הקדמה

רופאיה של החברה היהודית במאה ה-י"ט בארץ-ישראל, היו לחלוצי הרפואה המודרנית ויצקו את הבסיס המקצועי והאתי עליו גדלו דורות הרופאים אחריהם. העוני והחולי, העזובה והתמותה הגבוהים ששררו בא"י באותה עת הולידו צורך גובר באמצעים להתגברות על הפגעים התברואתיים והתחלואה, והפתרון נמצא בעזרה הפילנתרופית שהגיעה מיהדות התפוצות. רופאים נשלחו מאירופה לא"י בתמיכת נדבנים ותרומת הקהילה היהודית, ומלאו תפקיד חשוב במתן הטיפול הרפואי ושמירת בריאות האוכלוסייה בתנאים הקשים ששררו בירושלים ובא"י כולה. לבד מן הקשר הכספי ותמיכת כספי החלוקה, היתה זיקה רוחנית הדוקה בין הנהגת הישוב בארץ להנהגה הרבנית העל-קהילתית בגולה. העולם הרוחני והתרבותי של יושבי א"י היה דומה לזה שבאירופה וניזון מאמונה צרופה בקדשי ישראל. ערכים ומוטיבים יהודיים היו לבסיס קיומם של חיים יהודיים בארץ הקודש. מבין הסוגיות השונות, אתם היו צריכים הרופאים המשכילים הראשונים להתמודד, היתה שאלת הזכות לטיפול רפואי, בעיקר כאשר לא התקיימו התנאים הראויים.

רפואת המיסיון

ראשיתה של הרפואה המודרנית כרוך בסיפורו של המיסיון הבריטי, שפילח דרכו בירושלים באמצעות שירותי בריאות שלא היו מוכרים עד כה בארץ. הרפואה היהודית בארץ-ישראל למן ראשיתה, עמדה מול אילוצי השפעת המיסיון. עניינן הפוליטי המחודש של מעצמות העולם בארץ-ישראל, נוכח שקיעתה המתמשכת של הממלכה העותומנית במהלך המאה הי"ט, התבטא בהקמת קונסוליות בירושלים ובחיזוק המאחזים הדתיים שעשויים היו לשרת את האינטרסים המדיניים¹. גם הקונסוליה הבריטית ראתה את יתרונות הקשר עם האוכלוסייה המקומית, ובקשה לחזק מעמדה באמצעות הקשר עם היהודים והדרוזים. היא עודדה את המיסיון הבריטי. ייסודה של "החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים" (London Society for Promoting Christianity among the Jews ) בלונדון בשנת 1809 היה לצורך פעולה מיסיונרית, בעיקר בארץ-ישראל. חוגי המיסיון הבריטי ביקשו להיבנות על סבלו וגידולו ההדרגתי של היישוב הירושלמי. מצב היישוב הניע את המיסיונרים להגביר את מאמציהם וליזום עזרה רפואית לתושבים. החברה החלה לשלוח רופאים לירושלים, והראשון ביניהם היה הד"ר דלטון (Dalton G.E), שנשלח לביקור בשנת 1825. בסוף שנת 1838 נשלחה לירושלים המשלחת הרפואית הקבועה הראשונה, ובראשה ד"ר אלברט גרשטמן (Gerstman A) והרוקח מלביל פטר ברגהיים (Bergheim P), שניהם יהודים מומרים. ד"ר גרשטמן הקים מרפאה בעיר, וטיפל בעשרות חולים מדי יום. אחריו נשלח בשנת 1842 הד"ר אדוארד מקגאוון, (McGowan), בוגר אוניברסיטת קמבריג', שפעל בירושלים במשך 18 שנים עד למותו בשנת 1860. בית-חולים מטעם המיסיון נפתח בשנת 1844 ליד מגדל דוד, ראשון מסוגו, עם 12 מיטות אשפוז ותנאים שלא היו מוכרים בירושלים עד כה. החשש מהשפעת המיסיון על האמונה הדתית של הציבור היהודי הפונה לעזרתם, הוא שהביא להתעוררות הקהילה היהודית האירופאית למציאת שירותי רפואה חלופיים. יהודי אירופה הצליחו לעודד את הנדבן משה מונטיפיורי (Montefiore)² להיות מעורב בשליחת רופא יהודי לירושלים. בשנת 1843 נשלח הד"ר שמעון פרנקל (Fraenkel) מצילץ, שלזיה, לירושלים³. מונטיפיורי שילם את הוצאות הנסיעה, צייד את הרופא בבית-מרקחת ובמכשירים כירורגיים ומימן את משכורתו. כן הבטיח לו את הגנתם של הקונסול האנגלי ושל הפחה התורכי. הד"ר ברנרד נוימן (Neumann), יליד רוסיה שלמד בגרמניה, הוזמן כרופא מוסד בית-החולים שהוקם עשר שנים מאוחר יותר ע"י בית רוטשילד - בשנת 1854.
בואם של הרופאים היהודים הראשונים לירושלים לא פתר את סכנת המיסיון. יהודים המשיכו לפנות לרופאים המיסיונרים. בית-החולים של המיסיון, ולידו מרפאה ובית-מרקחת, סיפק תרופות חינם, בגדים, מזון, ואף נתן כסף לחוליו. יהודים מומרים היו בין עובדי בית-החולים ודאגו למזון כשר.
בחוברת 'דברי הימים' אשר יצאה בשנת 1854, בהוצאת דפוס ישראל ב"ק, נכתב:

"...לפני כל חולה אשר הובא בית פנימה, בית האספיטאל - ואך יום הראשון כי על מיטתו ישכב, יציגו לפניו שולחן ויקריבו עליו בכורי ראשית פרי, וכן תחבושת, רטיה ומזור, מחברת צמיד פסיל בית חדשה ומניחו על השולחן. כי חבר לאיש משחית מהכת הנזכרת לא יעזבהו, ולילה ביום יביע אומר בשפתי חלקות: ראו נא ידידי, אחי, יקירי, טובת ושלמות האנשים הבאים בברית החדשה ומה מתוק לחך ספר הברית החדשה".

הציפייה להופעת המשיח בשנת ת"ר, 1840, ומפח הנפש והאכזבה באי התגשמות הרעיון המשיחי, הביאו למשבר האמונה וטלטלת נפש של המאמינים. בשנים הבאות גברה השפעת המיסיון.
בסוף שנת 1842 החלה מערכה של ממש בין המשלחת המיסיונרית לבין הקהילה היהודית על נשמותיהם של שלושה פרושים. עם ייסוד הבישופות האנגליקנית בירושלים התנצרו כ-30 איש, וביניהם משפחת הרב חיים לוי ומשה בן מיכאל הלוי האנואר. במהלך הפרשה הוזכרו עוד יהודים בקשרים עם המיסיונרים⁴. לפי אליאב⁵, הכנסייה האנגליקנית הצליחה להמיר דתם של 58 יהודים במהלך השנים 1851-1852. לדבריו, סך הכל המירו דתם 309 יהודים בין השנים 1839-1914. ז'אן בוסט, כומר צרפתי שביקר בארץ בשנת 1875 דווח על מומרים רבים, סוחרים, בנקאים, מוכרי ספרים וכו', המתרכזים באזור מסחרי מיוחד להם⁶. יש לציין כי היו גם מי שהמירו דתם בחסות הבישופות הפרוטסטאנטית והקונסוליה האמריקאית, ששיתפו פעולה ביניהם. ברשימות הקונסוליה האמריקאית בירושלים משנת 1868 מופיעים שמות מומרים, שקבלו חסות קונסולרית, וחלקם אף הועסק על-ידי הקונסוליה⁷.
ד"ר לודביג פראנקל, שסייר בארץ בשנת 1856, דווח על 161 איש שהתנצרו: מקרב יהודי רוסיה המירו דתם 71 איש, ובני ארצות אחרות - 60 איש. לדברי פראנקל, נודע לו כי המיסיון האנגלי הציע לאחד מחכמי התורה בכולל וינה, "כארבעה אלף כסף" לשנה לכל ימי חייו, בעבור כך שימיר את דתו.⁸ בשנת 1873 פרסם עיתון 'הלבנון' כי מצויים 136 מומרים מבני ישראל בירושלים, ומספר המומרים הולך ומתרבה⁹.
פעולת המיסיון נשאה לעתים אופי אלים. יחיאל בריל, עורך עיתון 'הלבנון', מתאר¹⁰ כי נציגי המיסיון שלחו נערים להדביק כתבי הסתה ברחובות העיר, ומאבק אלים התרחש כאשר רצו להדביק גם על כתלי בית הגביר יעקב ואלירו¹¹. כאשר יצאו משרתי הבית למחות נגד המדביקים, הכו הללו את המשרתים בלי חמלה.
הילכו סיפורים שונים על דרך המיסיונרים ללכוד נפשות, כמו זה בצפת, שם התחזה המיסיונר בן ציון פרידמן לאברך, ונהג לבוא לבית-הכנסת להתפלל. בטבריה שירת המשומד גולדברג בתוך עוזר לרופא. בעוד הרופא טיפל בחולים, נהג גולדברג לקרוא בתנ"ך, להשמיע דברי הטפה באזני הממתינים, למרות קיתונות הבוז והקללות שניתכו עליו¹². הנוסע הבריטי בייקר טריסטראם מספר, (1864), כי היהודים נהגו להתקהל סביב אהל המיסיון בטבריה בימי שבת על מנת להשיג תרופות.

"בעוד הרופא מחלק סמי מרפא לקודחים ולחולי עיניים, הוסיף מר פליישהאקר להטיף לקחו באוזני הקהל, בגרמנית ובערבית חליפות. היהודים הפולנים, שהם רבים כאן מאוד, האזינו בחפץ לב, ואחדים מהם הביאו כסף לקניית "הברית החדשה" בגרמנית"¹³.

