מערכת החינוך היהודי בליטא

במערכת-החינוך היהודית, שהקיפה 13,856 תלמידים ב- 107 בתי-ספר (לבד מ- 2,106, שלמדו ב- 45 כיתות יהודיות שבבתי-ספר ליטאיים), בלט הגידול המתמיד של מספר התלמידים בבתי-ספר עבריים-ציוניים של רשת "תרבות" (מ- 6,217 בשנת 1927, ל- 9,699 בשנת 1937. ביחד עם בתי-הספר הדתיים של רשת "יבנה" כל אלה היוו כ- 85% מבתי-הספר היהודיים. הרכב דומה היה לבתי-הספר התיכוניים הפרטיים של היהודים, בהם למדו למעלה מ- 3,000 תלמידים: מתוך 14 בתי-ספר תיכוניים אלה - 11 היו עבריים.

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה ב- 1939 נותר בליטא בי"ס תיכוני אידישאי אחד בקובנה (על-שם שלום-עליכם). ב- 109 בתי-הספר העממיים היהודיים למדו אז 14,030 תלמידים, ב- 48 ה"קומפלקטים" (המדורים) היהודיים שבבתי-הספר העממיים הליטאיים - 1,969 תלמידים, ובבתי-ספר ליטאיים למדו 1,950 תלמידים יהודיים. בסך-הכל היו בליטא בשנת-הלימודים 1940-1939 17,949 תלמידים יהודיים בבת"ס עממיים.

באותו זמן היו בליטא 24 גני-ילדים עבריים ו- 4 גני-ילדים אידישאיים. שלא כב"ליטא הקובנאית" הרי כמות התלמידים שביקרו בבתי-ספר יהודיים בוילנה היה נמוך מאד - והסתכם ב- 8,610 בלבד. מהם למדו בבתי-ספר יידישאיים (רשת יש"א ושולקולט) - 31%; בבתי"ס עבריים ודתיים (תרבות, תחכמוני, חורב) - 38.2%; בבתי"ס פולניים (ממלכתיים ופרטיים) - 30.8%.

יהדות ליטא, כידוע, הצטיינה גם בתחום הלימוד התורני. מישיבותיה המפורסמות: "כנסת ישראל" בסלובודקה (קובנה), ששיקמה אחרי מלחמת-העולם הראשונה וב-1938 מנתה 267 תלמידים; ישיבת טלז', בה למדו 383 תלמידים מלבד מאות נערים ונערות שלמדו במסגרת-חינוך צמודה אליה.: לישיבות אלו ואחרות, לרבות "ישיבות קטנות", נמשכו גם צעירים רבים שמחוץ לליטא.

באוקטובר 1939, לאחר שפולין המובסת חולקה בין גרמניה לבין ברית-המועצות, מסרה ברה"מ לליטא את מחוז וילנה, שבו ישבו כ- 100,000 יהודים. בכך גדל הקיבוץ היהודי בליטא ב- 40%, בערך, והגיע לכרבע מיליון נפש - 10% מכלל האוכלוסייה של המדינה.

ב-15 ביוני 1940 (יום אחרי נפילת פאריס, שעה שאנגליה טרם התאוששה מפינוי דונקירק), בעקבות אולטימטום סובייטי שהוגש יום לפני כן לממשלה הליטאית, נכנסו טורי הצבא האדום לליטא. כעבור יומיים הוקמה "ממשלה עממית" בראשותו של יוסטאס פאלצקיס, שמיד הכריזה על שחרור האסירים הפוליטיים ועל לגליזציה של המפלגה הקומוניסטית. ב"השראת" המפלגה הזאת נערכו ב- 15 ביולי 1940 הבחירות ל"סיים העממי", שכבר בישיבתו הראשונה, ב- 21 ביולי 1940, הכריז על ליטא כעל רפובליקה סובייטית-סוציאליסטית והחליט לפנות לסובייט העליון של ברית-המועצות בבקשה לקבלת רפובליקה זאת לתוכה. בישיבתו מ- 3 באוגוסט 1940 החליט הסובייט העליון להיענות לבקשה וליטא הפכה לרפובליקה סובייטית (אחת מ- 16 הרפובליקות של ברה"מ).

המשטר הסובייטי התקיים בליטא 10 חודשים ו- 19 ימים - עד פלישת הצבא הגרמני לברה"מ, ב- 22 ביוני 1941. במשך תקופה זו חוללה הסובייטיזציה תמורות מרחיקות-לכת בחיי הכלל והפרט בליטא.

השפעת המשטר הסובייטי

בחיי היהודים בליטא נתנה הסובייטיזציה אותות מהירים ועמוקים מאוד, במיוחד במישור החינוכי. ואין תימה בדבר; כ- 25,000 התלמידים היהודיים - במוסדות-חינוך שונים - יחד עם מוריהם, הוריהם ובני-משפחותיהם הקרובים היוו כמחצית האוכלוסייה היהודית במדינה. זאת ועוד: שלא כבתי-הספר הליטאיים, שרובם היו ממשלתיים, השתייכו רוב מוסדות-החינוך היהודיים לרשת ציונית ("תרבות") ולרשת דתית ("יבנה"), שבמציאות החדשה יתחייבו בפירוק מידי.

הואיל ושנת-הלימודים הקרובה צריכה הייתה להיפתח כרגיל, ב- 15 באוגוסט (חודשיים בדיוק לאחר כניסת הצבא האדום לליטא), ובשל חשיבותם הרבה של בתי-הספר כמכשיר לאינדוקטרינציה אידיאולוגית, הופעלו השינויים במערכת-החינוך בלהט ובחיפזון.
ההכנות הראשונות לפירוק המסגרות המסורתיות של החינוך היהודי הוטלו על הסקציה של המיעוטים שליד הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ליטא (מק"ל), שבראשה עמד המורה לשעבר, הנריך זימאן. בהשראת ה"סקציה" הזאת התכנסה בתחילת יולי 1940 ועידת מורים של בתי-הספר האידישאיים (יידישע וועלטלעכע שולן), שבחלקם (כמו בית-הספר על-שם שלום-עליכם בקובנה) היו נתונים להשפעת החוגים הקומוניסטיים עוד קודם לכן. החלטותיה של הועידה נצטיירו כתכנית-פעולה לארגון החינוך היהודי בכיוון לסובייטיזציה גמורה. והרי ההחלטות במלואן:

א. לגבי תכנית-הלימודים וחוק בתי-הספר:

1. תכניות הלימודים של בתי-הספר העממיים חייבות בעיבוד מחדש באופן יסודי.
2. קודם-כל יש לבטל את אותם הסעיפים בחוק בתי-הספר הדורשים שמספר מקצועות יילמדו בשפת המדינה.
3. כל הלימודים בביה"ס ינוהלו בשפת-האם - יידיש.
4. שפת-המדינה כמקצוע-לימוד תיקבע בשנת-הלימודים השניה.

