שאלה חמורה בעניין שמירת זרע
לקיים פריה ורבייה
לקיים פריה ורבייה
הרב אליהו בקשי דורון
אסיא מד (יא, ד), ניסן תשמ"ח
|
תוכן המאמר: א. הדעות בדין הוצאת זרע לצורך הפריה. ב. בירור ההיתר לצורך פריה ורבייה. ג. הציווי בפריה ורבייה במעשה הביאה או בקיום הבנים. תקציר: האם מותר להוציא זרע מאדם חולה שצריך לעבור הקרנות, או מאדם שלא יכול להוליד כדרך כל הארץ על מנת לקיים מצוות פריה ורבייה? מילות מפתח: פריה ורבייה, זרע. |
באה לפני שאלה חמורה בעניין קיום פריה ורבייה, וכך היה המעשה.
יהודי שומר תורה ומצווה מבני הקהילה פנה אלי בעקבות התייעצות עם הרופא. בנו הרגיש במיחושים ולאחר בדיקות התברר שחלה במחלה ממארת, הרופאים קבעו שעליו לעבור סידרת טפולים של הקרנות וכדומה. לשאלתם הבהיר להם הרופא שהטיפולים פוגעים בכושר הפוריות. הבחור שהיה מאורס עשה כל המאמצים להינשא בהקדם האפשרי. נקבעה החתונה תוך שלושה שבועות. הרופא קבע את התחלת הטפול בהקרנות כיומיים לאחר החתונה. והציע לבחור להוציא זרעו עוד לפני הטפולים כדי שיוכלו להפרות את אשתו, בזרעו. האב ובנו באו לפני בשאלה אם מותר לעשות הדבר ואם רצוי לעשות כן.בירור ראשון, ביררתי אם המיועדת להינשא והוריה, יודעים בדיוק מצבו הרפואי של החתן, ואעפ"כ מסכימים לזרז הנישואין שאם לא כן, יש בדבר מכשלה של לפני עיוור לא תיתן מכשול ולא תעמוד על דם רעך. בכגון דא, מי ושיודע האמת, ויש בידו להזהיר מנזק, חייב להודיע מדין השבת אבדה, ולא תעמוד על דם רעך. לפי שהנזק בל ישוער, ועיין בחלקת יעקב חלק ג' שדן ברופא שיודע מצב בריאותו על החתן, אם הסתירו הדבר מהכלה ממצבו חמור, עליו להציל ממכשול, ולהודיע על כך להורי הכלה. אפ' שהוראות המקצוע ושבועת הרופאים מחייבים סודיות, לפי שאין ההתחייבות המקצועית יכולה לבטל ממנו מצווה מן התורה, או להתיר לו להתעלם ולראות בנזק החמור. אולם, נתברר שמצבו ידוע היטב לכלה ולהוריה, ועל דעת כולם הסכימו להינשא בהקדם, כדי שיזכה להבנות ולהקים לו שם.
בבירור שני, פניתי לרופא המומחה בנושא זה, פרופ' רובינזון הי"ו מבית החולים רמב"ם, שמוכר לי היטב כיהודי שומר תורה ומצוות, הוא זה שהציע את העניין ושלח אותם בשאלה אלי הרופא אישר לי שהטיפול בהקרנות פוגע בפוריות הגבר, ואחוזים גבוהים ביותר מאבדים כושר הפוריות בתקופת ההקרנות. ועל כן הציע את הדבר. לשאלתי אם אפשר יהיה לדחות את ההקרמת לכמה שבועות, עד שהבחור יינשא ויפקד בזרע של קיימא, השיב לי שכיון שהמחלה קיימת, עלולה היא להתפשט במפתיע ואין לקחת סיכון של דחית ההקרנות לשבועות, אפשר אולי להסתכן בדחיית הטיפול בימים.
