכן, מספר מיקי האפט: ³

בו ביום הוצא מנחם שיף מחדר המעצר, והושכב, בעיניים קשורות, על רצפת מכונית שנשכרה מטקסי "נשר". המונית יצאה את קריית-ענבים בכיוון ירושלים, ומשוריין בריטי עצר אותה ליד מוצא-תחתית. מיקי האפט הגיש לסמל הבריטי את מכתבו של ג'יילס, אולם להפתעתו הרבה הוכנס יחד עם חברו לתוך המשוריין. הסמל מצא את שיף על רצפת המונית, הסיר את הכיסוי מעל עיניו, העבירו למשוריין ויצא למשרדי הבולשת שבמגרש הרוסים. נהג המונית הורשה להמשיך בדרכו לירושלים. מיקי האפט נחקר קצרות ונשלח, יחד עם חברו, לחדר המעצר בקישלה, ושם נפגש עם חבריו מהפלמ"ח, שעשו בעיר בעניין הסזון.

הסתבר כי מספר ימים לפני כן, ב-29 בדצמבר, פשטה המשטרה על בית ההבראה של בית החרושת "עלית" שברוממה, ועצרה חמישה חברי הפלמ"ח ששהו בו. ⁴ בחיפוש שנערך במקום, נמצאו אגרופנים וכן ידיות של טוריות. באלה האחרונות נקדחו חורים, שמולאו בעופרת, כדי שהמכה תהיה אפקטיבית יותר. כן נמצא בחדר פעמון קשור לחוט, שהוביל לפתח הבניין. העצורים נחקרו במשרדי הבולשת ואחר-כך הועברו לקישלה.
טדי קולק חיכה להאפט, לשווא, באחד מבתי הקפה בעיר. כשהבין כי אירעה תקלה, התקשר מייד עם מפקד הבולשת ואמר שיפסיק לשתף פעולה אִתם אם העצורים לא ישוחררו. ואמנם כעבור מספר ימים שוחרר מיקי האפט יחד עם חבריו. ⁵ מנחם שיף הופרד מאנשי ההגנה והועבר לבית-הסוהר המרכזי, שם פגש בחבריו מהארגון. כעבור מספר ימים נקרא לחקירה בבולשת, ולאחריה הודיע לו סרג'נט דַק שהוא מוכן לשחררו, ובלבד שיימצא מי שיהיה מוכן להיות ערב לו. שיף נקב בשמו של ד"ר הפנר, שנהג לטפל בפצועי האצ"ל ולח"י. על שחרורו שף מנחם שיף, מספר ד"ר הפנר: ⁶

לאחר שטלפנו אלי מן הבולשת ושאלו באם אני מוכן לחתום על כתב ערבות של 50 לא"י (לירות ארץ-ישראליות) לשם שחרורו של מנחם שטיינהקר, הגעתי למשרדי הבולשת ופגשתי שם את סרג'נט דק. לידו שכב בחור צעיר, מכונס בתוך עצמו, נפוח בפניו; היה זה מנחם שיף. פניתי אל דק ואמרתי: "אתם, שידועים כג'נטלמנים, אינכם מתביישים להכות כך עציר?" בתשובה אמר הסרג'נט: "אנחנו הבריטים לא מתנהגים כך. זוהי פעולתה של ההגנה". חתמתי על כתב הערבות ויצאתי עם שיף ממשרדי הבולשת.