בדו"ח מונטיגו וד"ר אשר, משנת 1875¹⁴, נאמר כי

"בית-החולים אשר להמיססיאן גם הוא טוב מאד ויהודים רבים ימצאו בו תעלה ורפאות למחלתם. הארוחה אשר תנתן להחולים טובה היא, ועל-ידי יהודים תעשה כחוקי התורה. מבלעדי ברית חדשה אשר יונח לפני החולה על שולחן העומד לפניו, אין דבר בבית-החולים הזה אשר יהיה נגד חוקי דתינו... הרופא אם כי לא לנו הוא, הופקד לשים עין על היהודים, ונכבד הוא בעיניהם, הוא יבקר את כל חולי היהודים חנם גם בבתיהם, וגם לחברון יסע אם יקראוהו לפעמים - כי אין רופא שמה"¹⁵.

התעוררה דילמה קשה בקרב בני הישוב היהודי שעה שהמחלות והתמותה הגבוהה עודדו פנייה למוסד המיסיון לשם הצלת חיים, ומנגד עמד החשש להשפעתו המזיקה על נפשו ואמונתו של החולה.

הרפואה כזכות

יחסה של היהדות אל ערך החיים התחדד שעה שעמדה סכנת המיסיון מול סכנת אבדן חיים. השקפת היהדות על חיי האדם מתבטאת בהתייחסותה להם כאל ערך עליון. משפט מפתח במשנה קובע כי

"כל המאבד נפש אחת ...כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת... כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין, פרק ד, ה).

שמירת החיים קודמת למצוות מרכזיות אחרות כמו שמירת השבת, כבוד המת ואחרות.
עיקרון שמירת החיים חל לגבי מקרים שונים כאשר אין הבדל אם חייו של אדם עתידים להמשך שנים רבות או דקות מספר. הגישה הוויטאליסטית, המקבלת את ערך החיים כערך עליון, רואה את ערך החיים כאין-סופי, מוחלט ובלתי ניתן לחלוקה וליחסיות. לפי השקפה זו יש להמשיך ולהאריך את החיים של כל אדם בכל טיפול אפשרי, בכל מחיר, ובכל מצב.
מרומזים הדברים בתורה עצמה (דברים ד' ט): "רק השמר לך ושמר נפשך מאד", וכן בפסוק אחר: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד' ט"ו). וכך מסביר זאת גם הרמב"ן (משנה תורה, הלכות דעות, ד' א) ואומר, שהואיל והגוף נוצר בריא הודות ליצירתו של הבורא, לפיכך צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המזיקים לגוף ולהנהיג עצמו בדברים המבריאים והמחלימים. ההלכה קידשה את הבריאות בצוותה להתרחק מדברים שיש בהם סכנת נפשות, מתוך נימוק "שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה" (הלכות דעות, שם).
כאשר עוסקים אנו בקדושת ערך החיים, והתמודדות עם בעיית המיסיון, חובה עלינו להזכיר כי מטרת שמירת קדושת החיים, על פי היהדות היא עבודת האל, ואם מטרה זאת אינה מושגת, אובדת גם קדושת החיים. הנחה זו מתבארת ממצוות קידוש השם מספר ויקרא, כ"ב, לב: "ולא תחללו שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל". קדושת החיים נדחית במצב שבו מחולל שם האלוהים, בשלושה מקרים בלבד - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
הגבלת קידוש השם רק לשלוש עבירות יסודיות מבליט את יחס היהדות אל קדושת החיים. במקומות שונים ב'שולחן ערוך' קיימים דינים מפורטים על שמירת חיי האדם ואברי גופו. ( שו"ע, יורה דעה ט, ב; חושן משפט תכ"ז, ז-י; אורח חיים קע, ב;)
ככלל, היהדות רואה בהיתר מן התורה רשות לרפא ומצווה דתית, וכל הנמנע מכך הינו "שופך דמים". (שו"ע, יורה דעה שלו א'). הרמב"ן קבע, כי אם הרפואה היא רשות או מצווה, בכל הנוגע לחולה, עליו להימנע ככל האפשר מלהזדקק לרופאים כי ברצות השם לקבוע גורלות איש ואין לו צורך ברפואות¹⁶. אבל לרופא מצווה לרפא כל איש המבקש זאת ממנו. כמו שמתברר מדבריו בספר "תורת האדם", שער הסכנה, שם מאריך בנושא הרפואה והרופאים, ומדבריו יוצא שמוטלת חובה ומצווה על הרופא לרפא, והמונע מלרפא הרי הוא שופך דמים¹⁷.
המוסר היהודי באשר ליוקרם של חיים הועמד בפני השאלה של טיפול ע"י רופא גוי, ולעצם ענייננו- רופא המיסיון.
שאלת ריפוי על-ידי רופא גוי עלתה כבר בגמרא, שם נאמר כי אין מתרפאים מן הגויים מפני שחשודים על שפיכות דמים¹⁸, אבל אם ודאי הוא שימות אם לא יתרפא ואם יתרפא ספק יחיה - מותר. בתנאים מסוימים, לפי הגמרא, מתירה היהדות להתרפא מגוי: אם הגוי מומחה לרבים, ובתנאי שאינו אדוק לעבודה זרה, או שהיה החולה אדם חשוב. והיו מחלוקות בין אלו שאמרו כי אם מרפא הרופא הגוי בשכר, הרי מותר. והיו שאסרו גם בתנאי זה. המקלים התירו ריפוי על-ידי גוי במקום שאין בו רופא יהודי.
השרות הרפואי המוצע על-ידי רופאי המיסיון ומעורבותם במטרות חברתיות ודתיות, מיקד את הנושא: הרפואה כזכות לפרט.
הרפואה כזכותו של הפרט עולה גם בהיבט של קדושת חיי אדם לעומת חיי אומה. בשעה שמקרה פרטי של חולה המשווע לעזרה עולה כנושא חברתי, הרי עזרת המיסיון כגורם מסייע ליישוב כולו, (במיוחד בארץ-ישראל), עולה כעניין ציבורי ולאומי. היעזרות על-ידי רופא גוי יכולה להתמקד בשאלת זכות הפרט מול חובות לחברה.

מאבק בין יהדות ומיסיונריות ושאלת הרפואה

הודות לפתיחתם של מרפאת המיסיון הבריטי ובית-החולים שלו, התאפשר ריפויים של תושבי העיר על-ידי רופאים מדופלמים ברמת רפואה וסיעוד שלא היו מוכרים עד אז לתושבי העיר, אך לצד טיפול מתקדם היו מטרות מיסיונריות הקשורות לדת ולחברה¹⁹.
ד"ר לודויג פיליפסון, עורך 'העיתון הכללי' (Allgemeine Zeitung) של יהודי גרמניה, היה הראשון שהצליח להעסיק את התודעה הציבורית בנושא סכנת המיסיון. הוא פנה מעל דפי עיתונו:

"לא נעמוד במקום תפארת עברנו רק כעניים ואביונים מבקשי נדבות... בשעה שגם דתות אחרות פועלים בירושלים ומבלי שאיש מטיל ספק בנאמנות למולדתם, כך גם אנו נוכל לפעול שם ומבלי לבגוד בהיותנו בני אירופא"²⁰.

הוא הציע לשלוח רופאים צעירים לניהול בית-חולים יהודי.
בעיתונות היהודית הארצישראלית פורסמו כתבות שונות המופנות לקהל בירושלים ובו הסבר כי המיסיון בחר לפעול בירושלים דווקא, ולא באירופה, לא בכדי:

"אך במקום ציה שממה, מקום לא נגה אור בו ותושביו בחושך יתהלכו!... אבל בעירות נושבות מבני דעה והשכל, אין עמלם נושא פרי ולכן ברוב ערי אייראפא אין זכר למו. ...רק במקום אחד עלי תבל כולו הצליחה המיססיאן והוא ירשלם"²¹.

מטרת המיסיון היא לנצל את מצב תושבי העיר, העזובים על נפשם, קובע עיתון 'החבצלת', והציבור הוזהר מפניה אליו.
התופעה של מיסיונרים, שחלקם מומרים, המאמינים בשיבת ציון ובתחיית העם היהודי בארצו עוררה בלב ההנהגה מבוכה. אנו מוצאים גם הכרה בתרומת חברת המיסיון לרפואת הישוב, כאשר ר' ישראל משקאלוב כותב בשם ר' מנחם מנדל משקאלוב והרב שלמה זלמן שפירא, ראשי עדת הפרושים, אל הכומר ו' לואיס ב-24.1.1824:

"אין ספק שההשגחה העליונה שלחה אותך אלינו"²².

בנוסף, הקהילה היהודית בארץ-ישראל נעזרה בקונסולים וגם במיסיונרים שלא למטרות רפואה. באדר שנת ת"ר, משפרצה עלילת דמשק והיה חשש רציני לפגיעה בישוב היהודי על-ידי הנוצרים, פנתה הנהגת היישוב בירושלים לראש המשלחת המיסיונרית, ג'ון ניקולייסון, שהשתקע בירושלים עוד בשנת 1833. ניקולייסון ומיסיונר נוסף, פוריץ, נרתמו לעזרת היישוב, והאחרון יצא אף לדמשק להגנת היהודים שם²³. היחלצותם של המיסיונרים לעזרת היהודים נגד עלילה על רקע דתי עוררה כבוד, והבליטה את כוונותיהם הכנות של המיסיונרים לסייע בידי היישוב. מאידך לא פסו החשדות שהטילו במעשיהם.

החרם

משרבו מקרי המרת הדת, רבני העיר השתדלו לייצור אווירת "בל יעבור", חרם חברתי ונידויי למי שיצור קשר עם המיסיון. היה איסור מוחלט על גישה אל מרפאת המיסיון⁽.
המלחמה במיסיון התבטאה בדרך-כלל בחרמות ונידויים שפרסמו הרבנים. הם לא חסכו בדברי הסבר, הוראה, תוכחה והפחדה, אשר פורסמו ברבים בבתי-הכנסת במודעות ובעיתונות. בחדש ינואר, 1845, הוכרז בכל בתי-הכנסת בירושלים חרם נגד העובדים בבית-החולים המיסיונרי:

"ובחרם חמור כחרם יהושע בן נון וכחרם דרבינו גרשון... בל ירים איש את רגלו ליכנס את תוך ההוספיטאל... הן חולה לרפואתו, הן בריא לשרת שמה... והנכנס לשם יה' מובדל ומופרש מעדת ישראל לגמרי..." ²⁴.

