א. האם יש איסור

מעבר לשאלה האם ישנה מצווה לשבת בארץ ישראל, יש איסור על יושבי הארץ לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ. כך, למשל, בגמרא בכתובות מסופר על אדם שרצה לצאת לחו"ל כדי לקיים מצוות ייבום, ור' חנינה נזף בו בחריפות:

"ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה. אתא לקמיה דר' חנינה, אמר ליה: מהו למיחת ולייבמה? אמר ליה: אחיו נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו; והוא ירד אחריו?!" (כתובות קיא.).

הגמרא במועד קטן, אגב דיון בנושא אחר לחלוטין, מתחילה לכאורה לפתח את הקריטריונים המבארים מתי מותר ומתי אסור לצאת מארץ ישראל:

"אמר רבא: לשוט - דברי הכל אסור, למזונות - דברי הכל מותר, לא נחלקו אלא להרויחא; מר מדמי ליה כלשוט, ומר מדמי ליה כלמזונות" (מועד קטן יג:-יד.).

אמנם, רש"י מפרש שהסוגיה כלל אינה עוסקת בשאלת איסור היציאה מארץ ישראל. הסוגיה עוסקת בהיתר להתגלח בחול המועד, למי שחזר בתקופה זו מנסיעה ארוכה לחו"ל. רש"י מפרש שאוסרים על מי שיצא למטרות בילוי להתגלח בשובו, לא כדי להענישו אותו על יציאה לחו"ל שלא כדין, אלא כיוון שיצא מבחירתו החופשית ולא מחמת לחץ פרנסה, אי אפשר להגדירו אנוס, ובכגון זה לא התירו להתגלח בחול המועד. רבא מגדיר מתי נחשב שיצא מבחירתו החופשית, ומתי נחשב שנאלץ לצאת. לפי הגישה הזו, לכאורה אין הבדל האם נסע לחו"ל, או שנסע בתוך א"י, בנסיבות שבהן לא יכול היה להתגלח.¹

אך הראב"ד פירש שמוקד הסוגיה הוא איסור היציאה מארץ ישראל:

"והראב"ד ז"ל פירש... דפלוגתא דר' יהודה ורבנן איירי ביוצא חוצה לארץ, והכי מוכח בירושלמי, דגרסינן התם: רבי יהודה כדעתיה אסור לפרש בים הגדול, מעתה, כיוון שיצא חוצה לארץ יהא אסור לגלח, הואיל ויצא שלא ברצון חכמים, כהדא חד כהן אתא לגביה דרבי חנינא, אמר ליה: מה אני לילך לצור לחלוץ או לייבם, ואסר ליה². ומסתבר כהאי פירושא" (רא"ש, מועד קטן פ"ג סי' א).

לפי שיטת הרא"ש והראב"ד, מהדיון כאן אפשר ללמוד לאילו מטרות מותר לצאת לחו"ל ולאילו אסור. להלכה, השו"ע פסק (או"ח תקל"א, ד) שאסור להתגלח בחול המועד רק אם יצא לשוט, כלומר - לטייל. ולפי שיטת הרא"ש והראב"ד, מכלל דבריו אפשר ללמוד שרק יציאה למטרה זו נאסרה.

אמנם, הגר"א על אתר דוחה את דיוקו של הראב"ד מהסוגיה בירושלמי. שהרי הירושלמי מביא שני מקרים שבהם יש איסור: א. אסור לפרש בים הגדול. ב. אסור לכוהן לצאת לחו"ל. המקרה הראשון אינו קשור כלל לארץ ישראל, והאיסור לפרש בים הגדול הוא רק מפני הסכנה. המקרה השני מצומצם לכוהן, שבו יש בעיית טומאת ארץ העמים.³ הגר"א מודע לכך שבגמ' בכתובות שראינו לעיל משמע אכן שיש איסור לצאת מא"י, וטוען שיש בזה מחלוקת התלמודים.

ב. היקף האיסור

כך נאמר בגמרא בעבודה זרה:

"אם היה כהן - מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם [=לחלץ ממון מיד גויים]... ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה. א"ר יהודה: אימתי - בזמן שאין מוצא ללמוד; אבל בזמן שמוצא ללמוד - אינו מטמא. רבי יוסי אומר: אפילו בזמן שמוצא ללמוד יטמא, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל... ואמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי" (עבודה זרה יג.).

וכך כתבו על זה התוספות שם:

"ללמוד תורה ולישא אשה - פירוש, ודעתו לחזור לא"י; דאילו אין דעתו לחזור, אמר בכתובות פ"ב - אחיו של זה נשא עכו"ם ומת, ברוך המקום שהרגו, וזה ירד אחריו לחוצה לארץ?! ודווקא בהנך מצוות שהן חשובות, ללמוד תורה - שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ואשה נמי, דכתיב (ישעיה מה) 'לא תוהו בראה'; אבל לשאר מצוות לא. והכי משמע פ"ד דמגילה (כז.). אבל בשאלתות דרב אחא מפורש - הנך דקילי, וכ"ש לשאר מצוות שהם חשובות⁴" (תוספות שם).

