הקדמה

בעקבות ההסכם בין גרמניה הנאצית לברית המועצות (הסכם 'ריבנטרופ-מולוטוב') סיפחה אליה ברית המועצות את אזורי מזרח פולין, שכונו במינוח הסובייטי מערב ביילורוסיה ומערב אוקראינה. בקיץ 1940 סופחו לברית המועצות גם הארצות הבלטיות, ליטא, לטביה ואסטוניה, וכן האזורים הצפון-מזרחיים של רומניה: בוקובינה ובסרביה.

ברצף טריטוריאלי זה, מטאלין בצפון ועד קישינוב בדרום, נקלעו לתהליך המואץ של הסובייטיזציה הכפויה גם שני מיליון תושבים יהודים (10% מכלל האוכלוסייה), שהצטיינו בתודעתם הלאומית ובתרבותם השורשית. השינוי הפתאומי במשטר ותהליך הסובייטיזציה, שנמשכו עד הפלישה הנאצית ב- 22 ביוני 1941, הביאו לתמורות יסודיות בחברה היהודית, הן מן הבחינה הכלכלית והן מן הבחינה הפוליטית-התרבותית. המסגרות ודפוסי החיים היהודיים הפנימיים, שהתגבשו במשך דורות, חוסלו עתה בידי המשטר הסובייטי במחי יד. ברחוב היהודי, ובמיוחד בחוגי היידישיסטים למיניהם, רווחה בתחילה התקווה, שבתנאי המשטר החדש תיתכן המשכיות כלשהי, ואולי גם התרחבות של העשייה התרבותית היהודית, אף אם במתכונת הסובייטית המקובלת.

במידה מסוימת היו שותפים לתקווה זו גם חוגים נרחבים במחנה הציוני, שתרבות היידיש הייתה חלק מהווייתם היומיומית, ושבאמצעותה פעלו במשך שנים רבות במשטר הפוליטי-האידיאולוגי שלהם. מאחר שעל התרבות העברית הקיץ הקץ במציאות החדשה, ראו הללו בקיום תרבות היידיש מעין רע במיעוטו. להוטים להמשכיות תרבות היידיש ולהרחבתה היו אנשי העט והאמנות, שעוד קודם לכן היו פעילים בשדה העיתונות, התיאטרון והספרות בלשון יידיש. מבחינה זו, לא ניכר כמעט עוד כל הבדל בין פולקיסטים, בונדאים וציונים. אלה ואלה ייחלו בלבם לאפשרויות הממשיות שייפתחו לפניהם במציאות החדשה. במיוחד הרבו להדגיש את התייחסותו החיובית של המשטר הסובייטי אותם הסופרים היהודים שנמנו עם המחנה הקומוניסטי. הללו הצהירו השכם והערב, ואין ספק שגם האמינו בכך, ש'אף לא בארץ אחת בעולם זכתה הספרות היהודית מצד השלטונות לכבוד, לתשומת לב, ולדאגה רבה ומקיפה כזו כמו במולדת הסוציאליסטית"¹ כלומר ברית המועצות. בערך כך, אם כי לא בצורה מרחיקת לכת, סברו כנראה גם חלק ניכר מאנשי העט ובמיוחד כותבי היידיש שבמזרח פולין, בארצות הבלטיות ובאזורי צפון-מזרח רומניה.

אין תמה, שרבים מחוגי הספרות, כמו גם אנשי התיאטרון ואמנים יהודים מתחומים אחרים, נהרו תחילה ממערב פולין לאזור הכיבוש הסובייטי, לא רק מאימת משטר הכיבוש הנאצי, אלא גם מתוך תקוות שבאזור הסובייטי נכונו להם אפשרויות חיים ויצירה מתקבלות על הדעת, ואולי גם יותר מזה.
וכך תיאר הסופר משה גרוסמן מוורשה בפני אישתו את האושר המצפה להם באזור הכיבוש הסובייטי:

בתנו מאיה תתחיל לבקר שם בבית הספר. הלוא היא מציירת כל כך יפה וגם מוזיקלית. אין ספק שהיא תגדל שם כאדם חופשי ומאושר. גם לא אתנגד שתהיה טייסת. וגם לנו יספקו דירה ופרנסה. את תעבדי במשרד כמו שעשית עד פרוץ המלחמה. ואני - רק עתה אוכל בוודאות להתיישב ולכתוב את העבודות הגדולות שתכננתי. לפני פרוץ המלחמה נאלצתי לעבוד שבע שעות ביום כפקיד במשרד, ורק בשעות הלילה יכולתי להתמסר לכתיבה שלי. כאן זה כבר לא יהיה כך. גם אם אצטרך לעבוד, אין רע בכך, שהרי יהיו לנו חיים חופשיים כיהודים, כפועלים וכבני אדם.²

קשיי הקליטה וההשתלבות במציאות החדשה במזרח פולין

הפעולות הראשונות של הסופרים היהודים באזורי פולין המזרחית, שהחלו זמן קצר אחרי השתלטותו של הצבא האדום על אזורים אלה, התמקדו רובן ככולן בניסיונות לפתור בעיות קיום בסיסיות כמו מזון ודיור וכמובן גם איתור בני משפחה שנתפזרו בפרוץ המלחמה. במיוחד העסיקו בעיות אלה את עשרות אנשי העט היהודים, שנמלטו בעור שיניהם מוורשה, מלודז', מקרקוב ומקומות אחרים בפולין המערבית והתרכזו עתה בעיקר בביאליסטוק, בלבוב ובווילנה.

בביאליסטוק היוו הסופרים הפליטים רוב מכריע בקרב כלל ציבור הסופרים היהודים, ומספרם נאמד בערך ב- ³.40 הכתובת הראשונה של רובם, עם הגיעם לעיר עמוסים בתרמילי גב, או במזוודות, תשושים ונבוכים - היה הבית ברחוב שינקייביצ'ה 42, שם שכן 'דום פיסאטליה' (בית הסופר), שהקים השלטון החדש. פרט לסופרת הפולניה יאנינה ברונייבסקה, ואולי עוד אחד או שניים, היו כל הסופרים שהתרכזו בו יהודים שברחו משטחי הכיבוש הגרמני. מראהו של 'הקדש ספרותי' (ליטערארישער הקדש) זה, כפי שכונה על ידי הסופר הפליט משה ברודרזון, תואר בזיכרונותיה של אישתו:

[...] היה זה חדר ארוך ואפלולי אפוף עשן, משני העברים עמדו מיטות ברזל ומשכבים עשויים עץ. בגדיהם של הסופרים הפליטים נתלו על ידיות החלונות ועל ידי כך החשיכו עוד יותר את החדר⁴.

בהמשך מובאים גם פרטים נוספים המתארים כמה משלבי הטיפול של השלטונות בביאליסטוק בסופרים הפליטים:

כקומיסר הממונה על הסופרים היהודים נקבע זישה בנגיש, משורר יהודי מרומניה. הלה התמקם לו בלשכה מיוחדת בעיריית ביאליסטוק ותיפקד כספץ (המומחה) הרשמי לענייני הסופרים היהודים⁵. כל סופר חדש שהגיע, היה חייב להתייצב בפני בוגיש ולמלא שאלון על מוצאו, עיסוקם של הוריו, באילו עיתונים וכתבי עת עבד, אם השתייך בפולין למפלגה כלשהי ואם כן לאיזו וכדומה. השאלון הועבר, כמובן, להיכן שצריך. הסופרים, שהיו להם בעבר חטאים בורגניים, היו על כן אחוזי חיל ורעדה. לאחר מילוי השאלון קיבלו פתק לארוחת צהריים חינם במסעדה, שכדי להיכנס אליה היה צריך לעמוד שעות בתור. גם הגישה לזישה בוגיש לא הייתה מן הדברים הקלים. קודם כול צריכים היו לעמוד זמן רב על יד האשנב, כדי להוציא 'פרופוסק' (רשיון כניסה), ואחר כך שוב היו צריכים לעמוד בתור כדי להיכנס לעירייה⁶.

