יהודי בֶּסַרַבִּיָה וצפון בּוּקובִינָה תחת השלטון הסובייטי
במלחמת העולם השניה (1945-1940)

פרופ' דב לוין

משואה, קובץ שנתי לתודעת השואה והגבורה, כרך י"ח,
ניסן תשמ"ט אפריל 1990



תוכן המאמר:
א. כניסת הצבא האדום: תגובות ראשונות
ב. הפרט והכלל בצל תהליך הסובייטיזציה
    המישור האזרחי-פוליטי
    המישור הכלכלי - סוציאלי
    המישור התרבותי-ערכי
ג. בתוככי ברית-המועצות בזמן המלחמה
    הפליטים
    הגולים
ד. מצב השרידים והחוזרים בשלהי המלחמה
ביבליוגרפיה נבחרת

תקציר: בסרביה, שבירתה קישינב והחלק הצפוני של בוקובינה, שבירתה צ'רנוביץ, שני אזורים אלה, ששכנו זה על יד זה, היו שונים מבחינה אֶתנית, תרבותית והיסטורית. בסרביה - ועיקר אוכלוסייתה מולדאבים - הייתה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה חלק מהאימפריה של רוסיה הצארית ובוקובינה, המיושבת בעיקר אוקראינים - השתייכה בתקופה המקבילה לממלכה האוסטרית. אין תימה, שבתקופה שבין שתי מלחמות-עולם, כאשר שני האזורים נכללו בממלכת רומניה, עדיין שררו ביניהם הבדלים ניכרים בהווי, בכלכלה וכן בתרבות של תושביהם, לרבות היהודים.

מילות מפתח: המשטר הסובייטי, אסירים פוליטיים, הלאמה, תרבות יידיש, פליטים, גולים.


בעקבות אולטימטום תקיף, שברית-המועצות הגישה ב- 26 ביוני 1940 לרומניה, השתלט הצבא האדום תוך יומיים-שלושה על אזוריה הצפון-מזרחיים של מדינה זו: בסרביה, שבירתה קישינב והחלק הצפוני של בוקובינה, שבירתה צ'רנוביץ. שני אזורים אלה, ששכנו זה על יד זה, היו שונים זה מזה מבחינה אתנית, תרבותית והיסטורית. בסרביה - ועיקר אוכלוסייתה מולדאבים - הייתה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה חלק מהאימפריה של רוסיה הצארית ובּוּקובינה, המיושבת בעיקר אוקראינים - השתייכה בתקופה המקבילה לממלכה האוסטרית. אין תימה, שבתקופה שבין שתי מלחמות-עולם, כאשר שני האזורים נכללו בממלכת רומניה, עדיין שררו ביניהם הבדלים ניכרים בהווי, בכלכלה וכן בתרבות של תושביהם, לרבות היהודים.

המיעוט היהודי בבֶּסרביה, שמנה למעלה מ- 200,000 נפש (2% .7 מכלל האוכלוסייה) ושהתפרנס בעיקר ממלאכה, מסחר וחקלאות, היה ש רוי במצוקה ניכרת מבחינה כלכלית ואזרחית; יחד עם הדבקות בשפות יידיש ועברית נמשכה עדיין בקרבו (ובמיוחד אצל המבוגרים) מסורת השפה והתרבות הרוסית. יהדות בוקובינה, שמנתה קרוב ל- 100,000 נפש (ל % 10.8 מכלל האוכלוסייה) וכשמחציתה הייתה מרוכזת בצ'רנוביץ, כללה בתוכה שיכבה ניכרת של חרשתנים, בנקאים, בעלי מקצועות חופשיים, בעלי אחוזות ונכסים אחרים; בהווי היומיומי וכמו כן בתחומים שונים שב המישור התרבותי בלטה כאן השפה הגרמנית. להבדלים אלה ולאחרים של היהודים בשנוי האזורים היו השלכות ברורות על מצבם ואולי גם על גורלם בתקופת מלחמת-העולם השנייה תחת השלטון הסובייטי בכל אחד מארבעת השלבים, שיסוקרו בקיצור רב להלן.

א. כניסת הצבא האדום: תגובות ראשונות
(סוף יוני - תחילת יולי 1940)
בלחץ האולטימטום הסובייטי וטורי הצבא האדום פתחו השלטונות וכוחות הצבא הרומניים שבצפון בוקובינה ובבסרביה בנסיגה בהולה כבר ב- 28 ביוני, בקחתם עמם ציוד, מסמכים וחפצים שונים ככל שניתן, תוך כדי נסיגתם שפכו זעמם על היהודים, שניקרו בדרכם ופרעו בהם קשות. משום כך ובעיקר מחמת הסבל הרב, שנגרם ליהודים בעבר הקרוב תחת השלטון הרומני, כניסת הצבא האדום הביאה לתחושת הקלה מסוימת בקרב הציבור היהודי. עם זאת התגובות היו שונות ביותר.