החרמות כללו הרחקה מבתי התפילה, מקבלת דמי החלוקה, ומאפשרות לקבורה בקרב ישראל. כך הוטל חרם האוסר מכירת בשר כשר לבית-החולים של המיסיון, דבר שהקשה על האשפוז.
גם בבית-החולים 'שער ציון' ביפו התייחסו בחומרה אל הפונים לעזרת המיסיון, ובתקנות בית-החולים משנת 1892 נאמר כי

"מי ששכב פעם אחת בבית-החולים של המסיתים אין מקבלין אותו לבית-החולים לעולם"²⁵.

(המדובר במי שפנה לבית-החולים המיסיונרי שעה שקיים היה כבר בית-החולים 'שער ציון').
לא אחת היו התפרצויות זעם של המונים כלפי הפונים לקבל את עזרת רופא המיסיון, כפי שמתאר דוד ילין בעיתון 'המליץ'²⁶. המונים צבאו על פתח בית-החולים המיסיונרי ואישה שפנתה לקבל בו עזרה נאלצה לקבל את חסות המשטרה העותומנית כדי להיחלץ מזעם ההמון.

איסור קבורה

אחד האמצעים שנקטו נגד המיסיון, כאמור, היתה מניעת קבורת למי שהיה מאושפז בבית-החולים המיסיונרי.
אריה מורגנשטרן מביא את סיפור המאבק עוד בראשיתו: עם מותם של שני חולים יהודים בבית-החולים של המיסיון, עוד בשנת 1845, מיד לאחר פתיחתו, לא הסכימו הרבנים לקברם, והרב אברהם חיים גאגין, הראשל"צ, סרב לקבל את הגופות לקבורה למרות התערבות הקונסול הבריטי ויליאם יאנג. בכרוז מאותה שנה נאמר כי

"תכף אזרנו חיל וקל כרוזא כארי בחיל בכל בתי כנסיות כי כל איש ישראל היושב שם בין איש בין אשה הנכנס מחדש הרי הוא מובדל ולא יזכה לקבורה בתוך בית עלמין מתי ישראל"²⁷.

איסור הקבורה בקבר ישראל הביא להתעוררות צעירי הישוב, שעה שהגנו על כוונת החרם. הם מנעו קבורת אישה מעדת הספרדים לפי פסיקתו של הראשל"צ, ולא עזרה התערבות הציר הבריטי²⁸.
הדברים חזרו ונשנו, ומדי פעם היה מוטל חרם מחודש בדבר איסור היעזרות במיסיון.
בחרם שהוטל בשנת 1888, התגלגל סיפור על צעיר מרוסיה שחלה ואושפז בבית-החולים של המיסיון הבריטי. מדי יום שמע את הטפותיו של רופא המיסיון, ולילה אחד החל לצעוק שמלאך המוות בא ליטול את נשמתו. צעקותיו נשמעו עד לרחוב, ובמנוסתו מבעד לחלון נמצא שם מת²⁹.
בין פעולות המנע, להרחקת השפעת המיסיון, נעזרה הנהגת הישוב בפנייה לקונסולים ובקשה את התערבותם.
ר' זליג האוסדורף פנה לקונסול אנגליה בירושלים, מר ג'ימס פין (1853), והתריע על כך שאנשי המיסיון משדלים צעירה יהודיה שברחה מבית בעלה - יהודי מומר מרומניה - לשוב לבעלה ולהמיר דתה, ואף נעזרו בפאשה התורכי ששלח שוטרים להביאה. הקונסול הסכים שאין ללחוץ על האישה, והעביר הוראה למיסיון להרפות ממנה. ר' זליג פנה גם לקונסול האוסטרי, שכינס בביתו את הקונסולים, החכם באשי והבישוף הפרוטסטנטי, ובנוכחותם הועברה הנערה לידי הרב הראשון-לציון עד קבלת גט גירושין. סיפור אחר בו מעורב הקונסול הפרוסי, אירע בשנת 1867, אז יתומה שאושפזה בבית-חולים הבריטי, היתה נתונה ללחץ המיסיון הנוצרי, ולולא התערבותו של ר' אריה מרכוס, שלקח את הנערה לביתו (ומסיבה זו גם ישב במעצר בבית הקונסוליה הפרוסית למשך 24 יום), לא היה ניתן למנוע את התנצרותה³⁰.
בטבריה, כמו בירושלים, נתקלה הרפואה המיסיונרית בהתנגדות הממסד היהודי: ד"ר דיויד טוראנס, רופא המיסיון, נחשד בהסתה לנצרות, שעה שפתח בית ספר לנערות יהודיות ללמוד מלאכה. התעורר חרם רבני, והיה

"איסור גמור ובשמתה ובלטותא דרבנן על כל איש ואיש מעדת האשכנזים אשר ישלח בניו ובנותיו לבית ספרו של המדיח הזה וכן אסור לשום חולה, אפילו מסוכן, לילך אל ביתו לדרוש בעצתו. רק במקום פקוח נפש מותר לקרותו אל בית החולה לבקרו"³¹.

בצפת של שנות ה-80 במאה ה-19 עולה החשש מרופא נוצרי. בכתבה בעיתון 'הצבי' נאמר:

"...זה שנים מספר בא הנה מבירות רופא נוצרי שהדן, ותחזיק בו עדתנו, ומכל הכוללים עשו אתו חוזה שנה שנה. וגם עתה אשר נהיה הרופא הזה גם לרופא המסיתים, ולא לרופא בלבד, כי גם למסית ועוד יותר גדול מראש המסיתים, ולולא הוא, המתערב בין היהודים ויודע כל דרכיהם, לא יכלו המסיתים לעשות פה דבר. גם עתה קשה על ממוני כולל ואלין הפרידה ממנו, והוא בהיותו רופא מטעם הכוללים והמסיתים כאחד, מחזק את מעמד המסיתים פה ובבוא אליו יהודי לדרוש בחכמתו, ואמר לו: ביום יושבי בבית המסיתים אענה גם לך..." ³² .

בחברון יצאה קריאת הרבנים ב 'קול קורא' מעל דפי העיתונות³³, ובה הודעה כי המיסיון הבריטי פרש רישתו בעיר חברון, והציב בה את הרופא ד"ר תומס צ'פלין (Chaplin), ששכר בנין לעשותו לבית-חולים.

שאלת פיקוח נפש

לא קל היה להישמע להוראות אלו, שעה שלא היה בנמצא פתרון רפואי אחר (לפחות עד להקמת מרפאת ד"ר שמעון פרנקל, או הקמת בית-החולים לבית רוטשילד, עשר שנים מאוחר יותר). שאלת פיקוח נפש עמדה כנגד סכנת השפעת המיסיון, וקשה היה לדרוש מן הציבור הבנה לענייני הרוח בשעה שענייני הגוף היו בסכנת קיום.
ד"ר שמעון פרנקל, הרופא היהודי הראשון, הפנה את תשומת-הלב לעיקר הבעיה, והוא כותב בעיתון יהודי גרמניה:

"נכון, לא יכנס ברצון לשם, אך מה יעשה האיש החולה האומלל שאין לו מיטה? מי יכעס עליו? ומה הסיכום של העניין? " ³⁴

שעה שניצבו החולי, הסבל וסכנת איבוד החיים מול איסורים וחרמות, לא ניתן היה לטעון בביטחון כי טובת הכלל (חיי אומה) קודמת לשמירת חיי הפרט. על כך כותב גם יחיאל בריל, עורך עיתון 'הלבנון', ובו מבהיר מה רב הקושי לבן ירושלים העני להתמודד עם קשיי המחלה וקשיי האשפוז. הוא שואל -

"מה יעשה העני אשר אין לאל ידו לשלם להרופאים הנמצאים בירושלים?... הנוכל להאשים את העני החולה אשר כל ישועה ותרופה נדחה ממנו, בלכתו אל רופאי המיסיאן לדרוש בהם? וישיש אם יקבלוהו בבית-החולים שלהם אשר שם ימצא מטה וכסא ושלחן וכל הדרוש להחולה ביד רחבה ורוח נדיבה?" ³⁵.

בעיתון החבצלת נטען:

"אין רוב הצבור, בהיותם עניים, יכולים לעמוד בגזירה הזאת, מאין כסף להם לשלם שכר רופא ורפואות, מדוע יחלצו ממנה מעוט הצבור היכולים לעמוד בה?"³⁶.

דילמת פיקוח נפש אכן עוררה תשובות שונות. אמנם נשמעה הקריאה להימנע מעזרת המיסיון, אך היו גם קולות אחרים. בשנת 1872 פרסם הרב עקיבא יוסף שלזינגר³⁷ את "קול נהי מציון" והזכיר את תרומת המיסיון לישוב בירושלים:

"המיסיאנערן בנו בתי מחסה ועושין צדקה וגמ"ח, שולחים רופאים מומרים ורפואות לכל חולי ולכל מצוה באדם בזריזות ובכל אופן המועיל. וכן העמידו המיסיען בתי חלאים בהשגחה של כשרות ובכל מיני מחשבת אשר מפזרין לגמ"ח"³⁸.

גם הרבנים הספרדים גילו סובלנות רבה יותר, ומתוך הכרה בסבל האנושי וסכנת פיקוח נפש, התירו לבני קהילתם לפנות למיסיון.

"המה בענותם הגדולה מחלו על כבודם, ויתקרבו אל יערת דבש המסיתים למען הוציא מתקם, ובאשר יטעם לפינו מתקם, עלינו לסבול גם נשיכת עוקצם..." ³⁹.