ההווי במסעדה זו, ששכנה ברחוב סטארובויארסקאיה ושהוחזקה בידי נזירות פולניות, מתואר בזיכרונותיו של הסופר אברהם זאק מוורשה:

סביב לשולחנות ארוכים יושב דחוק וצפוף קהל רבגוני: סופרים, עיתונאים, סטודנטים ומורים. כל אחד מהם בא לכאן על סמך תלוש שקיבל בארגונו. אני המתנתי במשך שעה ארוכה עד שהתפנה מקום ונדחקתי איך-שהוא בין ציבור הסועדים. הארוחה כללה מנה אחת בלבד: צלחת מרק; ובמרק נראתה גם חתיכת בשר, אלא שיותר מבשר הייתה זו עצם - שגודלה הזכיר לי 'זרוע' משולחן 'סדר' של עניים [...] כתוספת למרק ניתנה גם מנת לחם צנועה. התשלום היה מזערי, כמעט סמלי [...] וכיוון שארוחה זו לא הייתה משביעה, חיפש לו כל אחד דרך כדי להימנע מלהיהפך כאן לאורח קבוע [...] היה זה סימן של ביש-מזל, אם מאן דהוא נאלץ זמן ממושך להזדקק לארוחת צהריים כאן.

מסעדה זו הזכירה לי את מטבחי ה'ג'וינט' בוורשה של עכשיו תחת השלטון הגרמני. ההבדל הוא רק בכך, שבמטבח הסופרים שבוורשה אוכלים בעצבנות, משוחחים בלחש ובחרדה מתמדת, ואילו כאן אוכלים ברעש, מדברים בקולי קולות ושוררת צפיפות עצומה. הצד השווה בין שני סוגי המסעדות הללו הוא בכך, שלאחר היציאה מהן, יש צורך לתור מחדש אחרי ארוחת צהריים נוספת⁷.

בנוסף לארוחות חינם חילקו מזמן לזמן גם תלושים למצרכים אחרים, שניתן היה לקבל בחנות מיוחדת או ב'בית-הסופר'. כמו כן הוענק לכל אחד מן הסופרים הפליטים סכום כסף צנוע, שנע בין 200 ל- 600 רובל. למרות זאת היה מצבם קשה מאוד, כפי שניתן גם ללמוד מקורותיו של הסופר ח.ל. פוקס, המובאות בזיכרונותיו של הסופר זאק:

מדי יום משיגים סל לחם. עם מנת הלחם שכל אחד מקבל הולכים לנזירות בסטארובויארסקאיה ומחזקים קצת את הלב. אלא מה, זה מעט מדי, אז מה? יש לך עצה לכך?
ח.ל. פוקס קורא לי לפינה ומדבר עמי בלחש:
- כולנו נמצאים בצרות צרורות... אין פרנסה...
- מה למשל אתה עושה?
- אני עובד כצבע-שלטים בארטל 'קראסנאיה פאליטורה'. הרווחים הם כאלה אפסיים [...] והידעת מה עושים הסופרים הצעירים צינאמון והאלפרן? הם קנו משור וגרזן ועוברים על פני הבתים לחטוב עצים. הלוא תבין - הקומוניסטים הם עתה על הסוס [...] קודם כול חילקו להם מקומות עבודה⁸.

אף המשורר מ.א. קנאפהייס, שהיה כלוא בבתי סוהר פולניים, בגלל קומוניזם, נאלץ עתה במשך זמן מסוים לעבוד ברחובות ביאליסטוק בניקוי שלג, ובתוך כך קפאו שתי אצבעותיו. מחמת הצפיפות היתירה ששררה בעיר, ניסו השלטונות מדי פעם לשדל חלק מהסופרים ומהעיתונאים הפליטים, במיוחד את הצעירים שבהם וכן את הפחות מפורסמים, לצאת מביאליסטוק לערי השדה או לברית המועצות. אף כי אגודת הסופרים לא התייצבה לימינם, סירבו הללו במשך זמן רב לעשות כן. אולם כאשר תמכו בהוראה זו גם הסופרים הסובייטים היהודים, שהגיעו כאורחים לביאליסטוק (ראה פירוט להלן), לא נותרה ברירה בידם וכ- 15 מבין הסופרים הפליטים עזבו את העיר⁹.

לימים הודח זישה בוגיש מתפקידו כאחראי על הסופרים, ומצבו נעשה דחוק ביותר. דוד ספארד, מי שהיה בשעתו המזכיר של קבוצת סופרי השמאל בפולין, כיהן עתה גם כסגן המזכיר של אגודת הסופרים המקומית. בתוקף מעמדו ומאחר שהכיר היטב את ציבור הסופרים היהודים בפולין, היה מנחה נשפים ספרותיים שהוקדשו לקבלת פנים לסופר זה או אחר שהגיע לביאליסטוק משטח הכיבוש הנאצי.
המזכירה הארגונית של הסקציה היהודית באגודה הייתה רבקה דראייר, וכמנהל 'בית הסופר' נתמנה המשורר יוסף רובינשטיין.
מאחר שאגודת הסופרים של ביאליסטוק היוותה סניף של מרכז אגודת הסופרים הביילורוסים במינסק, הותנתה קבלתו של כל אחד מהסופרים לאגודה באישור מוסדות המרכז במינסק. לשם כך הגיעו לביאליסטוק נציגי המרכז ממינסק, ובראשם לינקוב.¹⁰
על כך מספר בזיכרונותיו דוד ספארד:

היו אלה ימי-דין. כל הסופרים התהלכו חרדים ואחוזי חששות כבדים. מי יודע? שמא עוד עלול לפתע להתגלות איזה שהוא חטא משכבר הימים. לפני כן ואולי לאחר מכן התקיימה במינסק אסיפה כללית של אגודת הסופרים הביילורוסים, שבה הוטל על ברל מארק להציג את אפיוניהם של כותבי הפרוזה, ועלי - של כותבי השירה. שתי ההרצאות שלנו הותקנו לדפוס במטרה לפרסמן בביטאון הספרותי המרכזי 'ליטעראטורה אי מאסטוצטבו', כדי שהציבור ידע את מי אישרו כסופרים סובייטים ומי נושא באחריות עבורם. חלפו עברו חודשים ארוכים וההרצאות הללו טרם ראו אור, וכן גם הביטאון. עם זאת לא פסקו מלהבטיח שהכול כבר מוכן לדפוס, אלא שקיים עיכוב זעיר. כך למדנו להכיר את המחשבה והחרדה של עמיתינו הביילורוסיים, שהרי עד אז לא התקבלה בבת אחת קבוצה כה גדולה של סופרים, ומכל שכן סופרים מארץ קפיטאליסטית. התברר שלא היה די בהמלצת המפלגה ואפילו לא בהוראה מטעמה. שכן ביום בהיר עלולה להגיע מהמשרד בעל ארבע האותיות [נ.ק.וו.ד.] הקושייה: מדוע קיבלתם לשורותיכם כל כך הרבה מרגלים בבת אחת? שאלה זו עלולה גם לגרור כמה שנות מאסר ואפילו כליה. על כן המשיכו לחפש עילה, אסמכתא או חיזוק כלשהו לגבי הצעתם לפרסם את ההרצאות.¹¹

באחד הערבים נערכה אסיפת סופרים מכל ביאליסטוק. את האסיפה הנחה הקומיסר גריגורי גרשמאן (הרשמאן), כשהוא לבוש מדי קצין של הצבא האדום וחזהו מעוטר באותות הצטיינות. 'הוא הטיל חתיתו על כולם [...] ודיבר בנימה חריפה לאמר:

"לא נרשה כאן לא לאומנות יהודית ולא פולנית. בביאליסטוק חייב לקום סניף של אגודת הסופרים הביילורוסית שבמינסק"'.¹²

כאשר הוחל בבחירת הנהלה לסניף, הציעו כמה מן הסופרים כמועמד ראשון את זישה בוגיש, שהיה קודם לכן הממונה על הסופרים. אחריו הוצעו מועמדים נוספים, לא קומוניסטים. הקומיסר (גרשמאן) אכן רשם את השמות בסדר שהוצעו, אולם הודיע שבוגיש עדיין שקוע כולו בלאומנות יהודית, כפי שגם ניתן לראות משיריו. על כן נדחק שמו לסוף הרשימה. בדומה לכך קרה גם לשמות של סופרים אחרים, לא-קומוניסטים. מובן שכולם הצביעו עבור המועמדים הראשונים, שהציע גרשמאן. עקב כך נבחרה הנהלה קומוניסטית.
כמה מן הסופרים היהודים הקומוניסטים קיבלו עבודה בעיתון 'ביאליסטאקער שטערן'. אנשי-העט הלא-קומוניסטים, ובתוכם גם זישה בוגיש, קיבלו משרות מנהליות. חלקם מונו כמנהלים על בתים מולאמים. אחדים מהם סירבו לקבל תפקידים אלה, שכן באסיפות של מנהלי הבתים ניתנו הנחיות לעקוב אחרי מעשיהם של הדיירים בבתיהם - כלום נערכות שם אסיפות חשאיות, כלום מנהלים שם תעמולה נגד ברית המועצות וכדומה.¹³