פה ושם התקיפו נערים משולהבים חיילים וקצינים רומניים ופגעו בכבודם. בצ'רנוביץ השתתפו קומוניסטים יהודים בפעילות מוקדמת לכונן מעין שלטון ביניים. צעירים יהודים חמושים ברובים ועונדים סרטים אדומים על זרועותיהם לקחו חלק בשמירת הסדר בעיר וכן בשחרור אסירים פוליטיים מבית הסוהר המקומי. בפעילותיו השתתפו גם חברי "השומר הצעיר". תנועה זו גם פרסמה כרוז בשפה הגרמנית המקדם בברכה את הצבא האדום. ואילו פעילי בית"ר, שחששו לגורל תנועתם תחת המשטר הסובייטי, הסיקו מסקנות מעשיות: חלק הספיק לצאת לרומניה והנותרים החלו לבער את ארכיוניהם.

"דגלנו ייקבר לעיני מסדר מנהלים בעוד שלוש שעות" דיווח בדרמטיות ב- 28 ביוני מ"מ מפקד קן בית"ר בצ'רנוביץ. בעיר זו התארגן בו ביום מה שכּוּּנה "הוועד לעניינים יהודיים", שהיה מורכב מיסודות יידישיסטיים ואנשי שמאל מה"יידישער שול-פאראיין". גוף זה נטל על עצמו זמנית את הדאגה להמשך הפעולה התקינה של מוסדות הקהילה היהודית. בקישינב התכנסו פעילי המוסדות הציוניים להתייעצות-חירום בבניין המרכזי הציוני שברחוב קייבסקי 52 והחליטו, "לא לחכות עד שיבוא השלטון ויפזר את העובדים, אלא להתחסל מיד ולמסור את המפתח של הבניין לשלטונות".

כן הוחלט לא למסור את הקופה (לרבות כספי הקרנות הלאומיות), אלא לחלק את הכסף לעובדים "כפיצוי בעד שנות עבודתם". פה ושם השמידו מקצת מהחומר, בחיפזון ובלי כל שיטה, "כמו שפורצת שריפה ואתה נאלץ להציל ואתה לא יודע מה להציל"...

התגובות של היהודים למהפך התבטאו באותם ימים קריטיים גם ביציאה נחפזת, אם לא בריחה ממש, מבסרביה והעיקר מצפון - בוקובינה לכיוון בוקרשט ולמקומות אחרים ברומניה. המדובר בבודדים או קבוצות מסוימות, כגון: חברי תנועות ומפלגות ציוניות, אנשי ציבור, בעלי הון ומפעלים, בעלי קשרים לשעבר עם השלטונות הרומניים, חברי מפלגות רומניות ואחרים, שהיו להם סיבות טובות לחשוש מהשלטון הסובייטי. היו לא מעט מקרים, שהבריחה לא יצאה לפועל בגלל הלשנה מצד חסידי המשטר הסובייטי, שמספרם גאה משעה לשעה. כך קרה ליושבת ראש ויצ"ו ופעילים מרכזיים מ"צעירי ציון", שכבר שכרו עגלת איכרים, שתובילם לכפר מסוים בגבול עם רומניה.

לאין ערוך יותר גדול היה מספרם של אנשי בסרביה וצפון-בוקובינה, ששהו משך שנים ברחבי רומניה ועתה מיהרו לשוב למקום הולדתם כל עוד הגבול לא נסגר סופית. בזרם הגדול יחסית של החוזרים לאזורים אלה השתלבו גם יהודים, שנולדו במקומות אחרים והיו חסידי ברית-המועצות ושעתה ראו לעצמם הזדמנות בלתי חוזרת להגיע כמדינה הנכספת הזו. אם כי הבאים לא הורשו להיכנס על ידי הסובייטים לאזורי שליטתם וחלקם אף נאסר באשמת ריגול והוגלה לסיביר, המשיכו יהודים רבים משני הסוגים הנ"ל זמן ניכר במאמציהם להגיע לאזורים אלה. יש על כן מקום להניח, שמספרם של היהודים בבסרביה ובצפון-בוקובינה הגיע אותו זמן בקירוב ל- 30,000 איש.
על אף שבתחילת יולי בוצעו כבר כמה מאסרים של אישי ציבור יהודים, נראה, שכללית ֶעדיין שררה תחושה של "ירח דבש". היהודים נטו לפרש כל דבר במשטר החדש לטובה והאזינו בשקיקה לדברי הנועם וההרגעה מפי אישים סובייטיים דגולים כמו ניקיטה חרוּּשצ'וב ואיציק פֶפֶר.

ב. הפרט והכלל בצל תהליך הסובייטיזציה
(אוגוסט 1940 - יוני 1941)
ב- 2 לאוגוסט 1940 החליט הסובייט העליון של ברית-המועצות, על סיפוחה של צפון-בוקובינה ביחד עם מחוז חוּטִין של בסרביה לרפובליקה הסובייטית הסוצאליסטית האוקראינית. במסגרת רפובליקה זו היוו החלקים המסופחים הללו את מחוז (אובלאסט) צרנוביץ. החלק הדרומי: של בסרביה עם הערים אקרמאן ואיזמאיל סופחו למחוזות אחרים באוקראינה. ואילו חלק הארי של בסרביה אוּחד עם הרפובליקה האוטונומית המולדאביה ומשניהם הוקמה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המולדאבית עם בירתה קישינב. כך, אפוא, הפכו שני האזורים הצפון-מזרחיים של רומניה לחלק אינטגרלי של ברית-המועצות. בין היתר התבטא הדבר בסובייטיזציה מואצת, שנמשכה למעשה עד פרוץ המלחמה ביוני 1941. תוך כדי תהליך זה ובעטיו נגרמו תמורות רבות בחיי הפרט והכלל.
ואלה התמורות העיקריות, שחלו בקרב האוכלוסייה היהודית, כפי שבאו לידי ביטוי במישורים הבאים שיפורטו להלן.