רופא גוי כדילמה

שאלת רופא המיסיון מתווספת לשאלה הבסיסית של טיפול על-ידי גוי. כפי ששאלת 'פיקוח נפש' ושמירת הבריאות עמדה במרכז הויכוח לצד סכנת המיסיון והחשש מפקיעת המשמעת החברתית-ציבורית, כך עלתה בעיית הרופא הגוי. יש לציין כי רופאים נוכרים עבדו בבתי-החולים היהודיים. כהנוב מזכיר⁴⁰ רופאים אחדים שהיהודים נהגו להיעזר בהם, כמו ד"ר הופמן הגרמני, שהיה רופא בבית-החולים של הנזירות הגרמניות, או ד"ר סנדרצקי, רופא גרמני שקיבל את חוליו בבית-המרקחת של ר' לייב גבריאלוביץ, והחליף את ד"ר יצחק שוורץ, רופא בית-החולים רוטשילד, שעה שהיה עליו לעזוב את הארץ לפרק זמן⁴¹. ד"ר איינסלר, רופא ממוצא הונגרי, היה רופא ב'ביקור חולים' ועבד תקופה קצרה גם ב'שערי צדק'. אשתו היתה מנהלת משק ב'ביקור חולים'. היו שפנו לד"ר נג'רני וד"ר ניקולה הנוצרים. ראשוני המושבה זיכרון-יעקב קיבלו את עזרתו של ד"ר אבו ציזר, רופא איטלקי נוצרי מחיפה, שעבד גם מטעם הברון למשך חמש שנים במושבה. והיו רופאים אחרים, כמו ד"ר מזאראקי היווני, רופא 'משגב לדך'; ד"ר יוהנס אסואני, מנהל בית-החולים רוטשילד בשנים 1862-1863; ד"ר פאולוס הגרמני, שעבד ב'ביקור חולים'; ד"ר ג'וזפה קארפני האיטלקי, רופא 'ביקור חולים'; קרל לורך הגרמני רופא קהילת יפו ובית-החולים 'שער ציון', ועוד.
ההלכה היהודית מתירה להתרפא מגוי בתנאים מסוימים, כמו בהיעדר רופא יהודי בסביבת החולה, או בידי מי שמידת מומחיותו עולה על זו של רופא יהודי, וכו', ומכאן, שמדי פעם היה צורך לסנגר על מידותיו של הרופא הגוי ובלבד שלא ייפסל.
ר' רפאל יצחק ישראל מטעים ומסביר מעל דפי 'הצבי', מדוע אין פסול ברופא נוצרי:

"נדרשנו למי מהרופאים נשים המשרה הזאת, ותהיה הבחירה ברופא מומחא ומפורסם בעיר מכיר בטיב מזג האויר מארצנו הק' וטבע תחלואיה, ולא נמצא כי אם הרופא המפורסם סי' דק' "מאזארקי" אשר הוא ממדרגה ראשונה מרופאי עיה"ק, ורבים מהחולים כיהודי כאינו יהודי, בהכבד חולים, ידפקו על פתח ביתו להשיגו אל ביתם בחצי כסף (ופעמים רבות יקרא לגלילות הארץ בהון רב, מה שלא הגיע לשום רופא זולתו). והיה כל מוצאו ישיש ופרח כמוצא שלל, דומה בנפשו כאלו התוה עליו תו החיים ויתרון המעלה נמצא בו (ולא בזולתו). בראותו שניצול החולה מהאסון והסכנה שהיתה מרחפת עליו, אז יערוך לו סמי רפואה לימים רבים, שאין לו חפץ לבקר את החולה בלי צורך, אף כי יבא על משכורתו. אמור מעתה האם רופא כזה נניח מלהתרפות על ידו כי נוצרי הנהו? "⁴².

בעיתון 'הצבי' מופיעות תלונות על הזדקקות יהודי ירושלים לרופאים נוכרים⁴³, ואילו ב'המליץ' נאמר כי המחסור בכסף מביא את חברות 'ביקור חולים' ו'משגב לדך' לשכור את שירותי הרופאים הנוכרים⁴⁴.
רופאים אלו נחשבו לרופאים 'גויים' אך לא מיסיונרים. המתנגדים ראו ברופאים אלו אנשים זרים, לא בני ברית, שכוונותיהם אינן תואמות את האינטרס של היישוב היהודי בארץ-ישראל.

הפתרון

שאלת הרופא הגוי לצד שאלת סכנת המיסיון קיבלה מענה חלקי בעזרת מנהיגות העם בתפוצות.
בתמיכת מונטיפיורי ישב ד"ר שמעון פרנקל בירושלים, וכמוהו רופאים אחרים כמו ד"ר ברנרד נוימן' ד"ר רוהטציגל, יצחק שוורץ ואחרים בבית-החולים לבית רוטשילד. בשנת 1857 הוקם בית-החולים 'ביקור חולים' בתמיכת חברת הפקידים והאמרכ"לים באמשטרדאם שקיבצה והעבירה כספים לירושלים, ובשנת 1889 הוקם בית-החולים לבני עדת הספרדים. שלוש שנים מאוחר יותר הוקם בית-החולים 'שערי צדק' בתמיכת הוועד להקמת בית-החולים שישב בפרנקפורט דמיין.
ביפו, שמספר יהודיה הלך וגדל, נחנך בית-החולים 'שער ציון' בשנת 1891, והתקיים עד לשנת 1921.
בנוסף ליצירת אלטרנטיבות רפואיות למיסיון הרפואי, היו ניסיונות מיליטנטיים כמו הקמת 'פלוגות' למניעת פניית יהודים לבית-החולים המיסיונרי. עם חנוכת בית-החולים החדש של המיסיון הבריטי באפריל 1897, מחוץ לחומות העיר, נוסדה חברת "בני ישראל". החברה פירסמה בעיתונות על דבר ניהול לקוי של הכשרות בבית-החולים, והציבה מארבים לבדיקת מקור הבשר. בשמירות שהציבה ליד בית-חולים של המיסיון, עמלו צעירים לכוון כל יהודי שנמצא בדרכו אל רופא המיסיון אל רופא יהודי⁴⁵.
בצפת נוסדה חברת "ישועות ישראל" על-ידי טויבנהוז ושולמן, ובראשה עמדו נכבדי העיר, כשמטרתם "להיות שטן למסיתים"⁴⁶. החברה סיפקה תרופות לחולים, חינם, ודאגה לרופא שיבקר את החולים.

סיכון עצמי ומסירות

קדושת החיים נוגעת גם בתחום שאלת סיכון עצמי. הכוונה לצורך של סיכון חייו וגופו של אדם על מנת להציל חיי חברו. יש אומרים שחובתו להסתכן אם ההצלה וודאית, ויש הסבורים שאסור לאדם לוותר על חייו, ודין "חייך קודמים" הוא דין מוחלט ולא רק זכות.
ר' יוסף קארו אומר (שו"ע, חושן משפט, תכו, ד-ה) כי המצווה "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), ממנה למדו חכמינו על חובת האדם לבוא לעזרת רעהו הנתון בסכנה, מלמדת גם כי חייב אדם להיות נכון לאפשרות של סיכון חייו על מנת להציל חיי חברו. לפי התלמוד אין חוששים לחיי שעה כאשר יש סיכוי לחיי עולם (עבודה זרה, כז, ב'), ובכל מקרה צריך לפעול לטובת האדם שבסכנה.
המצווה "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז) מלמדת על החובה לעזור לזולת הנתון בסכנה, גם אם יש לסכן חיים על מנת להציל חיי אחר. יחד עם זאת, לפי התפיסה היהודית, אין לאדם זכויות על גופו, ומכאן אינו מותר בהקרבת חייו. הקרבת חיי אדם בכוונה - אסורה לפי המשפט העברי.
תפקידם של משרתי הרפואה כרוך בסיכון, מעצם בואם במגע עם נושאי מחלות מדבקות, וקיימת אפשרות שיחלו בעצמם. החובה להגיע למקום הימצאו של חולה כדי לטפל בו היה לעתים מלווה בסכנה בטיחותית, כמו התנכלות זוממי רעה, פגעי טבע, וכדומה. לא תמיד ניתן לחזות קשיים אלו, והיה צורך להחליט אם ביקור אצל חולה תלוי בסיכון עצמי.
ד"ר רוהטציגל, רופא בית-החולים 'רוטשילד', בשנים 1863-1865, נזכר לברכה על מאמציו ועוז רוחו בטפלו בחולים הרבים שנפלו למשכב במגפת החולירע שתקפה את האזור למשך ארבעה חדשים. הוא ריכז את החולים בחצר אחד הבתים בעיר, וטיפל בהם במסירות רבה. מדי יום נפטרו עשרות חולים, וביניהם אף אשתו ובנו. הסתכנותו עלתה בחייו, והרופא עצמו נדבק אף הוא, חלה ומת.
ד"ר נפתלי וייץ⁴⁷ ואשתו ד"ר חנה וייץ, ביושבם בזיכרון-יעקב בשנת 1903, טיפלו במסירות נפש בחולי מגפת החולירע שפרצה בכפרים הערבים, בייחוד בסוברין. ד"ר וייץ, הטיל סגר על זיכרון-יעקב, אין יוצא ואין בא, והם עצמם היו היחידים שהתמידו בקשר ובמגע עם חולי החולירע שרוכזו תחת פיקוחם⁴⁸. ד"ר מזי"א בעצמו חלה בקדחת שעה שטיפל בחולי המלריה במושבה ראשון-לציון⁴⁹, וכך ד"ר הלל יפה ורופאים אחרים⁵⁰. בעצם הטיפול בחולים הם סיכנו עצמם, ולעתים חלו.
סיפורי גבורה וסיכון עצמי חוזרים ונשנים. אחד הזיכרונות הקשים על סיכון חייהם מובאים בסיפור חיי המושבה פתח-תקווה⁵¹: באחד מימי החורף הקשים בראשית ימיה של המושבה, גשמים מרובים הציפו את נהר המוסררה, וכאשר חלתה אחת מבנות המושבה, נאות ד"ר מזי"א⁵² להסתכן ולהגיש עזרה לחולה. ד"ר צבי מוסקוביץ⁵³, רופא המושבה רחובות, מצא את מותו בטביעה באחד מוואדיות הירקון שעה שנקרא בפורים תרע"ז, 1917, לטפל בחולה בחוות בן-שמן. מאחר והשאיר חולה אחר במושבה רחובות, מיהר לחזור בלילה, אך בעוברו את נחל אילון, שהיה מוצף מים לרגל הגשמים החזקים שירדו ביומיים קודם לכן, טבע הוא וסוסי עגלתו⁵⁴.
רופאים אחרים כמו ד"ר דוד פדר⁵⁵ שהיה רופא נמל חיפה מטעם הממשלה התורכית, נפטר ממחלת טיפוס הבהרות שעה שטיפל בחולי המגיפה בשנת 1916. גורל דומה עלה בידי ד"ר שפיצברג, הרופא האפידמי בירושלים של הממשלה התורכית, וכן נפטרו ממחלת הטיפוס עת טיפלו בחוליהם - ד"ר אברהם חיים גרין (1892-1918) יליד חיפה, ד"ר צבי קיזרמן (1886-1917) יליד צפת, וד"ר גרשון קרישבסקי (1868-1916), רופאם של מתיישבי פתח-תקווה ובית-החולים 'עזרת נשים'.
מסירותם של רופאים, לעתים תוך הסתכנות, נבעה מן השליחות להציל חיים, כאשר קדושת חיי אדם היא נר לרגליהם. סיכון עצמי תוך דבקות במטרה היתה גם נחלתו של הרופא הגרמני, ד"ר סנדרצקי⁵⁶, רופא ילדים מבית-החולים הגרמני בירושלים. בשנת 1875, נפצע אחד מחבורת מייסדי 'נחלת שבעה' מחוץ לחומות. אלו שהעזו ויצאו אל מחוץ לחומות סיכנו עצמם מבחינה ביטחונית, והם סבלו מהתנכלויות השודדים. בשעות הערב והלילה לא יצאו מתחום העיר העתיקה, מפחד הסכנה. הרופא שהסכים לבוא ולטפל בפצוע בשעת לילה היה ד"ר סנדרצקי, הגרמני, והוא הורה להבהיל את הפצוע לבית-החולים 'ביקור חולים'⁵⁷.
לבד מן העבודה שטמון בה סיכון פיזי, עבודת הרופא בארץ-ישראל היתה כרוכה בויתורים רבים, לאו דווקא הירואיים. עצם הישיבה במקומות מרוחקים ממרכזים רפואיים, מלימודים, מקשרים מקצועיים, היו למעשה עניין של מסירות לרעיון, ובוודאי לחולים, בהם טיפלו.

