תופעת הירידה מהארץ של היישוב הישן
גדליה פנסטרהיים
עבודת גמר בהיסטוריה
הסיבות לירידה
- המשך הפרק -
ירידה לשם שליחות
"עוד מקדמת דנא, בטרם עברו אניות הקיטור בימים, ומסילות הברזל עוד לא היו, ובתי הדואר עוד טרם נוסדו, נהגו קהילות הספרדים שבארץ ישראל לשלוח מערי ירושלים, חברון, צפת וטבריה, משולחים מיוחדים לכל מדינה מהמדינות הנזכרות, בכל שנתיים או שלש, לפי ריחוק המקום וגודל המדינה אשר אותה הוא צריך לסובב לקבץ הנדבות."1 כפי שמתאר י' ילין, לעתים תכופות שלח היישוב היהודי או גורמים מתוכו שליח שייסע לחוץ-לארץ וימלא שליחות מסוימת2. שליחויות אלו נסבו לרוב סביב איסוף כספים ותמיכה עבור היישוב או הקהילה עבורה נשלח השליח. במקרים אלו נקרא השליח שד"ר (שלוח דרבנן). לשד"ר היה לרוב רקע תורני ובהגיעו לקהילות הזרות בנוסף להתעסקות במלאכת ההתרמה תרם לקהילה מתורתו בדרשותיו ושיעוריו. בתקופה מאוחרת יותר פיתח היישוב היהודי בארץ קשר כלכלי עם הקהילות בחוץ-לארץ באמצעות קופות צדקה3 ללא תלות בשלוחים אנושיים, אך לאחר ערעור מעמדו של היישוב בעיני הקהילות בגולה ולאחר תהליך דה-לגיטימציה שעבר היישוב הישן, נאלץ היישוב לחזור באופן חלקי לשיטת השד"רים שהפעם היו צריכים לשכנע את אחיהם שבחוץ-לארץ לא רק בחיוניות כספם, אלא גם בצדקת דרכם. היו מקרים בהם השליח לא נשלח לשליחות בקהילות יהודיות, אלא לשם שתדלנות פוליטית בפני גורמים שלטוניים גויים, יישוב סכסוכים ומריבות ואף בכדי למצוא את עשרת שבטי ישראל האבודים.4
יש שיאמרו שמקומה של תופעה זו אינו במאמר על תופעת היורדים מכיוון שהשד"רים לא היו יורדים במובן המלא של המילה אלא רק שליחים שנסעו לחוץ-לארץ לתקופה מוגבלת הן מבחינה מעשית והן מבחינה מנטלית, אך אני בחרתי לכלול תופעה זו בירידה ולהרחיב את מושג הירידה מעבר לאותם אנשים מיואשים שהחליטו להעתיק את מקום מגוריהם למקום נוח יותר בחוץ-לארץ, ולכלול בה גם אנשים שגורשו, ושעזבו על-מנת לחזור. כמו כן, יש שיאמרו שמקומה של קטגוריה זו הוא תחת הכותרת העוסקת ביורדים מסיבות כלכליות, מכיוון ששד"רים אלו, כפי שכבר הזכרתי, נשלחו בעקבות צרכים כלכליים של היישוב. בכל זאת ראיתי לנכון להעמיד קטגוריה זו בפני עצמה מכיוון שהיא הייתה תופעה משמעותית שאפיינה מאד את היישוב הישן ואת המנטליות שלו.
ההסתכלות הקהילתית והפרטית על מעשה הירידה. בניגוד לירידות אחרות שהזכרתי ושאזכיר, ירידה זו לא התאפיינה ברגשי אשמה, סבל או האשמה הדדית. השולחים, דהיינו הקהילה, ראו צורך גדול בשליחות מסוימת ולשם כך מינו אדם מסוים בעל חשיבות והתאמה לשליחות. הקהילה ראתה בו את בא כוחה וקיוותה שימלא את ציפיותיה בצורה הטובה ביותר. הקהילה השולחת התיחסה אל השליח בכבוד רב ותיארה אותו בתיאורים כמו "האדם הגדול הזה, איש תור המעלה, ראשון בקדש עטרת תפארת ירושלים, ה"ה5 הרב הגאון המובהק חריף ובקי בתורת ה' צדיק מושל ביראת אלקים ...".6 כמוהם, ראה השליח את שליחותו כמעשה בעל ערך רב ביותר, בו הוא עוזר ליישוב ומקדם אותו. השליח עשה את שליחותו מתוך תחושת מחויבות ליישוב ולערכים אותם ייצג בהיותו בחוץ-לארץ.
צער על עזיבת הארץ גרידא אמנם לא היה במקרים אלה, אך צער הפרידה מהשד"ר, שברוב המקרים היה מאנשיה הדומיננטיים של הקהילה, נתן אותותיו. "וכמה קשה עלינו פרידתו לעזוב עבודתו בקדש ולהבדיל מקדש אל החו"ל, אבל כבר הורונו חז"ל כי מצוות פיקוח נפשות הוא בגדולי ישראל דווקא..."7
לפני היציאה דאגו הוא ושולחיו לציידו במזומנים כפי הצורך, במכתבי בקשה לכל הגורמים אתם התעתד להיפגש במסעו, במכתב מינויו כשליח8 ובביגוד מכובד ומתאים. על הצטיידות זו מספר יהושוע ילין שנשלח לנסות לשדל את שלטונות אנגליה להחזיר לרב יוסף שלום, ראש כוללות הספרדים בחברון, את נתינותו האנגלית. "...החלותי להכין עצמי לנסיעה ללונדון; את כספי, ערך מאה וחמשים נאפ', הוצאתי מעסק החלפנות והלוותי להאפנדי בעל החצר ששכנתי בה ... את עטרות ראשי, הכובע והשטריימל, החלפתי בטרבוש (בלי מצנפת), ובשאר בגדי נשארתי לבוש במלבושי הספרדים ... חותני ז"ל נתן בידי שלשים נאפ' להוצאות הנסיעה ומכתב לש"ב השר הנז'9, אשר בו הודיעו על מטרת נסיעתי...".10
מטרותיו ושאיפותיו של היורד. כפי שהזכרנו לעיל שאיפתו העיקרית של היורד הייתה למלא את שליחותו. השליחות הייתה מטרת יציאתו וההצדקה לצאתו מארץ-הקודש אך לעתים היו לשליח מטרות משנה ושליחויות קטנות שלא היו סיבות המצדיקות יציאה מצד עצמן. לפעמים היה השליח מבקר את מקום מוצאו או מוצא משפחתו או מברר על אודותם ולעיתים היה השליח מנצל את השליחות להיפגש עם אישים יהודיים חשובים או פשוט לנפוש קצת. "טרם נסעי ללונדון סיפרה לי מרת אמי נ"ע, כי עוד בהיותה בעיר לאמזה נשאה אחותה הצעירה מרים קיילא לאיש אחד ששמו זינגער, שאחרי חתונתו נסע אתה ללונדון ... כי מיום צאתה לא כתבה לכל משפחתה, ואיננה יודעת אף אם חיה היא או מתה. לזאת בקשתני אמי שבהיותי בלונדון אשתדל לחקור ולשאול על אודותה."11 במידה והקהילה השולחת מצאה זאת לנכון היא אף כללה בהסמכתה ובהמלצותיה את מטרותיו המשניות והפרטיות של השד"ר.12
אופן השהייה בחו"ל ומשכה. ירידה זו בשונה משאר הירידות הייתה לזמן קצוב וברובם המוחלט של המקרים תקופת זמן זו נשמרה או שהתארכה לזמן מסוים מאד, למעט מקרים בהם הייתה מניעה מלחזור לארץ כגון מחלות או סגירת הנמלים וחסימת מעברי הגבול. בהעדר זמן מוקצב, חזר השליח לארץ ברגע שהשלים את שליחותו, בהצלחה או בכישלון. לא היה כמעט מצב בו נשלח שליח למשימה כלשהי בחוץ-לארץ עבור היישוב היהודי בארץ והחליט להישאר ולהשתקע בחוץ-לארץ. מלבד חוסר רצונו של השליח להשתקע בחוץ-לארץ, מעשה שכזה היה עלול ליצור רושם של צביעות ושל סתירה פנימית בין הצהרותיו של השליח למעשיו.