כמו רבים מן הפעילים לפני המלחמה, היו גם הסופרים מוטרדים ומודאגים מתופעות של אכילת קורצא, אם בחדרי חדרים ואם בפרהסיה.¹⁴ באחת מאסיפות הסופרים בביאליסטוק, בה השתתף בין היתר המשורר איציק פפר ממוסקבה, חרץ אחד מסופרי ורשה את לשונו והחל להצביע על כמה מעמיתיו מפולין ש'זה ציוני', 'זה בונדאי' וכדומה. תגובתו של איציק פפר הייתה מהירה וחריפה: מניה וביה סתם לו למקטרג את פיו בנימוק ש'אותנו לא מעניין מה שהיה בפולין.¹⁵ אם כי לתגובה זו היה הד רב מאוד,¹⁶ אין להסיק מכך שתופעת ההלשנה בקרב ציבור זה פסקה כליל. רבים מאנשי העט הוסיפו לחשוש, כמו אותו הלל מייטון - סופר לשעבר של 'היינט' - שמאן-דהוא חשף את שורת חטאיו בעת אחת השביתות שנערכה בפולין בשכבר הימים. 'עתה חי בחרדה מתמדת' - מסופר בזיכרונותיו של אחד מעמיתיו¹⁷- ונדמה לו תדיר שעוקבים אחריו. אין הוא ישן בלילה מפחד וחושש מפני הצל של עצמו.'

בחוגים של אנשי-העט הפליטים בביאליסטוק רווחו בדיחות על חשבון כמה סופרים מוורשה ומלודז', שכל כך מהר 'צבעו את עצמם באדום' והחלו לפרסם רפורטז'ות ומאמרים נלהבים בעיתון המקומי 'כאילו הם ואבות אבותיהם היו קומוניסטים מקדמא דנא.' היו אף מקרים של הלשנות על סופרים קומוניסטים ותיקים וידועי-שם, כמו המבקר ברל מארק: 'מאן-דהוא הלשין שהוא טרוצקיסט ושעוד בהיותו בווארשה עמד בקשר עם קבוצה טרוצקיסטית.¹⁸ רק לאחר השתדלויות והמלצות מטעם אגודת הסופרים ואישים מרכזיים מהמפלגה הקומוניסטית, זוכה מארק מהאשמה חמורה זו.

בדומה לביאליסטוק, שהפכה כאמור לריכוז של סופרים יהודים במערב ביילורוסיה, הפכה לבוב לריכוז חשוב מאוד של סופרים יהודים במערב אוקראינה.
קבוצת הסופרים הזאת ייצגה קשת רחבה של דמויות בולטות בשדה הספרות היידישאית. מבחינת מוצאם, ניתן להבחין בשלוש תת-קבוצות:
א. אנשי לבוב ויישובים אחרים בגליציה המזרחית, שחיו ויצרו באזור זה.
ב. אנשים שעזבו את גליציה המזרחית והגיעו למרכזי התרבות היהודית במרכז
פולין, ובעיקר לוורשה;
ג. פליטים.
שלא כביאליסטוק, היוו בלבוב שתי הקבוצות הראשונות רוב ניכר בקרב אנשי הספרות היהודים, שהתרכזו בלבוב, ושמספרם היה קרוב לארבעים.¹⁹

בסתיו 1939 הוקם במערב אוקראינה איגוד סופרים ובו סקציות של סופרים אוקראינים, פולנים ויהודים. ב- 1940 נמצאו באיגוד 50 אוקראינים, 90 פולנים ו34-יהודים²⁰. אחת הדמויות המרכזיות בחוג הסופרים היהודים בלבוב היה אלתר קציזנה, שהגיע מוורשה. עוד קודם למלחמה נהנה מהכרה כסופר וכמחזאי בולט, ובאופן טבעי ראו בו עתה הסופרים את דוברם, במיוחד משום שזכה ליחס חיובי גם מצד השלטונות הסובייטיים ומילא תפקידים חשובים כמו: יועץ אמנותי על יד התיאטרון היהודי הממלכתי בלבוב, ומנהל 'השעה היהודית' ברדיו לבוב.²¹ מתוך יחס השלטונות אליו, הסיקו רבים, שאין השלטונות הסובייטיים חוסמים את דרכם של הפליטים היהודים בתחום האמנות. על עמדות מפתח בקרב קבוצת הסופרים בלבוב נאבקו כמה אנשים מקומיים, שהיו מזוהים אידיאולוגית עם המשטר הסובייטי, כמו: דוד קניגסברג, יעקב שודריך וסוניה פרידמן. הללו נחשבו ל'שמאליים' או אפילו לקומוניסטים, ולאחר כניסת הסובייטים הרגישו 'כמו בבית'. אחד מהם - דוד קניגסברג - אכן נבחר לייצג את הסופרים היהודים כלפי השלטונות והועמד בראש הסקציה היהודית באיגוד הסופרים²². המשוררת רחל קורן נבחרה כחברה בסובייט המקומי בלבוב.

כמו בביאליסטוק, כן גם בלבוב, נתעוררו לגבי מספר אנשי-עט קשיים בתהליך קבלתם כחברים באיגוד הסופרים המקומי. כך למשל, בעת הדיון בבקשתו של שמואל יעקב אימבר להתקבל לאיגוד הסופרים, קם דוד קניגסברג והזכיר לאימבר, שבאחד ממאמריו משכבר הימים, התבטא בצורה לא לויאלית כלפי ברית המועצות. הבקשה של אימבר נשארה תלויה ועומדת, וקבלתו לאיגוד נדחתה עד אשר ועדה מיוחדת תבדוק את הנושא. ראוי לציין, שבאותם ימים להיות סופר ולא להשתייך לאיגוד הסופרים היה דבר מאוד לא נעים: 'הייתה זו שאלה של קיום, שאלה האם יצירותיו של הסופר יודפסו וייקראו או שמא הוא יישכח לגמרי.²³ ועדת החקירה שכללה יהודים ופולנים החלה לעיין ביצירותיו והחקירה נמשכה זמן רב.

כן הורגש יחס מסויג אל משה שימל, משום שלפני ספטמבר 1939 השתתף ב'בטאונים בורגניים' כמו 'היינט' ו'נאש פשגלונד'. תגובתו של המשורר הייתה בין היתר 'ביקורת עצמית'; באחד השירים הראשונים שכתב בתקופה זו מופיע החרוז הבא: 'אונ מיר דעם פאעט האט די סאוועטנמאכט/מיר די אויגנ אויפגעמאכט' (השלטון הסובייטי פתח לי, למשורר, את העיניים)²⁴. אף כי שימל התחיל לכתוב עתה על נושאים אקטואליים ואף הילל את המשטר הסובייטי, לא האמינו בכנות גישתו וסברו שהעמיד פנים. שימל עבד כקופאי באחד מבתי הקולנוע בעיר וסבל זמן-מה חרפת רעב.²⁵

נגד יעקב שודריך, שנודע כקומוניסט, הועלתה האשמה של נטייה ל'טרוצקיזם'. שודריך יצא בזעם נגד האשמות אלה וחזר והצהיר שהוא נאמן לקו המפלגתי הרשמי ושאין בינו לבין 'טרוצקיזם' ולא כלום. איגוד הסופרים הקים ועדת חקירה, שהייתה מורכבת מכמה סופרים, ובתקופת החקירה היה שודריך על סף התמוטטות. הוא זוכה אמנם מכל אשמה שיוחסה לו, אך פרשה זו השאירה את רישומה השלילי על שודריך עצמו ועל היוצרים היהודים בלבוב²⁶.

היומונים 'די אידישע שטימע' ו'דאס ווארט', וחלקם השתתפו בשעתו (1937 ) בקובץ הספרותי 'טויערן'. היו אלה: יעקב גוטליב, ארי גלאזמאן, מאיר ילין, ישראל קפלן ועוד. הסופרים מהמחנה השמאלי והיידישיסטי התרכזו סביב היומון 'פאלקסבלאט' וחלקם השתתף בשעתו בקובץ הספרותי 'בריקן' (1937 ), וביניהם: דוד אומרו, יאנקל יוסאדה, חיים ילין, יהושע לאצמן, לאה רודניצקי. עם סיפוח העיר וילנה לליטא בסוף 1939, התחברה הקבוצה הזאת לקבוצת 'יונג ווילנע', שכללה את אברהם סוצקבר, חיים גראדה, שמרקה קאצ'רגינסקי ואחרים.