סירוב טיפול

למרות התפיסה כי ערך החיים מקודש, ניתן למצוא סירוב רופאים לטפל בחולים.
מצווה דתית היא לרופא לרפא, ככתוב, "ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים", (שו"ע, יורה דעה, שלו, א) ועל כך מתבסס העיקרון של נאמנות הרופאים. מוסיף הרמב"ן, "כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו, חייב הוא לרפאות" (הרמב"ן, תורת האדם, שער הסכנה, עמ' מ"ב).
אמנם ישנם בהלכה סייגים כמו מידת מומחיותו של הרופא או אם הרופא חושש מטעות, כפי שמלמד ר' חיים יוסף דויד אזולאי (החיד"א)⁵⁸, אך חובת הטיפול נגזרת מעקרון קדושת החיים. גם אם החוק היהודי קובע תכונות מוסריות מיוחדות רק לגבי המשמשים בקודש, הרי שמירת חיי אדם גלומה בדינים ואמות מוסר שכל יהודי, ובוודאי הרופא, חייב בהם. החיוב להציל את הזולת הוא גם כאשר יש בכך טורח וגם אם יש למציל צער במעשה ההצלה - הרי הוא מחוייב לסבול צער כדי שלא ייהרג חברו⁵⁹.
החובה לסייע לזולת וטוהר מידותיו של הרופא מובאים בשבועות ותפילות הרופאים, וקרוב לוודאי שרופאים יהודים שסיימו לימודיהם בבתי הספר לרפואה לא שוחררו משבועת היפוקרטס⁶⁰. ב'תפילת יום-יום של הרופא' המיוחסת לרמב"ם נאמר

"חזק את כוחות גופי ונפשי ויהיו הם בכל עת נכונים לפעולה בלי לאות במקרה העשיר והעני, הטוב והרע, האוהב והשונא"⁶¹.

חובות הרופא נובעות ממעמדו המקצועי והתכונות הטבועות בעיסוקו. זהו פועל יוצא של התפקיד החברתי רב-המשמעות שהחברה נסמכת עליו. סירוב טיפול בחולה הוא סתירה מהותית בין המודל של הרפואה המתמסרת באופן מוחלט לעקרונותיה ותפקידיה, לבין שיקולים זרים לה. התלות הרבה והקשר הא-סימטרי ביחסי הרופא המספק שרות רפואי והחולה הנזקק לו - מחייבים הטלת חובות מגבילות, ובהם הימנעות מסירוב טיפול.
מנקודת מבט של החולה ומשפחתו, סירובו של רופא להתייצב לעזרה, כמוה כבגידה, מעילה באמון. החולה חסר האונים ובני ביתו אינם יכולים להסתפק בתירוצים שונים. ישעיהו פרס מתאר את הפצרותיה ובכייה של אמו המודאגת, שלא הועילו לה, נגד קשיחות עורפו של ד"ר מזאראקי היווני. הלה לא הסכים לחרוג משעות עבודתו, ומנהגו שלא לצאת מפתח ביתו בשעות הערב. הילד החולה, שלא זכה לטיפול, נפטר ללא מושיע ממחלת האסכרה (דיפטריה)⁶².
משפט תביעה, אולי ראשון מסוגו, התנהל כנגד רופאים מצפת בשנת 1890. אי-ציות לחובת הטיפול הובילו לתביעה כנגד הרופאים המעורבים בדבר, וידיעה שנמסרה מצפת מספרת:

"הדר' בלידן עומד למשפט עם הדר' פריינקיל ודר' פאריס, לאשר נער בן ט"ז שנים תחבלו קוץ בעת עבדו בגינת השר ראטשילד בהמושבה יסוד-המעלה. ובא לפעי"ק ודרשו בהדר' בלידן כמה שבועות עד שנסתכן ואז פסק מלילך. ורצה לדרוש בשני הדר' הנ"ל והשיבו כי לאשר הד"ר בלידן הביאו לידי סכנה אינם רוצים לילך, ואבי הנער בראותו צרתו זאת הלך לבית המשפט לדרוש כי יכריחו את הדר' שילכו אליו, ועי"ז נתגלה הדבר אצל הממשלה, ואחר כמה ימים מת הנער, תנצב"ה. ועדיין לא נדע משפט הדבר. תמול באה פקידה מעכו כי יעשו חקירה ודרישה שנית"⁶³.

חיים המבורגר מביא את סיפורו של ד"ר גרשון יצחק קרישבסקי, בזמן היותו רופא פרטי. הוא הוזעק לטפל ברב בחברון, אך הסס וטען באזני השליחים כי לא יוכל להניח לחולים השוכבים ב'ביקור חולים', אף כי לא היה ממונה עליהם. לבסוף נכנע ללחצים ונסע⁶⁴.
ביפו מאן הרופא, דר' ד'ארבלה⁶⁵, לטפל בחולה מטעמים חברתיים. הוא הואשם כי מוכן היה לבקר חולים שאינם יהודים, על-מנת להראות את טוהר המוסר, אך לא טיפל בחולה מ"הקולוניסתים" (אנשי המושבות) ⁶⁶. גם מר רוזנצוויג מתלונן מעל דפי 'החבצלת' על ד"ר ד'ארבלה, שגרש מעל פניו חולה פגוע ברגלו וחולה בקדחת⁶⁷.
על ד"ר מזי"א, רופא מושבות יהודה בשליחות הברון, נאסר במצוות פקידות הברון, לתת עזרה רפואית למתיישבי יהודייה, שנחשבה בעיני הפקידים כקן של למדנים-בטלים נרפים, וביניהם הרב זאב יעבץ, שהיה בעבר רב ומורה בזיכרון-יעקב, ויצא אז בגלוי נגד השחיתות הפקידותית. הד"ר מזי"א, בבואו לפתח-תקווה סר 'בגניבה' ליהודייה באמתלת לימוד תורה ולשון עברית, ואגב כך הגיש עזרה רפואית למי שנזקק⁶⁸.
בזיכרון-יעקב אירע מקרה של סירוב טיפול על רקע של יריבות מקצועית. אליהו שייד⁶⁹, מנהל המושבה מטעם בית רוטשילד בשנות ה-80 של המאה ה-19, מתאר את רופא המושבה, ד"ר מונדור (ד"ר אליקום גולדנברג)⁷⁰, שלא טיפל בחולים שלא היו מבין מעריציו, וכך אירע שגם לא הסכים לטפל בחולה של ד"ר ד'ארבלה שעה שהאחרון לא היה במושבה, והילד החולה נפטר. סכסוך בין רופא לחובש (1916) הביא את ד"ר אליהו כהן⁷¹מפתח-תקווה לעזוב חולה ולא להגיש לו עזרה⁷². קובלנה אחרת נגד ד"ר כהן הועלתה על-ידי איכר מהמושבה, כי הרופא לא הסכים להיענות לקריאה לבקר חולה⁷³.
סיפור מזעזע על קהות לבו של הרופא, ד"ר ד'ארבלה, וכן עוזרו ד"ר קרישבסקי מובא בעיתון 'החבצלת':

"אחים יקרים... בתי היקרה ילדה בת שנתים הלכה ביום הנ"ז לעשות צרכיה ונפלה אל חור בית הכסא בראשה למטה ונחנקה ומתה. אוי, כל איש יוכל לשוות לפניו שמץ ממרי יגוני ושברי המר. אך באשר כי נראו עוד סמני חיים בה - לכן רצתי תומ"י להד"ר דארבעלע רופא בית-החולים לשרי רוטשילד! הקרוב לביתי - נפלתי לרגליו ודמעותי נזלו כמים והתחננתי כי ירחם על אומלל כמוני ויחיש לילך לביתי אולי יציל את מחמד נפשי מרדת שחת, והוא מאן ללכת! וכאשר נפלתי מתעלף פני פתח ביתו, רץ גיסי פישל סג"ל לד"ר קרישעווסקי רופא חברת למען ציון - ולא זכה אף לראותו, כי בעד חלון ביתו הגידו לו משרתיו כי נם עתה שינת הצהרים! ויתחנן להם להקיצו, וידפוק על הדלת ולא נענה!" ⁷⁴.