מדברי התוספות עולה שכדי שכוהן יוכל לצאת לחו"ל, יש צורך בהיתר כפול: הנסיעה היא לצורך מצווה, ודעתו לחזור. מדוע צריך היתר כפול? כיוון שיש בעיה כפולה: טומאת ארץ העמים לכוהן, ועצם האיסור לצאת מהארץ. מתוספות משמע שהתירו לכוהן להיטמא בארץ העמים, לצורך מצוות חשובות. אך עדיין קיים האיסור הכללי על יציאה מארץ ישראל, וכדי לנטרל אותו חייבים להסביר שמדובר כשכוונתו לחזור. ההיגיון בדברי תוספות ברור: איסור טומאת ארץ העמים לכוהן אינו תלוי בכוונתו לחזור, כשם שאיסור טומאת מת לכוהן אינו תלוי בשאלה האם כוונתו לנגוע במת לאורך שנים או רק נגיעה קצרה. לעומת זאת, קל לתלות את האיסור הכללי לישראל על יציאה מן הארץ בחילוק האם יוצא לצמיתות או לסיור קצר. אמנם, לא מפורש בתוספות האם מותר לישראל לצאת כשכוונתו לחזור, גם כשאין כוונתו לקיים מצווה חשובה. אך מסברה היינו אומרים, לפי הניתוח שעשינו עכשיו, שלדעת התוספות לישראל מותר לצאת לחו"ל כשכוונתו לחזור, גם שלא לצורך מצווה.

אך הרמב"ם מכריע אחרת:

"אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם, ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור, אא"כ חזק שם הרעב, עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין... ואף על פי שמותר לצאת, אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום" (רמב"ם, הל' מלכים ה', ט).

כלומר, מפשט הרמב"ם משמע שגם כשיוצא וכוונתו לחזור, עדיין מותר לצאת רק לצורך מטרות אלו - ללמוד תורה, לישא אישה, להציל מן העכו"ם, ולצורך פרנסה.⁵ ולצאת להשתכן בחו"ל דרך קבע אסור אפילו למען מטרות אלו, ומותר רק כשיש רעב כבד. את זה לומד הרמב"ם כנראה, בדומה לתוספות, מהגמרא בכתובות, שבה נאסר על האדם שנפלה לו יבמה לצאת לשאת אותה. והרי ראינו שמותר לצאת לחו"ל, אפילו לכוהן, כדי לשאת אישה? אלא יש לומר ששם התכוון להשתקע בחו"ל, וזה אסור אפילו לצורך נישואין.⁶

הגמרא בעבודה זרה אומרת שלכוהן מותר לצאת מן הארץ רק לצורך מצווה. אך מהיכן למד הרמב"ם שגם לישראל אסור לצאת לחו"ל, אף כשכוונתו לחזור, אלא אם כן הולך לקיים מצווה חשובה? יש שהביאו בהקשר זה סוגייה בגיטין:

"אמר רב ספרא: כי הוו מיפטרי [=נפרדים] רבנן מהדדי, בעכו הוו מיפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ" (גיטין עו:).

מכאן משמע לכאורה שגם לצאת לצורך ליווי זמני אסור. אמנם, המהרי"ט (בחידושיו לקידושין לא:, שנראה בהמשך) כתב שהחמירו על עצמם שלא לצאת ממידת חסידות, ואין מכאן הוכחה לעיקר הדין.

מהן המטרות שלשמן מותר לצאת מארץ ישראל? הרמב"ם התיר לצאת לשם לימוד תורה, נשיאת אישה, הצלה מן העכו"ם, וסחורה. יש להעיר שהיה מחכמי זמננו מי שניסה לדייק אחרת ברמב"ם. הרב ישראל רוזן טען שהרמב"ם התייחס לנשיאת אישה וכו' רק כדוגמאות למסע קצר שמטרתו נקודתית, ושאחריו ישוב לארץ; ולמעשה הרמב"ם מיקל בכל נסיעה קצרה שאחריה חוזר לארץ.⁷ וכן משמע שפירש גם בשו"ת שבט הלוי:

"מדברי הרמב"ם פ"ה ממלכים ה"ט יראה ברור דעיקר האיסור הוא דווקא בדירת חו"ל... אבל לצאת ולחזור, והוא שוכן בקביעות בא"י, התירו במקום צורך אפילו סחורה, ומשמעותו - אפילו אינו חסר לו לפרנסתו; והיינו משום דשורש האיסור רק בדירת קבע... אבל בדעתו לחזור אסור לצאת שלא לצורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו. ובטיול על פי הסברה לא נקרא צורך; ומכל מקום, אם הולכים לזמן מועט מאוד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ברוך הוא, יש מקום לצדד להקל; כמובן, צריך להפך הכל לדרך מצווה" (שו"ת שבט הלוי ח"ה קע"ג).