אם כי בין כמה מהסופרים הליטאים המתקדמים לבין הסופרים היהודים שררו יחסים ידידותיים עוד בתקופת המשטר הקודם, הרי עבר זמן רב עד שהמוסדות הממלכתיים הממונים על נושאי הספרות והתרבות בליטא הסובייטית קיימו איזשהו מגע ישיר עם ציבור הסופרים היהודים ככזה. עם זאת הם הוכיחו את יחסם החיובי לספרות היהודית ולסופרים באופנים שונים: החל מהמלצה להסב שמות רחובות ע"ש סופרים ואמנים יהודים²⁷ וכלה בפעילות בקנה מידה ארצי לציון יובל ה- 90 של הסופר י.ל. פרץ. לשם כך הוקם ביוזמת מחלקת הארגון של איגוד הסופרים ועד יובל ארצי בן 26 סופרים ואישי ציבור²⁸. ועד זה עיבד תכנית אירועים מקיפה בנושא י.ל. פרץ, כגון שידורי רדיו, הוצאת כתביו ביידיש ובליטאית, תערוכות ופרסומים בעיתונות. לשם ביצוע ההחלטות הוקמה ועדה מצומצמת בת שישה חברים,²⁹ אלא שמחמת המלחמה שפרצה כמה שבועות לאחר מכן הספיקו לבצע רק חלק קטן מן התכניות³⁰.

מקום נכבד לספרות היהודית נועד גם במסגרת ה'חצי שעה יידיש' שקוימה 5-3 פעמים בשבוע על ידי תחנת השידור הממלכתית של וילנה. אי לכך, הייתה מידת השתתפותם של סופרי יידיש הווילנאית³¹ במסגרת זו גדולה פי כמה משל הקובנאים.

על אף היחסים התקינים ששררו בין הסופרים היהודים והלא-יהודים שהיו פעילים בתקופה זו, כמעט שלא היה שיתוף פעולה חופשי ביניהם: במסגרות כלליות כמו הקובץ 'Raitai', שהופיע בסוף 1940, לא נכללה יצירה של סופר יהודי; וכן גם לא נכלל יהודי בקבוצת אנשי ספרות, אמנות ורוח שהועמדו בראש המבצע לחיסול הבערות.

פרט להשתתפות בוועד לציון יום הולדתו של י.ל. פרץ, המשיכו אפוא הסופרים היהודים לפעול ולהתקיים במידה רבה בתחום צר יחסי. מבחינה זו כמעט שלא חל כל שינוי מהותי בהשוואה למה שהיה בתקופת ליטא העצמאית. גם הפעילות של קומץ הסופרים היהודים בקרב הציבור היהודי עצמו לא חרגה מממדים צנועים והתבטאה בעיקר בהופעות שיזמו מערכות העיתונים 'ווילנער עמעס' (בווילנה), 'דער עמעס' (בקובנה) וכן גופים אחרים³².

במרוצת הזמן נתקבלו לאיגוד הכללי 10 סופרי יידיש מתוך 30 הסופרים המוכרים שיצירותיהם התפרסמו בצורה זו או אחרת תחת המשטר הסובייטי. אולם גם אלה שהתקבלו, כמעט שלא הפגינו פעילות במסגרתו. כך, למשל, לא השתתפו בערבי ויכוחים שהתקיימו בבית הסופר בקובנה. לא פעם הובעה תמיהה בלשכת איגוד הסופרים 'הלמאי אין הסופרים היהודים נוטלים חלק בפעילותנו החברתית-הספרותית.^'33

על רקע זה ולאור הקריאה החוזרת ומופנית לציבור הסופרים 'אל שולחן הכתיבה! הוחלט במוסדות האיגוד והמפלגה הקומוניסטית לכנס בהקדם אסיפה של סופרי יידיש במטרה נחושה לארגנם ולהפעילם. ב- 25 במאי 1941 התכנסו בבית הסופר בקובנה כמה עשרות סופרים יהודים מקומיים ווילנאיים למה שכונה 'התייעצות ראשונה של הסופרים היהודים בליטא הסובייטית'. כן השתתפו בהתייעצות זו כמה סופרים פליטים מפולין, כמו אפרים קגנובסקי (שהתגורר אז בביאליסטוק), וכאלה שכבר התמקמו בינתיים בליטא, כמו מ. בורשטיין. בדברי ברכתו הביע פ. צווירקה (Cvirka. P) - יו"ר הלשכה הארגונית (ארג-ביורא) של איגוד הסופרים בליטא הסובייטית את המשאלה, שיצירותיהם של הסופרים הליטאים והיהודים יתורגמו מיידיש לליטאית ומליטאית ליידיש, כדי שהמוני העם משני הלאומים ישתלבו יותר אלה באלה.

את ההרצאה המרכזית בהתייעצות זו נשא הסופר ומנהל התיאטרון בווילנה - דוד אומרו. הרצאתו נסבה בעיקר על הנושא 'המשימות של הספרות הסובייטית-יהודית בליטא הסובייטית' וכללה בין היתר התייחסות חיובית לריאליזם הסוציאליסטי הכולל בחובו גם יסודות של רומנטיקה, סימבוליקה וכדומה. את הרצאתו סיים אומרו בקריאה לסופרים היהודים בליטא 'להעמיק ככל האפשר את חדירתם למציאות הסובייטית, להשתלב בבניה הסוציאליסטית ולאמץ את התמטיקה החדשה.'³⁴
הסופר יאנקל יוסאדה - מנהל המדור היהודי בבית ההוצאה הממלכתי בליטא - מסר פרטים על התכניות להוצאת ספרי יידיש במשך השנה הקרובה.

המרצה השלישי והאחרון היה המבקר הספרותי שלמה בייליס (לגיס). בהרצאתו על 'הטיפול בסופרים מתחילים', ציין בין היתר, שלעומת מקומות אחרים 'לא קיימות אצלנו תופעות של עודף אינטליגנציה.'
בסיום ההתייעצות נתקבלה שורה של החלטות ובין היתר:
- להפעיל את הסופרים היהודים של ליטא הסובייטית ולגייסם על מנת שיעמידו את עצמם ואת יצירתם בשירות הבנייה הסוציאליסטית.
- לכונן שיתוף פעולה מתמיד והדוק במישור היצירתי והחברתי עם הסופרים הליטאים וזאת על ידי:
1. תרגום יצירותיהם של סופרי שפות אחרות ליידיש ושל סופרי יידיש לשפות של לאומי ברית המועצות.
2. עריכת הופעות משותפות והתייעצויות במישור היצירתי.

- לחייב את הסופרים לרכוש השכלה מרקסיסטית-לניניסטית ולשם כך להקים חוגים מתאימים.
- להקים על יד איגוד הסופרים של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית את 'התאחדות הסופרים היהודים בליטא הסובייטית'.
- לבחור מזכירות בת 5 חברים ו-2 מועמדים (שמתוכם ימונה מזכיר קבוע) וכן ועדת ביקורת בת 3 חברים.
- כן הועלתה דרישה להוציא לאור ירחון ספרותי-פוליטי בשם 'סאוועטישע בלעטער' והובעה תודה 'למפלגה הקומוניסטית ולממשלה הסובייטית שאפשרו את הפריחה של כוחות היצירה בארץ לטובת המוני העם העובד ולטובת התרבות היהודית-הסובייטית.^'35

על אף שבמהלך המפגש בלטו הבדלים ניכרים בין אותם סופרים ש'כבר השתלבו בתפקיד המכובד של סופר סובייטי,' לבין 'החלק האחר שעדיין עומד ברגל אחת בחוגי התרבות האזרחית-הבורגנית הגרועה,' רוב המשתתפים היו מאוחדים בתקווה שמכלול ההחלטות 'יתורגם מהר ככל האפשר למעשים,' ובעיקר אלה הנוגעות להוצאת כתב-עת ופרסום יצירות ביידיש³⁶. אולם פרט לקיום ישיבה משותפת אחת של מזכירות ועדת הביקורת, לא הספיקו לבצע אף אחת מההחלטות הללו, שכן פחות מארבעה שבועות לאחר מכן, ב- 22 ביוני 1941, פרצה המלחמה והשלטון הסובייטי בליטא התמוטט תוך ימים אחדים.