ב. לגבי הארגון של ענייני בית-הספר היהודי:

1. כדי שלמיניסטריון-להשכלה תהיה אוריינטציה בכל השאלות של חיי החינוך והתרבות של הציבור היהודי, וכדי שהמיניסטריון יהיה מסוגל לספק כראוי את צרכי התרבות של המוני העמלים היהודיים, מוצאת הועידה לנחוץ שבמיניסטריון-להשכלה ימונה רפרנט לבעיות החינוך והתרבות היהודיים.
2. להקים ליד הרפרנטורה פורום מייעץ, המורכב ממורים ומנציגים של ארגוני התרבות, שידון בכל השאלות הנוגעות לעניינים של ביה"ס היהודי והתרבות היהודית.
3. להנהיג בכל מערכת-החינוך היהודית את שפת-האם יידיש כשפת-ההוראה הבלעדית; ליפות את כוחו של הפורום המייעץ לפנות [בנדון] בתזכיר מתאים לממשלה.
4. להכליל את כל המערכת הקדם-לימודית, וממילא גם את המערכת היהודית, ברשת ההשכלה הכללית. עד אז להשוות את מצבם החוקי והכלכלי של גני-הילדים היהודיים עם אלה של הליטאים.
5. לארגן קורסים קצרי-מועד עבור הקאדרים החדשים של מורים לבתי-הספר האידישאיים ולגני-הילדים.
6. לארגן קורסים ללשון יידיש ולספרות יידיש בשביל אותם המורים אשר עבדו עד כה בבתי-ספר שיידיש לא הייתה בהם שפת ההוראה.
7. למנות כמנהלים בבתי-הספר האידישאיים את אותם המורים הנהנים מאמון מלא מצד הציבור המאורגן של המורים וההורים המתקדמים.
8. לנהל במשך הקיץ, בקרב חוגים רחבים של הורים יהודיים, עבודת-תעמולה יסודית עבור בית-הספר האידישאי-חילוני; תפקיד זה יוטל על המורים של בתי-הספר ביידיש, ההורים והנוער.
9. בכל השאלות הנוגעות לעבודת-התעמולה עבור בית-הספר האידישאי יש לפנות במקומות לאנשים הבאים:
בוילקומיר והאזור - אל המורים מורגנשטרן ושוחט;
בשאבלי והאזור - אל ראָכל (רחל) הלר; בפוניבז' - אל המורה ברל לונדון;
בשאקי, במאריאמפול ובוילקובישקי - אל המורה רוזנטל (גימנסיה על-שם שלום-עליכם בקובנה);
באניקשט - אל המורה זאכטר;
בבירז' - אל המורה לימאן;
באוטיאן - אל המורה מעלאמעד (מלמד);
בראקישוק - אל המורה ל. דקטור.
בכל שאר המקומות, שאינם מופיעים ברשימה - יפנו בקשר להקמת בתי-ספר אידישאים חילוניים חדשים לאחת מן הנקודות המובאות לעיל הקרובה ביותר. מענו של הוועד המרכזי הוא בקובנה, לפנות למר י. קורלנטצ'יק.

עצרת-המונים יהודית בקובנה

בעצרת-המונים יהודית שאורגנה בקובנה (ביוזמת היומון הפרו-קומוניסטי "פאָלקסבּלאט") ב- 3 ביולי, לקראת הבחירות לסיים, חזר והשמיע נציג המורים, חיים שוחט (הכלול ברשימת הפעילים שלעיל), את תמציתן של ההחלטות הללו, אך בנוסח שונה מעט (ודומה, מיליטאנטי יותר):
1. להעביר את כל מערכת-החינוך היהודית (גני-ילדים, בתי- ספר עממיים ותיכוניים) ליידיש.
2. כל מערכת-החינוך היהודית, על כל דרגיה, צריכה להיות לאומית לפי צורתה וסוציאליסטית לפי תכנה.
3. כל מערכת-החינוך היהודית חייבת להיקבע, מבחינה חוקית וכלכלית, במצב שווה למערכת-החינוך הכללית.
4. יש לבטל מיד את הגזירות של המיניסטריון-להשכלה הסמטונאי [אנטאנאס סמֶטונַה היה נשיא הרפובליקה הליטאית לפני סיפוחה לברה"מ] בדבר הוראת שורה של מקצועות כלליים (היסטוריה, גיאוגרפיה, טבע וכו') בליטאית בלבד, שכן הדבר מנוגד לעקרונות-היסוד של הפדגוגיה המודרנית ופוגע ברמת ההשכלה של התלמידים.
5. מתן השכלת חינם לילדי העם בכל הדרגות של מערכת הלימוד.

דרישות נוספות שהיו בפיו של הנואם:
פעילות הסברה תרבותית רחבה למען נוער ומבוגרים;
ארגון בתי-ספר-ערב,
אוניברסיטה עממית,
ספריות, אולמי-קריאה
ומועדוני-ספורט.

לפני שסיים נאומו בקריאה הבלתי-נמנעת, "יחי משחררם של כל העמים המדוכאים, הח' סטאלין", הביע שוחט, בשם "המורים המתקדמים", את התקווה, כי,

"בתמיכת המוני היהודים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית אכן יוקם הבניין המפואר של תרבות-העם שלנו".

נציג הועד המרכזי של מק"ל, ה. זימאן, שהופיע בעצרת זו בנאום פרוגראמטי ארוך, גם-כן נזקק לנושא החינוכי, וכנהוג החל מהוקעת המצב בעבר:

"בית-הספר היהודי כמעט ולא העניק שום זכויות. הבוגר היהודי לא יכול היה להיכנס לפקולטות שרצה בהן. בית-הספר היהודי שימש מטרה להתעללות. באותו הזמן כפו עליו ליטוויניזציה בכל האמצעים".

זימאן אף הכריז, כי -"המפלגה גם תיאבק למען הקמת בית-ספר יהודי-חילוני, שכן בית-הספר העברי היווה קן של שוביניזם וריאקציה מן הסוג הגרוע ביותר".