יש להעיר שהרב רוזן חלק על שבט הלוי בעניין ההיתר לצאת לטיול, וכתב שלעניות דעתו יש לחלק בין טיול קצר בחו"ל, לבין נסיעה ממושכת "לשוטט בעולם", ללא תאריך חזרה או מסלול מוגדר, שבה יש להחמיר.

אמנם, פירושם ברמב"ם אינו פשוט. לכאורה הרמב"ם מתיר יציאה לחו"ל רק לצורך מצוות מסוימות. אך ישנם פוסקים אחרים אשר היקלו יותר מהרמב"ם. כך פסק השו"ע בנוגע לגילוח בחול המועד:

"ואלו מגלחין במועד: ...וכן הבא ממדינת הים בחול המועד, או שבא בערב הרגל ולא היה שהות ביום לגלח, והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל" (שו"ע או"ח תקל"א, ד).

כך כתב המגן אברהם שם:

"אבל יצא להרוויח, או לראות פני חברו, שרי, דמקרי מצווה" (מג"א שם).

מדברי המג"א משמע שדבריו אינם מתייחסים רק לעצם היתר הגילוח בחוה"מ, אלא להיתר לצאת מארץ ישראל; והוא מתיר לצאת כדי לראות פני חברו, כיוון שגם זוהי מצווה. המג"א לכאורה יסביר שהתוספות, שצמצמו את ההיתר רק למצוות חשובות מסוימות, התייחסו דווקא לאיסור על כוהן לצאת לארץ העמים. אך ישראל פשוט, מותר לו לצאת גם לצרכים פחות חיוניים.

הרב זלמן נחמיה גולדברג טען שכשם שמקילים לצאת לחו"ל לצורך הרווחת נכסים, כך יש להתיר לצאת לחו"ל לצורך הרווחת הגוף והרווחת הנפש, היינו - לצורך נופש.⁸

הרב אהרן ליכטנשטיין אף הוא מיקל בעניין זה, מתוך הרחבה של המושג "סחורה": הרא"ל טוען, שלא מסתבר שיהיה אסור לאדם לצאת לראות דבר שאין בארץ, נופים או תרבות, ואילו לצאת כדי לעסוק בסחורה יהיה מותר, אף כשמדובר באדם העשיר כקורח. לכן הוא נוטה לומר שכל טיול המְקדם את האדם מבחינה ערכית, רוחנית ותרבותית - מותר.⁹

המהרי"ט היקל ביותר בנושא זה. נקודת המוצא שלו הייתה הגמרא בקידושין לא:, שם הסתפק רב אסי האם מותר לו לצאת לחו"ל לקראת אמו הבאה אליו לארץ ישראל. כך כתב המהרי"ט:

"תימה, דמה איסור לצאת לקראת אמו, אפילו לקראת אחרים כיוון שאינו יוצא להשתקע. דאע"ג דאמרינן בשלהי כתובות: 'אסור לצאת מארץ ישראל אפילו לבבל', זהו לדור, אבל לסחורה או לעסק שיש לו שם פשיטא דמותר... ופשיטא שיהא מותר לצאת לכבוד אמא, שהוקש כבודה לכבוד המקום... וי"ל דרב אסי כהן הוה... ולא מצי למיפק לחוץ לארץ, דגזרו טומאה על ארץ העמים" (מהרי"ט, קידושין לא:).

אם כן, המהרי"ט טוען שמותר לצאת לכל עניין כשכוונתו לחזור; ומדבריו בכתובות קיא משמע שבמקרה שנושא אישה וכו' מתיר אף לדור בחו"ל דרך קבע. לפי המהרי"ט הקריטריון הרלוונטי בעניין זה הוא האם בכוונתו לחזור או להשתקע בחו"ל. וכבר ראינו שהיו שהבינו כך גם בדברי הרמב"ם.

הערות:

1. עיין בריטב"א על אתר.
2. ובכוהן החמירו יותר, ואסרו לו גם לצאת לצורך מצווה (מאירי).
3. יש להעיר שהאחרונים נחלקים האם דין טומאת ארץ העמים שייך בימינו; המהרש"ל, הט"ז והש"ך כתבו (יו"ד שס"ט) שבימינו, כיוון שהכוהנים טמאי מתים ממילא, לא שייך איסור להיטמא בארץ העמים.
4. בשאילתות (פרשת אמור, סי' ק"ג) נאמר כך: "לשאר מצוות לא תיבעי לך, דכיון דלא סגיא דלא אזיל - ודאי שרי". ומשמע שאין הכוונה שמצוות אלו קלות יותר, אלא שאפשר לקיימן גם בארץ. ועמד על כך הנצי"ב בהעמק שאלה שם.
5. את ההיתר לצאת לצורך פרנסה למד הרמב"ם מדיני גילוח במועד; או מדברי הירושלמי (סנהדרין סוף פ"י), שלצורך סחורה התירו אפילו לצאת למצרים.
6. כך פירש הכסף משנה על אתר.
7. תחומין כ', עמ' 407-411.
8. תחומין כ', עמ' 403.
9. דף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון, גיליון 874.

---