קומוניקציה ואינדוקטרינציה סובייטית יהודית

הודות למעמדם המיוחד של הסופרים ולתפקיד החשוב שאמורים היו למלא במהלך האינדוקטרינציה של ערכי המשטר החדש, זכו הם, יותר מכל קבוצה אחרת בציבור היהודי שבאזורים המסופחים (אולי פרט לאנשי התיאטרון והעיתונות), לקומוניקציה מקיפה ואינטנסיבית עם אישים יהודים סובייטים נודעים - במישור התרבותי - בעיקר סופרי היידיש.

הדבר החל סמוך לאחר כניסת הצבא האדום לאזורים המסופחים, והתבטא בביקורים של אישים מצמרת הספרות היהודית במינסק, קייב ומוסקבה. אחריהם הגיעו משלחות יותר רחבות.

מרשימה ביותר מבחינת כמותה והרכבה הייתה משלחת של אנשי-עט ורוח יהודים ממוסקבה, שיצאה ב- 14 בפברואר 1940 להיפגש עם ציבור הסופרים היהודים בביאליסטוק. כעילה לביקור זה שימשו הבחירות ההולכות וקרבות למוסדות העליונים באזורי פולין המזרחית. לא בכדי התעכבה המשלחת במינסק, בירת ביילורוסיה, ושמעה מפי מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, פאנטליימון פונומארנקו, את פנייתו 'לקחת חלק פעיל בהכנות לביצוע הבחירות של הצירים לסובייטים העליונים של ברית המועצות ושל הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הביילורוסית.'³⁷ המשלחת כללה אחד עשר סופרים: פ. מארקיש, ל. קוויטקו, ש. האלקין, י. דוברושין, פרופ' מ. נוסינוב, א. קושנירוב, ש. ראסין, ב. אולבסקי, ב. אירשאנסקי, ש. גודינר, א. גורדון. עמם גם באו מנהל הוצאת הספרים 'דער עמעס' במוסקבה, לייב סטרונגין, ומזכיר הסקציה היהודית ליד אגודת הסופרים של ביילורוסיה, הירש קאמנייצקי.

הרש סמוליאר, שכיהן אותו זמן כמזכיר האחראי על אגודת הסופרים בביאליסטוק, מתאר בזיכרונותיו את התכונה בקרב הסופרים המקומיים לקראת בואם של עמיתיהם מברית המועצות:

קודם בואם של הסופרים פנינו בשם אגודת הסופרים אל הרשויות העירוניות בעניין קבלת פנים חגיגית להם. תשובה בעתה כרגיל לא קיבלנו. נראה שתחילה התקשרו ושאלו במינסק, ולאחר מכן המליצו לנו שנועיד מתוכנו משלחת כדי להקבילם. ובכן, שלושתנו - בר מארק, בינם הלר ואנוכי - הקבלנו ב- 16 בפברואר את פניה של המשלחת הגדולה מחשובי סופרי יידיש הסובייטים38.

במאמר ברכה מעל דפי ה'ביאליסטאקער שטערן' המקומי, הביע סמוליאר את המשאלה ש'הסופרים מהאזורים המערביים של ביילורוסיה, שהשתחררו מהמועקה הקפיטליסטית, יוכלו עתה ללמוד מפי הסופרים הסובייטים, שהם גם לוחמים ובונים ומעצבים את הכרתו של העם.^'39 נימה זו גם באה לידי ביטוי בדבריהם של הסופרים האורחים בנשף חגיגי שנערך לכבודם באולם התיאטרון של ביאליסטוק בנוכחותם של פונקציונרים בכירים של המפלגה הקומוניסטית, ובראשם המזכיר המחוזי גריגורי גרשמאן (הרשמאן).

ראשון הנואמים, הפרופסור נוסינוב, תיאר את קורותיהם של יהודי ברית המועצות במשך עשרים ושתיים שנות המשטר הסובייטי, ועמד על התהליכים ששינו את עצם המבנה של האוכלוסייה היהודית כשחנוונים מאתמול הפכו לאיכרים של קולחוז⁴⁰. 'כמובן שלא כל התהליכים התנהלו כל כך בקלות; היו קשיים רבים, הן חיצוניים כלכליים, והן פנימיים-פסיכולוגיים, שעליהם היה צורך להתגבר. הקשיים הללו השתקפו בספרות היהודית-הסובייטית, שקיבלה את מורשתה מהקלסיקאים מנדלי, שלום עליכם ופרץ.' להמחשת הדברים הקריא נוסינוב קטעים מיצירות פרץ מארקיש וסופרים אחרים, בהן מתוארת השתלבותם ההדרגתית של המוני היהודים במציאות הסובייטית.

אחריו נשא נאום נלהב המשורר פרץ מארקיש. בין היתר ציין ש'העם היהודי המשוחרר בברית המועצות דוחה בתוקף את הלכלוך והעלבונות שהוטחו בו.' בסוף הנאום נסחף הקהל בתשואות ומחיאות כפיים סוערות לכבוד 'השלטון הסובייטי, המפלגה והחבר סטלין.'
הסופרים והמשוררים קושנירוב, קוויטקו, האלקין, ראסין וגודינר קראו קטעים מיצירותיהם.
הנשף הסתיים בדברי נעילה של הסופר יחזקאל דוברושין, שקרא לנאספים להבטיח את ניצחון גוש הקומוניסטים והבלתי-מפלגתיים בבחירות לסובייטים העליונים של ברית המועצות והרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הביילורוסית.

שמץ מהתרשמותו של אותו דוברושין בא לידי ביטוי במכתב שכתב לידידו הסופר נחמן מייזל בארצות הברית, והנה קטע ממנו:

אני ועוד חבורת סופרים (מארקיש, האלקין, קוויטקו, קושנירוב, נוסינוב) נסענו לביילורוסיה המערבית. בילינו שבועיים במינסק ובביאליסטוק וערכנו נשפים גדולים והתוודענו לסופרים הוורשאים. כולם (כמו המשורר רובינשטיין, המבקר מארק, זארומב, זאלבורג, לייזר, וואלף, אמיוט, הלר ועוד ועוד) ביקשו למסור לך פריסת-שלום. גם בלמברג (לבוב) קיימת קבוצה (קאציזנה, רחל קורן, בליץ, גרין, שנאפער ואחרים) - כך שספרותנו התעשרה באופן ניכר. הננו נוקטים אמצעים להקל על חייהם ולאפשר להם ליהנות מתנאי היצירה שלנו. זו חבורה ברוכת כשרונות. הם ראויים לתשומת לב ולכבוד. בביאליסטוק הם מתרכזים סביב העיתון 'ביאליסטאקער שטערן'. אנו מפרסמים עתה גיליון של 'סאוועטיש', בו משתתפת כבר הקבוצה מלמברג (מלבוב). בידנו גם צרור שירים מאת הדסה רובין.⁴¹ משוררת מחוננת זו הינה עבורנו פנים חדשות⁴².

במפגשים הרשמיים עם עמיתיהם בביאליסטוק, בלבוב ובמקומות אחרים שבאזורי המערב נקטו תכופות הסופרים האורחים מברית המועצות סגנון רשמי וזהיר מאוד. גם הסופרים המקומיים, ובמיוחד ראשי הדוברים שבקרבם, סיגלו לעצמם במשך זמן קצר יחסית נימת דברים דומה לזו של האורחים, והשתדלו בכל מיני צורות להוכיח את השתלבותם במציאות החדשה. במסיבה שנערכה בביאליסטוק לרגל יום השנה ה- 15 לייסוד כתב העת הספרותי 'שטערן' במינסק, ושאליה הגיעו במיוחד העורך ארנגרוס וחברי המערכת, ז. אקסלרוד, א. רזניק ואליה קאהאן, הכריז הסופר והמבקר ה. סמיליאר בשם הסופרים המקומיים ש'אנו כבר חשים את עצמנו כשותפים בפועל של "שטערן" וחייבים בכל מאודנו לפעול ביחד למען התפתחותו לעתיד.'⁴³

כמקובל באירועים אלה, הקריאו מיצירותיהם כמה אנשי-עט מקומיים וביניהם:
מ. בורשטיין, ב. הלר, ש. ז'ירמאן, י. רובינשטיין ופוקס.
אווירה דומה שררה גם בעת ביקורם של סופרים יהודים סובייטים במקומות אחרים. משהתארחו בקובנה שני הסופרים היהודים ז. אקסלרוד וא. קאהאן ממינסק, קוימה ביוזמת היומון 'דער עמעס' קבלת פנים חגיגית ורבת משתתפים בראשותו ובהנחייתו של העורך יוסף שוחט. הסופר דוד אומרו, שכיהן אותה שעה כעורך 'ווילנער עמעס' וכמנהל התיאטרון היהודי בווילנה, הציג בפני הקהל העצום את האורחים, סיפר על חייהם ויצירתם. גארון, עורך הדו-שבועון המקומי 'שטראלן', שבירך את האורחים, הפנה אליהם וכן גם לסופרי היידיש שבליטא את המשאלה:

'חזקו אותנו בדברכם הספרותי! שקפו ביצירותיכם את מאבקנו, דאגותינו היומיומיות וניצחונותינו - ואילו אנו נקרא את יצירותיכם. ^'44

שני האורחים הקריאו מיצירותיהם: קאהאן - כמה מסיפוריו, ואקסלרוד - שלושה משיריו. כמו כן דיבר אקסלרוד על חשיבותה של מורשת התרבות היהודית, כאוצר של כל העם היהודי, ודחה מכל וכול את הדעה הנפוצה, שבברית המועצות פוסלים כל מה שנוצר לפני 1917. קודם שהחגיגה הסתיימה בהופעת שירי יידיש מפי להקת 'ייטעג' (יידישע טעאטער געזעלשאפט), בירך את האורחים בשם הסופרים היהודים בליטא המשורר יהושע לאצמאן והגיש לכל אחד מהם עותק של הקובץ 'בלעטער'.

כחודש לאחר מכן נערכה על ידי פורום מקומי, שכונה 'קבוצת הסופרים היהודים בקובנה המתרכזים סביב היומון "דער עמעס"', קבלת פנים למשורר היהודי-הסובייטי מוטל גרוביאן. בנוסף לקריאת שיריו העממיים-הליריים, הקדים האורח דברים ומסר רשמים על פגישותיו עם סופרים יהודים פליטים מפולין, וכן ציין את חשיבותן של יצירות קוויטקו, מארקיש, פפר וברגלסון, בהן הגיבור הוא היהודי הפשוט שנתלש מתוך המחנק שבעיירה והפך לפועל ולעובד יצרני במשק הסובייטי⁴⁵. שלושה מעמיתיו - המשוררים הירש אושרוביץ, יהושע לאצמאן ולאה רודניצקי - הקריאו לכבוד האורח כמה משיריהם. המבקר הספרותי שלמה בייליס (שאותה שעה היה חבר במערכת 'ווילנער עמעס'), השמיע הרצאה מקיפה על מהותו של הזמר העממי. המסיבה נפתחה וננעלה בדברי ברכה של עורך 'דער עמעס', יוסל שוחט.

קומץ הסופרים היהודיים בלטביה זכה רק למעט מאוד ביקורים של עמיתיהם מברית המועצות. אחד מאלה היה בר אורשאנסקי, שבהיותו בריגה סמוך לפרוץ המלחמה, ביוני 1941ערך ביקור נימוסין והיכרות עם כמה מאנשי העט המקומיים במערכת כתב העת 'אופבוי'. כן נערכה לו קבלת פנים חגיגית (כ'לסופר הסובייטי היהודי הראשון שביקר בלאטביה') - בתיאטרון היהודי בריגה⁴⁶.

כמה מבין הסופרים מהאזורים המסופחים, ובעיקר ממערב ביילורוסיה וממערב אוקראינה, זכו לקרוא את יצירותיהם בפני ציבור יהודי בברית המועצות. הדבר התאפשר בעת שמשלחות מצומצמות של סופרי ביאליסטוק ולבוב הוזמנו להתארח אצל עמיתיהם הסובייטים. כך למשל ביקרו באפריל 1941, במוסקבה, א. קגנובסקי, ש. ברלינסקי, י. טקרוטני, ול. וולף, והשתתפו שם במפגש שנערך ב'בית הסופר' בין אישי הספרות והתרבות המקומיים לבין חברי המערכות של 'אקטיאבער' ו'שטערן' ממינסק⁴⁷. שניים מהם (ברלינסקי ואקרוטני) לקחו חלק בהתייעצות 'על שורה של בעיות אקטואליות של התרבות הסובייטית-יהודית'^.48

בסמוך לכך התארחו במוסקבה א. קאציזנה, רחל קורן, בר שנאפער וה. ובר מלבוב. ב'בית הסופר' נערך לכבודם נשף ספרותי בו השתתף גם המשורר הביאליסטוקאי, י. רובינשטיין, ששהה גם הוא אותו זמן במוסקבה.
האורחים שהתקבלו בדברי ברכה על ידי ראשי הסופרים במוסקבה, פרץ מארקיש ודוד ברגלסון, הקריאו מיצירותיהם ו'זכו לתשואות הקהל הרב שהצטופף באולם.'⁴⁹ בנשף גם הופיע הזמר ממערב ביילורוסיה, משה קוסוויצקי (לשעבר החזן הראשי בבית הכנסת הגדול בוורשה).

בהיותם במוסקבה, חתמו הסופרים האורחים חוזה עם בית ההוצאה היהודי 'דער עמעס' על הוצאת ספרים של מחברים יהודים ממערב אוקראינה⁵⁰.' המארחים גם אפשרו לאורחיהם שהייה בת שבועות אחדים ב'בית מרגוע' על יד מוסקבה. מנהל התיאטרון היהודי במוסקבה, ש. מיכואלס, הזמינם כאורחי כבוד לחזות בהצגה 'מאסאעס בעניאמין האשלישי' (מסעות בנימין השלישי), בה גילם את התפקיד של סנדרל. קבוצה אחרת מלבוב התארחה בבית הסופר של קייב, שם נערכה להם מסיבת קבלת פנים על ידי אנשי-העט המקומיים, ובראשם דוד הופשטיין. המשוררים הלבובאים ב. בומזה וי. אשנדורף הקריאו משיריהם, והסופר ישעיה פרלה הקריא קטע מיצירתו 'יידן פון א גאנץ יאר' (יהודים של כל ימות השנה).⁵¹

כאשר הוקם בינואר 1941 במוסקבה, בראשותו של מזכיר איגוד הסופרים הסובייטים, אלכסנדר פאדאייב, ועד כללי ארצי לעריכת חגיגות בכל רחבי ברית המועצות לציון 90 שנה להולדתו של י.ל. פרץ, נכללו בתוכו בין היתר: א. קאציזנה, ש. פרל והבמאית אידה קאמינסקה (מלבוב), מ. ברודרזון, י. רובינשטיין והבמאי מ ורבסקי (מביאליסטוק )⁵². מזכירות הוועדה פנתה לאגודות הסופרים המקומיות בריגה, בקובנה, בווילנה ובצ'רנוביץ להצטרף למבצע⁵³.'

על אף התשבחות והחוויות הנעימות שהוענקו לחלק מהסופרים היהודים המקומיים במפגשים השונים עם הסופרים-האורחים, בסופו של דבר נותרו הללו, ולא כל שכן האחרים, בודדים במאבקם היומיומי ובהתמודדות הקשה עם בעיותיהם הספציפיות. יתר על כן, ניתן אפילו לקבוע שהציפיות האופטימיות שקיננו בליבותיהם של אנשי העט היהודיים לאפשרויות סבירות של יצירה ופרסום לא התגשמו, אלא בצורה מזערית ביותר. מכל מקום, רק בודדים מתוך 150- 200 הסופרים והמשוררים היהודים, שגרו או שהו באזורים המסופחים בשנים 1939- 1941, הצליחו להתפרנס מכתיבתם. זאת ניתן ללמוד בצורה ברורה ביותר גם מהנתונים על היבול הספרותי שלהם שהתפרסם באותן שנים, והסתכם ב- 16 ספרים בלבד, מהם עשרה במערב ביילורוסיה, ארבעה במערב אוקראינה ושניים בליטא. מספרים אלה מדברים בעד עצמם ואינם מצריכים פירוש.

הערות:

מאמר זה הינו חלק ממחקר רחב-יריעה שעניינו מצבם של היהודים באזורי מזרח אירופה שסופחו לברית המועצות בשנים 1941-1939. מחקר זה התבצע במכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, וממצאיו העיקריים התפרסמו בספרי: תקופה בסוגריים, ירושלים-תל אביב 1988.

