מימרה שגורה הייתה בפיהם של אנשי וילנה: היית פעם בוילנה - הרי אתה וילנאי. ראשיתה של מימרה זו אולי עתיקה מאד. לפי תקנת ועד מדינת ליסה, "הרשות נתונה לכל יושבי מדינות ליטא לישא וליתן בוילנה עולמית ואין ליושבי ק"ק וילנה למחות ולעכב על ידיהם". ואם הוכנסו כמה הגבלות לאורחים, הרי זה אך ורק לפנים משורת הדין, מצד החסד, כדי ליתן מחיה ושארית גם לבני הקהילה". וילנה היא הקהילה הגדולה, שלא הייתה לה חזקת ישוב. וזכורני דבריו של דרשן זקן בוילנה, שהסביר לשומעיו את זכותה של וילנה להיקרא בשם הכבוד "ירושלים דליטא", משום שעל וילנה אפשר לדרוש כמו שדרשו על ירושלים: "כעיר שחברה לה יחדו - עיר, שהיא עושה כל ישראל חברים"; ובוילנה כבירושלים "לא אמר אדם לחברו צר לי המקום". ואותו דרשן הסביר ודייק: "לא אמר אדם - באמת גם בירושלים היה צר, אלא אהבה דוחקת", וכי מדת אהבת ישראל רווחת בין בני וילנה כבירושלים, שגם הם יכולים לדחוק האחד את השני - ולתת מקום לשלישי...

ומשום כך, בבואי לציין בקווים כלליים את דמותה של קהלה גדולה ונאה זו, שהייתה עיר ואם בישראל ממש, וזכתה לשם "ירושלים דליטא"- מלוה אותי ההרגשה, שאני עושה את הדבר כבן-וילנה ממש: זכיתי פעמים רבות לשבת בעיר זו, ופעם אף שנים אחדות רצופות. ובשנים ההן, בראשית המאה הנוכחית,הייתה לי גם האפשרות לחדור לפני ולפנים של חיי הקהילה.

וילנה חביבה הייתה על כל מי שבקר אותה. אבל מהו אותו חן מיוחד של קהלה זו? במה קסמה של עיר זו לא רק לילידיה ולתושביה, אלא לכל מי שגר בה? במה זכתה וילנה היהודית, שהויתה תהיה לכל אחד לחוויה שלמה?

אמנם עיר יפה היא וילנה וסביבותיה נאות מאוד. העיר עומדת על נהר ויליאה, במקום שהנחל וילייקה משתפך אל הנהר, והוא משתפך בתוך העיר. העיר היא בתוך "מצולה", בעמק, אשר משלשה צדדים מקיפים אותה גבעות-חול, ושתים מהן, הגבוהות ביותר, נכנסות בלב העיר. האחת מהן נקראת "הר-הארמון" (שלוסבארג), ועליו גאוותם של בני-וילנה - ולרגליהן הגן הבוטני. אבל לא כאן הוא מרכז הישוב היהודי. רק בית-הקברות היהודי הישן הוא לא רחוק משם - מעבר לנהר. תחילתו, לכל הפחות, מראשית המאה הי"ו; האבן הקדומה ביותר היא משנת שצ"ו. הישוב היהודי החי, מרכז הישוב היהודי, היה עד חמישים השנים האחרונות קבוע במלבן, המוגבל ברחוב הסוסים הקטן - בין הרחוב הגדול (או הרחב, די ברייטע גאס, בפי היהודים) ובין רחוב זולני ומעבר לו. הרחובות המהווים את שתי הצלעות האחרות של המלבן - וברחוב הטרוקי והמשכו. וסביבה זו - בייחוד המשולש, אשר חודו ברחוב הזגגים ושתי צלעותיו רחוב היהודים ורחוב האטליזים, ובסיסו רצועה קטנה של רחוב האשכנזים, עם סמטאותיה הצרות, חצרות המעבר, הקירות הקודרים וכל הבניינים הזעומים והבלים מזוקן עם אווירם הספוג טחב של דורות - לא היה בה לחלוטין מן החן והקסם המרתק...

אמנם כשהיית נכנס לחצר בית-הכנסת הגדול (דער שולהויף, בלשונם של הוילנאים) - הנמצאת מחוץ למשולש זה ונשענת על רחוב האשכנזים ועל צלעו של רחוב היהודים, ומהוה כעין "טרפציה" - מרגיש היית שהנך נכנס לעולם אחר. תכף לכניסתך, דרך רחוב היהודים, היית המום ממזיגת הקולות השונים, הנישאים אליך מכל הצדדים: טחנת גריסים מימין, ובשער ולאורך הבתים יושבות יהודיות על דוכניהן, מוכרות פולים, קטניות, וכל מיני מכולת, מכריזות בקולו קולות על מרכולתן ביחידות כספיות, שאינן מצויות מחוץ לוילנה: חצי-קופיקה, רבע-קופיקה... הקופיקה הייתה יתירה כספית גבוהה מדי בשביל רמת-החיים בוילנה! צריחות סבלים וכתפים: "הצדה","זהירות", "כבחור, אל תבט השמימה! " נבלעות בקולות תפילה, "קדושה" ו"ברכו", ו"אמן, יהא שמיה רבא", של המתפללים בפינות המבוא של בית-הכנסת הגדול - מנין יוצא ומנין בא - ובכל בתי המדרשות (הקלויזים) המרובים שבחצר. ומרובים היו בתי-מדרשות אלה שם, מרובים ומשונים: קלויז הגר"א - או ה"מנין של החסיד", כמו שהזקנים היו קוראים לו - ועל ידו קלויז הקברנים, וקלויז של היסו"ד - יהודא ספרא ודיינא - וקלויז הישן, וקלויז גמילות חסדים, בית-הכנסת של הקהל, ומנין של חסידים וקלויז של חברת פועלים - ובאמצע החצר באר הקהל (כך היו גם קוראים לה: דער בעהר) - ולמעלה, מול עזרת נשים. מרחץ-הקהל עם המקוואות... היית נדהם.