ברוח דבריו של זימאן החליטה עצרת-ההמונים

"לא להרשות עוד שהציוניסטים, ההֶבֶרֶאיסטים והקלֶריקלים ימשיכו להרעיל את מוחותיהם של העמלים היהודיים ויפריעו להתפתחותם התרבותית והנפשית, וכי כל הפעילות התרבותית והחינוכית ברחוב היהודי תנוהל אך ורק בשפתם של ההמונים היהודים - ביידיש"

ההחלטות שפורטו לעיל (בועידת המורים היידישאיים ובעצרת-ההמונים) מומשו בעיקר בזמן הפגרה של בתי-הספר וקצת בתחילת שנת-הלימודים 1941-1940. הפעילות הקשורה בכך הודרכה על-ידי הסקציה היהודית של מק"ל והמיניסטריון-להשכלה וכוונה בעת ובעונה אחת לשלושה יעדים: ההורים, המורים והתלמידים.

מעבר ליידיש

כ"מופע" הראשון במערכה לשכנוע ההורים, כי שפת ההוראה במוסדות-הלימוד היהודיים - לטובת הילדים ולמען עתידם - חייבת מעתה להיות יידיש, שימשה עצרת-הורים בבית-הספר העממי מס' 7 של "תרבות" בקובנה (מהגדולים והידועים בליטא), ב- 7 ביולי 1940 (כשבוע לפני הבחירות לסיים). מועד העצרת חל, במקרה או שלא במקרה, בליל שבת; על כל פנים, עד כה לא היה כמקרה הזה בנוהגים המקובלים של ציבור ההורים - ואולי זו הסיבה שההודעה על העצרת לא רק ציינה שיידונו בה "עניינים חשובים של בית-כספר", אלא גם הטעימה: "כל ההורים מחויבים לבוא"." העצרת הוכנה בקפידה. בנוסף למספר מורים בכירים, ובראשם המורה יהושע לאצמאן, שפתח והנחה את העצרת, הוזמנו לשולחן הנשיאות שני נציגים של ציבור ההורים ושורה של "עסקני תרבות". חלק מן הנואמים הדגישו במיוחד את חטאי השלטון הקודם לגבי החינוך היהודי, תוך הבעת תקווה לעתיד טוב יותר מידי השלטון הנוכחי. המורה סטרליץ, למשל, תיאר את אווירת השוביניזם והאנטישמיות במשטר שמוגר והזכיר את גזירתו להורות בבתי-הספר היהודיים מקצועות מסוימים בליטאית. המנהל חריט בירך את "משחרר העמים סטאלין". המורה ישראל קפלן ציין, כי כבר קודם לכן הייתה היידיש קרובה ללב - וטבעי אפוא שעתה היא מתקבלת ברוח טובה. אבל מספר נואמים ראו להוקיע את לימוד העברית. הסופר משה גלוך, למשל, טען בלהט, כי בית-הספר העברי הוא תוצר הבורגנות היהודית והוא נועד לשמש מחסום בפני ההמונים היהודיים, שלא יוכלו לשלוח את בניהם לבתי-ספר יידישאיים מתקדמים. לדברי היושב-ראש, לאצמאן, השפה הזרה - עברית - חצצה בין המחנך לבין התלמיד. רויטבלאט קבע, כי "בית-הספר העברי פשט את הרגל". נציג ציבור ההורים, ויינברין, בהביעו את רצון ההורים ש"ילדינו ידעו את השפה של ההורים ושל העם כולו", בירך על המעבר ליידיש כשפת-הוראה. על חשיבותו של המעבר הצפוי מעברית ליידיש דיברו גם הסופר חיים ילין, ליפמאן באסוב וגרשון גורדון.

9 מ- 11 ההחלטות של העצרת (שנתקבלו ב"מחיאות-כפיים סוערות") הוקדשו לתודה ולברכה למשטר החדש ומנהיגיו (ובראשם "אבי העמים המדוכאים, הח' סטאלין"), ורק שתי החלטות נגעו במישרין לנושא העיקרי ולמטרה הממשית של העצרת:

אנו מביעים את דרישתנו הלוהטת, כי שפת-ההוראה בבית-ספר "תרבות" תהיה מהיום ואילך השפה של ילדינו, יידיש - שפת-האם החביבה שלנו [החלטה 8].

ישמשו נא משאלותינו והחלטותינו בעצרת הזו דוגמה לכל בתי-הספר היהודיים בליטא (מכל הסוגים), שגם הם יצטרפו להחלטותינו ושיודיעו ברבים כי שפתנו הלאומית היחידה היא - ותהיה - יידיש! [מהחלטה 11].

השינויים בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה

כדוגמה לדרך החדשה של החינוך היהודי נבחרה הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה על-שם הנדבן האמריקאי צ'ייס - הגדול במוסדות-החינוך העבריים בליטא, שמנהלו מאז 1922 היה ד"ר צמח פלדשטיין, אשר היה גם חבר המרכז הציוני וחבר מרכז "תרבות" בליטא. אספת-ההורים, שנועדה להכריע על המעבר ליידיש, נערכה ב- 17 ביולי 1940 באווירה מתוחה מלכתחילה. חמישה מועמדים שהוצעו להנחיית האספה סירבו בזה אחר זה לקבל את התפקיד. לבסוף נפתחה האספה על-ידי העסקן הציוני טרגר, שמסר את רשות הדיבור לד"ר פלדשטיין. האחרון קרא נאום מהכתב בין השאר ניסה ללמד זכות על העברית, שלדבריו שימשה אמצעי-קשר לפזורי העם היהודי ומשענת נגד התנכלויות שוביניסטיות וריאקציוניות. הוא ציין שהגימנסיה הריאלית העברית גילתה הבנה לבעיות סוציאליות ותלמידים מעוטי-יכולת זכו בה להנחות בשכר-הלימוד. בנוגע לסדר-היום של האספה קיבל הנואם את דין-השעה ואמר:

עלינו להצטרף לרשת-התלמידים הכללית של ארצנו הגדולה, למצוא עמה שפה משותפת - והואיל שמהיום ואילך שומה להתאים את בית-הספר להמונים היהודיים הרחבים, אני מבקש לקבל את ההחלטות הבאות:
1. להנהיג יידיש כשפת-הוראה בגימנסיה החל משנת-הלימודים החדשה.
2. כדי שהפסקת לימוד העברית לא תהיה קשה מדי יש להשתדל שפעם בשבוע יורשה לימוד עברית.
3. להשתדל שבית-הספר ייכלל ברשת בתי-הספר הממלכתיים, עם זכויות מלאות למורים ולתלמידים.