המישור האזרחי-פוליטי
לאחר תקופת "בין הזמנים", בה בלטו יהודים (ובהם אסירים פוליטיים בעבר) בתפקידי ניהול ושיטור, הסתיימו ימי "ירח הדבש" והוחל בשידוד מערכות. כבר אז החלה להסתמן המגמה לאייש את התפקידים הבכירים באישים סובייטיים (לרבות יהודים), שבאו מה"מזרח". בדרג הבינוני של הפקידות הועדפו אוקראינים ו/או מולְדַאבים ובדרג הנמוך - כל היתר, למעֵט יסודות עוינים למשטר החדש. כך קרה, שמתוך מספר ניכר של יהודים מקומיים, שהועמדו בתחילה בראש מועצות עירוניות בבסרביה, נותרו על כנם מתי מעט. מצב דומה שרר שם גם במנגנון המפלגתי: יהודים בודדים, בעיקר אסירים פוליטיים לשעבר, מונו לעמדות אחראיות בשדה הפובליציסטיקה והתעמולה. במגזר המשקי והשרותי שבמחוז צ'רנוביץ (צפון-בוקובינה) התקבלו למשרות בכירות הרבה כלכלנים, משפטנים ורופאים יהודים. שיעור היהודים בוועדות הקלפי והביקורת לקראת הבחירות הפנימיות במחוז זה הסתכם ב-8% בלבד. עוד יותר נמוך (5%-3) היה שיעור היהודים, שנבחרו אז למועצות המקומיות והאזוריות, בו בזמן ששיעורם בכלל האוכלוסייה היה פי שלושה.

אם כי כל ההגבלות, שהוטלו על היהודים בתקופת השלטון הרומני נעלמו, לא מעט סבל נגרם להם גם עתה כתוצאה מהמדיניות האוּניפורמיסטית של המשטר הסובייטי. כך חוסלה, כמעט במחי יד, המערכת הקהילתית הוותיקה על מוסדותיה המגוונים בתהום החינוך, הבריאות והסעד. "וועדת החיסול" בחוּטין עוד הטילה על שישה ממנהיגי הקהילה לשעבר קנס גבוה מאוד כעונש על הוצאת כספי הציבור מן הקופה לשם רישום הקהילה ב"ספר הזהב" של הקרן הקיימת לישראל". לא מעט מפעילי הקהילות נאסרו ולימים הוגלו לסיביר. גם פיזור המפלגות ותנועות הנוער שברחוב היהודי לוו במאסרים, חקירות קשות והגליות של פעיליהן. בנין ה"מורגֶנרויט", בו שכנו המוסדות של ה"בּוּנד" בצ'רבוביץ, הוחרם. חלק היהודים הוטרד בעקבות החלפת תעודות-הזהות הרומניות לסובייטיות. אלה, שקיבלו תעודה עם ציון סעיף 39 בתוכה, נאלצו לעקור למקומות אחרים. יהודים רבים מאוד, מעבר לשיעורם באוכלוסייה, נכללו במבצע ההגליה לסיביר ב- 13 ביוני 1941.

המישור הכלכלי - סוציאלי
כשבועיים לאחר סיפוח בסרביה וצפון-בוקובינה הוחל שם בהלאמת מפעלי-חרושת, בתי-מסחר, בנקים, אחוזות וכו'. חלק ניכר מהעסקים המולאמים, במיוחד בצפון-בוקובינה היו של יהודים. מבצעי ההלאמה לוו תכופות בחיפושי-בית ומעצר הבעלים. כמה מהם הועמדו לדין ונשפטו לעונשים חמורים. חנוונים ובעלי עסקים זעירים נפגעו מבולמוס הקניות המופרז מצד חיילי הצבא האדום, שקנו מכל הבא ליד ובמחיר נמוך מאוד מחמת הפרש השערים הגבוה של הרוּבַּל. אף אותם החנוונים והרוכלים, שניסו להמשיך בעסקיהם, נאלצו לחסלם מכובד המסים וכך גם הם הפכו למחוסרי פרנסה ומובטלים מאונס. כמו הבעלים לשעבר של המפעלים המולאמים גם הם היו צפויים לשלילת כרטיסי המזון וציון סעיף 39 בתעודת הזהות. לכן רבים מהם התאמצו להשתלב במסגרת עבודה יצרנית או לפחות להשיג עיסוק כלשהו. כך קרה שבעלי- בתים לשעבר או סוחרים וחנוונים עבדו בסבלות, חטיבת עצים וכדומה. היו גם שפנו לעסקי "השוק השחור". אלה מהם, שנתפסו, הוענשו קשות.