ואולם הדבר, שמשך ועניין אותך כאן ביותר היה הטיפוס האנושי-היהודי המיוחד, האוויר הרוחני המיוחד, שאפף אותך ושהרגשת עצמך כל-כך טוב בו. על כל צעד ושעל נתקלת בדברים שונים, רחוקים זה מזה, אף מנוגדים בתכלית הניגוד זה לזה, ואף על-פי כן מתלכדים יחד לאיזו שלמות אורגנית, כאילו האחד משלים את השני, מדגיש אותו, משאיר לו "תפקיד חיים" משלו. הרגשת, כי שלמות כזו ישנה גם לצורתה החיצונית של העיר, גם לה אופי "נגודי-הרמוני". כאילו התלכדו האנשים עם צורתה של העיר, עם רחובותיה, סמטאותיה, בתיה וחדריה והוו אחדות הרמונית. הרגשת, כי נשמה לעיר זו, והיא נמצאת בהרמוניה עם גופה, פועלת אתה ביחד, מהווה אתה יחד אורגניזם חי, אשר חייו זורמים בייחוד בקוי-הניגודים שבאופיו.


אנסה לציין את הקווים האלה. וראשית כל - שני קוים חיצוניים. הרגשת בוילנה, שהנך נמצא בעיר עתיקה, בעלת עבר גדול ומפואר, ויחד עם זה ידעת, כי הנך בעיר חדשה, אשר דופק-החיים הולם בה בעוז וברעננות. ואמנם, עיר עתיקה היא וילנה. הסמטאות המתפתלות, הצרות, הן כקמטי-זקנה על פניה המצומקים של העיר; קירות-האבן העגומים של הבתים הישנים מתנים קורות של דורות... ויחד עם זה - כשהלכת על פני ה"פרוסיקט הגיאורגי" (בימי הפולנים: רחוב אדם מיצקביץ'), כשעברת על פני פיגולנקה, הגדולה והקטנה, ברחובות המרוצפים, בין הבתים הגדולים והיפים הנמשכים משני צדי הרחובות, הרגשת, כי אתה בעיר חדשה. עבודת-בנין אינטנסיבית מאד הורגשה בוילנה עוד בעשרות השנים האחרונות לשלטון הרוסי.

וקו שני: זו הייתה עיר גדולה. בתחנה ועל ידה הרגשת את נשימתה של העיר הגדולה: אצים, רצים, ממללים ונחפזים: סוחרים, סוכנים, משרתי בתי-מלון וסרסורים "מריחים" סבלים, כתפים, עגלונים, כולם קוראים לך ומזרזים אותך, באדיבות ובתמימות, וגם בעקשנות. וכך גם בעיר. ברחובות הראשיים, עורקי התנועה של העיר, המונים, תסיסה, תנועה מתמדת. אולם כשאתה עובר את ה"גשר הירוק") ופונה ישר לרחוב קלנריה (שניפישקי הקטנה), או שמאלה לרחוב הוילקומירי (שניפישקי הגדולה), והנך צועד צעדים מספר, הרי הנך נתון באווירה של עיירה קטנה. שקט ושלוה. אין תנועה ואין חיפזון. צועדים מתונות. יהודי יושב על סף חנותו ומחכה לקונה, והאומן עוסק בעבודתו: הדלת פתוחה בקיץ, ובחורף אתה יכול להציץ בעד החלון. וכשהנך מטייל שם בפעם ראשונה יציצו בך מכל צד זוגות עיניים תמהות: "פנים חדשות", באו לעיירה - היודעים אתם, מה טיבה של ברייה זו המטיילת ברחובותינו?

ושני קוים לדמותה ההיסטורית-הסוציאלית של הקהילה היהודית בוילנה. תמיד הרגשת: המתיחות של מלחמת-הקיום כאן היא עצומה, וגם ידעת, כי זוהי מלחמת-קיום של גלות. ואולם יחד עם זה הרגשת בטחון, יציבות. בטחון בעצם ההוויה. לא נזוז, אם כי רע לנו. שורשים רבים וענפים לנו כאן, ויכול אתה לצעוד בטוחות, האדמה אינה בוערת תחת רגליך, אף כי הטמפרטורה היא לעתים גבוהה למדי...

המתח הגבוה של מלחמת-הקיום היהודית בוילנה יוסבר לנו מתוך תולדותיה של הקהילה ומתוך נסבות גידולה. ארבע תקופות בהיסטוריה זו;
הליטאית (למן יסודה של וילנה, 1322, עד ברית-האיחוד עם פולין, 1569);
הפולנית, עד סיפוחה של וילנה לרוסיה, עם חלוקתה האחרונה של פולין (1795-1369);
הרוסית (1915-1795);
הפולנית השניה (1922 ו- 1939).

בתקופה הראשונה לא הייתה בכלל קהלה יהודית בוילנה. יהודים יחידים היו באים לוילנה, באופן זמני; העירונים נלחמו במהירות ובעקשנות נגד חדירתם של יהודים לעיר. ועוד בשנת 1527 קבלה וילנה זכות מפורשת, האוסרת על היהודים את הישיבה בעיר. רק משנת 1573 (של"ג) ניתנה הרשות ליהודים לבנות בית-הכנסת, ומאז - ראשית הקהילה, בעצם על אדמת האצילים בוילנה, אדמה שאינה נתונה לשיפוטם של העירונים. אולם העירונים לא ויתרו. הם לא הסכימו לעצם קיומם של היהודים בעיר. ומאתים ועשרים השנה לערך, שעברו מיום היווסד בית-הכנסת הגדול (ז.א. היווסד הקהילה) עד סיפוחה של וילנה לרוסיה, הן שנות האבקות מתמידה של יהודי-וילנה על זכות ישיבתם ואפשרות קיומם בעיר. עשרות פריבלגיות, כתבי-זכויות, פקודות ותקנות, אישורים וקיומים, כלליים ופרטיים, של מלכים, הטמאנים, מושלים; עשרות משפטים ופסקי-דין, הסותרים זה את זה, מתקנים זה את זה, מגבילים ומרחיבים; הסכמים ופשרות לפי שעה ולדורות; הסכמים ופשרות, שבוטלו לרוב וביטולן אושר על-ידי שלטונות אלה, וחזר ובוטל על-ידי שלטונות אחרים. וכמובן, גם פרעות, פרעות ממש ו"הפרעות" ו"אי-סדרים" וסכסוכים רגילים. והפרעות מתרגשות ובאות בודאי, לא במקרה - דווקא בימי דיונים והחלטות על זכויות היהודים: בשנות התשעים של המאה הט"ז, בשנות השלושים, הששים והשמונים של המאה הי"ז... והעירונים מנוסים וזריזים הם בניצול מכסימלי של "הסיטואציה המדינית" לשם מלחמה ביהודים: מלחמות האזרחים, המלחמה עם הרוסים, עם השוודים ועוד.