אחריו נאם המורה יפה, שהסביר כי המעבר ליידיש אינו מהווה כפייה, אלא חיוב התואם כורח היסטורי. עם זאת תמך בהצעה להתיר לימוד השפה העברית 4 שעות בשבוע, בגלל שתי סיבות:
"האחת פסיכולוגית - הקשר ההדוק עד כה לעברית מצד ההורים והילדים;
והשניה מעשית - לאפשר למורים להתאים עצמם לתנאים החדשים ולא להיזרק לרחוב".

הנואם הבא היה הנריך זימאן. בעצם בואו או הבאתו לאספה זו נסתמלה חשיבותה. בתחילת נאומו הגיב על דברי קודמו בנימה תקיפה, שלא רפתה בכל הופעתו ושהייתה בבחינת עשיית-חשבון כללית עם הציונות:

אין אנו רוצים לא בכפייה ולא בחיוב, אלא שתבינו כי דרככם עד כה הייתה בלתי-נכונה. שהרי בעיני המפלגה הקומוניסטית אין השפה משחקת תפקיד. אין אנו לוחמים נגד עברית, שכן אילו הייתה עברית שפת ההמונים - היינו אנחנו הראשונים להסכים לכך. חשובה על-כן לא השפה אלא התרבות. המדובר לא בצורה של בית-הספר, אלא ברוחו - הרוח הציונית המתעה, שבידיה שימשה העברית מכשיר. חוץ מזה הפריעה העברית להתפתחותו החופשית של הילד היהודי, פגעה בחופש התבטאותו וצמצמה את דמיונו. אולם גם הגורם הפדגוגי אינו העיקר, אלא - כמו שכבר נאמר - הגורם הפוליטי-חברתי. הדרך עד כה הייתה בלתי-נכונה משום שהעברית הייתה אמצעי להפוך כל אחד לציוני ולהובילו לפלשתינה... הציונות לימדה אותנו להיות ריאקציונרים ושוביניסטים; על-ידי הציונות נותקנו משכנינו - המוני הפועלים. אכן, יהודים רואים בזולתם אנטישמיות ואינם רואים את השוביניזם של עצמם... הציונות תמכה במשטר סמטונה והלכה עמו יד ביד. על-כן מוזר, שהיום אתם צועקים כי הצבא האדום הציל אתכם ומבטאים שמחתכם במשטר החדש.
לא נכון הוא להעמיד את השאלה יידיש או לא-יידיש, אלא [השאלה היא] ציונות או לא-ציונות. רצוני שתבינו, כי האמצעי נגד השוביניזם אינו בפינה בפלשתינה, שם תוכלו להיבדל מהכל. הלא למדנו עתה מצ'כוסלובקיה שהדבר אינו עוזר. המטרה היא ליצור פינה גדולה לכל, ללא הבדל עם ולאום. והריני קורא לעבור ליידיש תוך הכרה שילדיכם ייחנכו כמאושרים ושווים עם הכל.

בעל-מלאכה, מ. ששון (או סוסין), שקיבל רשות-הדיבור כנציג ההורים, פנה במלים בוטות כלפי המנהל, שהשליט בגימנסיה משמעת ללא נשוא ודיכא ביד קשה שביתות ילדים. הוא דרש שד"ר פלדשטיין יסתלק מהגימנסיה ושבמקומו ימונה מיד מנהל חדש. ד"ר פלדשטיין הודיע בקול נרגש, כי בשכבר הימים היה עסקן מכובד בשורות הבולשביקים. כן ביקש מההורים לכבד אף עתה את זכרו של הנדבן צ'ייס. באווירה מתוחה ותוך צעקות נערכה ההצבעה על הצעותיו של המנהל. התוצאות:

"הכול הרימו את הידיים בעד. 8 הצביעו בעד ההצעה ללמד עברית 4 פעמים בשבוע".

הגימניסיון על-שם שְוַובֶּה - עובר ללמד ביידיש

בצורה פחות ראוותנית, אך באווירה לא פחות כאובה, באה ההכרעה למעבר מעברית ליידיש במוסד-החינוך העברי השני בגדלו - הגימנַסיון העברי (השני) בקובנה על-שם שוובה. שלא כבגימנסיה הריאלית השתתפו כאן בהכרעה, בישיבה שלא מן המניין של המועצה הפדגוגית, בעיקר המורים. לישיבה זו קדמו

"פגישות פרטיות של מורים וכן אספות יותר גדולות בביתו של מנהל בית-ספרנו, יואל ברוּצקוּס ע"ה, ובבתי מורים אחרים. התחילו לטכס עצה ולחפש דרכים איך להציל משהו מהיכל-התרבות-וההשכלה העולה באש".

בפגישות הבלתי-רשמיות האלו "הושמעו המון עצות והצעות מפי המורים", עד אשר גובשה החלטה שבתנאים הקיימים נראתה להם כ"טובה וההגיונית ביותר". והרי תיאור פתיחתה של הישיבה הרשמית, שבה אושרה החלטה זו:

התאספנו בפעם האחרונה כמועצה פדגוגית של בית-הספר העברי, גימניסיון עברי בקובנה, כדי לחתום באופן רשמי בדם לבנו על ההחלטה הנוראה ההיא. הישיבה התקיימה על ה"במה" שהייתה על-יד האולם, כי רגלינו לא העלו אותנו לחדר המורים... בדממה מחרידת-לב נכנסנו בשורה, זה אחר זה, לאותו חדר, בראשים מורדים ודמעות בעיניים, כמו להלוויית מת - בשר מבשרנו. התיישבנו. מר ברוצקוס ע"ה קם ובקול רועד פתח את דבריו האחרונים כמנהל בבית-הספר: "חברים יקרים, הטיל עלי הגורל את התפקיד האיום הזה לפתוח את הישיבה הזאת, שהיא בעצם משפט-מוות לבית-ספרנו העברי ולאורח-חיינו. בכל שנות היותי מנהל בית-הספר השתדלתי במיטב כוחותיי לשמור על כבודו, מגמתו וייעודו. הזמנים שונים כעת, ואין עלינו להתעלם מן המציאות".