סיכויי פרנסה סבירה והשתלבות במסגרת קואופרטיבית מוכרת ("אַרְטֶל") נפתחו בפני בעלי-המלאכה למיניהם. אלה מהם שהעדיפו לעבוד באופן פרטי מסיבות דתיות ואחרות, גם כן קיבלו מעמד מוכר ("קוּסְטארְנִיק"). אחת מאפשרויות התעסוקה הרווחת לצעירים יהודים הייתה ההוראה. מאות צעירים, גם בעלי השכלה בינונית, עברו קורסים קצרים ומונו כמורים במוסדות החינוך, שנפתחו למכביר בכל עיירה וכפר. צעירים וצעירות יהודים נתקבלו לעבודה גם בבתי החרושת וגם בשירותים ציבוריים. מצבן של משפחות ברוכות-צאצאים שפר, אפוא, כללית, משום שבניהם הבוגרים שימשו מקור-הכנסה. מעטים מבין מחוסרי העבודה קיבלו הצעת השלטונות לנסוע לעבוד במרכז התעשייתי בדונבַּס שבאוקראינה.

המישור התרבותי-ערכי
בשנים האחרונות לשלטון הרומני בבוקובינה כבר לא היו שם כמעט בתי-ספר יהודיים. אין תימה, שחסידי תרבות יידיש קיבלו עתה בברכה את דבר הקמתם של 12 בתי-ספר יהודיים באזור לקראת שנת הלימודים הקרובה (1940/41). ואילו בבסרביה, שם פעלו קודם לכן 37 בתי-ספר עבריים, הוקמו עתה 11 בלבד. הוראת העברית בוטלה באפס יד: למראית עין היו מכַנסים את ההורים לאסיפת-משאל על שפת ההוראה הרצויה להם, אבל למעשה היו הדברים קבועים מראש. המנהלים של בתי-הספר הובאו בדרך כלל: מאוקראינה וניתנה להם סמכות רבה בעיקר בתחום האידיאולוגי-פוליטי. בין היתר השגיחו על תוכן הלימודים ועקבו בקפדנות אחרי הסתגלותם של המורים הוותיקים למשטר הסובייטי. לא פעם דרשו מהם לבלוש אחרי עמיתיהם ולדווח. הסופר יענקל יַקִיר, שהיה מורה בקישינב בבית הספר היהודי מס' 25, מתאר את מנהל המוסד - יהודי סובייטי, בזו הלשון:
"ביום הוא מנהל ובלילה הוא דבר-מה אחֵר".
בספרי הלימוד היהודיים, שהובאו ברובם מברית-המועצות, הוצנעו בדרך-כלל ערכי היהדות. השינויים הקיצוניים בשפת הלימודים ובתוכנן וכן האיסור המפורש להיעדר מהלימודים בחגים ואפילו ביום-כיפור, קוממו לא פעם את התלמידים עד כדי תסיסה מעשית והפגנות בוטות. כמו כן הצטרפו רבים הם, במיוחד יוצאי תנועות-הנוער הציוניות, לפעילות מחתרתית, שקוימה על ידי כמה מהתנועות הללו ושהתבטאה בלימוד עברית, עיון בספרות ציונית ושירה שירי מולדת. בעיקר שאפו תאי המחתרת להבריח את חבריהם החוצה לשם עלייה לארץ-ישראל.

לפריחה מסוימת ועידוד ממלכתי ניכר זכתה באותם ימים תרבות הבמה היהודית. תוך חודשים אחדים הוקם בקישינב "דער יידישער טעאטער פון דער מאָלדאיוישער ססר" בהנהלתו האמנותית של המחזאי יעקב שטרנברג. כמנכ"ל מונה יהודי סובייטי מאודסה. לשתי עשרות השחקנים המקומיים צורפו כמה מהתיאטרון היהודי של בּאקוּ. ההצגה הראשונה, שנערכה באולם של 1,500 מקומות-ישיבה, הייתה "המכשפה" לאברהם גולדפאדן. בתחילת קיץ 1941 חויב התאטרון לעקור לעיר בֶּלְצִי, אך הדבר כבר לא יצא לפועל מחמת המלחמה. עד אז הועלו על במה זו שישה מחזות נוספים. פעילות תיאטרונית ביידיש התנהלה גם במקומות אחרים בבסרביה. בצ'רנוביץ פעל תיאטרון יהודי נודד, שהספיק משך חמשת חדשי קיומו להציג שבע הצגות. אוהדי הבמה היהודית זכו גם לביקוריהם של התיאטראות היהודיים של בּירובִּידז'אן וקיוב.

סמוך לסיפוח הופצו ידיעות מהימנות על הוצאת מקומון ביידיש. אולם הדבר לא יצא לפועל וקרוב ל- 300,000 היהודים נותרו ללא עיתון בשפתם. למעטים בלבד הגיע היומון הקִיובי "דער שטערן". מחמת הטיהור, שנערך בספריות, הורגש מחסור ניכר בספרי קריאה. רק בערים הגדולות ניתן היה לקנות בזול ספרים ביידיש, שהובאו מברית-המועצות. לעומת זאת לא הודפס כאן במשך כל התקופה האמורה אף ספר או חוברת ביידיש. חלק מתוך כעשרים הסופרים היהודים במקום אכן הפסיק לכתוב ולפרסם, בודדים בלבד זכו, שיצירותיהם פורסמו בבמות שונות בברית-המועצות.