ההתמדה והעקשנות, שהראו היהודים בהיאבקותם הממושכת, בה השתתפו ראשי-הקהילה ואנשי-הקהילה, הסוחרים והאומנים, לא רק הביאה להם את הניצחון, את התערותם של היהודים בוילנה, אלא השפיעו גם על אופים של יהודי העיר הזאת, והיא נתנה אותותיה גם בתקופה הבאה, הרוסית. בתקופה זו הייתה מתיחותה של מלחמת-הקיום מסוג אחר. ההאבקות הייתה לא על הזכות לשבת בעיר, לעסוק בה ולמלאכה, בעבודה או במסחר, אלא על האפשרות לחיות ולהתקיים בה. ההגבלות בזכות הישיבה ברחוב זה או אחר אמנם בוטלו רק בשנת 1860. וכמה הגבלות קטנות ומטרידות מיוחדות לוילנה עוד נשארו. אבל מי שם אליהן לב? המלחמה המתנהלת בוילנה היא מלחמת-קיום: פרנסה! כיצד לחיות וממה להתפרנס? הישוב היהודי עולה, עולה מהר ובהתמדה. וילנה הייתה לעיר של המונים. כחמשת-ששת אלפים יהודים היו בוילנה עם סיפוחה לרוסיה, פי שנים ממספרם לפני גזירות ת"ח (2620 נפש), וכמעט פי חמשה ממספרם אחרי הגזירות והמלחמות ההן (1,115 נפש). ובשנות הארבעים והששים של המאה הי"ט הוגדל הישוב היהודי פי ארבעה ומעלה (24-23 אלף), בשנות השמונים - פי ששה ומעלה (38 אלף), בסוף שנות התשעים הוא מגיע למספר 63 אלף - 40% של הישוב הכללי, ולפני מלחמת העולם הראשונה - ל- 72 אלף.

במחצית הראשונה של המאה הי"ט הייתה וילנה הקהילה הראשונה ברוסיה (מחוץ לפולין) לפי מספר אוכלוסיה, ובמחצית השניה הייתה השניה (אחרי אודיסה), ואם ניקח בחשבון את הקהילות הגדולות שבפולין, ורשה ולודז - הייתה קהלת וילנה בסוף המאה הי"ט הקהילה הרביעית לפי מספר האוכלוסיה שלה. מהיכן התפרנסו המונים אלה, כיצד חיו? כיצד ובאילו דרכים נאבקו על קיומם? וכאן הקו השני בדמותה ההיסטורית-סוציאלית של וילנה:
עיר העבודה הקשה!



זוהי עיר עבודה עוד מהמאה הי"ח. נוסף למלאכות היהודיות המצויות; חייטים ופרוונים, כובענים וצבעים, רצענים וסנדלרים, קדרים ונגרים, נפחים ומסגרים, צורפים ושענים, פועלי-דפוס וכורכי-ספרים - מרובים בה היהודים העוסקים בכל עבודה אשר תעשה: סבלים וכתפים, עגלונים ורכבים, בנאים וזגגים, עושי-תנורים ורוקעי-גגות, סוללי-דרכים וחופרי-בורות, חוטבי-עצים ושואבי-מים, מנקי-ארובות ומטאטאי-רחובות, וסתם כפועלים שחורים... היהודים חודרים לכל פרצה, לכל סדק של אפשרות עבודה כל-שהיא. קהלת וילנה "קולטת" הגירה - מגורשים מכפרים, נדחקים מן העיירות, נמלטים מרעב - ומספקת להם "פרנסה בשפע". שפע וילנאי, כמובן.

"חוסר העבודה" הכרוני, "תחום המושב", שצמצם את שוק-העבודה, והסיפוח לרוסיה, שפתח שווקים לתוצרת וילנה, נתנו לעיר הזדמנויות לגלות יזמה, סבלנות והתמדה. נוצר מעין חוג כלכלי יהודי עצמאי בוילנה, תעשיית-בית מגוונת: גרביים, כסיות, כתפיות, כל מיני סחורות של סידקית. בתי-חרושת לטבק, לעורות, לנייר, ועוד ועוד. בעלי בתי-החרושת-יהודים, הפועלים-יהודים, וגם הסוכנים, מפיצי התוצרת, הסוחרים, מספקי החומר הגולמי, וגם נותני האשראי, כולם יהודים. וגם המסחר עלה. וילנה - אחת התחנות הראשיות בין רוסיה למערב-אירופה. ישוב רוסי אינו בעיר, רק פקידות וצבא, ואין לרוסים עניין מיוחד לדחוק את רגלי היהודים. לקוחות הם של בעל-המלאכה היהודי, של הסוחר היהודי. והישוב היהודי, הרגיל להצטמצם במועט שבמועט, מצליח ועולה. ואף-על-פי-כן מספר הזקוקים לעזרת הצבור והנהנים מקופת הצדקה הוא כשליש הישוב - ולמעלה מזה.

עיר המונים עובדים ודלים, דלים מאד. והישוב צפוף ביותר. קשה לתאר. זכורני, בדירה, חצי-מרתף, של שני חדרים ומטבח - ולאו דווקא בחלק הדל ביותר - מצאנו שש-עשרה נפש, בכל חדר הייתה מחיצה, שחלקה אותו לשתי דירות. חבל, שמחקרו של ד"ר מקובר, מיסדה ומארגנה של החברה המצוינת "עזרה על-ידי עבודה", על תנאי השיכון בוילנה, שהרצה את מסקנותיו בועידה של רופאי רוסיה ע"ש פירוגוב (בשנת 1912) - ובו תיאור מפורט של 200 דירות בערך - לא פורסם במלואו. זכורני, שלפי הרשמים שקבלתי אז מן הדין והחשבון בעיתונות הסקתי, כי במשך אחת-עשרה השנים שעברו מאז בקוריהם של חברי החוג שלנו, חוג הצעירים שהזכרתי, עד מחקרו של הרופא, לא חלו כמעט שום שינויים במצב: הישוב היהודי גדל במשך הזמן הזה כמעט בעשרת אלפים נפש, ועבודת-הבניין לא הדביקה את גידול הישוב, וגם לא הייתה מכוונת לצרכיהם של שוכני דירות-העוני.

