ארץ-ישראל שממערב לירדן נקראה בתורה בשם "ארץ כנען", בין בהבטחת הארץ לאבות - "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם" - ובין בגבולות שנאמרו למשה לפני כניסת ישראל לארץ - "כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה ארץ כנען לגבלתיה" - ובין במצוות ובדינים, כמו בערי-מקלט: "כי אתם עברים את הירדן ארצה כנען והקריתם לכם ערים וגו'." נקראה כך על שם ששבעה העמים שישבו שם בכלל כנעני הם, שהיו כולם מבניו, אלא שאחת מהמשפחות נתייחד לה השם כנעני בלבד, ובין שבע האומות שישבו בארץ אחת נקראת כנעני. זכה כנען שנקראת הארץ על שמו, לפי שכששמע שישראל נכנסים לארץ עמד ופנה מפניהם. אמר לו הקב"ה: אתה פנית מפני בניי, אני אקרא את הארץ על שמך. ויש אומרים שארץ כנען נקראה על שם שהייתה ארץ של פרקמטיא וסחורה, מלשון "אשר סחריה שרים, כנעניה נכבדי ארץ".

ארץ ישראל נקראה בתורה אף בשם "הארץ" סתם, כמו שנאמר בערלה: "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם", ובעומר: "כי תבאו אל הארץ", ואמרו: אל הארץ המיוחדת.

בנביאים מצינו מלבד השם כנען אף "ארץ ישראל" בתורת השם המיוחד לארץ. במשנה ובתלמוד ובמדרשות משתמשים כמעט תמיד בשם "ארץ ישראל" או בשם "הארץ". והארצות שמחוץ לארץ ישראל קרויות "חוץ לארץ" או "ארץ העמים".

כשחלק נח את הארץ לבניו, נפלה ארץ ישראל בחלקו של שם, שנאמר: "ומלכי צדק מלך שלם". הכנעני כבשה מזרעו של שם, והקב"ה הבטיח לאברהם שיחזירה לבניו, שהם מזרעו של שם, שנאמר: "וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת." ומה טיבם של בני חם בתוכה? שיהיו שומרי המקום עד שיבואו ישראל.
ארץ ישראל ירושה היא לנו מאבותינו, שנאמר: "ונתתי אתה לכם מורשה, אני ה', ירושה היא לכם מאבותיכם. ונאמר: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו'." "לזרעך אתן" אין כתוב, אלא "לזרעך נתתי". כבר נתתי, והרי היא שלהם, שאמירתו של הקב"ה היא מעשה. וכן נאמר: "אחד היה אברהם ויירש את הארץ וגו' לנו נתנה הארץ למורשה." וכן: "ושכנתי אתכם במקום הזה, בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם." וכן: "וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי, ליעקב."

משניתנה הארץ לאברהם, פקעה זכותן של אומות העולם, ומאותו הזמן הארץ היא של אברהם וזרעו אחריו, שהרי בברית בין הבתרים נאמר לאברהם: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת." ונאמר לו: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' ודור רביעי ישובו הנה." הרי שבעודם בעינוי ובעבדות הייתה הארץ מצרים לא שלהם וארץ האמורי שלהם.
לעניין המצוות הנהוגות בארץ ישראל, שאינן תלויות בכיבוש ובחילוק, נעשתה הארץ לארץ ישראל מחמת ירושת האבות עוד קודם שנכנסו בה ישראל, ולכן קמחים וסלתות שמצאו ישראל בעת שנכנסו לארץ חייבים בחלה, ונקראים "לחם הארץ". וכן לעניין חדש: מיד כשנכנסו ישראל לארץ ומצאו בה תבואה של נכרים, נהג בה איסור חדש.

יש מהאחרונים שכתב, שדווקא לאחר שכבשו ישראל את הארץ זכו בה למפרע מזמן האבות, ומה שאמרו "ירושה היא מאבותינו", וכן "מוחזקת היא", היינו שלאחר הכיבוש נעשתה למפרע ירושה ומחוזקת.

משעת נתינת הארץ לאבות יש בה קדושה עצמית, שאינה תלויה בקדושה שבאה על-ידי כיבוש, וגורמת לחיוב המצוות התלויות בארץ. ולכן מצינו כמה דברים התלויים בקדושת הארץ ובחשיבותה שנהגו עוד מימי האבות.