שיף נצטווה להתייצב למחרת היום במשטרה, אולם הוא התעלם מכך ונסע באוטובוס לתל-אביב. בהגיעו לשם התייצב בפני אבינועם וסיפר לו את הקורות אותו.
ב-3 באפריל 1946, נתפסו בבת-ים 31 לוחמי אצ"ל, בשעה שחזרו מחבלה במסילות-ברזל ובגשרים בדרום הארץ. גם מנחם שיף היה ביניהם. הבחורים הועברו לבית-הסוהר המרכזי בירושלים ונתקבלו בחמימות רבה על-ידי חבריהם. והנה, לאחר התאקלמות ראשונית, זיהה שיף לפתע את אחד מחוטפיו; היה זה ד"ל, שנעצר ב-23.2.45, יחד עם ארבעה מחבריו (כחודש לאחר חטיפתו של שיף). חמשת חברי הפלמ"ח נעצרו על-ידי משמר חיל-הספר בשעה שיצאו מקיבוץ בית-הערבה, במטרה למצוא דרך במדבר יהודה, שתקשר בין בית-הערבה לבין קיבוץ רמת-רחל שבדרום ירושלים. החמישה, שהובאו בפני בית-הדין הצבאי בירושלים, הואשמו בנשיאת נשק באופן בלתי חוקי, ונשפטו לתקופת מאסר של חמש ושבע שנים.
הפגישה בין החטוף לחוטפו היתה קשה וגרמה לשיבוש היחסים בין אסירי האצ"ל ואסירי ההגנה. על הפגישה, כותב מיכאל אשבל ביומנו (מיכאל אשבל נידון למוות, יחד עם חברו יוסף שמחון, ולאחר שאנשי האצ"ל חפטו קצינים בריטים כבני ערובה, המיר הנציב העליון את פסק-דין המוות במאסר עולם): ⁷

בין אסירי בת-ים נמצא אחד שנחטף בשעתו על-ידי "משמר האומה". אצלם, כמובן, לא ליקק דבש ומשלא עלה בידם להוציא מפיו דבר, מסרוהו למשטרה וזמן מה ישב בבית-הסוהר כאן. רבים מהוותיקים מכירים אותו. אך מה גדול היה תמהונו בראותו כאן את אחד מחוטפיו, אסיר פוליטי (אחד מהחמישה שנתפסו בים-המלח). מובן, שהשערוריה סביב העניין היתה גדולה וחבריו של הנחטף החליטו להחרים את החוטף. החרם התבטא בזה שאף אחד לא דיבר אתו וכשהיה הוא משתתף במשחק הכדור-עף, היו האחרים עוזבים את המגרש. זה היה חרם נגד איש אחד בלבד ולא היה בכך כדי לפגוע ביחסים בין אנשי "הימין" ואנשי "השמאל". בהיותי בצינוק [לפני מתן החנינה על-ידי הנציב העליון] הורע המצב וחבריו של החוטף הודיעו לאנשי הימין, שמכיוון שהם מחרימים את חברם, מנתקים כל אנשי השמאל את היחסים עם אנשי הימין. כך נותקו היחסים בין אנשי האצ"ל ואנשי ההגנה... דרך אגב, המוחרם הודה בהשתתפות בחטיפה ואף הביע חרטה על מעשיו.
אני רוצה להעיר, שבעיני כל העניין הזה הוא שטותי מאוד ולא יפה, שכן כאן גורל אחד לנו ולהם ואין אנו צריכים להיות נפרדים...

בסופו של דבר קיבלו אנשי האצ"ל את ההתנצלות של החוטף והחיים בבית-הסוהר חזרו למסלולם הקודם.

הערות:

1. פורסם לראשונה ב"האומה", 117 (סתיו 1994), עמוד 66.
2. עדות מנחם שיף, מכון ז'בוטינסקי.
3. ראיון עם מיקי האפט, מכון ז'בוטינסקי, כ8 - 129, עמוד 143.
4. ארכיון תולדות ההגנה, 112/1512.
5. ראיון המחבר עם מאיר פעיל (שהשתתף במבצע החטיפה) וכן עדותו של מיקי האפט, מכון ז'בוטינסקי, כ8-129, עמוד 143.
6. עדות ד"ר הפנר, מכון ז'בוטינסקי.
7. מיכאל אשבל, עלי בריקדות, עמוד 63.