בנוסח ענייני הודיע ד"ר ברוצקוס, כי הישיבה נקראה לפי בקשת כמה מן המורים שהציעו לדון בשאלת "שפת-ההוראה של הגימנסיה לשנת-הלימודים הבאה". על אשר אירע בהמשך הישיבה אנו למדים מתוך זיכרונותיו של אחד המורים:

המורה ש. קם ובשפתיים רועדות אמר: "אני מציע לעבור לשפת-ההוראה יידיש". אחריו קם אחד המורים וביקש את רשות הדיבור. הוא הציע לא לדון בהצעת המורה ש. ולא לקבל החלטה בשאלת שפת-ההוראה, כי כל החלטה לא יכולה לשנות את המצב ולא יכולה להבטיח את המשך קיומה של הגימנסיה להבא. "הויכוח מתנהל לא על שפת-ההוראה גרידא, כי-אם על הרוח בה יתנהל בית-הספר. ולפיכך אין תקווה, כי ישאירו את הגימנסיה העברית על תילה, בבניינה, על תלמידיה ומוריה, שימשיכו לחנך את התלמידים לפי רוחם וטעמם... בהחלטה מעליבה זו לא נקנה את עולמנו ולא נכפר על חטאינו - אם אמנם עבר ציוני נחשב לחטא. איש לא יאמין לנו, כי הפכנו בן לילה ל"יידישיסטים" נאמנים וצעד זה יעורר נגדנו רק שאט-נפש וחוסר-אמון.

באולם שררה דממה איומה, שהטרידה יותר מרעש או צעקות קולניות. לאחר שגמר המורה הקודח את דבריו קם עוד אחר מהמורים, ובנימה עוקצנית הוכיח את חוסר ההגיון בהחלטה מעין זו שהביא מנהל הגימנסיה לאישור האספה... מראש השולחן נשמעה אנחה מעומק הלב. נאנח ד"ר ברוצקוס. כל הצער של אדם חי הנאבק בכאב, תוך חוסר-יכולת לעשות דבר-מה ומתוך הכרה שאין תועלת במאבק - היה טמון באנחה זו... לבסוף התאושש הר"ר ברוצקוס ופנה אל הנאספים בשאלה: מי בעד ההצעה?
הורמו ידיים רבות, אך איש לא הסתכל בהן, איש לא ספרן, איש לא בדק את תוצאות ההצבעה... כך נסתם הגולל.

שאר בתי הספר עוברים ללמוד ביידיש

לאחר פרסום ההחלטות של בתי-הספר שהוזכרו לעיל הגיע תורם של שאר מוסדות-הלימוד העבריים ברחבי ליטא. פרט לניסיון-נפל בשאבלי, שם הכריז אלכסנדר ליפקין על הרשמת תלמידים חדשים לבית-הספר "יבנה", כבזמנים קודמים, התנהלה היידישיזציה של בתי-הספר כמעט ללא תקריות. באספות שנערכו בערים ובעיירות שונות במחצית השניה של יולי ובתחילת אוגוסט נתקבלו החלטות לעבור להוראה ביידיש. הטכניקה של זימון האספות וקבלת ההחלטות הייתה, בקווים כלליים, דומה לתקדים הקובנאי. וכך מתוארת מתכונת-המעבר על-ידי עד-ראיה:

מאספים, אפוא, את ההורים ומסבירים להם - כמובן, מטעם השלטונות - שאכן כדאי לנתק את בית-הספר מכבלי הריאקציה ומכל האטריבוטיס החשובים שמעכבים אותו מההתקדמות לקראת המטרה של הסובייטים. לאחר זה שואלים את ההורים. יוצא אחד או שניים מן ההורים (כמובן, קומוניסטים) ומחווים דעה חיובית לדעת המסביר הממשלתי ומאשרים שאכן דעת ההורים שיש לעבור מעברית ליידית. עוברים להצבעה ושואלים "מי נגד" - ולמחרת, כמובן, מתפרסמת הודעה שבהתאם לרצון ההורים עבר בית-הספר ליידית כשפת הלימוד.

ואמנם, בסוף יולי ובתחילת אוגוסט פורסמו בעיתונות ידיעות על מוסדות שונים שעברו ליידיש, עד שהדבר הפך לשגרה. הגיעו הדברים לכך, שלכותרות מיוחדות בעיתונות זכו רק מוסדות גדולים ומפורסמים, כמו גימנסיה "תושיה" או הסמינר למורים בוילנה. מוסדות-לימוד אחרים החלו לחסות בצל כותרות כוללניות, כמו "בתי-ספר עבריים עוברים ליידיש", או בתכלית הקיצור: "עוברים ליידיש" (כאשר בשורות ספורות של גוף הידיעה נמסרים רק שמות המוסדות). בהחלטות השונות חוזרת הנעימה העיקרית - להנהיג יידיש כשפת-הוראה בלעדית. עם זאת הרשו לעצמם אי-אלה מוסדות לכלול בנוסח ההחלטה גם מספר משאלות ודרישות, או הוקעות, כגון: "הדחת המנהל הנוכחי" (בגימנסיה של וילקובישקי), "סילוק הריאקציונרים מתוך מועצות ההורים" (בית-הספר "יבנה" בקרְאָקֶה), "גינוי רוח הקלריקליות" (בגימנסיה "יבנה" בטלז'), "בקשה ללמד את השפה הליטאית החל מהכיתה השניה" (בית-הספר ברוגובה), בקשה לזכויות ממלכתיות (בגימנסיה של פּוניבֶז').

בנאום על תפקידי לשכת המיעוטים של מק"ל, ששידר ה. זימאן ברדיו לציבור היהודי בליטא ב- 27 ביולי, הביע סיפוק ממהלך היידישיזציה של בתי-הספר העבריים וחזר על עמדתה של המפלגה הקומוניסטית בנדון:

המפלגה תתמוך במבצע זה ותיאבק במערכת החינוכית הציונית-עברית הריאקציונית והשוביניסטית. כמובן, לא נכון - כפי שכמה מהמורים לשעבר של בתי-הספר רוצים לפרש את העניין - שזה מבצע נגד העברית, נגד התרבות העברית וכדומה. המפלגה הקומוניסטית אינה נאבקת ומעולם לא נאבקה נגד השפה. אילו היו בליטא יהודים דוברי-עברית הייתה המפלגה מגינה על בתי-הספר העבריים, והרי באוניברסיטה של מוסקבה לומדים עברית... אולם לבית-הספר העברי בליטא ישנו מובן אחד - בית-ספר ציוני. ובתור כזה אכן מותקף בית-הספר על-ידי ההמונים היהודיים המתקדמים.

