"ירושלים דליטא?" - איפה נמצאת עיר זו? עיר זו לא צוינה גם על אחת מהמפות הגיאוגרפיות, הפיסיות, הפוליטיות והאסטרטגיות הידועות לנו; אין היא נזכרת בספרי-היסטוריה ובספרי-הלימוד לגיאוגרפיה; גם בתיאורי ערים או ישובים שנשכחו, אבדו או נעלמו נפקד השם "ירושלים דליטא".

- במה אפשר להסביר את העובדה המדהימה, שעצם קיומה של עיר המפורסמת בכל תפוצות ישראל, ידוע בה מעט מחוץ לתחומו של עולם היהודים? ומהם המניעים האמיתיים להעלמת קיומה של ירושלים יהודית בליטא בספרי-העזר להיסטוריה, לגיאוגרפיה, לתרבות ולכלכלה חברתית שנכתבו בידי לא-יהודים, ואפילו בהיסטוריה הרגיונלית של העיק וסביבתה?

"ירושלים דליטא" הייתה האחות התאומה של עיר רב-לאומית, שנודעה בשמה וילנה זה מאות בשנים בגיאוגרפיה ובהיסטוריה הפוליטית של אירופה המזרחית כמרכז בפרשות-הדרכים בין הממלכות המתחרות, וכגשר בין תרבויות ועמים שכנים.

ליטאים, פולנים, ביילורוסים ורוסים הם הקבוצות הלאומיות הגדולות השוכנות בוילנה ובסביבתה מימים קדמונים. ליטא, פולין ורוסיה נלחמו בלי הרף על השליטה בעיר. לאומים וממלכות אלה קושרים את העיר עם העבר, ההווה והעתיד שלהם ללא קשר עם השלטון בה בתקופה כלשהי.

המיעוטים הקטנים מאוכלסי וילנה הם בני העמים ששלטו בה באחת התקופות: המונגולים, הצרפתים, השוודים והגרמנים.

אוכלוסי וילנה בני כל קבוצה לאומית שהיא חיו בה חיים עצמאיים במידת-מה, בתחום קהילתם, אורחות-חייהם, דתם, לשונם ותרבותם העממית, לפי הרגליהם ושאיפותיהם, הכול לפי מה שהתיר להם המשטר השליט. לעומת זאת נפגשו כל הקבוצות והשכבות הלאומיות, אף שיתפו פעולה, בחייה הכלליים של העיר, במשקה ובכלכלתה. בהיסח-הדעת ואף במתכון השפיעה כל קבוצה לאומית על חברותיה, וכן הושפעה מהן.

גלוי וברור היה, כי לכל קבוצה לאומית חלק גדול או קטן בהתפתחותה של העיר ובעיצובה, וכי כל אחת מהן היא שותף בעל-זכות בה.

אלא שלעולם סרבו המשטרים השליטים להכיר בעובדה הנחרצת, כי וילנה עיר רב-לאומית היא, ועל כן ניסו תמיד לתקן את היחס והמספר של קבוצות האוכלוסים בכוון אחד: כל מדינה ששלטה בתקופה מסוימת בעיר הפעילה אמצעים פוליטיים, משפטיים, משקיים, כלכליים, דתיים תרבותיים, לשוניים ואמצעי-העדפה אחרים, כדי להגדיל במידה ניכרת את השפעת בני-עמם ואת רישומם על חשבון לאומים, דתות, ותרבויות אחרים, וכדי לשלוט, מתוך עמדות-המפתח שנכבשו, בכל תחומי חייה של העיר.

היהודים, אשר על אף הנגישות והרדיפות, הגיעו בתקופות מסוימות כדי מחצית האוכלוסייה בעיר, לא זכו מעולם להכרה חוקית-גלויה בתחיקה שלה. המדינות השליטות לא הודו אפילו במספרם.

אולם ככל שמיעטו השלטונות להכיר מצד החיוב במפעלי היהודים, בהישגיהם ובגידול המתמיד של השפעתם בחיי העיר, כן גדלה ההכרה בכל אלה מצד השלילה, על ידי התנכלות האוכלוסייה הלא-יהודית.

התלונות והמשפטים חבלתי-פוסקים נגד היהודים מצד האוכלוסים הלא-יהודים, הצחים של בעלי-המלאכה והמוסדות הנוצריים, והתחיקה האנטי-יהודית של שלטונות העיר, התכוונו להגבלת זכות-המגורים של היהודים ולצמצום חלקם במסחר ובמלאכה בעיר. הקנאה-ושנאה האנטישמית כה האריכה בזריעת שנאת-היהודים והסתה נגדם על ידי עלילות שפלות, עד שהניבה "הסתערויות תלמידים" אנטישמיות או פרעות באזרחי הרובע-היהודי.