ד"ר בנימין רוהטציגל, רופא בית-החולים רוטשילד, התנגד לבקר חולים בבתיהם מטעמים רפואיים, אלא טיפל בהם בבית-החולים. הוא הכריז על כך בדו"ח שכתב בחדש סיון תרכ"ה (1868):

"גמרתי בדעתי, שמהיום והלאה, לא אלך לשום איש החולה במחלת השושנה לביתו. רק יובא לבית-החולים. מפני, כי החולה בביתו איננו שומע לעצת הרופא, ומאבד עצמו לדעת. וכן, בביתו חסרים לו כל הענינים הנחוצים, והעיקר כי יחסר לו נקיון האויר בחדרו"⁷⁵.

הדברים נאמרו לאחר שהרב משה ליב, אבד"ק, והרב יהוסף שוורץ, שניהם חולי 'שושנה' (Rose) בפניהם, נפטרו לאחר שנמנעו מטיפול מומלץ על-ידי הרופא⁷⁶.
ד"ר בנימין לונדון, רופא בית-החולים רוטשילד⁷⁷, נמנע מלאשפז חולה אנוש מתוך ידיעה שלא יוכל לעזור לו⁷⁸. מכתב תלונה נכתב על כך אל הברון רוטשילד, לאחר מות החולה, כאשר משפחתו סברה כי יש בכך הפרה של החובה הרפואית לטפל בכל חולה.
סירוב טיפול היה לא אחת לכוח הרתעה ונקיטת אמצעי הענשה למי שאינו מציית לדרישות החברתיות. בתקופת מאבקים על דמותו של היישוב המתפתח חזרו ונשנו הדרישות להימנע ממתן טיפול רפואי. כך היה בפתח-תקווה, שעה שאיכרי המושבה בקשו לגרש את הפועלים העבריים על רקע ענייני דת וקיומה של המסורת היהודית. הועד מנע טיפול רפואי מהפועלים. משנולד בן לפועל שאול קונין, הועד מיהר גם להודיע למיילדת ולרופא, ד"ר שטיין⁷⁹, שלא יגשו לאשת הפועל קונין. המיילדת נשמעה לדרישת וועד המושבה, אך ד"ר מנחם שטיין הודיע לועד שלא יציית⁸⁰.
טעם דתי: רופאים נמנעו לבקר חולים בשבת, כדי לא לסכן חולה על-ידי תרופה, שתהליך הכנתה לא נעשה לפי מרשם כתוב על-ידי הרוקח, שלא יכול לזכור בעל-פה את כל המרשמים של חולים רבים. ד"ר נפתלי וייץ נמנע מלבקר חולים בשבת⁸¹.
ביפו החליט ועד-העיר שלא תינתן עזרה רפואית מטעמו למי שאינו שומר שבת, שכן

"רבו מחללי שבת ופורצי חוק בין האורחים הבאים מחדש, ואחרי שקלא וטריא הוסכם כי השמשים יסובבו ביום השבת... ויראו שם מחללי השבת ויודיעו שמותיהם להועד, ולא יותן להם כל עזרה מהעיר עד כי יחזרו בתשובה"⁸².

טעמים עדתיים: על רקע חיכוכים בין העדות היו מקרים של חסך רפואי.
הרקע ההיסטורי לתופעות אלו ואחרות קשור להתחדשות היישוב האשכנזי בירושלים, ומגעם של העולים עם בני העדה הספרדית הוותיקה. אז התחדדו היחסים בין שתי העדות, בעיקר על רקע מאבקים לעמדות כוח כלכליות ופוליטיות פנימיות. אמנם היתה ההכרה הבסיסית של השתייכות לעם אחד, אך היו גורמים שהבליטו את השונה והמפריד בין העדות. איסוף כספים בארצות הגולה עבור אחזקת בתי-החולים בירושלים היה למוקד מריבות בין עדתיות.
החוקר הבריטי הנרי ברטלט (Bartlett), שביקר בארץ-ישראל בשנת 1853, כתב ביומנו: "והיהודים הספרדים נוהגים בדרך כלל לבזות את האשכנזים ואינם מחבבים אותם"⁸³, ואילו בני עדת האשכנזים הסתגרו בתוך עצמם.
שאלת הטיפול הרפואי לעדות השונות עולה כחלק מבעיית ההיבדלות העדתית. עדת הפרושים ראתה בבית-החולים 'ביקור חולים' דרך להתבדלות זו. יש עדויות שונות על אי קבלת חולים מעדת הספרדים ל'ביקור חולים'⁸⁴, ואפליה לרעה של חולים חסידים, כמו במקרה של החסיד מוואהלין⁸⁵.
מקרים דומים של אי-קבלת חולה מן החסידים הביא להחלפת הנהלת בית-החולים 'ביקור-חולים' (1892) באמצעות הקונסוליה האוסטרית, והקונסול הכללי האוסטרי פון קביאטקובסקי בראשה, בעלת החסות על בית-החולים⁸⁶.
סירובו של רופא לטפל בחולה ממניעים "עדתיים" מובא בסיפורו של ר' תורג'מן.
ר' יעקב תורג'מן, מנהיג העדה המערבית, הואשם על-ידי הרבנים הספרדים בהתקשרות למיסיון, בהסתה לפירוד מעל העדה הספרדית ובשליחת שד"רים ללא רשות לצפון אפריקה, בניגוד להסכמתם⁸⁷, ובנוסף, בני העדה הכוהו מכות קשות ושיסעו את גרונו, וזקוק היה דחוף לרופא. הם בקשו למנוע מד"ר פרנקל הגשת עזרה⁸⁸.
העדה התימנית שעיקר עלייתה במאה ה-19 חל בשנות השמונים, נבדלה מן העדה הספרדית שבקשה לקלוט אותה לקרבה. השוני הרב במנהגים ובמסורת ואי הסכמתה להיטמע מבחינה רוחנית בקהילה הספרדית ובמוסדותיה הרוחניים, הביא לכך שנפרדו דרכי העדות, והתימנים לא היו רצויים במוסדות הקהילה הספרדית. אישה מעדת התימנים, גלמודה, נדחתה ולא התקבלה לאשפוז בבית-החולים 'משגב לדך'. בבקשה לאשפוז אלטרנטיבי ב'ביקור-חולים', מציין הר' יוסף מסעוד כי ב'משגב לדך' "לא אבו לקבלה, אף לא רצו ליתן לה מעט מרק להשיב נפשה"⁸⁹. מתוך הבקשה שהופנתה לר' שמואל סלאנט, ראש הקהילה הפרושית בירושלים, עולים תחנוניהם של ראשי הקהילה התימנית שתתקבל הסכמה לקבל את האישה החולה לבית-החולים הפרושי, דבר שלא היה ברור מאליו.
נודע גם סירוב טיפול על רקע בצע כסף, לפיו חולים לא התקבלו כאשר לא היה בידם לשלם לרופא. אמנם היה מקובל כי חולים עניים מקבלים טיפול ללא תשלום, אך בפועל כנראה גם אלו שלא הוכרו כ"עניים" היו צריכים להציג לפני הרופא את התשלום לפני הטיפול, ואם לא היה בידם לשלם, הרי שהטיפול נדחה. כפי שמתאר יחיאל ברי"ל בעיתונו, 'הלבנון':

"מה יעשה העני אשר אין לאל ידו לשלם להרופאים הנמצאים בירושלים אשר לא ילכו לבקר חולה עד שינתן על ידם במוקדם בטרם יצאו מביתם למצער 1 פראנק, ובלילה גם לפני האשמורה השניה, בעוד חמור נוער, יבקשו 2 פר'?"⁹⁰.

רבות הסיבות למניעת טיפול רפואי, אם על רקע דתי, עדתי, כלכלי, ושאר מחלוקות, ניגודים ופולמוסים.
בין הסיבות השונות לאי מתן טיפול רפואי, מעניין לציין את סירובו של ד"ר יוסף קון⁹¹, רופא בית-החולים 'שער ציון' ביפו (1906), שלא הסכים לקבל עשירים..., כנראה על רקע בעיותיו הכלכליות-קיומיות של המוסד, והרעיון לחסוך משאבים רפואיים למען העניים⁹².
בדרך-כלל, גילו הרופאים אחריות רבה כלפי חוליהם, מסירות ודבקות במטרתם המקצועית. ביקורת חברתית שהועלתה מעל דפי העיתונים נגד המקרים החריגים של אי-מתן טיפול היתה הדרך הציבורית למנוע הישנות מקרים אלו. מקרים של סירוב אשפוז או טיפול הוקעו וגונו, למען השריש נורמות אתיות ראויות.
לסיכום, התפיסה התרבותית של 'רפואה לכל' שדבקה בישוב היהודי בארץ-ישראל היא בעלת עדות היסטורית מובהקת למן הרופא הראשון שנשלח לארץ לתת טיפול חינם לעניי ירושלים, דרך מערך השירות הרפואי שהקים בית רוטשילד במושבות הראשונות - שירות רפואי חינם ממומן ע"י הברון, ועד להקמת קופות החולים למיניהן (קופות ביקור חולים, לינת צדק, קופות מבקרי וסועדי חולים, חברת משגב לדך, חברת ימין אביון, עוזר חולים, קופת חולים לפועלים וכו') המבוססות על הדדיות וחובת הכלל כלפי הפרט.
התרבות הרפואית-יהודית ספגה ממקורותיה את הערכים האתיים. מונטיפיורי, הוועד הלונדוני, בית רוטשילד ואחרים פעלו תחת מניעים לאומיים כאשר ריכזו מאמצים ואמצעים לשלוח רופאים לירושלים. היישוב היהודי נשא על כתפיו את משא המסורת היהודית, שימור ערכי הדת, שימור הקשר של עם לארצו, שימור מסגרות החיים היהודיים. הרופאים המדופלמים הניחו את הבסיס להתנהלות המוסרית של הרופאים בארץ. למרות היותם בוגרי פקולטות לרפואה בברלין, וינה, פריז וכד', הרי הרופאים הראשונים נצמדו לאתיקה הרפואית שבסיסה בהלכה היהודית. בארץ-ישראל, מעוז דתי ליהדות העולם, השתרשו רק מי שיכולים היו לקבל על עצמם קיום רפואה ברוח היהדות. בתוך מסגרת מבנה חברתי זה צמחה הרפואה בארץ-ישראל, ספגה את ערכי היהדות והתנהלה בהתאם. הזכאות לטיפול רפואי הוצגה לעיל נוכח הדילמה של הטיפול הרפואי המיסיונרי, כאשר קידוש ערך החיים הוא ערך יחיד מני רבים שהובא כאן לעיון.