ברוב השליחויות התארח השליח בביתו של אחד מראשי או מכובדי הקהילה אותה ביקר או אצל אחד ממכריו של השליח שגר באזור והללו אירחו אותו בכבוד רב כפי שמתאר י' ילין, "אחרי רוותי רוב עונג חומרי ורוחני בישיבתי באמשטרדם...".13
היחס לארץ. הייתה התכתבות, אמנם לא רציפה, בין השליח לשולחיו בארץ, בייחוד בתקופות סוערות בארץ, בה דווחו אנשי היישוב על המצב בארץ אך גם בתקופות רגועות בהן עדכן השליח את היישוב בארץ על התפתחות שליחותו.
היחס מצד הקהילה הקולטת. כפי שהזכרתי לעיל מארחיו של השליח כבדוהו מאד וברוב התקופות הקהילה המארחת התייחסה אליו כאל שליח הקהילה הקדושה לומדת התורה בארץ ישראל. השד"רים העבירו שיעורים ודרשות בעת שהותם בקהילות, וסיפורים וחדשות מארץ ישראל היו מצרך נחשק ביותר בעיני יהודי התפוצות.
רבי יוסף חיים דוד אזולאי, הידוע בכינויו החיד"א, שנשלח פעמים רבות על-ידי קהילת יהודי חברון והירבה להגדיל את שמה ולהאדיר את כבודה של ארץ-ישראל, בעיני קהילות היהודים בחוץ-לארץ תיאר את יחסם הטוב אליו ביומנו: "ומה עצמו חסדי ארבע קהלות קדושות הללו אין די באר...ודרך כלל אני אומר, שהפליאו לעשות צדקה וחסד וכבוד גדול יותר מיכולתם, והכל בהסברת פנים מאירות וחיבה יתירה, יהא רעוא [שתהא] זכות א"י חופף עליהם לטוב להם כל הימים".14
י' ילין, בתיאורו את תופעת השד"רים, ציין כי "השליח צריך לדרוש בכל שבת, אחר קריאת התורה, באחד מבתי הכנסיות שבעיר, ולעבור לפני התיבה ולהתפלל מוסף, ואחרי גמרו לדרוש בכל בתי הכנסיות ימנה הגביר שני אנשים נכבדים להיות לעוזרים לשליח ... ואוי לו לאיש אשר יחפוץ להפחית מן הערך אשר נערך ...".15 רואים אנו כי היחס לשליח היה כה מכובד עד שראשי הקהילה מינו לו עוזרים וחברי הקהילה רעדו מפחד קללתו ושמחו מברכתו כמוצא שלל רב.
אף השלוחים שלא היו שד"רים אלא נשלחו למטרות פרטיות של מוסדות או גורמים שלא היו כלל יישוביים כובדו מאד על-ידי הקהילה המארחת. שלוחים כאלה מספרים לעיתים על היחס החם שניהג כלפיהם מצד הקהילה המארחת, למשל, על אחת שליחויותיו מספר א' הכהן רייס כי "בפרנקפורט חכו בקוצר רוח לבואי".16
התקופות המאופיינות על-ידי ירידה זו. למעשה ניתן לומר שלא הייתה תקופה שהתאפיינה בריבוי שלוחים. ככלל תופעת השליחים הייתה ממאפייניו של היישוב היהודי בארץ לדורותיו. שליחים למטרות מגוונות תמיד נפוצו בקהילות הגולה, ועד ימינו אנו יוצאים אנשים מטעם ארגונים יהודיים שונים לכמה שנים של "שליחות" בקהילות יהודיות בחוץ-לארץ.
ירידות תלויות בבעיות שעה
ירידות אלו לא ניתן לאפיין על פי אופי כפייתי או רצוני מכיוון שמחד גיסא הם עטו אופי כפייתי בכך שהיורד לא היה אחראי למאורע הפתאומי שגרם לו סבל רב כל כך ובסופו של דבר היה הגורם המרכזי לירידתו, ומאידך גיסא, הייתה ליורד אפשרות להחליט להישאר בארץ ולנסות להתמודד עם הצרה שתקפה אותו.
ירידה מתוך מצוקה כלכלית
אחד מגורמי הירידה השכיחים ביותר לאורך רוב התקופות ביישוב הישן היה המצב הכלכלי. כפי שמשתקף בסקירה ההיסטורית דלעיל, המערכת הכלכלית ביישוב הישן, כמו מערכות כלכליות דומות, חוותה עליות וירידות, תקופות שגשוג ותקופות משבר. מטבע הדברים, היישוב הישן ויושביו שהתבססו על כספי החלוקה, סבלו לאין ערוך בעתות משבר וגם בעתות שגשוג לא נהנו מרווח כלכלי ומעושר. מתוך סבל זה החליטו רבים לנטוש את חלומם ואת רעיונותיהם הגדולים ולעבור לחוץ-לארץ, למקום בו יוכלו להתפרנס בכבוד, בטענה שהתנאים בארץ אינם מאפשרים קיום כלכלי מינימאלי.
מלבד אנשים שירדו לחוץ-לארץ עם משפחתם בכדי לבנות חיים טובים יותר היו מקרים בהם המשפחה לא הייתה מוכנה לוותר על האידיאולוגיה ועל החזון שהביאום ארצה ולכן שלחו נציג שיאסוף כסף מקרוביהם בחוץ-לארץ, כדוגמת יהושוע ילין אשר "לסבת דוחקי ודאגתי לעתיד, לא מצאתי דרך אחרת כי אם לנסוע למדינת הודו, לבקש עזר מבני השר דוד ששון ז"ל, ש"ב של אשתי נ"ע, (בהיות אמה ואמם אחיות), בחשבי שבודאי יחושו לעזרתנו..."17. כמו כן היו מקרים בהם שלחה משפחה אשר סבלה מקשיים כלכליים נציג אחד מהמשפחה שיגור בחוץ-לארץ ושם יוכל לפרנס את עצמו ואת המשפחה בארץ. לכשהמצב הכלכלי בארץ השתפר, היה נציג זה אמור לחזור לחיק המשפחה בארץ, עובדה שלעיתים קרובות לא עמדה במבחן המציאות ואף נהפכה, ובמקרים רבים היורד שהרוויח את הונו צירף אליו את משפחתו.