ובכל-זאת לא הייתה וילנה עיר של התנוונות. חזקה הייתה ורעננה גם בדלותה האיומה. כי הייתה אפופה וחדורה תרבות-עם מוצקה, שהגנה עליה.


שני קוים לאפיה התרבותי-חברתי: וילנה היא עיר של גטו יהודי, עיר שיש בה שכונות מיוחדות ליהודים, רחובות יהודים, רחובות צרים, מובדלים, כאילו סגורים, כאילו גם אווירם סגור בהם. נדמה, ברחובות אלה, בסמטאות אלה תהיה קשה עליך הנשימה. אבל לא כן הדבר. רעננות של חיי-עם סביבותיך, חיי המונים מושרשים, היי-עם מפכים באפיקיהם מדור דור, בכוח, בפשטות. הרגשה של יסודיות, של "טוטליות" בחיי עם, בצביונו ובדמתו. אין אתה סניף למשהו, לא ענף לאילן אחר. אתה העץ, וצל לך משלך. מסביב לך דמות של חיים שלמים, חיים יהודיים, בהויית היחיד והצבור, בהויית החול והשבת.

הכנס לבית-מדרש בין מנחה למעריב. על-יד השולחנות הארוכים יושבים יהודים שחזרו מעבודתם, יהודי עמל ועבודה, יושבים ולומדים. פה "עין יעקב" ושם פרשת השבוע, כאן "חיי אדם" ושם פרק במשניות. או סור בערב שבת לבתי-מסחר הספרים הקטנים, הנוהגים להשאיל ספרים לקריאה, ושב והסתכל בפניהם של הקוראים הללו: השוליות, הנערות וכיוצא באלה, ותשמע את הערותיהם ההולמות על הספרים שקראו, ותבחין מה רבה תשוקת-הדעת ושאיפת-המרחב וכמיהת-היופי בלבות בני-עם אלה, אשר הספרים אינם בשבילם אלא אשנבים להציץ דרכם לעולם ומלואו. או בוא לשמוע דרשותיהם של "מגידים", "מטיפים", דרשנים, מרצים ונואמים למיניהם. תמיד יש קהל, קהל רב ומגוון, ובכל פעם אתה משתומם על התמימות שבהקשבה, הערנות שבתפיסה, החיוניות בתגובה, החריפות בתוכן ההערות והאדיבות בצורתן. או שבת בבוקר, בחצר בית-הכנסת הגדול. ה"עולם" הולך לשמוע את החזן. בית-הכנסת הגדול, נדמה, מכיל אלפי אדם. רק מעטים, אולי אחד לעשרה, עומדים עטופים בטליתות, מתפללים ממש. האחרים כבר גמרו מזמן להתפלל, במניין ראשון, גם קדשו, גם טעמו משיירי הלפתן של אמש, גזר מבושל וממותק עם אטריות קרות וכדומה מן ה"מאכלים", ורק אחרי-כן הלכו לשמוע אל הרנה, לתפלתו של סירוסה, של רוטמן, או של חזן מפורסם אחר, שזכה לכהן בוילנה. וילנה מבינה פרק בחזנות, יודעת לכבד חזנים וגם לבחור. והחזנות בבית-הכנסת הגדול של וילנה שלב חשוב הוא בדרך עליתם של כמה מן המפורסמים בעולם הזמרה הדתית בישראל. ובשובך מבית-הכנסת תשמע זמזומים של תפלות, חזרות על נעימות, סלסולי נגינה חשאיים, הערות והשוואות, וגם ספירים ודברי-אגדה על ה"בעל-בית'ל" הוילנאי, אותו עלם-פלאים, חזן בן חזן, שהקסים את העולם בזמרתו ו"מעשי כשפים" נעשו לו והוא הציץ לעולם הגדול, הציץ ומת...

ותרבות-עם זו באה לידי גילוי וביטוי גם בחברותיה ואגודותיה המרובות של קהלה זו. בתקופה האחרונה נזדמן לי לקרוא, כי מספר החברות היהודיות בוילנה היה מאה וששים, מהן למעלה משבעים חברות-צדקה. חושבני, שזה לא מדויק, או שכאן רק החברות המאושרות. בימי אמר אחד מבני-וילנה: אין כמעט פסוק בתנ"ך, שלא נצלו אותו בוילנה לקרוא בשמו אחת החברות...

מסופקני, למשל, אם נמנתה ברשימת החברות גם חברת "הנץ החמה", אשר חבריה היו משכימים לקרוא קריאת שמע עם זריחת החמה - בדורות הקודמים היו גם יוצאים אל ההרים לשם כך... או אם צוינה גם החברה "עשירי בקודש", המחזיקה בקלויז הישן עשרה למדנים מופלגים, היושבים ועוסקים בתורה, או אם הובאו בחשבון עשרות עשרות החברות הקטנות של גמילות חסדים ו"משען לדל" בצורות שונות, שהיו כל-כך רווחות בווילנה על-יד הקלויזים ובתי-המדרש השונים. גם צעדיה הראשונים של תנועת הפועלים היהודים היו בשטח של "קופות-הפועלים", קודם כלליות, ואחרי-כן "קופות של הפועלים לפי מקצועותיהם". ולא במקרה היה הדבר. בעלי-המלאכה והפועלים היו "מאורגנים" עוד קודם בבתי-הכנסת שלהם, בית-כנסת ז"ץ (זובחי צדק) ובית-כנסת קו"ק (קוימן-קערערס - מנקי-ארובות), בית-כנסת של חייטים וזגגים ורצענים וכדומה. בכל אלה בא לידי גילוי כח קונסטרוקטיבי עצום, שהיה בו כדי להפתיע ולעורר כבוד והתפעלות.

אותו "משכיל מתבולל", מראשוני הסוציאל-דימוקרטים ברוסיה, ארטוב, שאחרי שעבד זמן-מה בין הפועלים היהודים בוילנה בא לידי הכרזה על "נקודת-מפנה בתולדות תנועת הפועלים היהודים", ודרש ליצור הסתדרות-עובדים מיוחדת, הסתדרות שתהיה המנהיגה והמחנכת של "הפרוליטריון היהודי במלחמתו על שחרורו הכללי, האזרחי והמדיני", שכן "התעודה ההכרתית לכל אומה לכבוש לה אם לא עצמאות מדינית, הרי על כל פנים שווי-זכויות מלא" - דרש את אשר דרש רק מכוח-כוחה של אותה תרבות-עם מושרשת ואופפת את האדם, והיא שנתנה בלבו של אותו משכיל מהפכן את המחשבה: "אם לא עצמאות מדינית"...