לאחר שמיעת חוות דעת הרפואית בעניין, ניסיתי לברר עם החתן והכלה אם אפשר להינשא בהקדם האפשרי אפי' במניין בבית, כדי שיוכלו לקיים המצווה כהלכתה ואחר כך יערכו מסיבת החתונה כמקובל. הבהרתי להם שחשיבות המצווה, ומניעת דרכים אחרות, כדאית להינשא בהקדם (מבלי אולם ומבלי סעודה כנהוג.) אולם נתברר שהאשה צריכה לקבל המחזור בעוד כמה ימים. ולא יעלה בידה להיטהר ולטבול לפני התאריך המשוער לנישואין ושהוא ימים ספורים מתחילת הטפול בהקרנה.
מאחר שנתברר שאין סיכוי שיוכלו להינשא ולהיפקד כדרך כל הארץ, קמה השאלה וגם ניצבה, אם להתיר הוצאת זרע מהבחור לפני הנישואין בעוד כוחו במותניו, כדי שיוכל להפרות האשה לאחר הנישואין. היות והשאלה חמורה ומיראי הוראה אני, כדרכי בקודש העברתי השאלה למי שבכוחם לפסוק בכגון דא. העת והזמן דחק, עברה השאלה טלפונית דרך איש הביניים, ידי הרה"ה יוסף אפרתי שליט"א, בירושלים, שנכנס בשאלה זו להגאון ר' י' ש' אליישיב, שליט"א.
תשובת הגאון הייתה, שעקרונית אינו נזקק להשיב בעניין הפריה שלא בדרך כל הארץ, וטעמו עמו. מאחר ואני חייב להיזקק לשאלה זו, פניתי שוב בשאלה לגאון שליט"א, באם אסתמך בנדון דידן על דעת הפוסקים המתירים פריה ע"י הוצאת הזרע, האם בנדון דידן שהבחור לפני החופה, יוכל להוציא הזרע ולשומרו כדי להפרות את האשה. לאחר שהעלתי ספקותיי בנדון הציע הגאון שבנדון דידן אין להתיר גם לדעת המתירים הוצאת זרע לשם הזרעה וקיום פריה ורבייה.
סכמתי עם החתן לשמוע בעצת חכמים ולא להסתמך על ההיתר ומן השמים ירחמו. כמו כן סיכמנו עם הרופא, שאם ע"י בדיקות חוזרות בימים שלפני החתונה, יתברר שאפשר לדחות לכמה ימים הטפולים ידחו הטפולים. עלה בדעתי שבכדי שיוכלו לשמש כמה ימים, ולא תיאסר הכלה משום דם בתולים, להציע להם לפנות לרופא בעוד מועד. שיטפל בעניין וימנע מהאשה ראיית דם בתולים בביאה ראשונה, גם בנושא זה התייעצתי עם הגאון שליט"א. ואף בזאת השיב שאינו נזקק להשיב. אבל ציין שאוכל להסתמך על האגרות משה פיינשטיין שהקל בנדון, ועוד גדולים.
הבחור שמע לעצת חכמים, התחתן ובא כדרך כל הארץ. מצבו בשבוע החתונה השתפר ודחו הטפולים למשך שבועיים. האשה נפקדה למועד נולדה להם בת. הבחור החל בטפול ההקרנות ומצבו השתפר. אולם לאחר כשנתיים הלך לבית עולמו. לע"נ על המנוח אמרתי אשוב ואשנה פרק זה, ואעלה את הספיקות שהיו לי בנדון.
