אמרתי לו, שאני חושב כי אין הוא מספיק מעודכן בבעיה זאת; לא מתוך פחד אני לא הולך לצנוח, אלא משום שאני יודע שהלאטבי הראשון, גם אם הוא קומוניסט, ירצח אותי, כיוון שאני יהודי.

כל חיי שהיתי בעיר, ולא ידעתי להבדיל בין אורן לבין ליבנה. עם היותי פרטיזן למדתי כמו חיה להבחין בעקבות על פני ביצות, על פני דשא, להבחין בטיב קולות ממרחקים, להתפתל כמו נחש ולרוץ כצבי.

לוחמי קאסל הפילו את החיילים הגרמנים אחד אחר השני, ועם זאת ניתן להם, לפרטיזנים, לחמוק ולהופיע בעורפו של האויב. בקרב זה נפלו גרמנים רבים, אך מהפרטיזנים לא נפל איש. הגרמנים שעלו בכמותם על הפרטיזנים המעטים, ברחו בריחה מחפירה. המבצע הוצא אל הפועל במומחיות, וסיפורו ייכנס לדברי ימיו של המאבק הפרטיזני שלנו כדוגמה לאומץ-לב בלתי-רגיל ולתמרון טכסיסי מצוין.

כשהסתכלת בהליכותיו בשעת קרב יכולת לדמות כי לוחם מבטן ומלידה לפניך, חייל מחושל ומחוסן, אשר כל חייו עברו בהתנגשויות דמים... בשעת מבצעים מסוכנים ביותר אפשר היה לראות את גופו הרם, אשר התבלט גם בינינו הלאטישים, הנודעים בקומתם הגבוהה. הוא היה תמיד בשורות הראשונות. מעולם לא נרתע מפני כדורים, דבר שהקנה לו פופולאריות ואהבה מצד הפרטיזנים. הודות לקולו הערב ועליזותו עלה בידו גם ליצור יחסים טובים עם צעירי הכפריים, שהפכו לספקי ידיעות לפרטיזנים. עד סוף המלחמה הוענקו לבלום 'אות מסדר מלחמת המולדת' (דרגה א'), 'עיטור הפרטיזנים' (דרגה א) ועיטור בעד ניצחון על גרמניה'.

צעירונת שברירית זו הייתה מסתגלת בעקשנות בלתי-רגילה לתנאים הקשים של הפרטיזנים ולמאבקיהם. ראיתיה תכופות בעת קרב. זו הייתה נערה אמיצת-לב. קרת מזג וקשת עורף. הין הייתה מוציאה את הפצועים מתוך האש ממש, והרבה פרטיזנים אסירי-תודה לה כי נשארו בחיים.

נזכר אני כי בעיצומו של קרב אחד נשתתקה מכונת-הירייה שלנו, בה תלינו תקוות רבות. זינה הביעה את נכונותה לבחון את סיבת הדבר. בקושי רב הגיעה אל מכונת-הירייה. נתברר שהמקלען נפצע קשה. היא חבשה את הפצוע, שכבה ליד מכונת-הירייה וחידשה את האש אל עבר האויב, עד שהגיעה משמרת חדשה. כזאת הייתה 'האחות זינה' בקרב. בשעות רגיעה הייתה יוזמת כל מיני פעולות בידור.