כך נוצרה מציאות רווחת של יורדים בודדים מהישוב הישן שהקימו משפחות בחוץ לארץ בעוד שכל משפחתם נשארה בארץ ושלחו מדי שבוע מעטפת כסף לארץ. סבתי, מרים היזיגער, בת להורים יורדים שירדו לארצות-הברית בכדי לפרנס את משפחתם בארץ, העידה בפני כי בכל יום שישי היה אביה, שמואל גדליה18 פיינסילבר, שולח מעטפה עם כסף לארץ-ישראל. היא לעומתו, הייתה מתכתבת עם סבתה הירושלמית ביידיש.
כמו כן היו יורדים שהתנהגו בקיצוניות ההפוכה ומתוך ייאוש מוחלט לא זנחו את רעיון יישוב ארץ-ישראל בלבד אלא גם את משפחתם, ופעמים אף את הקהילה בראשה עמדו, וברחו לחוץ-לארץ שם קיוו לחיות חיים נורמליים ולהתנתק מעברם רווי הסבל בארץ. מלבד דלדול אוכלוסיית היישוב הישן תופעה זו יצרה בעיית עגינות בקרב רבות מנשי היישוב הישן איתה התקשו ראשי הקהילה להתמודד למרות ניסיונותיהם הרבים. נוצרו מצבים בהם בעל זנח את אשתו והשאיר לה את ילדיו וכך לא בלבד שהאישה והילדים נותרו בחוסר כל אלא גם חסר להם אותו מקור פרנסה דליל ממנו התפרנסו בהיות הבעל בארץ.
סכנה נוספת שנבעה מהקושי הכלכלי ששרר בתקופות רבות ביישוב הישן היה המיסיון הנוצרי. כאשר גורמים מיסיונריים בעולם ראו את הקושי בחיי היהודים, ובמיוחד העולים, בארץ הם לא היססו לרגע והחלו לפעול במלא מרצם בארץ. המיסיונרים הקימו בתי חולים, בתי תמחוי ובתי ספר לטובת העניים היהודים שלא יכלו לעמוד בפיתוי והשתמשו בשירותם של המיסיונרים. היו מקרים בהם רבני היישוב הישן הבינו שאין ביכולתם לספק את הצרכים הבסיסיים של עניים כה רבים ולא ראו סכנה מיידית ליהודים שנזקקו לשירותים אלה ובלית ברירה העלימו עין מתופעת היהודים שנזקקו לשירותי המיסיון.19 אך היו תקופות בהן מלחמת הממסד עם המיסיון הגיעה לשיא, הוטלו חרמים אימתניים על כל מי שהתקרב לבתי החולים של המיסיון ואף נחטפו גופות של יהודים שמתו בבתי חולים אלה כדי לקברם בקבר ישראל, או לחלופין, החברה קדישא לא הסכימה לקבור את אלה שבחייהם פנו לעזרת המיסיון. המצב היה קשה עד כדי כך שבכ' תמוז תרמ"ג תקפו איכרים, בהשפעת המיסיון, את היישוב היהודי בירושלים כדי לפגוע במי שנראה כעומד בדרכם, הרב שמואל סלאנט. הפורעים לא מצאו את הרב אך הרגו את חבר כולל וורשא רבי מאיר אפטר.20 בתקופות אלו בהן נשקפה סכנה ממשית לכל מי שהתקרב למוסדות המיסיון היו רבנים שהעדיפו ואף יעצו לאנשים מסוימים לרדת מהארץ מאימת המיסיון.21
ההסתכלות הקהילתית והפרטית על מעשה הירידה. בירידה זו ישנו הבדל מהותי בין ההסתכלות הפרטית של היורד או קבוצת היורדים על ירידתם לבין הסתכלותם של חברי הקהילה, אשר, למרות מצבם הכלכלי הרעוע, החליטו להישאר בארץ ולהתמודד עם מצבם הירוד.
היורד עצמו, כמו כל בן-אנוש, נהג להתייחס אל עצמו ואל מעשיו, אפילו השליליים, בסלחנות רבה. כאשר ירד מהארץ אמנם הצטער על זניחת עברו אך הסביר זאת בהרעת מצבו הכלכלי עד לרמות בלתי נסבלות, וקיבל את הגזירה שלכאורה נכפתה עליו מלמעלה, ולכן לעיתים תכנן היורד לשהות בחוץ-לארץ לזמן בלתי מוגבל מראש להרוויח את לחמו ולאחר מכן לחזור לארץ. לעומתו, חברי הקהילה שאמנם הבינו את מצבו של היורד וחוו על בשרם את הקושי הכלכלי הצרו מאד על ירידתו של חברם. אלה אמנם ראו את מעשה הירידה ככישלון מבחינה חינוכית-ערכית, בכך שחברם לא התמסר לערכיו והחליט להתמודד עם בעיותיו בדרך הקלה, אך בעיקר מבחינה יישובית בכך שהיישוב הגיע לידי מצב כה רעוע בו חבריו ואף מקימו מחליטים לעזבו.
בקטגוריה זו יש לציין לדעתי התייחסות מצד שלישי, ששייך אמנם לקהילת הנשארים בארץ מבחינה פיזית אך מבחינת התייחסותם לירידה ניתן לחלקם לקבוצה עצמאית. קבוצה זו כוללת את אלו שנשארו בארץ מתוך חוסר ברירה ולא מתוך רצון אידיאולוגי. קבוצה זו לא הרימה את קולה מחמת הבושה, אך הבינה ללבם של אותם שלא יכלו לחיות במצב השורר בארץ והסכימה עם טיעוניהם. אם הייתה לאנשים אלה ברירה מעשית הם היו מחליטים לרדת בדיוק כמו אלה שירדו בפועל, אלא שלא היו להם אמצעים כלכליים מספיקים בכדי לרדת או שלא יכלו לצאת מהארץ מסיבות שונות.
יש לשים לב כי תיאור זה של התייחסות כל אחד מהצדדים לירידה מתייחס למקרה בו היורד ירד עם משפחתו לחוץ-לארץ, היו כמובן שינויים קלים בהתייחסויות הצדדים בהתאם לוריאציות השונות של ירידה זו הנקובות אך לכולן היה את אותו הקו המנחה שצוין בפסקה דלעיל והוא הניכור, העצב ותחושת הכישלון מצד הנשארים לעומת ההצטדקות והסלחנות מצד היורדים ועמיתיהם שרצו לרדת.