בית-הספר העברי בעיירה וילקי

אחד המוסדות האחרונים שקיבלו החלטה ברוח המקובלת באותם הימים היה בית-הספר העברי בעיירה וילקי. באספה ב-10 באוגוסט, בה הופיעו ה"חבר" ל. ווּלפוביץ והמנהל גרטנר, הוחלט:
1. לבנות מחדש את בית-הספר כבית-ספר יידישאי חילוני וברוח הסוציאליזם;
2. לפנות למוסדות המתאימים, שיקבעו משכורת עבור המורה של הקומפלקט השלישי אשר עד כה הוחזק במימון ההורים;
3. לבקש שליד בית-הספר יוקם גן-ילדים, דבר שהוא כורח דחוף בעיירתנו בגלל מספרם הרב של ההורים העובדים;
4. לברך את הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית לרגל שילובה במשפחת המועצות הסובייטיות הסוציאליסטיות;
5. לברך את משחררינו: הצבא האדום הבלחי-מנוצח והמנהיג והמורה, החבר סטאלין.

המבצע הארצי להעברת מוסדות-החינוך בליטא מעברית ליידיש נסתיים, אפוא, באמצע אוגוסט 1940 ולווה בתרועות ניצחון. כן ניתנה לשינוי הרדיקלי הזה לגיטימציה חוקית ודמוקרטית-כביכול לקראת שנת-הלימודים הבאה.

כניעת המורים לגזירות

הצלחתו של המבצע להנהגת יידיש בבתי-הספר בליטא כרוכה במידת-מה בעובדה שרוב המורים העבריים קיבלו גזירה זו כהכרח בל-יגונה. מורים מסיימים אפילו החליטו על המעבר ליידיש בלי שנדרשו לכך רשמית. עם זאת מתקבל הרושם, כי פרט ליחידים (מהם שהביעו בפומבי "חרטתם על שגיאותיהם" בעבר) השתתפו המורים במבצע היידישיזציה כמי שכפאם שד. רבים מהם וודאי נותרו בעמקי ליבם נאמנים לבית-הספר העברי, אלא שפחדו להישאר מחוסרי עבודה ולחם. "מסיבה זו" - מסביר אחד המורים לשעבר, שבעצמו הסתייג מאותה גישה אופורטוניסטית -

"מיהרו מורי בית-הספר להתכנס ולהכריז, כי עוברים הם לשמת ההוראה יידיש. בכך חיפשו להציל את בית-הספר היהודי בתור שכזה וגם את עצמם, כי קיוו שעל-ידי כך יצליחו לקיים את משרותיהם בידיהם. אך בלבם שרר אבל כבד. הם חטאו ובכו".

ומספר בזיכרונותיו מורה לשעבר בגימנסיה העברית בשאבלי:

כל המורים העבריים, וכותב שורות אלה ביניהם, קיבלו עליהם את הדין הסובייטי והפכו למורים ממשלתיים בגימנסיה היידית. ימים אחדים לאחר-מכן שמענו ברדיו הארצישראלי דברי-תוכחה קשים ומרים מפי דוד בן-גוריון. שמענו חרפתנו והתביישנו בפחדנותנו. אך אילו גם עמדנו על שלנו לא היינו מיטיבים לחינוך העברי אף במעט - השלטון הסובייטי היה מחסל אותנו ללא היסוס כלשהו.

התנהגותם של המורים לא נעלמה גם מעיני ההורים והתלמידים.

"אמנם לא נוסף כבוד ויקר למורים בעיני תלמידיהם", -

נאמר בזיכרונותיו של מורה, שהמשיך לשמור על קשר הדוק עם תלמידיו -

"אך הם התייחסו בסובלנות ובהבנה".

ניסיונות לסלק מורים ותיקים

נמצאו גם תלמידים, כמו פעילי הקומסומול בגימנסיה הריאלית בקובנה, אשר לא נרתעו מלמתוח ביקורת פומבית על מוריהם לשעבר ולהזהירם,

"שלא ידמו בנפשם כי אם עברו ליידיש הם גם יישארו כמחנכים בגימנסיה וימשיכו להרעיל את מוחות תלמידיהם".

כדי למנוע אפשרות כזו הציעו "לסלק את המורים הריאקציוניים מן הגימנסיה אזהרה כזו באה גם מדרגים יותר בכירים, כשהמוטיב החוזר הוא: אי-אמינותם של המורים הציוניים והדתיים למרות הסתגלותם המהירה - ואולי דווקא בגללה - למציאות החדשה. "מצויים מורים כאלה" - כתב איש בעל-סמכות במישור החינוכי -

"שמהופעותיהם אפשר להיווכח עד כמה כרוכים הם אחרי משרותיהם, ודווקא הזדקקותם היתירה למליצות אולטרה-מהפכניות מעוררת חשד מבוסס בנאמנותם".

בין האמצעים העיקריים להתגברות על הקשיים של בעיות הקאדרים בקרב המורים מציע בעל-הכתבה הנ"ל, קודם-כל, לסלק מבית-הספר את השוביניסטים ואנשי המאה-השחורה הפעילים והעקשניים ביותר - ואז צריכה להיעשות פעולה חינוכית והסברתית מקיפה. וטען דוד אוּמרוּ, עורכו הממונה של "ווילנער טאָגבלאט" (היומון הוילנאי הציוני לשעבר):

"כשם שמכל שאר תחומי החיים סולקו היסודות המפריעים והבלתי-ניתנים לתיקון, כך - ואף ביתר מרץ - יש לבער אותם מבתי-הספר, ובמקומם למשוך את אלו שסולקו על -ידי השלטון הסמטונאי".

אבל, פה ושם נעשו ניסיונות להגשים את המלצות-הסילוק הללו. אולם מעבר לדיבורים התקיפים פעל הכורח המציאותי לאייש מחדש את מאות המשרות במערכת-החינוך המאורגנת. מתוך גישה מעשית זו התווה הנריך זימאן, מטעם לשכת המיעוטים של המפלגה, את קווי המדיניות לגבי כוח-האדם:

"הריאורגניזציה של בתי-הספר אמנם דורשת שורה של הכנות, ולפי דעת הלשכה אין המוני המורים של בית-הספר העברי אחראים לתככים הפוליטיים של המנהיגים הציוניים לשעבר - ואם הם איתנים בדעתם לשתף פעולה בנאמנות עם המוני העם, הם רשאים וצריכים להישאר בעבודה".