המלחמה, המהפכה ומעבר העיר מדי מלכות אחת לידי חברתה לא שינו את היחס היסודי לאכלוסיה היהודית, ורק הוסיפו הזדמנויות לפריקת הזעם על האכזבות וההתמרמרות שנצטברה, במעשי-התנכלות ביהודים. במדינות הריבוניות החדשות פולין וליטא אורגנה שנאת-היהודים הנושנה ונתקדשה על ידי החוקים התרבותיים והמודרניים של העיר והמדינה, שתכליתם: להעדיף בכל האמצעים את העם השליט ואת שלטונו; לבלום כל התפתחות חברתית ותרבותית של המיעוטים הלאומיים; להתנכל לחינוך הלאומי של הדור הצעיר בלשונו הלאומית; להרחיק ככל-האפשר את "הנכרים" מחיי הציבור; להגביל את חלקם של בני המיעוטים הלאומיים - וראשית-כל את חלקם של היהודים - במסחר, במלאכה ובתעשייה. אפילו כשאמצעים דרקוניים אלה מזיקים לכלכלת העיר והמדינה.

אולם מדיניות הדיכוי של המיעוטים הלאומיים השיגה מטרה הפוכה, והוליכה לליכוד פנימי של הקהילות הלאומיות. באוכלוסייה היהודית, שנרדפה וקופחה יותר מאוכלוסיות אחרות, חיזקו ההפליה והרדיפות את התודעה היהודית, ועוררו בהמוני היהודים יותר הבנה ורצון להתאגד בקהילה יהודית עצמאית, שתספק את כל הדרוש לחיים יהודיים אוטונומיים. אכן, דבקו עקשניה של וילנה במשימתם, ועל אף דלותם הכלכלית האיומה הביאוה לכלל היקף שאין לה אח-ודוגמה. בזכותם הוקירו כל תפוצות ישראל את הציבור היהודי בוילנה, וראו בה ירושלים-של-גולה. וילנה היהודית הייתה ראוייה לכתר ירושלים דליטא, ונשאה אותו עד אבדנה העקוב מדם.

לפי אותה "שיטת-העדפה" עצמה - התעלמות מתפקידם של לאומים אחרים בעיר או הפחתת חלקם, ואם אפשר - הכחשת עצם קיומם - טרח כל שלטון לכתוב מחדש את תולדות וילנה, כדי שיהיו במפורש תולדותיה של הלאומיות השלטת, וישמשו את האינטרסים שלהם בתחום המדינה והלאום, הדת והתרבות, המדיניות והחוק.

בימי כל המשטרים היו בני שני המיעוטים הגדולים בוילנה, היהודים והביילורוסים (שמעולם לא הגיעו לעמדה קובעת בעיר) המקופחים והמוזנחים ביותר, ומהם התעלמו בעיקר השלטונות. אכן, באורח חד-צדדי זה נכתבו גם הספרים על וילנה.

נזכיר לשבח ולתודה כמה אנשים שיצאו מכלל זה. ההיסטוריון הרוסי, סרגיי אלקסנדרוביץ' ברשאדסקי (1896-1850), אשר ספריו "תולדות הקהילה היהודית בוילנה" (1785-1593), ושלושת הכרכים של "יהודי ליטא" (1793-1388), נמנים גם היום, 90 שנה לאחר פרסומם, עם הספרים החשובים ביותר על נושא זה. ייזכר לטובה גם ההיסטוריון הפולני, יוזף איגנאצי קראשווסקי (1887-1812), שהקדיש בספרו בן שלושת הכרכים לתולדות וילנה (מראשיתה ועד שנת 1750) פרק-מידע על היהודים והקראים בעיר. הוא גם היחיד בין ההיסטוריונים הלא-יהודים של וילנה שתיאר (לפי מקורות יהודיים) את תולדות גר-הצדק הפולני, הרוזן פוטוצקי.

לשיא בהכחשת העבר היהודי בוילנה הגיע השלטון הסובייטי, בשקידתו הגדולה להשליט את התרבות הרוסית והליטאית. בכל פרסומיהם על וילנה, בספרי-היסטוריה ובמונוגראפיות, באלבומים ובמדריכים, בספרי-מקורות ובספרי-לימוד, שהופיעו בין השנים 1972-1946 ברוסית, בליטאית ובשפות אירופיות (ביניהן בערבית, אך לא ביידיש), ונחתמו בידי מניסטריון ההשכלה ובידי המכובדים בין מכוני-המחקר והאקדמיות הסובייטיים בולטת עובדה אחת: מעלם לא היה ישוב יהדי בוילנה, וירושלים דליטא לא הייתה ולא נבראה!