ובכלל - כל אותו ה"הוי" הראשוני של תנועת הפועלים עם האגודות והחוגים, עם כל אותו השילוב של "השכלה" ו"הכרה" ושל "עזרה הדדית"), הרי אינו בעצם אלא צורה חדשה של "תורה וגמילות חסדים", של חברות בעלי-המלאכה עם תקנותיהן, נימוסיהן, "הרבנים הפטרונים" שלהן ובתי-המדרשות שלהן.

ועוד הרבה מזה נכרת הייתה הנחלת ההוי היהודי מדור לדור בתנועת "חבת ציון" ובדרכי תעמולתה בבתי הכנסת והמדרש, בין מנחה למעריב, ובדרכי גבייתה את דמי החברים בפרוטות מדי שבוע בשבוע. לכל חברה "שבת" משלה, וגם ל"חובבי ציון") - "שבת נחמו"; בערב יום הכפורים "קערות" בבתי-הכנסת לטובת ישוב א"י, ובשמחת-תורה "מי שברך" לראשים ומנהיגים "בעבור שנדב"). ומצד אחר: פעולה מתמדת בשטח החינוך והתרבות, לנוער ולעם; "חדרים מתוקנים"), גם לבנות; ספריות; הוצאת ספרי-תעמולה; הרצאות בדברי ימי ישראל, והקו נמשך מהרצאותיו של יוסף ברי"ל, המטיף לעם בבתי-מדרשות, ועד הרצאותיו של שמריהו לוין ב"טהרת הקודש", בית-הכנסת לנאורים, הנושא את דבריו למשכילים, ובמיוחד לנוער של המשכילים, כי הקו השני היסודי באפיה התרבותי-ההברתי של וילנה הוא היחס המיותר שלה, יחס של מסורת, לתורה ולהשכלה.


עיר של מסורת היא וילנה, ויש בה אותיות של מסורת, והיא ראשית כל מסורת של תורה, של לימוד תורה והוקרת תורה. לא רק קירות בתי-המדרשות שבה ספוגים עמלה של תורה וזעה של תורה מדורות - כל בני וילנה חדורים רוחה של תורה. אפרים הנפח אומר שיעור בתלמוד ופנחס שוקיאן החובש, מותיקי "בני משה", הוא עסקן בחברת ש"ס מיסודם של "חובבי ציון". וחכמה היא בכלל תורה, והשכלה בכלל חכמה. וגם ביקורת של השכלה, ביקורת של חכמים, אשר דבריהם בנחת נשמעים.

וילנה היא מרכז לתורה ולחכמה. ראשית כל - הספרים באים משם: הסידור הנאה, המכורך יפה, עם אותיותיו הנחמדות, וגם החומש הגדול עם פירוש רש"י, שאתה לוקח לחדר, וגם הגמרא הגדולה, עם הנייר המשובח, עם האותיות מאירות העיניים, עם המון הפירושים וההגהות, וגם המדרשים של שלמה בובר - הכל בא משם. מבית "האלמנה והאחים ראם" (בילדותי חשבתי, שזוהי "אלמנה נצחית", כעין סמל), וגם ספרי-השכלה: כל ספרי שולמן הנחמדים והמאלפים, סיפורי מאפו, שירי אד"ם ומיכ"ל, משלי יל"ג, סיפוריו ההיסטוריים של פין (עיבודים ותרגומים מפיליפסון ומלהמן), "אוצר החכמה והמדע" של צבי רבינוביץ ו"משפט האורים" של שטיינברג - וגם הסיפורים העממיים באידיש של אייזיק מאיר דיק (א. מ. ד.) ושל יהושע מז"ח (מזאגר חדש)... - ודפוס רום אינו היחיד. גם שאר בתי-הדפוס מוציאים ספרים רבים, המובאים לכל פינות ישראל. אף אותם הספרים, שאין שם בתי-דפוס עליהם, ואותן החוברות הקטנות על נייר דק ביותר, עם עטיפה אדומה של "מורדים במלכות" ומתקני-עולם, אף אלה מוילנה באו..

וילנה היא המרכז. היא גם עירם של הגר"א, של בעל "חיי אדם" ובעל ה"תפלה זכה" ושל רבי ישראל מסלנט - והיא גם עירם של "אבות ההשכלה": של מרדכי אהרן גינצבורג, הסופר המאלף, ושל אד"ם הכהן, המשכיל התוקף, של מיכ"ל, המשורר בעל החלומות, ושל קלמן שולמן, המליץ בעל הנעימות, של יהודה ליב גורדון, הלוחם הזועם, ושל שמואל יוסף פין, המלומד הרך והעדין, של רבי מתתיהו שטרשון, הלמדן הגדול והמשכיל, העשיר והתקיף, ושל רבי יצחק אייזיק בן-יעקב, הביבליוגרף המצוין, ורבים רבים אחריהם. והיא גם העיר של ה"בוהמה" הספרותית הראשונה (עוד בימי השבעים וראשית השמונים), של סופרים צעירים, וגם סופרות: שרה פייגה מינקין ועוד, שאינם מתחשבים בסדרים מקובלים ומרגישים את עצמם יפה בעיר גדולה זו ונוהגים כרצונם ועושים מה שלבם חפץ...

ודאי, וילנה הייתה עיר של חכמים וסופרים עוד בזמן קדום לערך; היא "עיר מעטירה וקהלה מפוארה" עוד במאה הי"ז. בין יוצאיה רבים המפורסמים, ובין רבניה אנשים כבעל הש"ך (רבי שבתי כהן, מחבר "שפתי כהן"), כבעל "שער אפרים", כרבי משה רבקש בעל "באר הגולה", ועוד ועוד. ואולם היות התורה לנחלת-עם, למורשת חוגים רחבים בעם, הערצת לימוד התורה כשהוא לעצמו, הכנסת לימוד התורה כיסוד איתן בכל ההוויה היהודית, - כל זה קשור ואחוז בשמו של הגר"א, גאונה ותפארתה של וילנה.