למרות הידיעות על היחס השלילי מצד המשטר הסובייטי לדת וכדתיים, כמעט ולא היו מקרים, שרבנים ומשמשים בקודש ברחו ממקומותיהם בערב הסיפוח לברית-המועצות. במהלך הסובייטיזציה אכן נוהל מסע אנטי-דתי חריף ומספַּר-בתי-כנסת הוחרמו. יהודים דתיים ושומרי מסורת סבלו מהאילוץ הכלכלי לעבוד בשבת וכן מהקשיים בהשגת בשר כשר, מצות לפסח וכדומה.

ג. בתוככי ברית-המועצות בזמן המלחמה
(מיולי 1941 ועד מארס 1944 ואילך)

הפליטים
ב22- ביוני פתחו צבאות גרמניה במלחמה על ברית-המועצות. תוך שבועיים-שלושה כבשו ביחד עם הצבא הרומני את צפון-בוקובינה ובסרביה והמשיכו לתקוף את הצבא האדום, שנסוג מזרחה. על אף הבהלה ואי-הסדר, שהשתררו באזורים אלה בפרוץ המלחמה, סייעו השלטונות בדרך-כלל לאזרחים לצאת משם לכיוון האזורים הפנימיים של ברית-המועצות ואף העמידו לרשותם רכבות. מאות צעירים ואולי אלפים גויסו אותם ימים לצבא והועברו לאזורים אחרים. אם כי רבים מהיהודים חשו, שהכיבוש הצפוי של האזור אינו מבשר להם טובות, העדיף רק חלק מהם לברוח בעקבות הצבא האדום הנסוג. הרוב החליט מסיבות שונות להישאר במקום. תופעה זו בלטה במיוחד בצפון-בוקובינה.

בין אלה שברחו משם (בדרך-כלל ברכבות) היו בעיקר צעירים ובודדים מקרב עובדי הממשל, המוסדות והמפעלים, שנועדו לפינוי; חברי מפלגה; סטודנטים וכו'. בבסרביה יצאו המוני יהודים עם נשיהם וטפם על גבי עגלות לכיוון הדניֶיסטר, שהיווה בעבר את הגבול עם ברית-המועצות. רק חלק מהם הצליח לחצות את הנהר תוך כדי הפצצות, שריפות ומכשולים ביורוקרטיים. אולם בהגיעם לאחר קשיים ותלאות לאודיסה, חַרקוב ומקומות אחרים באוקראינה, אוגפו רבים מהם ונלכדו בידי הצבאות המתקדמים של גרמניה ורומניה. גורלם של הללו היה רע ומר כגורל יתר אחיהם, שנותרו תחת שלטון הכיבוש. מעטים מאוד מהם שרדו בחיים. אבל גם מבין אלה, שחמקו מצבאות האויב, נפלו רבים מפגעי המלחמה ומתלאות הדרך. מתוך 60,000--50,000 יהודים, שניסו לברוח לעמקי ברית-המועצות, זכו להימלט, כנראה, לא יותר משני שליש.

לציבור זה יש לצרף גם את היהודים, שגויסו וראו התנדבו אותה שנה למסגרות צבאיות שונות. רבים מהן נספו כבר בשלבים הראשונים של המלחמה. מאוחר יותר שוחררו בחלקם הניכר מהיחידות הקרביות והועברו ל"גדודי עבודה". לימים שוב ניתנה אפשרות ליוצאי בסרביה ובוקובינה לשרת בכל היחידות של הצבא האדום. מספר יהודים מהמחנה הקומוניסטי אף השתתפו בהקמת היחידה הרומנית ע"ש טוּדור ולַדימירסקוּ וכן גם בקבוצות פרטיזניות, שהוחדרו לשטחים הכבושים בידי הרומנים.

מספר קטן מבין הפליטים (או "המפוּנים" - כפי שכונו על ידי השלטונות) פנה בתוך ברית-המועצות ליעדים מוגדרים, כמו קרובי משפחה וכדומה. רובם הגדול המשיך לנוע מזרחה בכיווני הרכבות שקלטו אותם, או בהכוונת השלטונות, או בדחקם של גורמי-קיום (כמו רעב, קור וכד') והתקדמות צבא האויב. בתחנות הרכבת היו מקבלים בדרך כלל מים רותחים ("קיפיאטוק") ונוסעים הלאה. בחורף 1941 מרביתם כבר התגוררו בקולחוזים ובכרכים שבאסיה התיכונה, בקאוקז, באזור סבֶרדלובסק ועוד מקומות. חלקם הניכר של יוצאי בסרביה התפרנסו בדוחק כשכירי יום בעיר ובכפר, כפקידים נמוכים וכרוכלים, להסתגלותם לתנאים הקשים תרמו בלי ספק ניסיונם בעבודות פיזיות לרבות חקלאות, הסתפקות במועט וידיעתם את השפה הרוסית. ואילו יוצאי בוקובינה ובמיוחד צ'רנוביץ, שהיו בעלי מקצועות נדרשים, הסתדרו בחלקם אף במשרות אקדמיות, משקיות ומנהליות. מורה תיכון לשעבר בצ'רנוביץ, שלא ידע מילה רוסית, קיבל מישרה של מרצה לפילולוגיה גרמנית במכון הפדגוגי של אַלמַא-אַטאַ. מנהל הבנק לשעבר בעיר יֶדינִ יץ מונה כמנהל חשבונות ראשי בחברה גדולה של בניין והעמל. הסופר יענקל יקיר, שנקלע לעיירה קטנה באוּזבֶּקיסטן, קיבל שם מישרת מורה בבית-ספר עממי. לנוכח האמרת המחירים לא הספיקה עוד משכורתו, אלא לקיום של רעב. סיוע ממש בצורת חבילות וכסף שלחו לו הסופרים הסובייטיים איציק פֶפֶר, דוד בֶּרגָלסון ולייב קְוויטְקו. במשך הזמן הוא מונה למנהל בית-הספר וכל כתב דברי פרוזה ושירה.