היינו בחורים צעירים... אף אחד מאתנו לא ידע מה זה רובה, ומה זה להיות פרטיזן. מפונקים היינו, ובכל זאת החלטנו לברוח. השגנו קצת אקדחים (פאראבֶּלים). את הנשק קיבלנו מן ה'רוּסים הלבנים', אתם סחרנו דרך גדרות-התיל. היה עמנו קצת זהב וכסף, שהגרמנים לא הספיקו להוציא מאתנו, וזה עזר לנו כדי להשיג מצרכי מזון וגם אקדחים ורובים מועטים... באחד הלילות הצלחנו לחתוך את גדרי- התיל ואז, בפעם הראשונה בחיי, השתתפתי בהריגת גרמני... נכנסנו ליערות בדאוגאבפילס (Daugavpils), דווינסק (Dvinsk) ורזקנה... ידענו שביערות אלה מתארגנות קבוצות של פרטיזנים רוסיים, אשר נשארו כאן לאחר שהרוסים נסוגו. הקבוצה שלנו מנתה כ- 30 איש, 27 מהם יהודים. האוכלוסייה מסביב הייתה עוינת והגרמנים שלטו בכל הדרכים. לא היה לנו עם מי להדק קשרים ולקבל ידיעה כלשהי. בעצם לא ידענו אפילו מה עלינו לעשות. באחד הלילות שמענו פתאום קריאה ברוסית: 'ידיים למעלה'! מתוך היער יצאה קבוצת אנשים כולם מגודלי-זקן. הבינונו כי אלה הם רוסים, מיד שאלו אותנו - מי מאתנו המפקד. יצא לאטבי אחד והסביר להם שזו כל הקבוצה. רובם יהודים שהצליחו לברוח מהגטו ומוכנים להתחבר עם פרטיזנים ולמלא כל תפקיד שיוטל עליהם. הם אמרו לנו להוריד את המכנסיים כדי לבדוק אם אמנם יהודים אנחנו, ואחר-כך הכניסו אותנו למחלקה לשירותים משקיים.

קיבלנו 'שפשוף' והתארגנו לתנאים, כיהודים הייתה לנו תפיסה מהירה ואינטליגנציה טבעית. התחילו להתייחס אלינו באהדה מסוימת ולהכניס אותנו למחלקות קרביות - מבצעיות. ולא רק שהוכחנו את עצמנו; הדברים הגיעו לכך, שלמשימות הכי מסוכנות, בהן היו צריכים להיות בטוחים שאדם זה לא יערוק - לקחו דווקא יהודים.

אקולה - תלמיד ישיבה לשעבר, גבה קומה, רזה, עורו לבן ועדין. בהיותו סטודנט למשפטים וחבר הקורפורציה 'חשמוניאה' היה צנוע ונחבא אל הכלים. מעודו לא לקח חלק בהופעות ציבוריות וספורטיביות ונחשב כלא-יוצלח. אך כבר בימים הראשונים ביערות לאטגליה, הפתיע את כולנו בחוש התמצאות מפותח, רצון ברזל, פיקחות וזריזות בלתי משוערת וחיש-מהר תפס מקום מכובד בין חבריו לנשק.

באתי לפרטיזנים. היו מאה אנשים. היינו באוהלים. הם לא קיבלו אותי בסבר פנים יפות. הם לא האמינו לי, ואילו המפקד היה מחוץ למחנה... אני בכיתי. בא אלי ראש המטה ואמר לי: 'מה את בוכה? אני לא אומר לך שאת רעה או טובה. את לא עשית לנו טוב או רע, לכי לאכול ולישון'.,. אני הייתי כל-כך עייפה מהצרות של שלושה וחצי חודשים שהייתי פוחדת מהנאצים שימצאו אותי. שכבתי וישנתי 24 שעות. אחר-כך סיפרו לי כי בלילה, באשר שכבתי לישון, העמידו ליד האוהל שני שומרים. ניתנה להם פקודה, כי אם אצא בלילה (כל איש יכול לצאת...) עליהם לירות בי ולא לשאול אפילו 'לאן'. אבל היה לי מזל שלא רציתי שום דבר, רק לישון.

כאשר נכנסנו לאזור זה לא האמנתי פשוט למראה עיני. נסעו שם בכרכרות עם נשק, כאילו זו מדינה פרטיזנית. צירפו אותנו לגדוד פרטיזני של אנטונוב (Antonov) בבריגדה של שירוקי (Shiroky).