א. הדעות בדין הוצאת זרע לצורך הפריה
על כל הנ"ל יש לצרף גדולי הפוסקים שדנו בהוצאת זרע הבעל לצורך בדיקה והורו להקל, כיון שהוצאה לצורך קיום פריה ורבייה, וכ"ש בנדון דידן שבזרע עצמו מקיימים פריה ורבייה. וביניהם האחיעזר בחלק ג', שבט סופר פי' א', ובאבני נזר ס' ס"ג. אולם, יש צד היתר בהוצאה לבדיקה שאין בהוצאה להזרעה. שהתירו הבדיקה רק למי שספק אם יוליד, רק לאחר שהתברר שעבר זמן ולא נפקד, בהסתמך על דעת המנחת חנוך ועוד, שמי שאינו יכול להוליד אינו מצווה בהשחתה (כסברת ר"ת שרק מי שמצווה על פריה ורבייה מצווה על השחתה). ויש שהתירו ההוצאה לבדיקה רק בגרמא, כדוגמת הראייה מיבמות ע"ו שבדקו אם פסול לבוא בקהל ע"י גרימת הוצאה ולא במעשה בידים. ויש לציין שרוב האחרונים שדנו להתיר, למעשה בקשו הסכמת רבנים נוספים, (עיין מהרש"ם ובמנחת יצחק שם) והזהירו, שלא לראות ההיתר כהיתר גמור ומפורסם מפני התקלות.
ואמנם רבו גם האוסרים להוציא זרע אפי' לצורך הפרית האשה. כך פסק הדברי מלכיאל בחלק ד/ בשו"ת משפטי עוזיאל הראשל"צ זצ"ל, בישכיל עבדי לגר"ע הדיה זצ"ל חלק ה'. ויש המביאים גם בשם החזון איש, שנשאל אם אפשר להקדים להפרות אשה בהזרעה, כשאינה יכולה להיפקד בימי טהרתה. ולא הסכים להתיר (עדות ב'האיש וחזונו' (ואפשר שאסר משום ימי נידתה ולא משום אסור השחתה). אולם יש לציין שמשקל רב בסברת האוסרים האחרונים היא הדעה שההזרעה אינה ודאית, ושאין לסמוך על הרופאים שמא יחליפו הזרע. וכן שאין לפרוץ גדר בהיתרים שסופם מי ישורנו. כך שבהוראת שעה כשיש נאמנות ברור של רופא ירא שמים שהבטיח לטפל אישית בדבר, אפשר שגם הם היו מצדדים להקל. עכ"פ בשעת דחק כעין זו, אפשר לסמוך על דעת הגדולים שהתירו ההוצאה לצורך פריה ורבייה אולם יש לדון אם לסמוך להתיר גם בנדון דידן או שאין לדמות ההיתרים שנתנו לאדם נשוי שאינו יכול לפקוד את אשתו, לבחור רווק שצריך להוציא זרע כדי להפרות את האשה לאחר הנישואין. בכדי לברר יש לבאר היטב סברת ההיתר.
ב. בירור ההיתר לצורך פריה ורבייה
משום "שהמצווה בקום ועשה וכשנתעברה מעצמה, לא עסק בבעילה ולא עשה מעשה כלל".בהוצאה לצורך הזרעה שמוציא כדי לקיים המצווה והרופא בשליחותו מזריק הזרע לאשה, הרי נקרא עושה ומקיים מצוות פריה ורבייה (עיין בהר צבי מנחת יצחק, ובעמק ההלכה) ועל כן ההוצאה מותרת. ואלו האוסרים סוברים כדעת היעבץ שבן הנולד שלא בדרך ביאה אינו מתייחס אחריה ואינו מקיים פריה ורבייה, ועל כן הבעל שמשחית הזרע עובר על אסור השחתה משום שאין לו כל שייכות לקיום פריה ורבייה (עיין דברי מלכיאל שם). מדבריהם נראה שההיתר הוא רק בקיום מצוות פריה ורבייה, ואם הבן לא מתייחס אחריו ואינו מקיים בו המצווה, אע"פ שלמעשה מהזרע נולד בן ואינו לבטלה, כיוון שההשחתה הייתה שלא לצורך מצוות פריה ורבייה ההשחתה אסורה.