הגר"א הוא סמלה של וילנה, סמל האמונה בכוח האדם, ביכולת ההשגה, באפשרות ההשפעה של יחידים, בתוקף התיקונים הבאים על-ידי חכמים ומורים, גאונים ומאורות. חיי הגר"א - חיי נזיר סגור, פרוש ורחוק מן העולם וענייניו והבליו. פניו אל הקיר, עיניו בספר, ולבו לשמים. חוג תלמידיו מצומצם ביותר. לא כל אחד נכנס, ולא כל נכנס זוכה, ולא כל זוכה מקבל בשיעור הראוי. ואף על-פי כן מה רבה השפעתו דרך תלמידיו.
האחד: רבי חיים מוולוז'ין - מיסד ישיבה חדשה וגדולה, מכניס דרך-לימודים חדשה: פשט, בקיאות, ידיעת ראשונים.
השני - אחיו, רבי זלמן, או רבי זלמ'לה, כמו שקראו לו בני וילנה, - משפיע על לימוד הלשון העברית, התנ"ך והמשנה. הוא נוהג להקפיד ולהחמיר במבטא העברי: לפי כל כללי הדקדוק, ובקול רם, בשעת התפלה והקריאה בתורה; מקפיד ומחמיר, לאות ולמופת, גם ב"בן חמש למקרא ובן עשר למשנה"...
השלישי, רבי מנשה מאיליה, מעורר את המחשבה הציבורית, את הדאגה לעם ולגורלו, ומכוון את הלבבות לתיקוני הנהגות ולשפורי יסודות.
הרביעי, רבי ישראל משקלוב, ראש לעלית הפרושים לא"י, ממיסדי הישוב בירושלים וממטפחי הקשרים האמיצים בין הישוב ובין הגולה, מתוך אמונה גדולה ותבונה רבה:
והחמישי, בנו של הגר"א, רבי אברהם - מן הראשונים לסוללי דרך למחקר ההיסטורי-ספרותי בשטח המדרשים והאגדה, אשר רבים וגדולים שתו מימיו, אם כי לא תמיד מכליו, ולא הזכירו את שמו.
וכל אחד מאלה תולה פעולתו בהגר"א. ובצדק.

הגר"א מסמל לוילנה את האדם המושלם ומשמש לה דוגמה ומופת לכוח הרצון. וילנה דורשת את השם "ווילנר גאון"): וויל נאר - גאון! כלומר: אם רק תרצה, תהיה גאון! צריך אדם לדעת את אשר לפניו ו"רק לרצות". יכול אדם להשיג רבות וגדולות ברצונו. רבות? - לא, הכל! ובכל דבר. ביראת השם, בלימוד התורה, בחכמה, באמנות, בצדקה, בעושר ובכבוד.

וכשבן-וילנה יספר לך על מרדכי אנטוקולסקי, מרדכי בן מתתיהו, זה בן-העניים, ילד עזוב, בן מוזג, והוא מצייר ומצייר, חוטב ומקלקל כל מה שבא לידו, וצרות בבית. מכות וקללות, והוא חותר וחותר לדרכו - ומגיע לדרגת ו"גאון", הלא יוסיף: "אם תרצה - תהיה גאון.."

וכשבת-וילנה תשוחח אתך על דבורה אסתר גלפר, הלא תדגיש גם היא בעיקר את כוח רצונה והתמדתה. עודנה בחורה מתפרנסת ממכירת עוגות בבתי-מרזח, הייתה מפרישה בקביעות חלק מ"רווחיה") לצדקה. וכשנישאה לאיש - בעלה היה נגר, מנסר עצים - וילדים לא היו לה, הייתה ל"גאון" כגמילות חסדים, בצדקה. קודם מכספה; הייתה מלוה לשבוע, בלי ריבית, לעניים שבעניים; ואחרי-כן גם לתשלומים לשיעורים. ומעולם לא תבעה החזרת החוב: הייתה באה ויושבת ברחוב האטליזים על שרפרף קטן ומחכה. מחכה, עד שישיבו לה; מחכה - ועוסקת בצדקה: אוספת פרוטות לרפואות לעניים, לעזרת נופלים, לנדוניה לכלות עניות; אוספת בצורה מקורית, בדרך של "קנית" רופאים, חתנים וכיוצא בזה. והיא זכתה, שהחברה על שמה עשרים אלף רובל ומעלה היו לקרן-ההלואות שלה, ובית-מדרש מיוחד לה לחברה, ולקברה של דבורה אסתר באות נשים מרות-נפש לשפוך מצוקת-לבן...

וכשבעל בית וילנאי יזכיר לך בגאווה את שמו של ישראל בונימוביץ, יתחיל, כמובן בזה, שבונימוביץ, נער וילנאי, נכנס בן י"ג למשרד - והגיע לדרגת העשיר בסביבה, בנק גדול, בנק משלו, ועל שמו. אינך מאמין? אתה יכול לראות! כתוב בפירוש! והרי וילנה אינה אמריקה. אלא רצון והתמדה יש כאן, והוא רצה בכך, והיה גם הוא "גאון" בזה. נו, בודאי, יוסיף, רק קצת גאון. וילנה, סוף סוף, אינה ה"מקום" לכך. ועשה הרבה טובות ליהודים, תמך במסחר היהודי, בבניין בתים וברכישת מגרשים - עזר קצת להוציא את היהודים מן הסמטאות...

וכשפועל וילנאי, מאנשי ה"בונד", יסביר לך את מעשהו של הירש לקרט, זה שירה בשר-הפלך וואל על שצווה להלקות את הפועלים היהודים, והועלה לגרדום על כך, גם הוא לא ישכח לציין ולחוור ולציין: בן וילנה הוא.

וגם המוטיבים היסודיים בספורים על ה"גר צדק" הם מאותו טיפוס: כוח רצונו של הגרף הצעיר וולנטין לבית פוטוצקי, התמדתו בלימוד התורה, ואמונתו בקיום המצוות ותוקף דעתו במסירות-הנפש. ה"גר צדק" הוא גיבורה האגדי של וילנה. אם תבוא לוילנה בלי מורה-דרך, את העיר אינך יורע ורוצה אתה להכיר את "פלאיה" ו"מכמניה" - קח לך עגלון יהודי על-יד תחנת הרכבת, תסביר לו מבוקשך, ובעוד רבע שעה יביאך עד בית-הקברות הישן ויראה לך את האילן הנוטה הצדה, כאילו כפף צמרתו ופרש זרועותיו לסור על המקום, ויגיד לך בחשיבות: פה.,. פה ינוח אפרו של ה"גר צדק", שנשרף על "קידוש השם"! ויספר לך על דרכו - והיא דרך וילנאית - דרך האמונה, הרצון, ההתמדה ומסירות הנפש..