המשכנו לחפש פרטיזנים. ידענו שהם נמצאים אי-שם בביילורוסיה. הלכנו מכפר לכפר. נכנסנו לצועני. הוא שאל אותנו מי אנחנו, ועניתי לו שאנו יהודים ורוסים המחופשים פרטיזנים. הוא החל לצחוק, שכן לדבריו חונים גרמנים סמוך לכאן ואין לעבור. כנער חסר ניסיון, שאלתי: 'שמא אוכל להילחם בהם? ' מאחר והיו בידי רימונים ונאגאן (אקדח תופי) ראיתי את עצמי גיבור. ההוא הצטחק: 'מוטב תלונו אצלי הלילה ואני אוביל אתכם', וכך היה. הוא העביר אותנו לכפר אחר. באותו כפר שמעו על הצתה והבינו שזה מעשי ידיהם של פרטיזנים. אך מי הם והיכן הם נמצאים - לא ידעו. נכנסנו לכפר זה ואמרנו שאני יהודי והם שני שבויי מלחמה ואנו מחופשים פרטיזנים. אותו זמן אבד אחד מאתנו ונותרנו שניים בלבד. ראינו שהנה הגיעו באמת פרטיזנים. דבר ראשון ששאלו - אם יש בידי נשק. הראיתי להם את הנאגאן. מכיוון שכך ניתן יהיה לקבלנו לפלוגה. מכפר זה הגענו ליערות קאזיאן (Kazyan) לבריגדה של אנטונוב.

התחילו להאיר אותנו ברקטות, הייתה פקודה להתפזר כל אחד למקום שהוא יכול... אני נשארתי. לאחר רגע לא ראיתי אף פרטיזן. כולם מיהרו להסתלק... הלכתי עוד מעט, זה היה ביער והיה שלג ונפלתי לבור עד הצוואר. התחלתי לצעוק: 'חברים חברים'... אבל איש לא שמע את קולי. חשבתי שאמות כאן מוות לא יפה.

הייתי בא לאשה רוסיה, אשר עזרה לי הרבה מאוד. נתנה לי אוכל וכל שהייתי צריך. שאלתי אותה פעם, אם היא יכולה לעזור לי לעבור את הקווים או להתחבר לפרטיזנים.

הפרטיזנים פעלו אז בחלק המזרחי של לאטביה בלטגאליה והיא אמרה, שהיא בין כך וכך צריכה להיות שם לבקר קרובים. ואם תהיה שם תגיד לי מה לעשות. ואומנם, כעבור חודש חזרה האשה ולפי דבריה אין הפרטיזנים מוציאים יהודים מהגטו. אם ימצאו אותי, או כל יהודי אחר שיש לו נשק, יקבלו אותנו, אבל להוציא אותנו משם או לעזור לנו להימלט - אין זה בא בחשבון.

ביוני או בתחילת יולי (1944) הובלו כל היהודים מהחוף הקורלאנדי בשורה ארוכה לאחד הנמלים בים הבלטי. השמועות אמרו שיושיבו אותנו על גבי ספינות-משא ויטביעו את כולנו... החלטנו: אנו נברח. פעמיים נתפסנו והוכינו מכות רצח... דובר אז שביערות נמצאים פרטיזנים, אך מי הם לא ידענו דבר. קורלאנדיה הייתה אז פינה מבודדת - מצד אחד הים הבלטי ומצד שני מאוגפת על-ידי צבא סובייטי.

מתחילה ההתמודדות לחיים ולמוות. אנו פועלים באגרופים, באבנים בדליים. הם - בקתות הרובים, עד שאחד מהם מקבל מכת אבן בראשו והוא צונח. לייבל יעקבסון חוטף מידיו את הרובה ובאותו רגע מצליח הגרמני השני לברוח. הוא מתרחק כמה מאות צעדים ומתחיל לירות. יעקבסון עונה לו ברובה 'שלנו' עד שכל הכדורים אוזלים. ההוא נמלט. יעקבסון ממהר להנחית מכות אחרונות בקת הרובה באיש הס"ס. מבלי לשכוח את חבילותינו אנו דוהרים עתה ליער הקרוב...

כך החלו חיי היער בפעם השנייה. אוכל יש לנו כדי שבועיים - חמש ככרות לחם, קצת חמאה ובשר מעושן... תחילה מחליטים אנו להישאר בעבי היער ולהמתין עד שהסכנה תחלוף - עד שהגרמנים ייסוגו והרוסים ייכנסו... אנו כבר אוכלים רק פעמיים ביום, מנות-לחם מוקטנות ובכלל - כמה זמן אפשר לשכב ביער, לא לעשות כלום ולא לתכנן משהו?

מדי לילה הייתי יוצא אל בור המים מול הגורן להתרחץ ולשתות לרוויה. כל לילה שלישי הייתי מתגנב אל גינת הירק ונוטל עמי פולים, מלפפונים ועגבניות... גרעיני חיטה.

