"סביב המוות" - שו"ת
הרב זלמן נחמיה גולדברג
אסיא ס"ג-ס"ד (כרך ט"ז, ג-ד) כסלו תשנ"ט
|
תקציר: תשובות הלכתיות סביב המוות. מילות מפתח: החייאה, הנשמה מלאכותית, דיאליזה, הקרנות, כימותרפיה, הזנה בזונדה, מתן נוזלים. |
בכינוס הבינלאומי הראשון לרפואה, אתיקה והלכה שהתקיים בירושלים בשנת תשנ"ג, הוקדש מושב מלא לשאלות הלכתיות סביב המוות. הגאון הר"ר נחמיה גולדברג נשאל שלוש שאלות:
1. באיזה תנאים מותר למנוע מהתחלת טיפול רפואי בחולה סופני? לדוגמא:
החייאה;2. האם יש מצבים שבהם מותר להפסיק טיפול בחולה סופני?
הנשמה מלאכותית,
דיאליזה;
הקרנות,
כימותרפיה;
הזנה בזונדה או בהחדרה ישירה לקיבה (גסטרוסטומיה); מתן נוזלים ע.
3. מהו מעמדה של המשפחה בהחלטות על המשך או הפסקת טיפול רפואי?
* * *
תשובת הרב גולדברג מופיעה במלואה בספר הכינוס בהוצאת מכון שלזינגר, ירושלים תשנ"ו, עמ' 293-296. למען קוראי אסיא מובא להלן תקציר התשובות בתוספת מקורות, כפי שנוסח ע"י העורך - הרב מרדכי הלפרין.
הנוטה למות - תקציר התשובות*
א. איסור רציחה1
לכן כל זמן שאדם חי אסור להמיתו, וזהו איסור רציחה האמור בעשרת הדברות.
ב. מצוות הצלת חיים2
ג. פיקוח נפש דוחה שבת
ד. הפסקת עיכוב יציאת נשמה בגוסס4
ה. ההבדל בין חובת הארכת חיים להיתר הסרת מעכבי מוות5
הגישה הראשונה שמה את הדגש על קיום או העדר תועלת לחולה בהארכה הזמנית של חייו. אם יש תועלת בהארכה הקצרה של חייו, כגון שהוא בהכרה ויכול לחשוב וליצור קשר עם הסובבים אותו בדיבור או אפילו ברמיזה - אזי אנו מציווים להאריך את שעותיו האחרונות אפילו אם הוא גוסס ובעל ייסורים6.
לעומת זאת אם אין לחולה שום תועלת בהארכה קצרה של שעות הסבל שלו כך שטוב מותו מחייו, אזי אין מצווה להאריך את שעותיו האחרונות.
לכן אין מצווה להאריך חיים של חולה סופני במצב של "צמח" או חוסר הכרה שאין תועלת בחייו לשום דבר.
הגישה השניה מבדילה בין הצלה על ידי דרך טבעית הכוללת הספקת צרכים חיוניים בסיסים כמו מתן חמצן, נוזלים, מזון ותרופות, לבין הפסקת גורמים חיצוניים המעכבים את יציאת הנשמה (אך אין למנוע צרכים היוניים בסיסיים).
הגישה השלישית מבדילה בין טיפולים שגרתיים לבין טיפולים חריגים. אסור למנוע מהחולה כל טיפול שגרתי אפילו אם הטיפול כרוך בחילול שבת. אך אין חובה לבצע פעולות טיפוליות חריגות ולא שגרתיות.
לכן צריך להמשיך הספקת חמצן, נוזלים, מזון ותרופות שגרתיות, אך אין חובה לנתח את החולה הנוטה למות או לבצע בו החייאה (רסוסיטציה) לאחר שלבו נדם.
לפי גישה זו יתכנו טיפולים רפואיים שיחשבו שגרתיים לגבי חולה אחד, ויחשבו חריגים לגבי אחר.
לדוגמא: חולה כליות המטופל בדיאליזה, לגביו הטיפול בדיאליזה מוגדר כטיפול שגרתי, וחייבים להמשיכו גם בימיו האחרונים של החולה.
לעומת זאת חולה במחלה גידולית ממאירה, כשהגידול התפשט בגופו ובימי חייו האחרונים פגע גם בכליותיו, לגביו הטיפול בדיאליזה איננו מוגדר כטיפול שגרתי ולכן אין חובה להתחיל בטיפול דיאליזה שיכול רק להאריך מעט את ימיו האחרונים.
ו. פסיקת גדולי ישראל7
אם נתקיימו התנאים של הגישה השלישית בלבד, גם אז יש מקום להתיר מניעת טיפול בחולה הנוטה למות, משום שגדולי תורה הסכימו לפסוק על פי גישה זו.
ז. מעמד המשפחה8
הסיבות לכך הם:
1. אין למשפחה זכות לבקש מהרופא שיפעל בניגוד לדין.
2. יש מקרים שהמשפחה מעונינת במותו של החולה.
אף על פי כן, מבחינה מעשית יש מקום לשמוע את דעת המשפחה, אשר עשויה להכיר את המצב בכללותו טוב יותר מאחרים. יש גם סיבות נוספות להתחשב בדעתם, אך תמיד צריך לזכור שהסתמכות בלעדית על המשפחה עלולה לפעמים להיות מסוכנת. היו גם מקרים שהחולה עצמו הרגיש שהוא מהווה מעמסה על משפחתו ובקש את נפשו למות כדי לא להכביד עליהם.
החלטה מעשית מחייבת בדיקה פרטנית ותיאום מלא בין הרופאים, המשפחה והרבנים.
ח. עקרונות כלליים מול הלכה מעשית
הגישה המעשית היא שבכל מקרה המשפחה תתייעץ עם אדם מתאים המבין גם בהלכה וגם ברפואה. אדם זה יברר את פרטי המקרה במלואם, ולאחר שיגבש את דעתו יתייעץ עם פוסק מובהק שידון בכל מקרה לגופו.
הערות:
* התקציר נכתב ע"י הרב מרדכי הלפרין.
1. מקורות: שמות כ, יג; רמב"ם הלכות רוצח א, א; ב, א-ז; ספר אסיא ד', עמ' 262-260.
2. מקורות: ויקרא יט, טז; סנהדרין עג, א: רמב"ם הלכות רוצח, א, יד.
3. מקורות: יומא, פג, א - פה, ב.
4. מקורות: רמ"א, שו"ע יו"ד, שלט, א.
5. מקורות: נשמת אברהם ח"ב (יו"ד), שלט, ס"ק ד; אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ח"ד, ערך "נוטה למות", עמ' 414-401, ובמקורות המצוינים שם.
6. ראה גם גטין ע, א, וע"ז יב, ב, "האי מאן דבלע זיבורא. . . אפשר דחיי פורתא עד דמפקיד
אביתיה".
7. מקורות: נשמת אברהם שם.
8. מקורות: שו"ת מלמד להועיל, חלק ב, תשובה ק"ד.