מטרותיו ושאיפותיו של היורד. אנשי היישוב הישן שירדו מסיבה כלכלית ירדו למטרה ברורה מאד, והיא להרוויח את פת לחמם ולא לחיות מתוך צמצום כלכלי מחפיר אליו הגיעו או עמדו להגיע בעת מגוריהם בארץ-ישראל, ולקיים את משפחתם, או את עצמם בכבוד.
היו אמנם יורדים אמידים שחששו מהבאות וירדו למרות שסבלם לא עלה על סבלם של רבים אחרים ביישוב אך אלה היו מעטים ורוב היורדים מסיבות כלכליות השתמשו בירידה כמפלט אחרון.
בכדי להבטיח את הצלחתם במשימתם לעיתים דאגו היורדים לקבל מכתבי המלצה מאת ראשי היישוב בארץ-ישראל, כפי שהשכיל לעשות גם י' ילין, " ובכן יצאתי מירושלים בחודש טבת שנת תרמ"א נתמך במכתבי המלצה לגבירים הנז' מחותנתי נ"ע, ומהרה"ג הר"ר אליהו מני הרב מחברון...".22
אופן השהייה בחו"ל ומשכה. בהתאם למטרה חד משמעית זו חיפש היורד קהילה שתתאים לצרכיו הכלכליים. רבים מיורדים אלה בחרו את ארץ מוצאם, אליה חשו זיקה מסוימת, או את ארצות המערב כדוגמת ארצות הברית או את דרום אפריקה, להם הייתה תדמית של ארצות משגשגות, (לעיתים הייתה זאת תדמית ותו לא). כך היו תקופות של גלי ירידה למערב שדמו לגלי ההגירה העולמיים למערב באמצע המאה הי"ט.
היו יורדים שידעו מראש שאבדה תקוותם ליישב את ארץ-ישראל מתוך רווח כלכלי ולכן ידעו מראש שירידתם היא לא על מנת לחזור וקיוו לממש את מטרתם במהירות ולהתבסס בקהילתם החדשה. לעומתם היו כאלה, כדוגמת אביו של אליהו פרוש עליו הוא מעיד כי "אבי נסע להודו ושהה שם כשנתיים אצל דוד אמי העשיר מר ששון גבאי...",23 שקיוו, או שתכננו מלכתחילה, לחזור בבא העת לארץ-הקודש ולהגשים לבסוף את חזון יישוב את ארץ-ישראל. מפאת ריבוי משכי השהייה בקרב היורדים הנ"ל, ומכיוון שאף בין אלו שחזרו בסופו של דבר לחיק היישוב הישן היה שוני בזמן השהייה, לא ניתן לאפיין משך שהייה באופן חד משמעי.
היחס לארץ. יחסו של היורד לארץ ולקהילה הישנה תאמו את מטרותיו ואת רקעו של היורד. היורדים בעלי היחסים הטובים ביותר עם משפחתם ועם היישוב בארץ היו מן הסתם היורדים היחידים שנשלחו לאסוף כסף או להתיישב בחוץ-לארץ ולהוות מקור פרנסה עבור המשפחה בארץ. יורדים אלו התכתבו תכופות עם משפחתם בארץ וכפי המצופה, שלחו להם מעטפות כסף פעם בתקופה. "הייתי לא רק העונה היחידי על מכתבי אבי, אלא אף מקבל הכספים השלוחים אלינו ופודם ב'בנקים' של ירושלים."24
יורדים אלה דאגו להתעדכן על הקורה בארץ. במקרים בהם הקימו משפחה בחוץ-לארץ, חינכו היורדים את ילדיהם על עקרונות החינוך שקיבלו הם ועל עקרון השיבה לארץ, ובמקרים בהם השאירו את ילדיהם בארץ דאגו לממלא מקום חינוכי הוגן, כפי שמתאר א' הכהן רייס, "משנסע אבי לאמריקה מילא גיסי, מר משה יצחק גולדשמיד, את חובותיו של ראש המשפחה ויעמוד לצד אמי גם בעניני חנוך ילדיה."25
היחס מצד שאר היורדים ליישוב בארץ לא שפר כמו אלה הראשונים אלה אמנם שמרו על קשר עם משפחתם אך תחושת הניכור מצד היישוב מנעה מהם קשר שוטף עם הארץ.
מקרה קיצוני בדבר הקשר עם הארץ היה אלה שברחו מסיבות כלכליות. אלה, ניתקו כל קשר עם משפחתם ועם היישוב בארץ ולעיתים השאירו ילדים ועגונות. במקרים אלה פחדו היורדים מהתקשרות עם הארץ שמא יכפו לחזור לארץ בהשפעת נשותיהם והרבנים בארץ26. מפני חשש זה בחרו יורדים אלה, בנוסף לניתוק הקשר עם הארץ, בקהילה שהקשר שלה עם היישוב הישן, ואפילו באמצעות עיתונות גרידא, היה רופף ביותר.
היחס מצד הקהילה הקולטת. לגבי היחס מצד הקהילה הקולטת יש לחלק בין סוגי היורדים השונים המובאים בפרקנו. היורדים אשר ירדו לפרק זמן קצר כובדו מאד על-ידי קהילת מארחיהם, שהרי הם היו אורחים מארץ-הקודש, והיחס אליהם דמה במקצת לשליחים המוזכרים בקטגוריה הקודמת. על אירוח חם ולבבי זה מספר י' ילין כי "במשך הימים האלה הזמינני הגביר סלמאן לבוא אל ביתו לסעודת הערב, וגם גבירים נכבדים היו מוזמנים ... אחרי הסעודה כבדני הגביר בברכת הזימון ... ".27
היורדים אשר ירדו בכדי להשתלב בקהילה זרה ולהרוויח את לחמם ואת לחם משפחתם התקבלו על ידי הקהילה הקולטת בהבנה וכמו כל יהודי, קבלו עזרה בהשתלבות בשוק העבודה ובקהילה.
לעומתם, במקרים בהם שאף היורד לנתק כל קשר עם הארץ, יתכן כי לא גילה לקהילתו הקולטת את מקום מוצאו ואף שמר על פרופיל נמוך בכדי שבבא מכתב או שליח מהארץ לחפשו לא ידעו הכל כי הוא אותו הבעל שהשאיר עגונה וילדים או שנטש את הוריו בארץ. לכן, איני בטוח, גם מצד ההיגיון הבריא עד כמה הקהילה הקולטת אכן התייחסה ליורדים אלה.