כזאבים שוחרי טרף ללא אמון אחד בשני היינו תחילה מתקרבים איש אל רעהו לרחרח מי הם הנקרים לך בדרך ומה טיבם. אחר-כך, משעמדו איש על טיב רעהו, היו הופכים להיות לידידים טובים. היו מתחלקים באוכל ובחומרי העישון. גם מפיהם שמעתי רבות על פרטיזנים שפועלים כפי הנראה אי-שם ביערות ז'ורי (Zhuri) העבותים, וכי אפשר למצוא אותם אם רק רוצים.

לך ישר עם השביל, ישר-ישר! אל חיטה שמאלה וימינה, שכן בצד שמאל נמצא בית אחוזה גדול, בו מתאכסנים גרמנים ואילו מצד ימין תסתבך בביצה... לך, אפוא, ישר כ-10 קילומטרים. שם מתחילים היערות העבותים של ז'ורי. עשרות קילומטרים תעבור ולא תמצא שם בית. באזור זה נמצאים כנראה הפרטיזנים; כבר תמצאם, תרחרח אותם... כעת מסתובבים אנשים רבים ביער... אך היה זהיר, כי לחיי אדם אין ערך כעת... חת שתיים הורגים בירייה וחסל... אל תיכנס בשיחות מיותרות. לבסוף מצוא תמצא את מי שאתה מחפש - שכן ביער נפגשים.

זה לא נבע מגבורתי האישית, אלא מתוך מניע להראות להם שיהודי אינו מפגר אחריהם. דבר זה לא מצא חן בעיניהם של כמה מה'שקצים', וכל פעם שיכלו לגלות בי איזה פגם וללעוג לי, עשו זאת. אמנם לא התייצבתי מולם, אך גם לא נכנעתי להם.

בלילות היו מתיישבים תנופות באיזה גורן, ובמה מעבירים את הזמן? בסיפורי בדיחה על יהודים: שהז'ידים הם פחדנים, ושהז'ידים פה ושהז'ידים שם; שהנה באו לקאזאחסטן והחלו לסחור ולקנות ומשום כך הכל התייקר שם, הכל נעלם. מלה טובה על יהודים לא שמעו!

צועני צעיר אחד קרא לי פעם בשם ז'ידובקה'! ואני התחלתי לבכות. נתנסיתי בכך רק פעם אחת... סיפרו למפקד שאני בוכה והוא ערך לצועני משפט. ואמר לו: 'איך אתה לא מתבייש? הלוא היא אחת שנשארה מכל המשפחה ומכל היהודים. אנחנו צריכים לעזור לה, להתייחס אליה באהדה ולא לגרום לה שהיא תבכה'. הוא דן אותו למאסר (המאסר היה בבית-מרחץ - 'באניה'. נוהג היה כי על שלוש עבירות דנים למאסר ועל העבירה הרביעית מוציאים להורג). היה לי חבל עליו, היה לי לב טוב. כשהשופטים אמרו לו שהוא מקבל 'באניה', קמתי מהמקום ואמרתי שאני סולחת לו: 'אני לא רוצה שתתנו לו בגללי עונש'. המפקד צעק עלי: 'איך את לא מתביישת? קודם את הולכת ובוכה ועכשיו כשאנו עומדים לתת לו עונש את סולחת לו.

לילה אחד נתכנסו כמה יחידות פרטיזניות - יחידתי, בה פעלתי ויחידות אחרות שלא הכרתי ולא ידעתי אותן. כל יהודי השתדל לפגוש עוד יהודי. אף מבלי לדעת אל נכון היו משמיעים את המלים 'שמע ישראל', 'עמך'. היהודי השני היה עונה מה שהיה עונה וכך ידעו. אותו לילה נפגשתי עם עשרות אחדות של יהודים, גם יהודים פולניים וקראתי בפניהם... ושרתי להם פעמים אחדות בחצי-קול, מתחת לאף. כשפגשתים שוב (לא אזכור באיזו הזדמנות) הייתי שומע שיר זה מפי אחרים: כלומר הוא נמסר מפה לפה.

