ארץ ישראל - קדושה וכיבוש
יהודה רוזנברג
חלק ד: מתי חלה הקדושה?
ארץ הייתה קדושה מדורי דורות. עם ישראל שאף ורצה לחזור לארצו. גדולי ישראל כינו את ארץ ישראל "ארץ הקודש".
האם אכן ארץ ישראל הייתה קדושה מאז ומעולם? ואם לא, ממתי החלה קדושה זו?
האם יש "קדושות" שונות? לדוגמא: האם ארץ ישראל פחות קדושה כאשר אין את בית המקדש? האם יש הבדל בין מקום שכבש יהושע בבית ראשון, לבין מקומות שישבו בהם בני ישראל בבית שני, לבין מקומות שהקב"ה הבטיח אותם לאבותינו, אך עוד לא כבשנו אותם כלל?
האם יש מקומות יותר או פחות קדושים בארץ ישראל?
האם יש מקומות בארץ ישראל שעדיף לגור בהם, כי הם יותר קדושים?
על שאלות אלו ננסה לדון בקבוצת המקורות הבאים:
שו"ת חתם סופר יו"ד ס' רל"ד
(2) אלא שקדושת ירושלים חמורה מקדושת שאר ארץ ישראל.
(3) וגם הרמב"ם, דלא מנה למצוות עשה ישיבת ארץ ישראל, כמו שחשב הרמב"ן במניין המצוות, מכל מקום מודה ביתר שאת בקדושה בזמן הזה. ומפני כן כתב במצות עשה קנ"ג, ומייתי ליה המפרש סוף פרק ה' מהלכות קידוש החודש, וזה לשונו:
(4) ונאמר: אם חס וחלילה יאבדו בני ישראל מארץ ישראל - חלילה לאל מעשות זאת - לפי שהבטיחנו בתורה שלא תכלה אומה זו בכלל;(5) וביאר זה באר היטב ברלב"ח בקונטרס הסמיכות דף רצ"ו יעיין שם. ומהפלא שכתב שהבטיחנו בתורה שלא תכלה אומה זו, נראה מדבריו כי אלו חס וחלילה לא יישאר שום ישראל בארץ ישראל, אפילו יהיה יושבים ישראל בחוץ לארץ, מיקרי כליון אומה ח"ו, אחר שאין לנו סמוכים ואי אפשר לקבוע חדשים ולעבר שנים.
וכן אם לא יהיה בנמצא בית דין בארץ ישראל, ולא יהיה בחוץ לארץ בית דין שנסמכו בארץ ישראל - היה זה החשבון שאנו מחשבין אותו בחוץ לארץ לא יועיל לנו כלום, שאין מעברין שנים וקובעים חדשים אלא בארץ ישראל, שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. עד כאן לשונו.
(6) וסבירא ליה לרמב"ם, דמה שחישבו הראשונים שנים וחדשים וקידשום, זה לא יועיל אלא כשעל כל פנים נשארו בארץ ישראל אפילו כורמים ויוגבים ישראל, אשר בהגיע זמן ועידן ההוא, ואז הכורמים יקבעו מועדים על פי חשבון הקדמונים ההמה לפי מה שרואה בלוח ההיא ובסדר העיבור של כל שנה. ועל ידי זה מתקדשים המועדים בכל העולם. ואי לאו, לא יועיל חשבון וקידוש הקדמונים, ושבטלה כל התורה חלילה, ואין כאן אומה ישראלית ח"ו, והיינו כליון אומה חס וחלילה. אלא שהבטחנו יוצרנו שלא יהיה זה, אשר על כן בשבעים שנה של גלות בבל שהיה סמוכים בחוץ לארץ לא היינו בטוחים מהנ"ל.
(7) אדרבא, היה נ"ב (=52) שנה שלא עבר אדם שם, מה שאין כן קלקלתינו עתה שאין לנו סמוכים, היה תקנת הארץ שבטוחה היא שישבו בה ישראל על כל פנים. זהו כוונת הרמב"ם.