התקופות המאופיינות על-ידי ירידה זו. התקופות המאופיינות על ידי ירידה זו היו כאמור אותן התקופות שאופיינו על ידי משברים כלכליים. תקופה אחת שהתאפיינה במשבר כלכלי ובעקבותיו ירידה גדולה מאד, הייתה תקופת העליות הציוניות הראשונות וטרום מלחמת העולם הראשונה בה המוסדות הכלכליים של היישוב קרסו, והיישוב הישן סבל ממשבר כלכלי עמוק.28
עיתונות התקופה הנ"ל מלאה בתיאורים על המצב הרעוע בארץ באותם הימים, ועל גלי ירידה. "גברה מאד שם תנועת היציאה למדינות הים בקרב אחינו יושבי הארץ. הנידדים הולכים לאמריקא, לאפריקא ולרוסיא, סיבות היציאה ההמונית הזאת, הן: חוסר עבודה, יוקר המזונות ועוד תנאים כלכליים".29 " עטי תרעד בידי לתאר את המצב האיום והנורא של בני עמנו בארצנו. אלפי משפחות הולכות בטל מאין עבודה ופרנסה, עוללים שואלים ללחם ואין, מאות משפחות עוזבות את ארצנו והולכות למקום שעיניהם נושאות, ושאלה נוראה מנכרת את כל המוחות: מה יהיה הסוף?"30
ירידה בעקבות משברים פתאומיים
אחת הסיבות שאפיינה את ירידתם של חברי היישוב הישן כמעט בכל התקופות היו המשברים, הפתאומיים יותר והפתאומיים פחות, שצצו ביישוב. בפרק זה כבר הזכרנו את הירידות שנבעו ממשברים כלכליים, מדיניים, ופוליטיים יישוביים. אך היו משברים רבים, אם כלל יישוביים אם יחידניים שצצו במשך הדורות וגרמו, כל משבר בעתו, לירידה מהארץ וחזרה לחוץ-לארץ, שם קיוו היורדים להיגאל מייסוריהם.
מכיוון שלרבים מן היורדים לא היה מניע יחיד לירידתם, והחלטתם לרדת נבעה ממכלול הבעיות והמשברים אשר תקפו אותם ואת היישוב בעת מגוריהם בארץ, ניתן לשייך את סוגי המשברים השונים האלה לקטגוריה אחת ולהתייחס אליהם כאל גורם אחד. דוגמא טובה לירידה ממניעים שונים היא אחת מנסיעותיו של א' הכהן רייס שהעיד כי "בריאותי והמצב הכספי של מוסדות העזרה, היו די חזקות לדחפני לנסיעתי".31 גם מהעיתונות הכתובה ניכר כי רבים היו הירידות שנבעו מסיבות מגוונות. בתיאור הירידה בעיתון החרות משנת תרע"א נאמר כי "ופתאום, מפני השברים האחרונים נשבר מטה לחמם ומוכרחים לעזוב את עיר מולדתם ולנוד למרחקים".32 העיתון מיחס את הירידה ל"שברים" ולא לשבר ספציפי.
רעידות האדמה. פעמים מספר לאורך השנים סבל היישוב הישן מרעידות אדמה כאשר החזקה וההרסנית ביותר התרחשה בשנת תקצ"ז, בה נהרס היישוב היהודי בצפת כמעט כליל.33 ידוע בוודאות כי בעקבות רעש אדמה זה ואחרים עזבו יהודים רבים את מקום מושבם החרב ויתכן כי כמה מהם חזרו למולדתם בחוץ-לארץ. מבחינה רשמית, לאחר רעש האדמה הגדול שארע בשנת התקצ"ז הקהילה הפרושית עקרה את מושבה העיקרי שהיה בצפת והעתיקה לירושלים, ורובם המוחלט של חבריו עברו לירושלים, כמו כן מבחינה רשמית לא הייתה תופעת ירידה כלל, אך קשה להאמין שהערכה זו תואמת את המציאות וניתן להעריך שהיו מבני היישובים ההרוסים שהחליטו לחזור למקום מולדתם, אלא שלא הוזכרו בספרים בני הזמן מכיוון שנחשבו לעיתים כופרים ומחללי הקודש. בכל אופן, אף אם הייתה ירידה בעקבות רעידות האדמה היא הייתה מבוטלת, בעיקר משום שלאחר חורבן ביתם ורכושם, אלה ששאפו לחזור לחוץ-לארץ חסרו את האמצעים הכספיים הדרושים בכדי לחזור למולדתם.34
מחלות. בהעדר חיסונים חדשניים ורפואה מתקדמת סבלו, הן תושבי היישוב החדש והן תושבי היישוב הישן, ממחלות רבות ומגוונות שגבלו לעיתים במגפות. מחלות אלו רק החמירו במקרים בהם נעדרה תשתית רפואית מתאימה לטיפול במכה. התנאים הסניטריים ביישוב הישן גם הם לא תמיד תאמו סטנדרטים אירופאיים בסיסיים ובכך לא היוו גורם מסייע בעצירת ומניעת מגפות ואף להפך. "מי שבא לירושלים במחשבה תחילה לבקר בעיר הרוסה וענייה, לא יתאכזב אם יעבור בסמטאות הצרות והגבנוניות האלה..."35
החלטה לרדת לחוץ-לארץ בעקבות המחלות והמגפות יכלה לנבוע מכמה סיבות. ראשית, אנשים אשר חלו במחלה מסוימת עבורה השירותים הרפואיים בארץ לא הציעו פתרון החליטו, במידת האפשר, לחפש פתרון רפואי הולם בחוץ-לארץ כמו במקרה של א' הכהן רייס דלעיל. שנית, אנשים שטרם נדבקו במחלה או שפחדו שמגיפה מתפשטת תדביק בסופו של דבר גם אותם ירדו מהארץ בעקבות פחדם מהמחלה. בנוסף לסיבות אלו קיום מחלות בארץ הוריד את רמת החיים בארץ ואת תדמיתה בעיני העולם והצטרף למכלול הסיבות שגרמו לאנשים רבים בבא העת להחליט לנטוש את הארץ.
יצחק שריון מספר בזיכרונותיו כי בעת שחלה במלריה דודתו הציעה לו "הלואה על-מנת להחזיר כשיורחב לי, למען אסע לאמריקה, שהכניסה לתוכה היתה חפשית, והיו שם סיכויים רבים להצלחה. אבל אני דחיתי בהחלט את הצעתה, באמרי לה, שאני באתי לארץ ישראל, ורצוני להשאר בה, ויהיה מה שיהיה".36
רעב. אחת המצוקות הקשות ביותר ממנה סבלו אנשי היישוב הישן היה הרעב. עיתונים בני התקופה מלאים בתיאורים מזוויעים על חרפת הרעב ששררה בתקופות מסוימות ביישוב הישן שנועדו לעורר את ליבם של "אחב"י באייראפא"37 לעזרת אחיהם בארץ, ולהאיץ בראשי הקהל "לטכס עצה זה לזה"38 ולפתור את בעיות היישוב הקשות כל-כך.
הרעב לא היה עניין חד פעמי שהופיע פעם במאה אלא עניין שברגילות. מעטים היו העשורים שלא "אירחו" שנת רעב. במקרים רבים הרעב לא היה המשבר הבלעדי ששרר בתקופה, והיווה צורת ביטוי למשבר נרחב יותר שבין היתר גרם לרעב. הרעב יכל לנבוע מתופעות כגון חורף שחון, מצב חירום או מצב מלחמה ששרר בארץ או ממשבר כלכלי. בכל המקרים הנ"ל יתכן כי הגורם לרעב לא היה מספיק בכדי להניע את אנשי היישוב הישן לרדת, והרעב היה הקש ששבר את גב הגמל בעקבותיו החליטו רבים לרדת.