1. ב. מארק, 'די בויער פון דער סאוועטישער יידישער ליטעראטור', ביאליסטאקער שטערן, 15
בפברואר 1940.
2. משה גראסמאן, אין פארכישופטן לאנד פון לעגענדארן דזשוגאשווילי, פאריס 1949 (להלן:
גרוסמן), עמ' 29.
3. מבין הסופרים הפליטים ידועים השמות הבאים: ברוך אוליצקי, יוסף אוקרוטני, מרדכי אוליי, זישה בוגיש, מיכאל בורשטיין, משה בינצקי, שלמה ברלינסקי, משה גרוסמאן, שמואל דראייר, יחיאל הופר, פרל האלטר, מאיר האלפרן, בינם הלר, לייזר וולף, י.מ. וייסנברג, ש. וולמאן, משה וואלדמאן, אברהם זאק, צ. זאקאליק, שמואל זארומב, משה זאלבורג, שלום ז'ירמאן, ישראל פראנק, מלך טשמני, יצחק יונאסוביץ, פנחס כץ, לייב מורגנטוי, דוד מיצמאכר, ברל מארק, דוד ספארד, הרש סמוליאר, חיים סמיאטיצקי, בנימין אליס, ישראל אמיוט, מ. פומראנץ, ליאו פינקלשטיין, חיים לייב פוקס, ישראל פטושקין, אפרים קאגאנובסקי, משה קנאפהייס, בר קוטשר, שמרל קאצ'רגינסקי, נחמן ראפ, מארק ראקובסקי, יוסף רובינשטיין.
(מהם עברו ב1941- לווילנה: סמיאטיצקי, ז'ירמאן, קאצ'רגינסקי, דראייר, בורשטיין). כמו כן נמצא בביאליסטוק מספר לא גדול של סופרים מקומיים וביניהם: שלמה בורשטיין ויעקב גורדון.
4. שיינע-מרים בראדערזאן, מיין ליידנס-וועג מיס משה בראדערזאן, בואנוס איירס 1960 (להלן:ברודרזון), עמ' 18.
5. לפי מקור נוסף, מונה בוגיש לקומיסר לענייני תרבות בעיריית ביאליסטוק הודות לעובדה שגר בעיר זו עוד קודם לכן. כממלא מקום בבית-הסופר שימש הסופר משה גרוסמאן, שהוזכר לעיל. כמו כן מילא תפקיד חשוב בבית הסופר המו"ל הוורשאי, מארק קראקובסקי. מ. צאנין, גרענעצן ביז צום הימל, תל אביב תש"ל (להלן: צאנין), עמ' 43.
6. ברודרזון, עמ' 20.
7. אברהם זאק, קנעכט זיינען מיר געווען, בואנוס איירס 1956 (להלן: זאק), עמ' 22-21.
8. שם, עמ' 64.
9. גרוסמן, עמ' 61. לפי מקור זה נצטוו או 'התנדבו' לצאת מביאליסטוק הסופרים הבאים: ש.
וולמאן, ש. זארומב, צינמון, דאן, מאיר האלפרן, פוליווא, וכן גם לייזר וולף. יש לציין שזה האחרון דווקא היה מקובל בממסד, ויצירותיו פורסמו בכתבי עת ואף בספר מיוחד. נראה שהגזירה הזו בוצעה לאחר שבקרב הסופרים נערך מיון לפי הקטגוריות הבאות: א. סופרים
קומוניסטים ואוהדים, או כפי שכונו במינוח סובייטי 'מתלווים' ('פאפוטשיקי') הראויים להשתייך לאגודת הסופרים; ב. מועמדים לקטגוריה א; ג. סופרים ה'חייבים לעבור לפרנסות אחרות'. ראה: ברודרזון, עמ' 30.
10. עוד לפני כן הגיע ממינסק מרניק, שליח מיוחד מה'ליטפונד' (קרן הסופרים) הביילורוסי, כדי להקים את אגודת הסופרים ובו בזמן גם לטפל בסופרים הפליטים שבאו לביאליסטוק. לפי גרסה אחת, הוא 'עשה הרבה רוח' והסתפק 'ביצירת רושם שמתעניינים בסופרים חסרי הבית.' למעשה הטיפול בהם לא נעשה ביסודיות, והעזרה לרובם לא הייתה קונסטרוקטיבית. ראה: זאק, עמ' 25.
11. דוד ספארד, מיט זיך און מיט אנדערע, ירושלים תשמ"ד (להלן: ספארד), עמ' 110. פרטים נוספים על ההרצאות והדיונים לאחר מכן, ראה: 'שעפערישע שרייבער קאנפערענצ אינ מינסק', אופבוי, גיליון 8, אפריל 1941, עמ' 13.
12. לפי שמועות שרווחו בביאליסטוק, פרצה על רקע זה מחלוקת חריפה בין המשורר היהודי ממינסק, זליג אקסלרוד, לבין מזכיר המפלגה באזור ביאליסטוק, גריגורי גרשמאן. לפי שמועות אלה החל אקסלרוד בצעדים להקמת מסגרת נפרדת של אנשי-עט יהודים מביאליסטוק, בתוך הסניף של אגודת הסופרים הביילורוסית שבביאליסטוק, וכבר נערכו בעניין זה כמה אסיפות. כשנודע הדבר לגרשמאן זימן אליו את אקסלרוד, 'עלב בו והאשימו בלאומנות יהודית.' ברודרזון, עמ' 28.
13. שם, עמ' 31-30.
14. הסופר מ. ברודרזון התלונן בשעתו באוזני אישתו על תופעה זו ב'בית הסופר': 'המצב שם גובל ממש בסכנת נפשות. מאיימים ומלשינים בקול רם. ללא בושה מסתובב לו שם הברנש ש. לאסטיק המדבר בלשונו של הגיבור מ"האיש בנרתיק" מאת צ'כוב: "האומנם רצונכם להפך לסופרים סובייטים? נראה מה יגידו על כך השלטונות".' ותוך כך הוקיע את כל אחד מהנוכחים על חטאיו הבורגניים. רובם הגדול של הסופרים האמיתיים והישרים התהלכו, על כן, מדוכאים ומיואשים.' ברודרזון, עמ' 21.
15. זאק, עמ' 63.
16. הדים מתקרית זו ניתן למצוא ביצירותיהם ובזיכרונותיהם של רבים מהנוכחים באותה אסיפה. ראה למשל: יוסף רובינשטיין, מגילת רוסלאנד, ניו יורק 1960, עמ' 23; והשווה גם: 'האחד מתחיל להלשין ואיציק פפר עושה לו "שווארצן שאבעס" (שבת שחורה) כך שבפרהסיה לא חזרו יותר על דברים כאלה.' ספארד, עמ' 102.
17. זאק, עמ' 64.
18. ספארד, עמ' 105.
19. פרטים על הסופרים שנמצאו בלבוב נלקחו מן המקורות הבאים: 'דאס יידישע קולטור לעבן אין פוילן', ספר השנה - יארבוך פון דער וועלט פון פוילישע יידן, ב, תל-אביב 1967. עמ' 159-157; אנציקלופדיה של גלויות, לבוב, תל-אביב-ירושלים 1956, עמ' 753, 767-765; טאניא פוקס, א וואנדערונג איבער אקופירטע געביטן, בואנוס איירס 1947 (להלן: פוקס), עמ' 106-38; לוואווסקי,'אופבלי פוג יידישער קולטור אין מיירעוו-אוקראינע', אופבוי, גיליון 7, אפריל 1941, עמ' 17.
20. ביאליסטאקער שטערן, 6 בפברואר 1941.
21. פוקס, עמ' 52, 61.
22. שם, עמ' 52-51; ביאליסטאקער שטערן, 6 בפברואר 1941.
23. פוקס, עמ' 71-70.
24. מ. שימעל, 'זאלבעפיר', סאוועטישע ליטעראטור, גיליון 3, מרס 1941, עמ' 39.
25. פוקס, עמ' 55. תוך כדי תיאור פרשה זו מתייחסת המחברת גם לפרשת אימבר ומציינת שמצער היה לראות שדווקא דוד קניגסברג עשה זאת לאימבר, שהרי זה האחרון סייע לו לפני המלחמה בעבודתו הספרותית.
26. שם, עמ' 69-68.
27. כך למשל הוסב בווילנה שם הרחוב ונגלובה לשלום עליכם, רחוב ארקליו - לגולדפאדן,
רחוב שוויצריה - לשימלביץ', רחוב פין - לפרץ ורחוב הגאון - לאנטוקולסקי. ראה דער עמעס, 21 במאי 1941, עמ' 5.
28. 'רעפובליקאנישער יויוול קאמיטעט צו פייערנ דעמ -90טנ געבוירנטאג פונ י.ל. פערעצ', שם,