קורסים להכנת המורים לתפקידם החדש

קורסים לארבעה שבועות, שאורגנו לשם הכנת המורים לתפקידם החדש, נועדו במיוחד למורים מבתי-הספר העבריים לשעבר. בפתיחה החגיגית של הקורסים, ב- 2 באוגוסט (בקובנה), נגע לייבל שאוס, בדברי ברכתו בשם מוסדות המפלגה, בבעיית הנאמנות של המורים:

"המפלגה מנהלת מדיניות שלא להעניש אנשים עבור שגיאות העבר שלהם. כמובן, המפלגה לא תטפל בכפפות-משי בפרובוקטורים ובאישים שניהלו במשך שנים הסתה נגד קומוניסטים ונגד ברה"מ, אולם מהמורים דורשת המפלגה דבר אחד בלבד: להשתלב בנאמנות בתנאים החדשים ולעבוד במסירות בתחום החינוך הסוציאליסטי".

בקורסים השתתפו 380 מורים, בעוד שבקשות של מאות מועמדים אחרים נדחו מחמת "מחסור באולמות ובסגל הדרכה". המשתתפים שמעו הרצאות במקצועות הבאים: יידיש, דקדוק-יידיש, ספרות יהודית, מתודיקה של יידיש, היסטוריה יהודית, מתודיקה של היסטוריה יהודית, מדעי החברה. כן למדו לשיר שירים המקובלים בברה"מ - ביידיש ובשפות אחרות. בין המרצים בלט הסופר-הפילולוג מפולין, ד"ר נח פרילוצקי, שהרצאת-מבוא שלו, ל"תולדות שפת היידיש", הושמעה כבר במעמד-הפתיחה החגיגי של הקורסים בו-בזמן נערכו קורסים למחנכות של ילדים בגיל קדם-לימודי - בעיקר בשביל גני-הילדים שהורחבו במידה ניכרת. בין 200 המשתתפות בקורסים הללו נמצאו 70 יהודיות.

ב-15 באוגוסט השתתפו כבר רוב המורים היהודיים בליטא בועידה הארצית של המורים, בה שמעו הרצאות על יסודות המשטר הסובייטי ועל האידיאולוגיה המרקסיסטית. בספטמבר 1940 עמדו לרשות השלטונות מאות מורים וגננות כשרים דיים למערכת-החינוך החדשה.

כצפוי, קרנם של מורי היידיש (שפרט לוילנה מספרם לא היה גדול) עלתה. אחד מהם, יואל קירלאנצ'יק, שבועידת המורים של בתי-הספר היידישאיים (בראשית יולי 1940) נבחר כמרכז פעילותם הגוברת, מונה מה1- באוגוסט כרפרנט (בדרגה שניה) במיניסטריון-להשכלה (לאחר-מכן מונתה גם רפרנטית מיוחדת לגני-הילדים היהודיים - ליובה יעקובסון). מחמת המבוכה וחוסר-הביטחון, ששררו בקרב המורים היהודיים גם לאחר שמוסדותיהם החליטו לעבור ליידיש, באו רבים מהם ללשכתו של קורלאנצ'יק, כדי לברר עניין העסקתם להבא. ב- 20 באוגוסט פנה הרפרנט בבקשה מעל גבי העיתונות, שהמעונינים לא יבואו בכל דבר קטן למיניסטריון-להשכלה, אלא רק בעניינים חשובים שאין למסרם בכתב. כן פרסם את ההודעה הבאה:

1. מורים הרוצים לקבל עבודה גבית-ספר עממי חייבים להגיש בקשות באמצעות המפקח על המחוז בו הם מעונינים לעבוד. לבקשה יש לצרף קורות-חיים והעתק של תעודת-הסמכה. כן ניתן לקבל שם כל המידע הדרוש.
2. מורים הרוצים לקבל עבודה בגימנסיה חייבים להגיש בלשכה של המיניסטריון בקשה בצירוף קורות-חיים, העתק של תעודת-ההסמכה, צילום אישי כמקובל בתעודת-זיהוי ואישור מרופא עירוני או מחוזי על מצב בריאותו [של המבקש].
3. מורים של בתי-ספר תיכוניים או עממיים, שהגישו בקשות בנוגע לעבודה או להעברה למקום אחר, חייבים להמתין לתשובה בכתב ולא לבוא למיניסטריון בשאלות על גורל בקשותיהם. הללו יידונו באופן יסודי, ומיד לאחר שיוחלט יריץ אליהם המיניסטריון תשובה בכתב.
5. מורים שעבדו עד כה בגימנסיות פרטיות ואינם יודעים מה יהיה אתם להבא חייבים להתאזר בסבלנות, עד שיימסר באמצעות העיתונות על גורל הגימנסיות שלהם. מכל מקום, כולם יוכלו להיות מועמדים לתפקידי מורים בגימנסיות הממלכתיות היהודיות שייפתחו בקרוב. אז גם יפורסם מה עליהם לעשות.

ואכן, סמוך לפתיחת שנת-הלימודים פורסמו שמות המורים ומקומות-העבודה שבהם שובצו. מורים רבים הועברו למוסדות אחרים. חלק לא מבוטל מהמורים התיכוניים נשלחו לעבוד במקומות נידחים, מהם לבתי-ספר ליטאיים. נתקבל הרושם כי השלטונות מכוונים, בדרך-כלל, את המינויים והשיבוצים לכך, שהמורים הותיקים ורבי-ההשפעה, כמוהם כמנהלים, לא יהיו שרויים ביחד עם תלמידיהם לשעבר. הסתמנה גם מגמה למנות כמנהלים - אם לא חברי מפלגה ואוהדיה - מורי-יידיש לשעבר ו"להושיב" בכל בית-ספר לפחות מורה אחד או שניים מנאמני המשטר.