הרעב היה לעתים כה קשה והמצוקה בארץ הייתה כה רבה עד שחלק ממנהיגי הכוללים מן הארץ ברחו לחוץ-לארץ, לאחר שלא יכלו לעמוד בעול פרנסתם של היהודים הכפופים להם.39
חוסר יציבות מדינית. בתקופות שקדמו למלחמות ובמלחמות עצמן עת שרר בארץ מתח מדיני רב, ושמועות נפוצו בדבר כיבושים או שינויים מרחיקי לכת עתידיים, היו כאלה שהעדיפו להימלט מפני הצרה לפני שזו תגיע אליהם. כך למשל, שמועות על כך שהתורכים עמדו לגרש את כל תושבי ירושלים לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, עת עמדו הבריטים לפני כיבוש העיר, הניסו רבים מתושבי ירושלים, למרות שתכנית זו לא התממשה כלל בעקבות לחץ מצד יהדות העולם.
משברים ואכזבות אמוניות. משבר אמוני חריף תקף את היישוב הישן ככלל בשנות הארבעים של המאה הי"ט אשר התאפיין באכזבה אמונית עמוקה שנבעה מאי התממשותן של התקוות המשיחיות לגבי שנת ת"ר ותר"ו. כמו כן, היו משברים אמוניים שתקפו יחידים וגרמו להם להרהר על עצם עלייתם וישיבתם בארץ. משברים מסוימים היו חזקים מספיק בכדי להוות גורם מייאש לבדם ולגרום לירידה או להרהורי ירידה באופן ישיר, ואילו אחרים שלא היוו משבר פנימי עמוק די והותר הכריעו את הכף בזמן התלבטות מכרעת בדבר השארות בארץ, ולולא הם ייתכן כי היורד היה נשאר בארץ למרות קשייו האחרים.
בנוסף להשפעה, המזערית ביחס לתופעה,40 שהייתה, למשברים אלה על הישארותם של השבורים בארץ, תופעות כגון אלו גרמו לרבים לנטוש את דתם ואת דרכי אבותם ובמקרים קיצוניים אף להתנצר.41
המשברים האמוניים גררו אחריהם, בנוסף לירידה, חולשה אידיאולוגית שיתכן ומנעה מצעירי היישוב הישן להצטייד בכלים הרעיוניים-ערכיים החיוניים להתמודדות עם הבעיות שעתידות היו להיקרות בדרכם במהלך חייהם ביישוב הישן. חולשה אידיאולוגית זו מצאה את ביטויה אף בעיתונות הזמן, "והצעירים, בניהם ובני בניהם של הזקנים הללו, מתחילים מסתכלים בעולמו של הקב"ה, ומי שיש בידו היכולת לכך נס לארבע רוחות העולם. הדור הישן עצמו אינו תקיף בדעתו. לא כל-שכן שאין בו טופח על מנת להטפיח לדור החדש..."42
מטרותיו ושאיפותיו של היורד. במקרים אלו סיבת ירידתו הייתה המניע הבלעדי לשאיפותיו של היורד. בניגוד לחלק מהירידות האחרות בהן היה מניע אידיאולוגי מסוים שהיה קשור לירידה, אותו רצו היורדים לממש בארץ ומשלא הצליחו לממשם בארץ נאלצו לממשם בנכר, כאן, הירידה נבעה משפל פרטי או יישובי ממנו רצה היורד להיחלץ, אם שפל בריאותי אם אמוני אם כלכלי קיומי. בהגיעם לחוץ לארץ, סביר להניח, כי כל מטרתם, הראשונית לפחות, הייתה היחלצות זו ורוב מאמציהם נסבו סביב דאגה זו.
אופן השהייה בחו"ל ומשכה. מפאת גיוון הנסיבות הכלולות בקטגוריה זו, חלק מהאנשים הנדונים בפרק זה ירדו מתחילה לפרק זמן מוגבל, כמו נסיעתו דלעיל של א' הכהן רייס שציין כי "חפצי היה איתן לשוב אחר שלשה או ארבעה חדשים"43 וחשש שמא ברגע שיצא את הארץ לא יוכל לשוב, לעומת אחרים שירדו עם כוונות ארוכות טווח ואף לעיתים לא קיוו לחזור כלל.
ככלל ניתן לחלק יורדים אלה לשתי קבוצות עיקריות. קבוצה אחת ששמרה בליבה את אותו רחש אידיאולוגי שהניע אותם לחיות בארץ ישראל מלכתחילה, ושניה שאיבדה רחש זה בעקבות מאורעות הזמן ובעקבות הקושי שאפיין לעיתים את החיים בארץ. אלה שהשתייכו לקבוצה הראשונה, כמו א' הכהן רייס דלעיל, קיוו לפתור את בעיותיהם ולצאת מהמשבר בו הם נמצאים כמה שיותר מהר ולחזור לארץ ולהמשיך לממש את רעיונותיהם, לעומתם, אלה שהשתייכו לקבוצה השנייה מאסו בחיים הקשים בארץ, וגמרו בלבם להשתקע בחוץ לארץ ולוותר על חזונם.
ההסתכלות הקהילתית והפרטית על מעשה הירידה. במקרים אלו ההסתכלות הפרטית של היורד עצמו על ירידתו הייתה הרבה יותר פשוטה מההסתכלות הקהילתית על מעשה הירידה. היורד, כברוב הירידות, הסתכל על מעשיו בסלחנות ונעצב שזהו כורח המציאות אך טען שירידה הינה הדרך הפרקטית ביותר להתמודדות. לעומתו, הסתכלות הקהילה על היורד הייתה הרבה יותר מגוונת ומורכבת. מצד אחד, חברי הקהילה כפרטים, כמו היורד עצמו ראו את מעשה הירידה בסלחנות, אך ככלל הישוב בארץ ראה את ירידה זו כאות קלון על היישוב, בייחוד כשהיה מדובר ביורד מהקבוצה של אלה שלא תכננו לחזור לארץ כלל. עצם הירידה היוותה סמן הן על המצב הרעוע של היישוב והן על כושר עמידת חבריו במצב זה.
היחס לארץ. היחס לקהילה בארץ גם הוא התאפיין באופן בשונה אצל שתי הקבוצות המוזכרות לעיל. את אלה שקיוו להשתקע בחוץ לארץ אפיינה התנתקות מהקהילה בארץ בעוד שהקבוצה שקיוותה לחזור במהרה לארץ הייתה צריכה לשמור על קשר הדוק בכדי להקל את חזרתם לתלם בעת עלייתם חזרה לארץ. קבוצה זו עדיין ראתה את עצמה חלק בלתי נפרד מהיישוב אותו עזבו חבריה, אלא שמכורח המציאות נאלצו לעבור לחוץ לארץ באופן זמני.
