במה זכתה העיר וילנה לשם כה מקודש? האם הבהיקו שם אורות קסומים בחלונות ארמונותיהם הנפלאים של מלכי ישראל? האם בזכות בניינים נישאים של שרי ישראל והמוני משרתיהם? האם בזכות הבית הנפלא של הסנהדרין, שנבנה בתרומות הרוטשילדים מימי המכבים ז האם עמדו שם הר-הבית ובית-המקדש עם קודש הקודשים הסודי והמסתורי של כוהנים גדולים, אשר נסכו כוח וטוהר בלב היהודים בעולם כולו? לא, בית-מקדש לא היה שם. אך היו זמנים שבהם נבנה מן הצער ומן הבכי על חורבן בית-המקדש היכל אחר, לא מאבנים אלא מדמעות היהודים, והשכינה יצאה מגלותה ומצאה חיים בלבבות יהודיים.

ארמונות מלכים לא ראה איש אפילו בחלומו. כאן נבנו ארמונות של מוחות. כאן נתגלו סודות הבקיאות בש"ס או בדקדוק. כאן נבנו מגדלי-פאר של חריפות מכוחם של מוחות חריפים, שבאו לכאן כדי לרענן את נשימתם במבוך של תלמוד בבלי.

כוהנים גדולים אין כאן, אך ישנם עניים שנשמותיהם ומידותיהם הטובות אורן יפה כאור החושן והאפוד של הכוהן הגדול.

גם קהילות ישראל אחרות נתברכו בשפע של יוצרים, רבנים, ראשי-ישיבות, לומדים, מחברים, אומנים, חזנים, מגידים, מוסדות צדקה, מוסדות פוליטיים ותרבותיים, ישיבות ומוסדות השכלה מודרניים. אך רבגוניות כזאת, עושר ושפע כזה, היקף זה - בכל אלה עלתה וילנה על שאר קהילות ישראל.

וילנה שימשה ערש לחינוכם ולגידולם של למדנים ברוכים, מתנגדים עזים ומשכילים חריפים. העיר עשירה בדמויות מופלאות כגון רבי משה "חלקת מחוקק", ר' שבתאי הש"ך, ר' אהרן-שמואל קיידנוור ("ברכת הזבח") ר' משה רבקש - "באר הגולה", הגאון מוילנה ובנו ר' אברהם, ר' אברהם דנציג, ה"חיי אדם". בוילנה גר בתקופה מסוימת ר' ישראל סלנטר. פה הסתגר והתבודד "חזון איש", ופה פעל ר' חיים עוזר גרודזנסקי. יצרו כאן סופרים ומלומדים כגון אייזיק מאיר דיק, אד"ם הכהן, מיכה יוסף לבנזון, יהודה לייב גורדון, יצחק אייזיק בן-יעקב "אוצר הספרים", והצדיק חייקל לונסקי.

"היהודי מוילנה עני הוא, אך בעל יוזמה ואומץ לב", כותב המשכיל לייב מנדלשטם. מנהיגי הפועלים הראשונים מוילנה יצאו והם: אהדן ליברמן, אהרן זונדלביץ', ארקאדי קרמר, והסנדלר הירש לקרט אשר נתן נפשו על כבוד האדם וזכויות הפועל היהודי.

בוילנה נולד ה"בונד". כאן הונחו היסודות לתרבות יהודית ולחינוך יהודי בקנה מידה עולמי. לישיבות המפורסמות נוספו בתי-ספר תיכוניים וגבוהים מודרניים, ששפת ההוראה בהם הייתה יידיש או עברית. כאן הוקמו "ייווא", ה"פן-קלוב" ו"וילנה הצעירה". לשמות הישנים הצטרפו שמות חדשים של מלומדים חשובים, סופרים ומשוררים: ד"ר מקס ויינרייך, זלמן רייזן, מקס אריק, משה קויבאק, חיים גראדה, אברהם סוצקבר, הפסל מארק אנטוקולסקי, הפסנתרן ליאופולד גודובסקי, הכנר-הוירטואוז ישה חפץ. לאחר ימי "בעל-הבית'ל הוילנאי" האגדתי נוסד בעיר קונסרבטוריון לחזנים יהודים.