המוסדות הממלכתיים והמפלגתיים של מולדאביה הסובייטית לא גילו עניין רב בפליטי בסרביה במקום זה. אם כי "מיוּפֵּּי הכּחַ" של מוסדות אלה היו אמורים לסייע לפליטים מבחינה חמרית ורוחנית, הרי רישומו של סיוע כזה כמעט ולא ניכר ורבים אף לא ידעו על דבר קיומו. יעילות יחסית הוכיח "הועד לעזרת יהודי בסרביה" בתל-אביב, שב- 1942 כבר איתר בברית-המועצות קרוב ל- 500 שמות של יוצאי 50 יישובים בבסרביה.

הגולים
גרועים לאין ערוך יותר היו תנאי חייהם של כשנים-עשר אלף היהודים, שהוגלו מבסרביה וצפון-בוקוביבה לקצווי ברית-המועצות בעקבות המאסרים התכופים, שנערכו במהלך הסובייטיזציה ובמיוחד - במבצע ההמוני, שנערך בליל ה- 13 ביוני 1941. כמה מאות מהם נאסרו בעוון עבירות כלכליות למיניהן, או שנתפשו בשעתו בהברחת הגבול אל רומניה או מרומניה. אך רובם ככולם, בודדים ובעלי משפחות, הוגדרו על ידי השלטונות הסובייטיים כ"יסודות מסוכנים מבחינה חברתית" על פי פעילותם ומעמדם הפוליטי, הציבורי והכלכלי בעבר. ביניהם היו חרשתנים, סוחרים ובעלי רכוש גדולים וכן ראשי הקהילות ומנהיגי המחנה הציוני והבונדאי. לאלה ולאלה ובמיוחד לאחרונים יוחסו גם האשמות שונות ומשונות כגון ריגול, תעמולה נגד המשטר וכדומה. לאחר חקירות ממושכות, מלוות בעינויים והשפלות, נשפטו רובם על פי סעיף 58 בחוק הפלילי הסובייטי משלוש עד שמונה שנות מאסר במה שכונה "מחנות עבודה לתיקון המידות". את תקופת מאסרם ריצו בעבודות-פרך בלב הטַייגה בסיביר וברקומות דומים. רק מעטים מהם שרדו בחיים.

גם בני משפחותיהם של האסירים הוגלו למקומות נידחים בקצווי ברית-המועצות וחויבו לגור שם תוך הגבלות חמורות. סבלותיהם של אלה ואלה החלו עוד בדרך, כאשר הובלו בקרונות-משא גדושים ומצחינים ליעדי מאסרם או גלותם. תוך כדי כך, הופרדו ראשי המשפחה מילדיהם, נשיהם והוריהם הזקנים והקשר שביניהם נותק לפרק זמן מסוים אם לא לתמיד. רבים מאוד מהם ובמיוחד הזקנים והתינוקות מתו מרעב, קור ומחלות. הצעירים והחזקים יותר נאבקו קשות על קיומם בתנאי האקלים והדיור, שלא הסכינו להם. כמו בקרב הפליטים כך גם בקרב הגולים, יוצאי העיירות של בסרביה הוכיחו כוח סבל וכן גם חיוניות רבה. לעזר רב הייתה להם שליטתם בשפה הרוסית. חבלי הסתגלות קשים יותר וכן גם תמותה גבוהה יותר שררו בקרב יוצאי בוקובינה. רובם המשיכו גם בסיביר לדבר ביניהם גרמנית ורוסית טרם למדו. עם זאת היו בידיהם יחסית הרבה חפצים אישיים, שהורשו בשעתו לקחת עימהם מהבית.

מכירתם של חפצים אלו או החלפתם למצרכי-מזון הקלה עליהם רבות במלחמת הקיום.
בזמן המלחמה ולאחריה, כאשר שרידי האסירים סיימו לרצות את תקופת מאסרם או שנהיו נכים, הועבר חלקם למעין מעצר אדמיניסטרטיבי, אשר אִפְשֵר להם לעבוד באזורים מסוימים בעבודות שונות ורק חייבים היו להתייצב יום-יום במוסדות הביטחון המקומיים. חלק מהם זכה להתאחד עם בני משפחותיהם ולימים - אפילו לחזור לבסרביה או לבוקובינה. מספר מסוים של בני האסירים והגולים הצליח בדרכים שובות לעקוף את ההגבלות והמכשולים השונים ולרכוש לעצמם השכלה תיכונית ואף גבוהה במוסדות החינוך של סיביר והאזורים האחרים בהם הם גרו. היו גם מקרים ספורים, שבני אסירים וגולים זכו כתוצאה ממאמצים ותחבולות שונות להתגייס לשורות הצבא האדום בזמן המלחמה ואף להשתלב בדרג הפיקודי.