היחס מצד הקהילה הקולטת. בכדי למלא את ייעודם, היה על היורדים משתי הקבוצות דלעיל ליצור קשרים חברתיים ועסקיים רלוונטיים עם הקהילה הקולטת, ולכן הם חיפשו קהילה שתתאים לכך. הקהילה אליה בחרו היורדים לרדת ניסתה, במידת האפשר, לעזור ליורד כמה שיותר בדרכו החדשה, כפי שניסתה לעזור לכל יהודי ששיווע לעזרתה. כך יצא, שברוב המקרים בהם ירד מישהו מהארץ בכדי לפתור או להיחלץ ממשבר הקהילה החדשה עמדה לצידו, ואף פעם לא היוותה גורם מפריע שעמד לשטן בין היורד למימוש רצונותיו.
התקופות המאופיינות ע ל-ידי ירידה זו. כפי שהזכרנו בפתיחה לקטגוריה זו, ירידה זו, בניגוד לירידות אחרות, לא אפיינה תקופה מוגדרת ביישוב הישן. לאורך רוב התקופות ביישוב הישן רבים מן היורדים ירדו בעקבות משברים שתקפו אותם. כמובן, שנים רווייות משברים זכו לירידה זו יותר משנים שהביאו עמם פריחה ושגשוג, אך ככלל, לכל תקופה ביישוב הישן היו המשברים שלה בעקבותיהם הייתה ירידה.
ירידה בעקבות קשיי קליטה
"הנה כמה הפוכים וגלגולים ומאורעות עידן ועידנין יחלפו על כל אחד מבאי הארץ עד כי מתדיר לי בה ורצה את אבניה ואת עפרה יחונן ואוהב חורבות שבארץ ישראל מפלטין שבחוץ לארץ ופת חריבה וכו' וכיוצא בהם. ולא לקלים המרוץ, לא יום ולא יומיים לא חדש ולא שנה, כי אם ברבות השנים, עד יעברו ימי הקליטה..."44
ר' אברהם הכהן מקאליסק הנ"ל משכיל לתאר את הגורם לתופעה שראוי לצינה בנפרד מתופעות הירידה האחרות והיא ירידת העולים בעקבות קשיי קליטה. אמנם ניתן לשייך תופעה זו לשלל הסיבות בגינם ירדו העולים אך ישנן כמה נקודות אופי ייחודיות לירידה זו שאין בירידות אחרות.
אחת הנקודות המעניינות בירידה זו היא שהיורדים לא היו רק אנשים שבחרו לעלות לארץ מתוך אידיאולוגיה, ועזבו את חייהם הנוחים בחוץ-לארץ לטובת רעיונותיהם הנעלים, וכעת החליטו לחזור לנוחות שבחוץ-לארץ, אלא גם אנשים שעלו לארץ מכיוון שנאנסו לעזוב את ארצם או בעקבות פרעות שהשתוללו במולדתם ומצאו את עצמם חוזרים למולדתם על אף המשבר שלעיתים עדיין שרר שם.45
התרשמותו של חיים צ'רנוביץ שביקר בארץ בשנת תרע"א היתה
"כי הנשים בארץ ישראל לא הסתגלו עוד בכלל אל השפה העברית. הנשים אינן קשורות כ"כ אל הארץ ... והן משפיעות בהרבה על בעליהן לעזוב את הארץ ... ... חזיון מעציב הוא היציאה בהמון, הדומה כמעט לבריחה מא"י. עוזבים את הארץ הרבה מאותם שבאו שמה מארצות אחרות וגם מילידי הארץ עצמה ... יש להסביר את זה במשבר הרוחני. חסר לנו עוד הקשר הטבעי בין העם והארץ..."46
גם בספרות התקופה ניכרת אותה התמרמרות עולים על התנאים שהיו בארץ. כך משתקף מספרה של נ' פוחצ'בסקי. "ואנו, העובדים, כלום מצבנו יותר טוב כאן מהחוזרים על הפתחים? ... ואלמלי ידע קודם, מוסה הלוי, יהא עבד נמכר לאחיו, לא היה זז מתימן!".47
ההסתכלות הקהילתית והפרטית על מעשה הירידה. השפעת יורדים אלה על הלכי הרוח ביישוב, והסתכלות אנשי היישוב הישן על יורדים אלה הייתה ייחודית ושונה מחברותיה. ניתן לשער כי אנשי היישוב הישן ראו את ירידת העולים ככישלון ישיר שלהם ושל היישוב שהקימו בארץ, בייחוד באותם המקרים שחייהם של העולים שירדו לא היו נוחים גם לפני שהגיעו לארץ. אותם האנשים שאנשי היישוב הישן קיוו שיעלו לארץ ויגדילו את מספר היהודים בארץ ושאכן חלצו מותניים, קמו ועלו לארץ, עתה קמו וירדו. ירידת העולים היוותה תזכורת עוקצנית למצב הרעוע ששרר ביישוב.
עם כל זאת, היישוב השכיל לראות את עזיבתם של אלו בפרופורציה הנכונה. היישוב לא ציפה שאותם עולים שבאו לארץ בלי אותו להט אידיאולוגי ורצון לחלוציות, שהיו בעצם עולים שגורשו מארצם או בעלי בתים שבאו לארץ לאחר שנות אמצע חייהם, ישרדו לאורך זמן או יתרמו ליישוב ועבודת הארץ אשר כל כך נצרכו בעתות משבר ביישוב הישן.48
היחס מצד הקהילה הקולטת. בנוסף לתזכורת שירידה זו היוותה עבור אנשי היישוב הישן, היורדים היוו סמן לקהילות בחוץ-לארץ. סמן שהורה ליהודים בחוץ-לארץ על אי היציבות ועל הקושי שיש בעליה ובחיים בארץ ומן הסתם מנע מאנשים נוספים לבצע צעד דומה.
הקהילה הקולטת, שבמקרה זה הייתה בעצם מולדתם של היורדים קיבלה את היורדים בהבנה, ועזרה ליורדים לחזור למסלול חייהם שניטש לפני שעלו. הקהילה לא התייחסה בבוז לאלה ש"נכשלו" במשימתם לעלות וליישב את ארץ-ישראל, אדרבה, העריכו אותם על ניסיונותיהם. כך ניכר מסיפורה של מלכה באב"ד.49
מטרותיו ושאיפותיו של היורד. מטרתו העיקרית של העולה שעתה ירד הייתה מן הסתם להתנער מן הבעיות שהתעוררו בהיותו בארץ ולסגל לעצמו את אורח החיים שהיה לו לפני שעזב, או במקרה שעזב מחמת אונס או צרות, לסגל לעצמו אורח חיים נורמלי אותו קיווה לסגל בארץ.
אופן השהייה בחו"ל ומשכה. לרוב, העולה שירד שב לקהילתו אך לעיתים ירד לקהילה אחרת שם חשב שדרכו תצלח יותר, אם בעקבות משבר שעדיין שרר בעיר מולדתו, אם בעקבות תחושה ששם יצליח יותר.