(8) מכל מקום נראה מדבריו כי לא נפחתה קדושתה ולא תליה (תלויה) כלל בקיום מצות. אלא הארץ עצמה קדושה וירושלים קדושה יותר ואולי משום הכי (משום כך) לא תני בספרי ולא רמז קרא דפרשת ראה אלא קדימת עניי ארצך לחוץ לארץ ולא רמז קדימת עניי ירושלים לארץ ישראל משום דזיל בתר טעמא ופשט הגמרא דמקדימים יושבי ארץ ישראל משום דישיבתה מצווה מפני קדושה שבה וראויה להקדים עושי מצווה כנ"ל, אם כן ממילא הוא הדין ירושלים נגד ארץ ישראל דהכל חד. דאם לא תימא הכי מנא ליה לתנא דמתני' לכוף לעלות לירושלים ולגרש בעל כורחו, אי לא רמיזא באורייתא.
(9) ומה שהתפלא הד"ג על הרבה חכמי ישראל שלא עלו לירושלים דווקא, והיה סנהדרין ביבנה דווקא, ובצפורי וגם בימי הרב"י והאר"י ז"ל, מאי טעמא לא עלו הם?
הנה בימי חכמי התלמוד היה הריגות ושמדות בירושלים וגלו סנהדרין. ומשנתיישב במקומות אחרים והיה שם מקום הוועד ומקום ישיבה ותורה ולא מיתדר להו בירושלים כמו במקומות אלו, שוב אין מצווה בירושלים. דאפילו עזרא לא עלה לבנין בית המקדש כל זמן שרבו ברוך בן נריה קיים, כדאיתא סוף פרק קמא דמגילה. דודאי תלמוד תורה וישיבה עדיפה מן הכל, וכן היה בימי הרב"י והאר"י ז"ל היה קיבוץ רוב החכמים בצפת.
(10) ואין לשאול על כל החכמים מעיקרא, כי אין אדם יודע מטמוניות של חברו, ועל כל פנים כשעלו אלו ומצאו רוב חכמי ישראל בצפת, על כן התחברו עימהם.
(11) ובאמת טרם הפרד הרב הגאון מהו' עמרם מפה, הייתי כופל ומשלש עמו שלא ידור אלא בירושלים מקום משכן כבוד קדושת בית אלקינו, וכאשר עשה הרמב"ן ז"ל. אע"ג דבצפת נמצאו קברי אנשי אלוקים הידועים, מכל מקום מי ימיר זה בקדושת ירושלים ומקום מקדש. ונסע הנ"ל על דרך לילך בים דרך יפו לירושלים, והסיבו בעל הסיבות יתברך שמו דרך עכו לצפת, ואחרי בואו שמה כתב אלי בעצה ושאל אם יעקור משם לירושלים. אז אמרתי שאני מיגני ממיקם, כיון שכבר בא שמה וקבע דירתו, וכפי מכתבו נראה שקשה ישיבתה של ירושלים עליו, וחזיתי לדעתי' שלא רצה אלא לפייסני על שעבר על דעתי, על כן הנחתי הדבר על דעתו.
האם ירושלים קדושה יותר משאר ארץ ישראל? (עיין קטע 2).
האם יכול להיות שעם ישראל יחיה, אבל בכל זאת נגיד שכאילו עם ישראל לא קיים? מתי? (עיין קטע 5).
האם בית דין יכול לקדש את החודש (להגיד מתי יוצא ראש חודש) בחוץ לארץ? פרט! (עיין קטע 6).
האם ירושלים וארץ ישראל קדושים גם כאשר ארץ ישראל לא בידי עם ישראל, או עם ישראל לא מקיימים מצוות? (עיין קטע 8).
למה בסוף בית שני הסנהדרין (בית דין הגדול שהיה צריך לשבת בירושלים) ישבו ביבנה? (עיין קטע 2).
האם המחבר עונה תשובה לשאלה - למה רבנים גדולים לא עולים לארץ ישראל? (עיין קטע )9.
לאיזה עניים יש מצווה מיוחדת לתת צדקה? (היכן הם גרים?)
המחבר כותב בסוף הקטע (עיין קטע 9 על אדם ששאל אותו אם מותר לו לגור בצפת, והוא לא חייב אותו לגור בירושלים.
למה הוא פסק כפי שפסק? מתוך תשובה זו - מה חושב המחבר שבאמת היה רצוי שאותו אדם יעשה?
