בבית הספר היסודי היהודי בו למדתי בילדותי, תלויה הייתה על הקיר, סמוך לחדרי השירותים , ברכה מודפסת. הייתה זו ברכה עתיקת יומין, ברכת "אשר יצר", שנראתה אז כל כך מוזרה בעינינו, הילדים.
כילדים תמהנו אז על הקשר המוזר בין עשיית צרכים לבין דברים שבקדושה. לפי הבנתנו ברכות מיועדות לענינים נשגבים כמו תפילה, מועדים, או הודיה לאלוקים על ישועה ופרנסה. אך מדוע לברך על פעולה גופנית מעוררת גיחוך ומאוסה כעשיית צרכים?
רק כעבור עשרות שנים הבחנתי בחכמה הטמונה בברכה הזו, שנוסחה על ידי האמורא הבבלי אביי במאה הרביעית לספירה:

..."אשר יצר את האדם בחכמה
וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים.
גלוי וידוע לפני כסא כבודך ,
שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם ,
אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת.
[ברוך אתה ה'] רופא כל בשר ומפליא לעשות". (ברכות ס,ב)

יהודי שומר מצוות אמור לברך ברכה זו לאחר עשיית צרכיו, והשלט בבית הספר נועד להזכיר לנו, התלמידים, את חובתנו הדתית.
כמובן שיש מרחק עצום בין הצגת הברכה על קיר בית הספר לבין הסיכוי שתוכן הברכה העתיקה יובן ויוטמע בלב ילדים עוּלֵי ימים. כך שרק בשנת לימודי השניה בבית הספר לרפואה, התחלתי להבין ברצינות את משמעותה האמיתית של הברכה הייחודית הזו.
לימודי הפתופיזיולוגיה הבהירו את התוצאות הגופניות הנוראות של ליקויים תיפקודיים ומבניים, גם כאשר הליקויים הראשוניים נראים במבט ראשון קלים מאד.
סוף סוף הפסקתי לקבל כמובנה מאליה את הפעילות הגופנית השגרתית שלי בבית הכיסא . התחלתי להבין עד כמה מערכות מורכבות חייבות לפעול ביעילות כדי שאותן טרדות אנושיות שבסדר יומי יחלפו בצורה חלקה ויעילה.
חשבתי אז שוב על ברכתו של אביי. נזכרתי בימי נעורי בבית הספר העממי, ובמחשבותי הילדותיות אז על הגיחוך שבברכה. אולם כמי שראה בעיניו חולים שכל סדר יומם מבוסס סביב שעות הדיאליזה שעליהם לעבור, או חולים אחרים הצמודים לקטטר בכיס השתן או לשקית קולוסטומיה שעל גופם, הבנתי את החכמה העצומה של אביי.
באותם הימים התחלתי לברך בעצמי את ברכתו של אביי. תחילה נעזרתי בסידור התפילה שלי כדי לומר אותה כהלכה. אולם תוך זמן קצר התרגול היום יומי עזר לי לשלוט בה באופן מלא . יכולתי אז לצטט אותה כלשונה, תוך הבנה וכונה מלאה.
אמירת "אשר יצר" אפשרה לי, במהלך השנים, להודות לבוראי לא רק על התפקוד התקין של מערכות ההפרשה, אלא גם על זכייתי בבריאות טובה. שהרי נוסח הברכה מתייחס לפגיעה בכל האברים הפנימיים ולא רק במערכות העיכול והשתן.
האם אביי חזה, למשל, שחסימה של חלל עורקים כליליים, תהיה גורם המוות מספר אחד במדינות המפותחות כ- 1600 שנה אחרי דורו?
לעיתים קרובות תמהתי אם גם חברי מחפשים דרך להודות על בריאותם הטובה. במיוחד רופאים, החשופים באופן יום יומי לאומללות הנגרמת על ידי פגיעה וחולי, חייבים להרגיש לפעמים את הדחף להודות על בריאות טובה.
עלה בדעתי שאולי נחוץ נוסח "גנרי" בינלאומי של ברכת אביי עבור אותם אנשים ברחבי העולם , השואפים להביע איזו שהיא הכרת תודה על בריאותם הטובה.