אותם עולים שירדו לא בהכרח קיוו להתיישב בחוץ-לארץ למשך שארית חייהם, היו כאלה שקיוו שביום מן הימים יתאפשר להם לשוב ולעלות לארץ ואולי אז ייקלטו ויצליחו לבסס את חייהם בארץ-הקודש.
היחס לארץ. יחסם של יורדים אלה לקהילתם בארץ היה תלוי באופן ישיר במשך הזמן שהם שרדו בארץ, מזמן עלייתם ועד ירידתם. עולים שירדו כעבור חודש או חודשיים לא הספיקו מן הסתם ליצור קשרים חברתיים עמוקים מספיק שיישמרו גם לאחר ירידתם. אך ייתכן כי עולים ששהו בארץ פרק זמן ארוך מספיק לפני ירידתם זכו לשמור על קשר עם הארץ. כל זה כמובן תלוי באופי הירידה והמניע בהתאם לשאר הקטגוריות המצוינות בפרק זה.
התקופות המאופיינות על-ידי ירידה זו. כאמור, ירידה זו לא נבעה מסיבה אחת. יורדים אלו ירדו בעקבות אי נוחות כללית או קשיים מסוימים שנבעו מסיבות שונות, ולכן בכל תקופה היו מן הסתם עולים שלא צלחה דרכם והחליטו לרדת בעקבות הצרות ששררו ביישוב הישן באותה התקופה. תקופות שהיו רוויות קשיים מן הסתם היוו מניע חזק יותר לירידת העולים אך מאידך גיסא גם היוו גורם מונע עליה ולכן יתכן כי מספרם של העולים שירדו לא גדל בהתאם לכמות הקשיים אלא להיפך, מכיוון שבזמנים קשים אלו שעלו הכירו, עוד לפני עליתם, בקשיים הרבים שיקרו בדרכם.
הערות:
1. ילין, זכרונות לבן ירושלים, עמ' 119.
2. על מאות השד"רים ושליחויותיהם לאורך הדורות ראה א' יערי, 'שלוחי ארץ ישראל', מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"ז.
3. ערכן וכבודן של קופות הצדקה היה רב ביותר, וכאשר קהילה מסוימת בחוץ-לארץ העמידה קופת צדקה אחרת בנוסף לקופת הצדקה של כספי החלוקה שהיו מיועדים לארץ היה הלם אדיר ותגובה חריפה מצד רבני ופוסקי היישוב הישן. על תגובה זו ראה: נ' סלאנט, תורת רבינו שמואל סלאנט, כרך א', עמ' קס"ב.
4. יערי, אגרות, עמ' 342.
5. הוא הוא.
6. ראה תעודת שד"ר נספח ה'.
7. שם.
8. ראה תעודות שד"ר בנספח ד'.
9. מדובר על השר דוד ששון שהיה חותנו של י' ילין והיה מקורב לשלטונות באנגליה ובעזרתו הצליח י' ילין בשליחותו.
10. י' ילין, זכרונות. עמ' 44.
11. שם עמ' 46.
12. דוגמא לכך ניתן לראות בתעודת השד"ר שבנספח ד' בו קהילת חברון מבקשת שנדבני חוץ-לארץ יתרמו גם לשליח עצמו, ולא רק ליישוב.
13. ילין, זכרונות. עמ' 49.
14. הרב חי"ד אזולאי, 'מעגל טוב השלם', מהדורת א פריימאן, ירושלים 1934. עמ' 38.
15. ילין, זכרונות לבן ירושלים, עמ' 121.
16. רייס, עמ' 169.
17. ילין, זכרונות לבן ירושלים, עמ' 117.
18. על שמו אני קרוי.
19. מ' שילה, 'נסיכה או שבויה?', הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן, תשס"ב. [להלן, שילה]
20. ב' נהוראי, 'אחד מהם לא חזר', בתוך יתד נאמן מוסף עש"ק פרשת בהר תשנ"א.
21. על מלחמת החרמה של רבני היישוב הישן במסיון בשנת תרמ"ג ראה עוד: א' מלאכי, 'פרקים בתולדות היישוב הישן', אוניברסיטת תל-אביב והקיבוץ המאוחד, תשל"א. עמ' 322 (רי"מ פינס במערכות המלחמה במסיון).
22. ילין, זכרונות לבן ירושלים, עמ' 123.
23. א' פרוש, 'זכרונות ראשונים, זכרונות על חיי הישוב הירושלמי בעיר העתיקה ומחוצה לה במאה האחרונה', ירושלים תשכ"ג.
24. רייס עמ' 49.
25. רייס, עמ' 13.
26. שילה. ראה את הפרק הדן בבעיית העגונות.
27. ילין, זכרונות לבן ירושלים, עמ' 126.
28. י' קניאל, 'ממדי הירידה מן הארץ בתקופת העלייה הראשונה והשניה (1882-1914)', קתדרה 73, עמ' 115-138. [להלן: קניאל, ממדי הירידה]. וראה בסקירה ההיסטורית לעיל.
29. החבצלת כ"ח 7 (תרס"ח) עמ' 49.
30. החרות ג, כ (תרע"א) עמ' 2.
31. רייס, עמ' 280.
32. החרות ג,פ"ז (תרע"א) עמ' 3.
33. ראה בסקירה ההיסטורית דלעיל.
34. ש' ליבר, 'האוכלוסייה היהודית בצפת', קתדרה 46 (תשמ"ח), עמ' 39.
35. מ' אליאב, 'מסע לירושלים בשנת תרמה', סיני 67 (תש"ל).
36. שריון.
37. החבצלת 41 , ד (תרע"ד), עמ' 1 (שלום ירושלים).
38. החרות כ, ג (תרע"א), (ירושלים ומצבה).
39. מורגנשטרן, ציפיות משיחיות, עמ' 65.
40. רוב אנשי היישוב הישן שהותקפו במשברים אמוניים רחבים כוללניים העדיפו להתמודד עם הבעיה על-ידי שינוי גישה ולא על-ידי עזיבת הארץ.
41. כמו במקרה של חמשת הירושלמים שהתנצרו בשנת תר"ג, ראה לעיל בסקירה ההסטורית ובהערה 28 שם.
42. העולם ט, ו (תרע"ב) עמ' 3.
43. רייס, עמ' 280.
44. מתוך אגרת ששלח ר' אברהם הכהן מקאליסק מטבריה לגולה בשלהי המאה הי"ח בה הוא מתאר את הקושי בעליה לארץ. ראה: יערי, אגרות עמ' 323.
45. ראה השקפה ז' נ"ח.
46. העברי, ב, נ' (תרע"ב) עמ' 583.
47. נ' פוחצ'בסקי, 'ביהודה החדשה', יפו התרע"א. עמ' 53 (ג'לות).
48. ראה: יהודה וירושלים ז, א(התרל"ז).
49. ממצבתה המכובדת ניתן לראות כי למרות ירידתה ההתייחסות לעלייתה הייתה מאד משמעותית, ואילו ירידתה נראתה כנגרם בעל כורחה. ראה מבא.