19. באפריל 1941, עמ' 1.
29. בוועד הביצוע היו: י. שוחט, ד. אומרו, ה. אושרוביץ, נ. פרילוצקי, פ. צווירקה (Cvirka. P),
באלטושיס (J. Baltusis). שני האחרונים - סופרים ליטאים. שם.
30. על התכניות ראה: 'די פערעצ-פייערונגענ אינ דער ליטווישער ססר', שם, 23 באפריל 1941, עמ' 6. בין האירועים שיצאו לפועל בסמוך לפרוץ המלחמה הייתה תערוכה במוסד ייוו"א, ראה: 'די פערעצ אויסשטעלונג', שם, 1 ביוני 1941. נשפים ספרותיים על נושא פרץ, ראה: 'פערעצ אקאדעמיעס', שם, 3 ביוני 1941, עמ' 2. העיתון 'דער עמעס' הקדיש שני עמודים במיוחד לנושא זה (ובתוכם שיר על פרץ מאת א. סוצקבר), שם, 5 באפריל 1941, עמ' 4-3. בשידורי היידיש ברדיו וילנה ב-20 במאי 1941 הקריא א. סוצקבר שיר על פרץ והמבקר ש. בייליס הרצה על 'פרץ כפי שאנו רואים אותו'. ראה המדור 'יידישע אוידיציעס אין ווילנער ראדיא', (להלן: אוידיציעס), שם, 20 כמאי 1941 עמ' 5.
31. כך למשל במסגרת התכנית לכבוד האחד במאי הקריאו מיצירותיהם ח. גראדה, ש. ז'ירמאן, מ. לוין, א. סוצקבר ולאה רודניצקי. ראה: אוידיציעס, דער עמעס, 23 באפריל 1941, עמ' 6. בשידורי יידיש ב-6 ביוני 1941, כשבועיים לפני המלחמה, הופיעו לפני המיקרופון המשוררים הווילנאים הירש גליק, שלום ז'ירמאן וחיים סמיאטיצקי (שני האחרונים שהו לפני כן מספר חודשים בביאליסטוק), שם, 4 ביוני 1941, עמ' 5. באחת מההשתתפויות הנדירות של סופרי יידיש מקובנה בשידורי הרדיו הופיע א. שמרקוביץ בשיר 'אפן קייווער פון די פיר געפאלענע', שפורסם גם בדער עמעם, 3 בינואר 1941, עמ' 4.
32. כך למשל הוזמנו סופרים להשתתף בנשף ספרותי שנערך על ידי הספריה היהודית ע"ש רפאל צ'ארני במועדון של אגודת הסבלים היהודיים בקובנה. במהלך הנשף הקריאו מיצירותיהם: ישראל קפלן - סיפור בשם 'סאנקע', על סבלם של היהודים העניים במלחמת העולם הראשונה; אליעזר היימאן - סיפור מחיי האיכרים בשם 'דערנער' (קוצים); מאיר ילין
- סיפור בשם 'דער שפרונג פוג בריק', המתאר את תלאות המובטלים במשטר הקפיטליסטי; איציק שמרקוביץ - השיר 'כ'וועל גיינ צו די בערג'; יהושע לאצמאן - השירים 'א דעמב' ו'מיין זיידע'; ראובן צורפאס - השיר 'דאס קעצל'. ראה: יאשא פעלער, 'ליטערארישער אוונט אינ טשארני זאל', דער עמעס, 2 באפריל 1941, עמ' 3.
33. יאנקל יאסאדע, 'אקטיוויזירנ דעם יידיש שרייבער', שם, 20 במאי 1941, עמ' 3.
34. ראה: יאנקל יאסאדע, 'צו נייע שעפערישע אופטוענ פארנ אויפבוי פונ סאציאליזם - די ערשטע באראטונג פונ די יידישע שרייבער אין לססר', שם, 27 במאי 1941, עמ' 3.
35. 'רעזאלוציע פונ דער באראטונג פוג די יידישע שרייבער פונ לססר', שם. והשווה - יאנקל
יאסאדע, 'דער ערשטער צוזאמענקומ פונ די יידישע שרייבער פונ לססר', שטראלן, גיליון 85(20) (31 במאי 1941), עמ' 20.
36. לפי הגדרתו של הסופר משה לוין מתוך סיכומי הערכותיהם של המשתתפים במפגש הסופרים: 'די שרייבער וועגנ דעם צוזאמענקום', שם.
37. 'אופנאמע פון די מאסקווער יידישע שרייבער אין צק קפ(ב), פון ווייסרוסלאנד', ביאליסטאקער שטערן, 18 בפברואר 1940, עמ' 3; והשווה גם 'בריגאדע פון מאסקווער יידישע שרייבער אין ביאליסטאק', שם.
38. ה. סמולאר, 'החיים היהודיים במערב ביילורוסיה הסובייטית 1939 -1941', שבות, 4 (1976), עמ' 133.
39. ה. סמאליאר, 'זייט געגריסט', ביאליסטאקער שטערן, 18 בפברואר 1940, עמ' 3. באותו גיליון פרסם המבקר ברל מארק מאמר הערכה על יצירותיהם של הסופרים האורחים, תחת הכותרת 'די בויער פון דער סאוועטישער ליטעראטור'. כן הובאו בגיליון זה שירים מאת פ. מארקיש, ל. קוויטקו, ש. האלקין, וכן צילומים של חברי המשלחת.
40. תוכן הנאומים וכן הציטוטים לפי: מ.פ., 'די באגעגעניש מיס די מאסקווער יידישע סאוועטישע שרייבער', שם, עמ' 3.
41. האדאסע רובין, 'כ' פאריכט דיינ ארבעטס-קלייד', סאוועטיש ליטעראטור, גיליון 3, מרס 1941, עמ' 105.
42. 'א גרוס פון די סאוועטישע יידישע שרייבער', מתוך מכתב של יחזקאל דוברושין במוסקבה אל נחמן מייזל בארצות הברית, יידישע קולטור, גיליון 4, אפריל 1941, עמ' 54.
43. 'דער אוונט לעקאוועד דעמ -15יאריקן יוביליי פונעם זשורנאל שטערן', ביאליסטאקער
שטערן, 15 ביוני 1940, עמ' 3.
44. הפרטים המובאים בזה ולהלן על החגיגה מתוך הכתבה של יעקל יוד (הוא יוסאדה), אימפאזאנטר ליטערארישער אוונט לעקאוועד די מינסקער שרייבער ז. אקסעלראד און עליע קאהאנ', דער עמעס, 22 בפברואר 1941, ע' 4-5.
45.לפי כתבתו של יאשא פעלער; 'גרויסער ליטעריאטור אוונט אינ קאוונע לעקאוועד דעמ דיכטער גרוביאנ' שם, 13 במארס 1941, ע' 6.במסגרת הכתבה מפורטים חברי הקבוצה כדלקמן: הירש אושורוביץ, יעקב גוטחיב, חיים ילין, יאנקל יוסאדה, מאיר ילין, יהושע לנצמן, אליעזר היימאן, ד.ו. מאירוביץ, ישראל קפלן, ג. קוניסקי, לאה רודניצקי, י. ריווין,מרקוביץ.
46. פרטים על המפגשים עימו ראה: "יידיש סאוועטישער שרייבער ב.מ. אורשאנסקי אינ ריגע'. אופבוי, גיליון 11 יוני 1941, ע' 23.
47. 'א באגעגעניש פונ מאסקוור שרייבער-אקטיוו מיט די רעדאקציעס פונ מינסקער אקטיאבער אונ שטערענ' שם, גיליון 9 מאי 1941, ע'13.
48. גאלדע פארדעס, 'באראטונג אינ פארלטנג עמעס' מתוך המדור קולטור נייס', דער עיעמס,22 באפריל, 1941, עמ' 3.
49.'לוואווער יידישע שרייבער אינ מאסקווע', מתוך המדור קוטור כראניק', אופבוי, גיליון 7, אפריל 1941, עמ' 17.
50. גאלדע פארדעס, 'שעפערישער זואמענקומ פונ די מאסקווער אונ לוואווער שרייבער', דער עמעס, 12 במארס 1941, עמ' 4.
52. גאלדע פראדעס, 'געשאפן אן אלפארבאנדישן קאמיטעט צו פייערן דעם -90טן געבוירנטאג פון י.ל. פערעצ', דער עמעס, 29 בינואר 1941, עמ' 3.
53. 'צוגרייטונגענ צו די פערעצ-פייערונגען', אופבוי, גיליון 3, ינואר 1941, עמ' 99. ראה גם: הערות 28, 29, 30 לעיל.

---