הערות:

* המאמר הוא תמצית ממחקר לקראת תואר דוקטור בנושא היבטים היסטוריים של תרבות אתית-רפואית בראשית ההתיישבות היהודית החדשה בארץ-ישראל 1840-1914, בהדרכתם של פרופ' וולוול גרין וד"ר שפרה שוורץ מהפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"א.
1. המעצמות הפעילות - רוסיה, אנגליה, ארה"ב פרוסיה וגרמניה - ראו בכת הנוצרית שבחסותן גורם עיקרי להגברת השפעתן, והשקיעו מאמצים בחיזוק נוכחותן, בריבוי מוסדות הדת והחינוך שלהן ובטיפוח הקשר הדתי לארץ הקודש ולירושלים. רוסיה הגנה על הנוצרים האורתודוקסים-יוונים והארמנים, ואילו הכנסייה הקתולית היתה תחת חסות צרפתית. פרוסיה וארה"ב סייעו למיסיון הפרוטסטנטי בארץ.
2. משה מונטיפיורי, 1784-1885, נולד בליבורנו שבאיטליה, עבר ללונדון וצבר הון בעסקי מסחר, בנקאות ובורסה. בגיל 40 פרש מעסקיו הכלכליים והתמסר לעסקי ציבור ועזרה לבני עמו. שימש נשיא 'ועד שליחי הקהילות'; נתמנה לשריף לונדון; זכה לתואר סר, וברונט; ביקר בארץ-ישראל שבע פעמים ופעל לביסוס הישוב היהודי.
3. ד"ר שמעון פרנקל (1809-1880), למד במינכן והשתלם בברלין, ואף היה לרופא ספינה בשירות ההולנדי. במשרתו זו רכש לו ניסיון בארצות טרופיות שהועיל לו במשרתו בארץ-ישראל.
ראה: Hyamson A.M.: The British Consulate in Jerusalem, Edward Goldson Ltd. pp 66-67, 1941.; ב' גת, מוסדות הרפואה הראשונים בארץ, בתוך קובץ 'ירושלים', תשי"ג, עמ' רס"ג; נ' לוי, ד"ר שמעון פרנקל - הרופא העברי הראשון בארץ-ישראל, הרפואה, כרך 118, 1990. עמ' 489-494.
4. על הפרשה כולה ראה א' מורגנשטרן, הפקידים והאמרכלים באמסטרדאם והישוב היהודי בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-19. האוניברסיטה העברית, תשמ"א. עמ' 202.
5. מ' אליאב, אהבת ציון ואנשי הו"ד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, תשל"א. עמ' 296.
6. מ' איש שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, הוצאת דביר, 1965. עמ' 745.
7. ר' ברטור, פרשיות נבחרות ביחסי הקונסוליה האמריקנית בירושלים עם הקהילה היהודית במאה הי"ט, 1856-1906. קתדרה 5, הוצאת יד בן צבי, תשל"ח. עמ' 113-114.
8. ל"א פראנקל, ירושלימה (1858). הוצאת יד בן-צבי ירושלים, תשל"ג. עמ' 62-65.
9 . הלבנון גל' 7, תרל"ג.
10. הלבנון, גל' 15, שנה 8, תרל"ב, עמ' 118.
11. יעקב ואלירו, ראש משפחת ואלירו בארץ-ישראל, מנכבדי העדה הספרדית שייסד בנק ראשון בירושלים, דרכו העבירו כספים ממדינות אירופה.
12. ד' שריד, מטוב טבריה, גל' 2, 1983. עמ' 21-32.
13. ה"ב טריסטראם, מסע בארץ-ישראל, מוסד ביאליק, 1975. עמ' 319.
14. לורד שמואל מנטגיו וד"ר אשר נשלחו לארץ-ישראל מטעם וועד שליחי הקהילות באנגליה בשנת 1875, כנציגי יהדות אנגליה - ספרדים ואשכנזים - כדי לעמוד על צורכי היישוב. השליחים מתחו ביקורת חריפה על הישוב.
15. תרגום עברי של הדו"ח מופיע בהחבצלת, גל' 37-48, תרל"ה: 'להרמת קרן ירושלם ויושביה'.
16. הרמב"ן בפירושו לפרשת "בחוקותי" שולל את ההזדקקות לרופאים ולרפואות, וכותב שם (בפרק כ"ו ח'): "אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם".
17. הרמב"ן, תורת האדם, עמ' מב: "כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו - הרי זה שופך דמים".
18. עבודה זרה, כז, א; ר' משה בן מימון, משנה תורה, רוצח, יב, ט;
על שאלת טיפול בידי גוי ראה א' שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, א', 1988. עמ' 130-132.
19. הנוסע ההולנדי - ס. וו. ואן דה-ולדה ((C. W. M. Van de Velde, כותב בשנת 1851,19 כי במוסד הרפואי של המיסיון הבינו כי "הלב הגאה, משנשבר על-ידי מחלת הגוף, נאות להקשיב לקול הרחמנות הקדושה, בייחוד כאשר שפתי האנשים שמהם יוצא אותו קול עולות בד בבד עם היד הנדיבה של חמלה אנושית ועדינה. זו הדרך שהורה לנו אדוננו ישו הנוצרי".
20. Allgemeine Zeitung, 41, 8.10.1842 pp 601.
21. החבצלת, שנה יג, גל' 9-16, תרמ"ג.
22. ב' ריבלין, אגרות הפקידים והאמרכלים מאמשטרדם, תקפ"ו-תקפ"ז, יד בן-צבי ירושלים, תשל"ט. עמ' 203.
23. א' מורגנשטרן, הפקידים והאמרכלים באמשטרדם והישוב היהודי בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה הי"ט, האוניברסיטה העברית, עבודת דוקטורט, ירושלים, תשמ"א. עמ' 197.
( המקור לאיסור פניה אל מסיונרים נוצריים גם במקום פיקוח נפש מופיע כבר בתלמוד, מסכת עבודה זרה דף כז, ב. -- העורך.
24. א' מורגנשטרן, בית-החולים הראשון בירושלים, קתדרה, 33, שם, 1984. עמ' 113.
החרם המוזכר, הוא מיום י"ז שבט תר"ה, ומובא מתוך יומנו האישי של המיסיונר ניקולייסון שהשתקע בירושלים בשנת 1833.
25. ארכיון תל אביב, תיק 8-610, תקנות והנהגות בית-החולים, 1892.
26. ד' ילין, בתוך המליץ, כ"ד סיון תרנ"ז.
27. א' מורגנשטרן, בית-החולים הראשון בירושלים, קתדרה, 33, שם, 1984. עמ' 113, 121-124.
28. המליץ, כ"ט אלול תרנ"ז.
29. ח' המבורגר, שלושה עולמות, ג', תרצ"ט, עמ' פ"א.
30. המגיד, גל' 7, 12.2.1868; המגיד, גל' 13, י"ב ניסן תרכ"ח.
31. הצבי, גל' י"א, כ"ו אייר, תרנ"ז
32. הצבי, גל' 3, ו' חשוון, תרמ"ו.
33. החבצלת, גל' 1, תרמ"ה, עמ' 2.
34. Allgemeine Zeitung, 1844, pp136-138
35. הלבנון, גל' 47, ב' תמוז, תרמ"א. ראה גם הלבנון, גל' 15, תרל"ב, עמ' 118.
36. החבצלת, גל' 9-16 תרמ"ג.
37. הרב עקיבא יוסף שלזינגר, 1838-1922, יליד הונגריה שעלה לארץ-ישראל בשנת 1870, ופעל בירושלים למען הציבור. חיבר ספרים רבים ביניהם 'ברית עולם', 'צוואת משה', 'שמרו משפט' ועוד.
38. י"ע שלזינגר, קול נהי מציון, הוצאת דפוס גורשצינני, תרל"ב.
39. הצבי, גל' 2, ל' תשרי, תרמ"ו.
40. פ' כהנוב, מן השמור בזיכרוני, שם, חלק ב', חוב' א', עמ' 50. בנושא זה ראה גם זכרונות י' יהשוע, ילדות בירושלים הישנה, ב', הוצאת ראובן מס, 1966. עמ' 125.
41. החבצלת, גל' 6, תרל"ו. עמ' 46-47.
42. הצבי, גל' 3, ו' חשון, תרמ"ו.
43. הצבי, גל' 42, י' אלול, תרמ"ה.
44. המליץ, גל' 60, י"ז חשון, תרמ"ו.
45. ש' ספיר, תרומת חברות המיסיון האנגליקניות להתפתחותה של ירושלים בשלהי השלטון העותומני. האוניברסיטה העברית, עבודת דוקטורט, 1979. נוכח פעילות חברת 'בני ישראל', יהודים נזקקים פנו במכתב מחאה לקונסול הבריטי בירושלים ודרשו את התערבותו. ראה גם המליץ, גל' 129, 1897. עמ' 5.
46. י"מ פינס, בנין הארץ, ב', הוצאת דביר, תל-אביב, תרצ"ט. עמ' 23.