ד. מצב השרידים והחוזרים בשלהי המלחמה
(מארס 1944 - מאי 1945)
שחרורם של אזורי צפון-מזרח רומניה משלטון הכיבוש הגרמני-רומני החל באמצע מארס 1944. עד אז הספיקו הכובשים לרצוח בצורות שונות ומשונות כמעט את כל היהודים, שנותרו בשעתו בבסרביה וחלק ניכר של יהודי צפון בוקובינה.

עם חַזַרַת הצבא האדום לצ'רנוביץ ב- 29 במארס 1944 נמצאו שם קרוב ל- 15,000 יהודים - מספר גבוה יחסית לקהילה של ניצולי הכיבוש הנאצי. הודות לעובדה שחלקם הניכר נותר כל ימי הכיבוש במקום, הרי מצבם הכללי לאחר השחרור היה די סביר, אם לא שפיר. תוך חודשים ספורים הוכפל מספר היהודים והושלם. כן קוימה פעילות תרבותית עֵרַה ביידיש במסגרות מחודשות כגון: שני בתי-ספר תיכוניים עם 1,200 תלמידים, מדור לספרות יהודית בספריה האזורית והתיאטרון הממלכתי היהודי מקיוב, שהשתקע כאן בסוף 1944 על 52 שחקניו. אין תימה, שעיר זו הפכה לאבן-שואבת לא רק ליהודים המעטים, ששרדו בעיירות בוקובינה, אלא גם לרבים מפליטי-המלחמה, שהחלו לחזור מעמקי ברית-המועצות וכן גם לניצולי השואה מאזורי פולין וליטא. היו מהם, שהגיעו לכאן על מנת לצאת לממלכת רומניה השכנה ומשם - לארץ-ישראל או לארצות-המערב. תוך כדי ניסיון להבריח את הגבוּל הרומני נאסרה קבוצה של 11 יהודים מקומיים וחברי ארגון חשאי ציוני בווילנה וּברובְנָה. במשפט, שהתקיים ב- 19 באפריל 1945, הצהירו כמה מהנאשמים על זכותם לעלות לארץ-ישראל. פסקי-הדין היו חמורים, אך למעשה שוחררו כולם בהדרגה תוך שנה-שנתיים.

עם זאת המשיכה צ'רנוביץ זמן-מה לשמש כעיר-מעבר. לא כן היה המצב בערי-השדה ובעיירות. בעיירה יֶדינץ, שלפני המלחמה חיו בה למעלה מ- 5,000 יהודים, נותרו עתה 80-70 משפחות. שרידי הקומוניסטים היהודים לא הצליחו לחזור לעבודותיהם משנַת 1940/41. כל החיים הציבוריים התרכזו בבית-הכנסת. כאן גם נערכו חתונות וכו'. ב- 24 ביוני 1945 (י"ג תמוז תש"ה) - הוא יום השנה הרביעי לטבח של יהודי המקום, ערכו להם השרידים אזכרה וגם הקימו מצבה.

מציאות קודרת בהרבה מבחינת השרידים היהודים ומצבם שררה בעיירות בסרביה ובירתה קישינב. זו שוחררה על ידי הצבא האדום רק ב- 24 באוגוסט 1944. מספר היהודים הניצולים, שנמצאו בתוכה אותו יום - ניתן היה למנות על אצבעות יד אחת. חודש לאחר מכן מספרם כבר הגיע ל- 500 בערך ותוך שנה - לאלפים אחדים. ככל הנראה רוב שרידי השואה, שחזרו מטרַנסילְסטריה וכן הפליטים, ששבו מברית-המועצות -, העדיפו להתרכז בעיר הגדולה והמנוכרת, מלהיתקל מדי-יום בעיירה בשכניהם לשעבר הלא-יהודים, שבימים הקריטיים "עמדו על הדם", אם לא יותר מכך. תכופות נתעוררה מרירות בלב השרידים על השלטונות משום רמיזות ולחישות, שהיהודים נותרו בחיים הודות לשיתוף-פעולה עם הכובשים. כן היו טרוניות על גיוס נמהר של ניצולים לשירות צבאי או שליחתם לעבודה במכרות ה"דונְבַּס" שבאוקראינה.

אט-אט נתעוררה בקישינב פעילות תרבותית כלשהי. באין מוסדות-ציבור אחרים נתבלטו, למעשה, בית-הכנסת והקהילה הדתית ("אובְּשְצִ'ינָה"). עוד יותר עלובים היו החיים התרבותיים-חברתיים בערי-השדה ובעיירות. לימים צומצמה בהן גם הפעילות הציבורית-דתית. אולם למרות חסרונם של מוסדות תרבות וחינוך יהודיים, ואף על פי שגם סופרים יהודים מיעטו ליצור בשפתם מחוסר אפשרויות לפרסם - נשתמרה בבסרביה גחלת התרבות היהודית. הדבר ניכר בשימוש ביידיש וביחס לשפה זו. אפילו במסגרת מפקד האוכלוסין, שנערך בברית המועצות ארבע-עשרה שנה לאחר המלחמה, הכריזו למעלה ממחצית היהודים
(50.5% מתוך 95,000) ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המולדאבית, כי שפת-האם שלהם היא יידיש.