הערצה זו לכוח ההתמדה, לתקיפות רצון, למסירות נפש, גרמה לכך, שהנאמנות לעקרונות, הקנאות לאמונות ודעות וההתלהבות לאידיאלים לא הרחיקו את בני החוגים השונים זה מזה, ובייחוד כשראו, שגם המתנגד הוא בעל מידות אלה: גם הוא נאמן, מתמיד, תקיף, ומוסר את נפשו על אמתו.

היו צינורות-רוח בוילנה, בהם זרמו זרמים מכאן ומכאן, מעין "כלים שלובים". ולא הייתה קהלה בישראל, שבה הייתה ההרגשה באחוות-רוח יהודית, כמו בוילנה, ובייחוד במקום עמד המכון של צינורות-הרוח האלה, הספרייה של שטראשון. זכורני, מה רב היה הרושם שנתרשמתי בבואי בפעם הראשונה לבית-ספרים זה. אז רק התחילו לבנות את הבניין החדש. השולחנות ארוכים, פשוטים, כשולחנות בית-המדרש; הכיסאות והספסלים סמוכים זה לזה, קהל רב יושב; שקט מוחלט, אין הגה נשמע. רבנים ותלמידי-חכמים זקנים מעיינים בספרי שו"ת ובחידושי הלכות, ועל ידם צעירים, כמעט כולם חיוורי-פנים, בולעים ספרי-השכלה בצימאון.

ודאי שהיו פולמוסים, ויכוחים וטענות. אבל מזמן ה"חרם" על החסידים חדלו בוילנה להשתמש בנשק זה לגמרי. במקומו באה ההלצה הוילנאית. רבנים ומגידים, פרנסים וגבאים, חובבי-ציון ובונדאים, כולם משתמשים בנשק זה ומתחרים זה בזה. בשנות המהפכה הרוסית הראשונה וה"אביב" הקצר שבא בעקבותיה, הייתה וילנה מקום מושבם של "הועדים המרכזיים" של כל המפלגות היהודיות, גם של עיתוניהם, ירחוניהם והוצאות-הספרים שלהם. כאן הכירו המתנגדים זה את זה, החלו להיפגש ולהתנגח זה בזה. המימרות השנונות, המשלים והבדיחות, והתיאורים הסאטיריים, החושפים את חולשות כל המפלגות - וילנה היא מולדתם.

ודומה לזה גם בצורות ספרותיות. בן-ציון אלפס, בן וילנה, חניך חדריה וישיבותיה, ספוג מצוותיה ועמוס דלותה ורישה, כותב "מעשה אלפס", ספר-מוסר בצורה של רומן, שזכה להצלחה יוצאת מן הכלל (יצא בי"ב מהדורות), ו"לנו", גוזשאנסקי, מן הראשונים באנשי התעמולה הבונדאית, כותב את חוברת התעמולה המדינית הראשונה בצורה של "הספד" של המ"מ דמתא (המגיד של הקהילה) על מותו של אלכסנדר III השלישי.

וכל זה נעשה גם מתוך "תמימות וילנאית". הנני נזכר באחד מביקורי על קברו של הגר"א. על הקבר מונחות פתקאות: איש איש ומשאלתו, אשה אשה ותחנתה. את חטאי אני מזכיר: לקחתי כמה מהן, לקריאה, לעיון. והפתקה הראשונה הייתה: "אני מתפלל ומבקש רחמים, שתהיה לי הצלחה בבחירת ספרים טובים לקריאה. שלמה בן גיטל". ושנים רבות שמרתי בארכיוני על פתקה זו, שהייתה כתובה באותיות מאירות עינים: היה בה הרבה מרוחה של וילנה ומקסמה המיוחד.

אכן "הכלים השלובים" אינם דבר חדש בוילנה, הגר"א מחבר ספר בשם "איל משולש" בחכמת ההנדסה, מזהיר על לימוד התנ"ך והדקדוק והחכמות, מעורר לתרגום אויקלידס לעברית, משחוקק לתרגום עברי של ספרי פלביוס ומצוה להעמיד ב"קונה", על-יד עמוד הקלון, את אבא הלוסקר, מן המשכילים שחשוד הוא על זלזול בחכמים... רבי משה מייזליש, שמש-נאמן הקהילה, קרוב לחסידות חב"ד ולהרב מלאדי, הורחק ממשרתו על עוון זה, מצטט עוד בימי זקנה מופלגת בעל-פה - בחברון לפני הד"ר לוי, מזכירו של מונטיפיורי - את שילר וגטה, ובימי מלחמת נפוליאון ורוסיה משתדלים שני הקיסרים לרכוש על-ידו את ידידות היהודים ועזרתם ומקבלים אותו לראיונות ממושכים... ורבי שאול קצנלבויגן, ראב"ד בוילנה, גאון בן גאון, מתלמידיו של הגר"א ומקורביו, שאסר עליו את הסגפנות, לא רק מוקיר ומחבב את רבי צבי הירש קצנלבויגן, מראשוני המשכילים בוילנה, בעל "נתיבות עולם", המחקר על ל"ב מדות של רבי אליעזר בר' יוסי הגלילי, אלא עם פרסום הפקודה על חובת כל יהודי לבחור לו שם-משפחה הוא גם "מוסר" לו את שמו ומבקשו להקרא על משפחתו.

והנה ר' בר, יהודי המלמד "חיי אדם" כל יום בבוקר באחד הקלויזים בחצר בית-הכנסת הגדול, ודירתו בחצר ר' מייל'הס ממול - והוא מצטרף, בהשפעת בנו, ל"בונד" וביתו נעשה מקום מקלט לכל מיני מהפכנים נרדפים, לשמירת ספרות אסורה ולמחסן לנשק ההגנה...