בוילנה נמצאה ספריית-סטראשון, אוסף הספרים הציבורי העשיר ביותר של יהודי מזרח אירופה; פעל בה דפוס של האלמנה והאחים ראם, אשר סיפק ספרים לאשכנזים, לספרדים ואפילו לקראים, והוציא את מהדורת הש"ס היפה ביותר, תלמוד בבלי וירושלמי, סידור, "אוצר התפילות", מדרש רבה עם פרושים. פעלו בעיר גם הוצאות ספרים אחרות, ולהן הקדישו את חייהם למדנים ומגיהים רבים. ואלו המתנות היפות שנתנה וילנה לעמה.

בוילנה אתה פוגש על כל צעד ושעל בחורי-ישיבה או מורים מודרניים, המקיימים "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ובתורה אתה עמל". אכן, לומדים כאן ימים ולילות. חיים כאן יהודים, אשר לימוד התורה טבעי להם כנשימה. כאן חיים יהודים שהם עילויים באהבת-אדם ובעזרה לזולת. לא רק יהודי וילנה הם חידוש, אלא גם וילנה כעיר היא כמעיין הקורן יהדות, מסירות-נפש, כנות. יש בה יופי הקוסם לא בהדר החיצוני, אלא בזוהר הפנימי, לא בקישוטים אלא בפשטות.

"הנך תהילים הבנויים מחומר וברזל.
ותפילה בכל אבן וניגון בכל כותל".

שר המשורר משה קולבאק. רק מי שזכה לראות את וילנה היהודית יבין את מלוא המשמעות של מילות המשורר קולבאק. וילנה היהודית, כתליה, פינותיה ואף מרתפיה מלאים זיכרונות על מוחות כבירים, על מסירות-נפש ליהדות, על יראת-כבוד לאלוקים ולאדם, לצדקה ולהשכלה.

בצורה מיוחדת נתגלה היופי הגנוז של וילנה, היופי הטמון ביהודיה העניים והפשוטים: סנדלרים, סבלים, בעלי-מלאכה. והנה דוגמה של דמות נעלה: שמעל'ה קפטן. מוצאו ממשפחה אמידה בסביבה, אך לוילנה בא עני ואביון. מתפרנס מעבודתו בערבים: עיבוד עלי טבק ושזירת חבלים. ביום היה לו עיסוק אחר. מהלך היה כשקופסה בידו וקורא: "תנו גרוש, או חצי גרוש". איש לא סרב. יהודים נגשים מכל עבר ומרימים תרומתם. אחר כך אתה פוגש אותו בכל מקום שבו שוכנים הבכי והעוני, שבו ילדים זועקים ללחם, אצל אלמנות עניות, אצל בעלי-בתים שירדו מנכסיהם, אצל נשים הרות עניות, ואצל חולים שאין ידם משגת לקנות תרופה. הוא מציל יתומים מבושה, דואג לבחורי-ישיבה שלא יסבלו חרפת-רעב. משורר פולני כינה אותו בשירו "מקבץ הנדבות היהודי", וי. ל. פרץ תרגם שיר זה ליידיש. השיר מתאר את שמעל'ה קפטן יושב בחצות בבית-מרזח, רכון אל דפי הספר ולועס שעועית. אין הו מסתכל סביבו ואינו נותן דעתו על צחוקם של המסובים. סביבו מנבלים שיכורים פיהם. אך פניו עצובות ובעיניו תוגה, -געגועים. הוא נמצא הרחק מכאן, רחוק מכל בתי-המרזח שבעולם. נשמתו מרחפת לה הלאה, ומטרתה - ציון. מה הניע אותך לנהוג כפי שאתה נוהג? נשאל, והשיב: שבתאי מנקה-הארובות, אשר נתן את ביתו הישן לישיבה, התגורר בעליית-גג ורווה נחת משמיעת קול תורה בפי תינוקות.

כותב הטורים האלה, אשר חי פרק זמן בוילנה וייסד את קבוצת הסופרים "וילנה הצעירה", זכה להתבסם מרוחה של עיר זו, שאפילו אביוניה בעלי נשמה יתירה והתעלות הרוח, נכונים למסירות נפש על יושר וכבוד האדם. תכונות אלו ירשו מדורות רבים של קדושים, ואותן תכונות אתה מוצא גם ביהודים בני הדורות האלה. רבים היו היהודים שחיו כצדיקים ולא ידעו על כך.

למה אדמה אותך וילנה, קהילה יהודית קדושה? כל יהודי דף-גמרא, פרק תהילים, שיר בטחון וצער, צעקה חרישית וניגון צנוע. ואנו לא ידענו מה טוב היה לנו.

(עברית: צבי ארד)