החיים באותו זמן היו די עליזים. האיכרים שילמו מסים לפרטיזנים. הצבא האדום התקדם בחזית המזרחית, ובכל מוצאי-שבת היו מתקיימים ריקודים במפקדה. היה זה משהו שלא הייתי מעז לצפות לו אפילו בחלומי הכי ורוד.

למרות כל זאת לא היינו שלושתנו מאושרים ביותר. ראשית כל, רעל האנטישמיות התפשט גם עד לכאן. סבלנו מרגשי שנאה, חוסר אימון ואפליה כלפינו. הנשק נלקח מאתנו. המשכנו לחשוב על ידידינו ועל היהודים בכללם שהשארנו מאחורינו בדווינסק, במרחק כה קטן מאתנו, שהוסיפו לסבול בלי שום תקווה ובציפייה למוות. ואילו אנו - למרות היחס השלילי אלינו - הרי אימת המוות לא הייתה תלויה כאן מעל לראשנו. בגלל דאגתנו לגורל יהודי דווינסק, השתדלנו להשפיע על המפקד אנטונוב ועל הקומיסר גוסאייב, שיטיל עלינו את המשימה להבאת יהודים מדווינסק אל הפרטיזנים. לבסוף הצלחנו לשכנע את המפקד. הוטל עלי לצאת בליווי חמישה פרטיזנים לביצוע המשימה. צריכים היינו להגיע למקום מסוים כ-20 ק"מ מדווינסק. על המלווים היה להישאר כאן ואני צריך הייתי להגיע לבדי למבצר הדווינסקאי. נצטוויתי להביא את כל הרוסים, עד כמה שרק אפשר, אך לעומת זאת קיבלתי פקודה ברורה לקחת אתי משם רק אותם יהודים שברשותם נשק...

באותו הזמן התרחש הדבר המחפיר ביותר. באמתלה של חלוקת הגדוד לקבוצות קטנות 'הוציאו ממנו את שבעת היהודים שבו. למזלי קיבלתי בחזרה את אקדחי ואת מצפני.., לא היה לנו כל מושג איפה אנו נמצאים בתוך היער האפל והבלתי-מוכר.

עשינו פעולה משותפת עצומה. יחד עם זאת זכרתי היטב את החשבונות והקורבנות של יקירי וחברי הקרובים. זכרתי אותם וציפיתי ליום הנקמה. יחד עם חברי הרוסי סאמיון (Semyon) והיהודי וילצ'יק (יהודי מווילנה) גילינו תוך קשיים מרובים את הבקתה של המלשינים, הופענו שם כראשי משטרה גרמניים עם מדים גרמניים, הבאים כביכול לבקש מהם שיתוף פעולה וסיוע: 'אנחנו כבר חיפשנו שם פעם אחת 5 יהודים נמלטים וכעת שוב מבקשים את סיועם'. אורח דיבור זה הוכיח את עצמו: הוכח שחור על גבי לבן שזו היא אותה משפחה שהלשינה. גם עתה היו מוכנים לסייע בחיפוש אחרי יהודים ולעשות מה שצריך. ליותר מזה לא ציפינו... רק משהודעתי להם מי אנחנו באמת ושהנני אחד מחמשת היהודים שהגרמנים תפסו בשעתו בגלל הלשנתם השפלה - חשכו עיניהם. תחילה עמדנו לירות בכל המשפחה כולל הנשים והילדים, אך לבי היהודי אל נתן לי לעשות כן והנחנו להם. את שני הגברים הוצאנו מהבית וירינו בהם. . . ציווינו על הנשים והילדים להתלבש מהר ולצאת לשכנים ואנו הצתנו את הבית.

הוא לקח עיפרון ביד ועשה סך הכל לכל האסונות שהמיטו עליו העריצים ההיטלריסטים - האב, האם החורגת (אך האם החורגת הטובה בעולם) אחות, אח, דוד, שתי בנות דוד ועוד שארי-בשר רחוקים - כולנו היינו בידידות רבה... והם השמידו משפחה כזאת.

הוא לא חקר אותי; הוא שאל כאיש יהודי שהלב כואב לו. הוא רצה שאני אספר לו מפני שהמשפחה שלו נספתה. ראיתי שהתרגש. סיפרתי לו כל הלילה. הוא רצה לדעת הכול. שאל כל מיני שאלות והתרגש.

סיכום

---