שינויים מופלגים במערכת-החינוך

המינויים והשיבוצים הללו, יחד עם ריאורגאניזציה של מוסדות-הלימוד (לרבות חילופי שמותיהם), הביאו לשינויים פרסונליים מופלגים במערכת-החינוך. כך, למשל, הפכה הגימנסיה העברית בוילקומיר לבית-הספר התיכון הממלכתי מס' 2 וכמנהלו מונה פעיל מחוגי הקומוניסטים, חיים שוחט (שהוזכר לעיל). הגימנסיה העברית בשאבלי הפכה לבית-ספר תיכון מס' 3, שלמנהלו מונה,

"אחד מחשובי בניה של המולדת הליטאית, ציר הסובייט העליון בליטא, חבר המפלגה הקומוניסטית מזמן המחתרת",

נח מאצקביץ'. המנהל הקודם של הגימנסיה בשאבלי, מרדכי רידניק, נאסר בשל פעילותו הציונית בעבר. בין המודחים ממשרותיהם אנו מוצאים את ד"ר צמח פלדשטיין, מנהל הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה, שהפכה לבית-ספר התיכון מס' 12. במקומו בא לייב מורגנשטרן - מורה יידישאי ותיק וקומוניסט, שניהל בשעתו בית-ספר יהודי בוילקומיר. כן הודח ד"ר יואל ברוצקוס, מנהל הגימנסיה העברית על-שם שוואבה, שנתמזגה עם הגימנסיה היידישאית על-שם שלום-עליכם. כמנהל המוסד המאוחד (שמעתה נקרא "בית-ספר התיכון מס' 11 על-שם שלום-עליכם") נתמנה מי שהיה מנהל הגימנסיה היידישאית, ד"ר שמואל לוין. מנהל בית-הספר העברי לשעבר בעיירה מאראץ', סידראנסקי, היה למורה רגיל בבית-ספרו (מעתה בית-הספר העממי היהודי). עם זאת מועטים ביותר היו המורים (עבריים ואחרים) שלא המשיכו עיסוקם בהוראה, אף קרה שמחוסר מועמדים נתמנו, בלית ברירה, מורים לשעבר של "תרבות" כמנהלים של בתי-ספר.

לעומת 6 בתי-ספר תיכוניים יהודיים שהיו קיימים קודם-לכן בקובנה פעלו שם מעתה 2 בלבד, אלא שבכל אחד מהם היה מספר תלמידים רב יותר מאשר בעבר. כן המשיך לפעול בקובנה, בהנהלתו של האגרונום יעקב אולייסקי, בית-הספר התיכון המקצועי של חברת "אורט", שעתה נקרא בית-הספר המקצועי הממלכתי מס' 4. בארבעת המדורים שלו - מסגרות מכנית, טכנאות-רכב, טכנאות-חשמל וחייטות-גברית - למדו כ- 500 תלמידים (לעומת כ- 200 בשנים הקודמות), שחלק ניכר מהם באו מערי-השדה.

חוץ מאלה הופעלו בקובנה מוסדות-הלימוד היהודיים שלהלן:
8 בתי-ספר עממיים (מס' 5, 7, 11, 21, 23, 29, 36, 47);
3 בתי-ספר-ערב למבוגרים (מס' 4, 8, 9);
6 גני-ילדים (מס' 29, 31, 35, 38, 40, 48)
רובם של המוסדות הללו פעלו קודם לכן בעברית.

בפוניבז' הוקם - במקום הגימנסיה העברית והגימנסיה "יבנה" - בית-ספר תיכון ביידיש מס' 3בהנהלתו של מאיר רזניקוביץ. בית-ספר תיכון ביידיש הוקם גם בטלז', במקום הגימנסיה לבנות "יבנה". בסווינצ'יאן הוקמה פרו-גימנסיה יהודית. במספר מקומות, כגון במאריאמפול, קיידאן, וראסיין, בוטלו הגימנסיות העבריות בלי להפעיל בתי-ספר תיכוניים ביידיש במקומם - אם בגלל מיעוט תלמידים ואם מחמת הסתייגות של השלטונות.

משלוח ילדים לבתי ספר המלמדים ברוסית

פה ושם נסתמנה נטייה של הורים יהודיים לשלוח ילדיהם לבתי-ספר שלשון-ההוראה בהם הייתה רוסית. עם הרישום שנערך באוגוסט 1940 בקרב ציבור ההורים בוילנה, בנוגע לשפת ההוראה של ילדיהם, פורסם שם ביומון היהודי מאמר חריף בגנות אותם הורים יהודיים המעדיפים רוסית על-פני יידיש. כמוטו הביא בעל המאמר - מפעילי החינוך היהודי בוילנה - את הסעיף ה121- של החוקה הסובייטית, המקנה לאזרחים זכות "ללמוד בבתי-ספר בלשון-האם שלהם". בהוקיעי את הבורגנות היהודית, אשר "שונאת יידיש - שפת ההמונים", הוא מזהיר את ההורים שלא להתכסות במעטה של אינטר-נציונליזם ואחוות-עמים כעילה לרישום בניהם לבתי-ספר רוסיים, שכן

"אנו נחשוף את אותם האינטרנציונליסטים הבורגניים הנלהבים מבעד לכל מסווה".

תוצאות הרישום בוילנה לא היו מפתיעות:
60% מההורים ביקשו שבניהם ילמדו בשפת ההוראה הפולנית,
30% - יידיש,
3.5% -ליטאית.

לאור התוצאות הללו (ובמידת-מה - למרות אותן התוצאות) נפתחו בסתיו 1940 בוילנה 69 בתי-ספר עממיים, לפי החלוקה שלהלן:
46 - פולניים,
18 - יהודיים,
3 - רוסיים,
2 - ליטאיים.

מספר התלמידים היהודיים בכל בתי-הספר האלה הגיע ל4,636. מתוך 15 בתי-ספר תיכוניים שנפתחו אז בוילנה - שלושה היו יהודיים: מס' 12, 13, 14 (לאחרון היה גם סניף - ברחוב פילימו 4). בכל בתי-הספר התיכוניים למדו 2,200 תלמידים (לעומת 1,400 תלמידים בבתי-ספר יהודיים תיכוניים בשנת-הלימודים 1939/40). כן היו בוילנה ארבעה בתי-ספר למבוגרים ושני בתי-ספר מקצועיים ביידיש. באזור וילנה נפתחו 15 בתי-ספר עממיים ביידיש (עם 23 כיתות ובהן 1,642 תלמידים), לעומת 140 בתי-ספר בשפה הפולנית, 1 - ברוסית, 1 - בביילורוסית, 1 - בליטאית.

בסך-הכל היו בליטא, לפי נתונים רשמיים-למחצה, 200 בתי-ספר עממיים עם יידיש כלשון-הוראה ובהם 20,000 תלמידים, וכן 10 בתי-ספר תיכוניים כאלה ובהם 4,500 תלמידים.