אף-על-פי שנאמר לאברהם סתם "לזרעך נתתי" וגו', וכן ליצחק נאמר "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", מכל מקום אין ישמעאל ועשו בכלל, שנאמר: "כי ביצחק יקרא לך זרע", פרט לישמעאל. ונאמר "ביצחק", ולא כל יצחק, פרט לעשו, שאינו נקרא זרע יצחק, שהרי יצחק אמר ליעקב "ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך", וזה מורה, שאותו חלק שנתרבה מ"ביצחק" הוא יעקב, והחלק שנתמעט ממנו הוא עשו, ולא להפך. ואף בברית בין הבתרים עצמה כבר נתמעטו ישמעאל ועשו מכלל "לזרעך נתתי", שהרי נאמר שם: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", וזה לא היה אלא בזרע יעקב בלבד.

ארץ ישראל בגבולות שנאמרו בתורה נצטווינו להוריש את העמים היושבים שם ולשבת בה,
שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה."
וכן נאמר: "עלה רש, כאשר דבר ה' אלקי אבתיך לך."
וכן: "וירשתם אותה וישבתם בה, וירשת אותם וישבת בארצם."
וכשלא רצו לעלות נאמר: "ובשלח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם, ותמרו את פי ה' וגו' ולא שמעתם בקולו." הרי שזוהי מצווה.
וכן אמרו "מלחמת יהושע לכבוש דברי הכול חובה", ואין זה בכלל המצווה שנצטווינו לאבד שבעה העמים מהכתוב "החרם תחרים אתם", שאותה מצווה היא להרגם כשיילחמו עמנו, אבל אם רצו להשלים, נשלים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן העמים. וכן אם ברחו האומות ההן מפנינו והלכו להן - כמו שאמרו: "הגרגשי פנה והלך לו" - נצטווינו אנו לבוא בארץ, ולכבוש הערים, ולהושיב בה ישראל. וכן אחרי שנלחמנו עם שבעה העממים והכרתנו אותם, אם רצו ישראל לעזבה ולכבוש להם ארץ אחרת ולהתישב בה, אינם רשאים, שהמצווה היא בכיבוש ארץ ישראל ובישיבתה. ונחלקו הראשונים: יש מונים מצווה זו במניין המצוות, וסוברים שמצווה זו היא אף לדורות, אפילו בזמן הגלות, שחייב כל אחד לדור בארץ ישראל ולשבת בה. יש שאינם מונים המצווה בכלל מניין המצוות, ויש שכתבו לדעתם, שהמצווה של כיבוש לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מהארץ, ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה נחשבת במניין המצוות.
בגדר הכיבוש נחלקו תנאים: ר' מאיר סובר כיבוש יחיד שמו "כיבוש", ור' יוסי סובר כיבוש יחיד אינו כיבוש. כיבוש יחיד הוא כשיחיד מישראל או משפחה או שבט הלכו וכבשו לעצמם מקום, או שלא היו שם אורים ותומים וששים רבוא. וכיבוש רבים הוא כשכבש מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל. הלכה כר' יוסי.
ואף-על-פי שמחלוקת התנאים היא על ארצות שמחוץ לגבול ארץ ישראל, מכל מקום אף בארץ שניתנה לאברהם, כל שכבשה יחיד אינה נקראת "ארץ ישראל" לעניין שינהגו בה כל המצוות. ומפני זה חילק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים אף-על-פי שלא נכבשה, כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו. ויש חולקים וסוברים שבארץ ישראל אין כיבוש יחיד כלל, ואין כיבוש יחיד אלא כשכבש, אפילו מלך ישראל, בחוץ לארץ, לפני שכבש את כל ארץ ישראל.

הכיבוש מתקיים גם על ידי זה שישראל שלטו באומות היושבות בארץ ישראל ומעלות מס לישראל. ויש שכתבו, שלפי הירושלמי רבי חולק בדבר וסובר שמעלי מסים אינם כמו שנכבשו.

בזמן שישראל עליה, כאילו היא נכבשה. אין ישראל עליה, כאילו אינה נכבשת.

כיבוש ארץ ישראל דוחה את השבת, שנאמר: "וזכרתי את בריתי וגו' והארץ אזכר." הוקשה הארץ לברית מילה: מה מילה דוחה שבת, אף כיבוש הארץ דוחה שבת. ואף-על-פי שבמלחמת הרשות אין מתחילים במלחמה לכתחילה בשבת, אבל במלחמה חובה - מלחמת שבעה עממים - מתחילים אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת; שנאמר: "כה תעשה ששת ימים וגו' וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים." והכניסה לעיר היא התחלת המלחמה.

כיבוש הארץ בימי יהושע נמשך שבע שנים, שהרי כלב היה בין ארבעים שנה כשנשלחו המרגלים, ולפי זה היה בן שבעים ושמונה כשעברו ישראל את הירדן, ומצינו שבשעת חילוק הארץ היה בן שמונים וחמש שנה, נמצא ששבע שנים עסקו בכיבוש.