אכן לא לחנם זכתה וילנה לשם "ירושלים דליטא". בה הרגשת קצת מנשימתה של בירת-עם, שכל הצנורות הרוחניים שלו משתלבים בה. כאן הייתה לך הרגשה של הויה יהודית שלמה, של רצון המונים לחיות בצוותא, של הנאתם מחיי צוותא-זו ושל נכונות טבעית לפעולה משותפת. ומכאן גם כמה קוים לדמותה המיוחדת של וילנה העברית: וילנה של ההשכלה העברית, וילנה של חיבת ציון, וילנה של הציונות. המיוחד שבזרמים ותנועות אלה במסגרתם הוילנאית היה בשרשיות שלהם, באורגניות שלהם. הם השתלבו בעבר, הם היו כעין המשך ממנו, המשך עם קצת הרחבה, עם נטיות וסטיות, אבל בעצם דבר שבאה עליו הסכמת הרבים.

השכלת וילנה אינה זו שבאה מלמעלה, בשליחותו של ליליינטל ושלבשה דמות ב"בית הספר לרבנים", אשר שם אוכלים את "פת בג המלך". יחסה של השכלת וילנה לאלה היטיב להביע גם מרדכי אהרן גינצבורג במחברותיו וגם בן-יעקב באגרותיו לריב"ל. השכלת וילנה היא זו שבעצם הויתה שימשה ביטוי לתפיסת-עולם חדשה של השכבה האינטלקטואלית בעם, זו שבגילוייה הייתה מנוף להעלאתו התרבותית של העם. ומשום כך לא רק "לבושה" היא עברית: הורתה ולידתה היא עברית, המעבר להשכלה לא היה "דרמתי" בוילנה. ב"ישיבת הארבעים" - אותו קיבוץ של ארבעים למדנים מופלגים ומובהקים שבוילנה, שהיה אחד הגילויים לרמה התורנית הגבוהה של הקהילה כולה - והיא התקיימה כשנתיים (תקפ"ז-תקפ"ט), - היו גם כמה מראשי משכילי וילנה, ובהם גם אד"ם הכהן. וראשם של "חובבי ציון" בוילנה, שהיה גם מראשי התנועה כולה, היה שמואל יוסף פין, מוותיקיה של תנועת ההשכלה, "היהודי המלומד" של הממשלה, עורך ומוציא לאור של "הכרמל", עיתונה של ההשכלה הוילנאית, המתונה, המיושבת והתורנית. "חיבת ציון" הוילנאית, כמו גם הציונות הוילנאית, לא הייתה מהפכנית, אלא פשוטה, מובנת, שרק עקשנים, לגלגנים ו"תקיפים", שאינם מניחים לדברים שילכו בדרך הטבע, מתנגדים להם, והטבעיות והשורשיות הזאת של וילנה הייתה באה לידי גילוי ביחוד באותם הימים, שבהם הייתה וילנה "יוצאת החוצה", כשהייתה "מתפרצת", ובהתפרצותה מגלה את המית לבבה לכלל ישראל ולעתידות ישראל. זה היה בביקורו של מונטיפיורי בוילנה לפני מאה שנה ובביקורו של הרצל לפני ארבעים שנה. קבלת הפנים של ההמונים למונטיפיורי הגיעה לשיא ההתלהבות, כשראו על מרכבתו את השם "ירושלים". ודמותה הכללית של קהלת וילנה מצאה את ביטויה בתזכירה המצוין, שהגישה למונטיפיורי (ועל-ידו לממשלה הרוסית) ובדרך הכנתו של אותו תזכיר. התכנסו "פני העיר" יחד, רבנים ומשכילים, מר' יצחק אליה לנדא, הדרשן החביב של הקהילה, ועד אד"ם הכהן, שעליו היה לנסח נוסח אחרון את הדברים. בעוז אמת וביושר הגיון הושיבו היהודים את מאשימיהם, ראשי-הממשלה, על ספסל הנאשמים, ביגון ובצער חזו עתידות רעות ומרות לבית-ישראל ב"ארצות אלה", ודרשו נמרצות לפתוח שערים להמוני ישראל. ושנית גילתה קהלת וילנה את דמותה בקבלת פני הרצל. למונטיפיורי חכו, התכוננו לבואו, והפקידות הגבוהה והנמוכה הוזהרו על כבודו, ואולם הרצל בא בהסתר, העלימו את מועד בואו, והמשטרה צוותה למנוע כל הפגנות יהודיות. הקוזקים עם מגלביהם הועמדו על המשמר לקדם את פני העם - ומה רבה הייתה התפרצות ההמונים. הסמטאות פלטו גלי-עם אדירים, גלים אחרי גלים. והם זרמו בהתלהבות, בדבקות, בחרדת-קודש, במסירות-נפש. וראשי הקהילה, פרנסיה וגבאיה, רבניה וחכמיה, נאספים בועד "הצדקה גדולה", "נפעמים מגיל ומרעד", ומגישים להרצל ספר-תורה, וזקן רבניה, רבי שלמה הכהן, מתוך התרגשות עצומה, מברך בשם ומלכות ברכה מיוחדת לנשיא ישראל, ופרנס הקהילה, אריה ניישול, מנאמני "בני משה" ומותיקי המסורת הוילנאית, קורא בקול רועד את אשר "הגה לב בני ירושלים הזאת אשר בליטא: לא לנו, ד', לא לנו, כי אם לירושלים אשר ביהודה תן כבוד!"


התקופה האחרונה הייתה תקופת הירידה של וילנה. יש אשר דברו גם על "חורבן וילנה". מעיר-הבירה של "תחום המושב", של כל קהלות ישראל ברוסיה, ירדה לעיר-ספר של מדינת פולין המחודשת, השוקדת על אופיה הפולני של העיר וטורחת לדחוק את רגליהם של היהודים, שגם בלא זה נשארו תלויים באויר עם כל יזמתם ו"עצמאותם" המשקית, שיצרו להם כאן. נתמעטה האוכלוסיה היהודית ועמדה על חמישים אלף. בכוח היו בה הרבה פחות: רבבות היו נכונים ללכת, אבל לאן? השערים נעולים. וילנה גייסה שוב את עקשנותה והמשיכה את מלחמת הקיום שלה. הרומנטיקה של ירושלים דליטא העלתה נצנים של מרץ חדש. "המכון המדעי היהודי" (י.וו.א) עם מוסדותיו ושפע אוצרותיו ידע לרכז מסביבו נוער מסור, מלא עניין והמית-לב, ולהבעיר בלבם אש-התלהבות לחקר ההויה היהודית. היה בכל האוירה הזאת לא מעט מן הניסיון לחדש את "הכלים השלובים" של ירושלים דליטא".