47. ד"ר נפתלי וייץ, 1866-1935, יליד רוסיה שלמד רפואה בפריס, עלה ארצה בשנת 1898, והיה לרופא המושבות זיכרון-יעקב, ראש-פינה, ואחר-כך רופא ב'משגב לדך' ובית-חולים רוטשילד בירושלים. אשתו, חנה, הצטרפה לעבודת בעלה.
48. א' סמסונוב, זכרון יעקב - פרשת דברי ימיה, שם, עמ' 289:
49. האור גל' 18, כ"ח שבט, תרנ"ב.
50. ה' יפה, דור מעפילים, הוצאת דביר, תל-אביב, תרצ"ט. עמ' 405, 410. ד"ר הלל יפה, 1864-1936, יליד בריסטוקה שברוסיה. למד בג'נבה, והשתלם ברפואת עינים בפריז. לא"י עלה בשנת 1891. עבד בחיפה, טבריה, והיה רופאה של המושבה זיכרון יעקב עד לשנת 1919, למעט שנתיים בהן היה בא כוחם של 'חובבי ציון' ונציגם ביפו. ניהל בית-חולים בזיכרון יעקב לטובת תושביה, תושבי חדרה ובני הכפרים הערבים בסביבה.
51. י' יערי, ספר היובל למלאת 50 שנה ליסוד פתח-תקווה, תרפ"ט. עמ' תל"ט.
52. ד"ר אהרון מזי"א, 1858-1930, (שם משפחתו מורכב מראשי תיבות "מזרע ישראל איסרליש" הלא הוא הרמ"א מהמאה ה-16), יליד רוסיה הלבנה, שלמד בטכניון של ציריך, והכשיר עצמו לעלייה במסגרת 'חובבי ציון' על-ידי לימודי רפואה. השתלם ברפואת עיניים בפריז, ונשלח על-ידי הברון רוטשילד כרופא המושבות בשנת 1888.
53. ד"ר צבי מוסקוביץ, 1869-1917, יליד רומניה, שלמד רפואה בוינה. עלה לארץ בשנת 1910, והיה רופאה של המושבה רחובות.
54. מ' בן הלל הכהן, מלחמת העמים, א', יד בן-צבי ירושלים, תשמ"א. עמ' 262.
55. ד"ר דוד פדר, 1870-1916, יליד רומניה, שלמד רפואה בבוקרשט ופריז. עלה לארץ בשנת 1911.
56. ד"ר מקס סנדרצקי, גרמני נוצרי, הגיע לארץ-ישראל בשנת 1867, ועבד בירושלים בבית-החולים של הדיאקוניסות, ואחר-כך יזם את הקמת בית-החולים לילדים בשנת 1872. בשנת 1899 איבד עצמו לדעת.
57. פ' גרייבסקי, ספר הישוב העברי מחוץ לחומת העיר, הוצאת סלומון, תרצ"ט. עמ' 9-10.
58. ר' חיים יוסף דויד אזולאי, ברכי יוסף, אבן העזר, ה'. דפוס אדאלבירטו די לה טורי, תש"ן.
החיד"א 1724-1806, יליד ירושלים, שד"ר שבקר בקהילות אירופה והשתקע בליבורנו שבאיטליה. כתב חיבורים רבים וספר מסעות. היה חוקר וביבליוגרף.
59. כמו כן חייב אדם להציל את זולתו, גם כאשר יש צורך להוציא הוצאות להצלתו, ולפיכך חייב לשכור אחרים להציל, ואם לא הציל עובר על הלאו של 'לא תעמוד על דם רעך'. הוצאות ההצלה הן מחובות הציבור, אך אם המציאות היא שהצלת הנפש תלויה רק בו, הרי הוא מחוייב להוציא כל ממונו להצילו. הניצול מצדו, חייב להשיב למציל את הוצאותיו.
60. השבועה המיוחסת להיפוקרטס, 377-460 לפסה"נ, מהווה שריד ספרותי מהולל לרפואה היוונית העתיקה. השבועה משמשת להשבעת תלמידי רפואה עד לימינו כסמל למוסריותו של הרופא. תרגום השבועה לעברית נמצא בד' מרגלית, דרך ישראל ברפואה, הוצאת האקדמיה לרפואה, תש"ל. עמ' 530-531.
61. ד' מרגלית, שם, עמ' 523.
62. י' פרס, מאה שנה בירושלים, הוצאת ראובן מס, 1964. עמ' 21.
63. החבצלת, גל' 1, תר"ן. עמ' 4.
64. ח' המבורגר, שלושה עולמות, ב', ירושלים, תרצ"ט. עמ' קנ"ב.
65. ד"ר יצחק ד'ארבלה (אמציטלאבסקי), 1835-1910,יליד אוקרינה, שלמד רפואה בפטרבורג ופריס. יצא למסעות עד זנזיבר, ונתמנה אף לרופאו הפרטי של מלך זנזיבר. חזר לפריס, ובעקבות הכרותו עם הברון - נשלח לארץ בשנת 1887. היה לרופא ראשון-לציון וכעבור שנה לרופא ראשי בבית-החולים רוטשילד. חקר את תולדות היהדות הספרדית וחיבר מילון עברי-ספרדי; עסק ברכישת קרקעות, כמו זו של סג'רה; לבסוף היגר לסיציליה ועבר לתוניסיה, שם מצא את מותו.
66. החבצלת 19, גל' 1, ה' תשרי, תרמ"ט.
67. החבצלת 19, גל' 3, א' חשוון, תרמ"ט.
68. ד' תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו 1897-1970. הוצאת ספרים ראשונים, תל-אביב. עמ' 805.
69. א' שייד, זכרונות, יד בן-צבי ירושלים, תשמ"ג. עמ' 88-95.
70. ד"ר אליקום גולדנברג, שנקרא בצרפתית גם ד"ר מנדור, יליד קובנה, שלמד רפואה בברלין. נשלח לארץ על-ידי הברון רוטשילד בשנת 1888, ועבד בזיכרון-יעקב במשך חצי שנה בלבד.
71. ד"ר אליהו הכהן, 1862-1926, יליד ירושלים (בנו של מיכל הכהן, מזכיר ביקור חולים), שלמד רפואה בהיידלברג והשתלם בברלין. חזר לארץ בשנת 1892, ונדד בין ערים שונות, כמו לוד, חברון, עזה. עיקר עבודתו בצפת, ובפתח-תקווה (מ-1916) עד למותו.
72. ארכיון יד לבנים, פתח-תקווה, ספר פרוטוקולים זכ/ 26-2, 1915-1918, פרוטוקול ליום י"ח תשרי, תרע"ז.
73. ארכיון יד לבנים, פתח-תקווה, שם, פרוטוקול ליום ד' חשוון, תרע"ז.
74. החבצלת, גל' 3, ג' חשון, תרנ"ח. עמ' 23.
75. פ' גרייבסקי, מגנזי ירושלים, ה', תר"ץ. עמ' י"ד-ט"ו.
76. פ' גרייבסקי, שם, שם.
77. ד"ר לונדון, יליד הונגריה (1840), סיים לימודיו בוינה ועלה לארץ בשנת 1867. היה מנהל בית-החולים רוטשילד בשנים 1866-1875, ואחר-כך עבר לשרת בעזה למשך תשע שנים נוספות.
78. החבצלת, גל' 26 ה' אייר, תרל"ג. ע' 193.
79. ד"ר מנחם שטיין, 1855-1916, למד רפואה בלייפציג ועלה ארצה בשנת 1883 בהיותו חבר בתנועת ביל"ו. היה לרופא הברון במושבות ראשון-לציון, עקרון ופתח-תקווה עד 1887, ואח"כ עבד ביפו. נפטר ממחלת טיפוס הבהרות במהלך מלחמת העולם הראשונה.
80. ב' חבס, ספר העלייה השנייה, תל-אביב, 1947, עמ' 186.
81. ראה עדותו של א"ש הירשברג, בארץ המזרח, יד בן-צבי ירושלים, תשל"ז. עמ' 366.
82. ארכיון תל אביב, תיק 8-610, ועד העיר ליהודי יפו, פרוטוקולים 1890-1896, פרוטוקול 34 מיום כ"ז תמוז, תרנ"א.
83. מ' איש-שלום, שם. עמ' 615.
84. החבצלת , גל' 6, תרל"ו. עמ' 47.
85. המליץ, גל' 241, י' כסלו, תרנ"ז. עמ' 3. הכחשה לדברים אלו התפרסמו המליץ גל' 8, י"ט שבט, תרנ"ז. ובהמגיד, גל' 4, י"ח שבט תרנ"ז.
86. מ' אליאב, הישוב היהודי בארץ-ישראל - בראי המדיניות הגרמנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג. עמ' 120.
87. על הפרשה כולה ראה מאמרו של מ' פארפיט, הקונסוליה הצרפתית והיישוב היהודי בארץ-ישראל במאה הי"ט, קתדרה 5, שם, תשל"ח. עמ' 153.
88. משפט לאלקי יעקב, ירושלים - רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה, עורך מ' איש-שלום, תש"ט. עמ' ק"ע.
89. בקשת עולי תימן מר' שמואל סלאנט לאשפוז בבית 'ביקור חולים', בתוך י' טובי, הקהילה התימנית בירושלים, הוצאת יד בן-צבי ירושלים 1994. עמ' 66.
90. הלבנון, גיליון 47, ב' תמוז תרמ"א.
91. ד"ר יוסף קון (כהן), יליד ירושלים שלמד בברלין ווינה, היה רופא בזיכרון-יעקב, באלכסנדריה וביפו.
92. ארכיון תל-אביב, ספר פרוטוקולים ועד בית-החולים 'שער ציון' 1901-1911, חטיבה 8, פרוטוקול 27, מיום ט' תמוז תרס"ו.

---