ביבליוגרפיה נבחרת
• אורהיוב בבניינה ובחורבנה. עורכים: יצחק ספיבק וא'. תל-אביב, תשי"ט.
• איגרת הועד לעזרת יהודי בסארביה, תל-אביב, נובמבר 1942.
• אייניקייט (עתון יהודי-סובייטי), 1945--1941.
• אנצ'ל ז'אן, "הדרך הרומנית לפתרון 'הבעיה היהודית' בבסרביה ובבוקובינה", יוני -יולי 1941 יד ושם י"ט, תשמ"ט.
• אקרמן י., בצל מוסקבה - פרשת חיים בסיביריה, תל-אביב.
• בריטשאן - בריצ'אני היהודית במחצית המאה האחרונה. עורכים: יעקב עמיצור, מיכאל אמיץ ושלמה ווייסברג. ת"א, תשכ"ד.
• דורון (ספקטור) דוד, גיטו קישינוב - הפוגרום הסופי. הל-אביב, תשל"ו.
• דורות בונדיסטן, עורך: י. ש. הערץ, צווייטער באנד, ניו-יארק, 1956.
• "דרך הייסורים והגבורה של בית"ר צ'רנ וביץ". פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזאנים, 6, תשכ"ט.
• דער שטערן (יומון יהודי סובייטי בקיוב), 1941-1940.
• ויניצקי דוד, הרפובליקה השבע--עשרה בברית-המועצות. ת"א, תשל"ו.
• בסארביה היהודית במערכותיה. ירושלים-תל-אביב, 1973.
• זהבי-גולדהמר מ., "טשרנוביץ", ערים ואמהות בישראל ד', ירושלים, תש"י.
• יאקיר יאנקל, "די רויטע מחבלים און דער רב", בעסאראבער יידן -:2(42), 973]), עמ' 16--13.
• יד לידינץ, עורכים: מ. רייכר ויוסף מגן-שיץ, תל-אביב, 1973.
• יהדות בסאראביה. אנציקלופדיה של גלויות, כרך אחד-עשר. עורכים: ק. א. ברתיני, ב.י. מיכלי ויצחק קורן, ירושלים-תל-אביב, תשל"א, 1971.
• יעבץ צבי, "צ'רנוביץ היהודית לפני השואה". שבות, ב', (1974).
• יוכבידוביץ-כהני דוד, גלגולי מחילות. תל-אביב, 1973.
• לוין דב, תקופה בסוגריים: 1941-1939; תמורות בחיי היהודים באזורים שסופחו לברית-המועצות בתחילת מלהטת העולם השניה. ירושלים-תל-אביב, 1989.
• "יהודי בוקובינה תחת השלטון הסובייטי במלחמת העולם השניה", האומה, 1 (99), תשל"ז.
• "יהודי מזרח אירופה בתקופת השלטון הסובייטי (1941-1939) והשלכותיה של תקופה זו על השאה", דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות, ירושלים תש"ם.
• מרקולשטי, יד למושבה יהודית בביסאראביה. העורכים: לייב קופרשטיין ומאיר קוטיק, תל-אביב, תשל"ז.
• ספר קהילת חוטין. העורך: שלמה שיטנוביצר. תל-אביב, תשל"ד.
• ספר קלרש, להנצחת זכרם של בני העיירה שנחרבה בימי השואה. העורכים: נח ספיר, יוסף וינוקור, יוסף אוצ'יטל ואהרן קדרון. תל-אביב 1968.
• סקוריאן בבניינה ובחורבנה. העורך: זאב איגרת, תל-אביב, תשי"ד.
• פוקס טאניא, א וואנדערונג איבער אקופירטע געביטן. בוענאס איירעס, 1947.
• פנקס בריטשיבה. העורך: ק. א. ברתיני. תל-אביב, 1970,
• פנקס הקהילות, רומניה, כרך שני. עורכים: ז'אן אנצ'ל וד"ר תיאודור לביא. ירושלים, תש" ם 1980.
• פרידמאן מ., "מגדות הפְּרוּט עד האנגארה", מתוך: נפתולי דור, ב'. תל-אביב, 1955.
• צור ש. "חברי השומר הצעיר באַרְכִיפֶּלַג". ילקוט מורשת, כ"א, 1976.
• שידלקראוט י., על חורבות בֶּ סַרביה. תל-אביב, תשי"ד.
• קוטלר מיכאל, דם בשלג - עדות. תל-אביב, 1988.
• קופרשטיין ל. גורל יהודי רומניה. תל-אביב, תש"ד.
• קהילת בֶּנדֶרי, ספר זיכרון. עורך: מ. תמרי. תל-אביב, 1975.
• בביליוגרפיה באנגלית עיין במקור.