ואמנם ראיתי בעמק ההלכה, שכתב שגם אם נאמר שלא קיים מצוות פריה ורבייה כשנולד לא ע"י מעשה ביאה, מ"מ מותרת ההוצאה משום שמקיים מצוות לשבת יצרה, ובמקיים שבת כל דהוא הוי הוצאה לצורך ומותרת. וכן כתב במאמר בנעם הגרש"ז אוירבך שליט"א. שגם אם לא קיים מצוות פריה ורבייה, אם ההוצאה היא לצורך ויש בה שבת כל דהוא מותרת. שהוכיח כן מעבד עברי הנושא שפחה כנענית והותר בביאה אע"פ שבנו אינו מתייחס אחריה ואינו מקיים פריה ורבייה, ועיין באוצר הפוסקים שהעירו שהדברי מלכיאל עמד על כך, ודחה הראיה דהתם דרך ביאה הותרה לעבד, גם אם אינו מקיים פריה ורבייה כמו נשואי קטנה ואילונית אע"פ שאין בהם פריה ורבייה).
על כל פנים מדברי רוב האחרונים משמע שתלו ההיתר דווקא במצוות פריה ורבייה ואם אין בנו מתייחס אחריו ולא מקיים המצווה משמע שאסורה ההשחתה. ועוד שגם לדבריהם התירו ההוצאה לצורך קיום מצוות לשבת יצרה. אבל מבלי כל מצווה ההשחתה אסורה גם אם אינה לבטלה ונולד בה ונסתפקתי באדם שקיים מצוות פריה ורבייה בבן ובת ורצה לקיים לערב אל תנח ידך ולהוסיף בבנים אם אינו יכול לפקוד את אשתו כדרך כל הארץ והרופאים ממליצים על הזרעה מלאכותית, אם יהא מותר ע"פ הסברא שההוצאה לצורך פריה ורבייה. שאם רק חיוב מצווה דוחה אסור ההוצאה,כשקיים המצווה יהא אסור להשחית. ולא מסתבר שמדין לערב אל תנח ידיך מדרבנן יהא מותר בהשחתה. וגם לסוברים שמטעם לשבת יצרה מותרת ההוצאה, עכ"פ יש חיוב אבל כשיש לו בן ובת אינו חייב מן התורה בפריה ורבייה ואפשר שאע"פ שאינו חייב מן התורה עכ"פ וודאי שמקיים המצווה1 גם כשיש לו בן ובת, וקיום המצווה מתיר ההוצאה אע"פ שאינו מחויב.
והנה לדעת ר"ת בתוס' נדה יג, וביבמות יא' שאסור השחתה הוא רק על מי שמצווה על פריה ורבייה ונשים שאינם מצוות בפריה ורבייה אינם מוזהרות בהשחתה, יש לדון שמי שקיים פריה ורבייה בבן ובת אם יהא מותר בהשחתה, או כל עוד יכול לקיים אם אינו מצווה אסור להשחית. וראיתי בתוס' הראש בנדה שכתב שלר"ת דנשים אינם מצוות בהשחתה לפי שאינם במצוות פריה ורבייה שגם אנשים לאחר שקיימו המצווה יהיו מותרין בהשחתה, ואם כן ודאי שיהא מותר להשחית לצורך הפריה. אולם לסברת הרמב"ן שאסור השחתה אינו קשור בצווי פריה ורבייה רק שהוצאה לצורך פריה ורבייה מותרת. יש לדון אם גם המצווה בלבד מתי ההוצאה, או רק חיוב המצווה.
והנה אם נאמר שרק חיוב מצוות פריה ורבייה מתיר הוצאה ולא קיום המצווה, יש לדון אם זוג חסוך בנים ואינו יכול להיפקד בדרך כל הארץ, והרופאים אומרים שבהזרעה יפקדו בבנים, האם האיש מצווה לעשות כן כדי לקיים מצווה פריה ורבייה. ואם נמנע מכך נמנע הוא מלקיים מצווה. והנה כל האחרונים המתירים דנו על היתר בלבד אבל חיוב מאן דכר שמיה. ולכאורה אם מותר הדבר רק משום חיוב מצוות פריה ורבייה, יהא הדבר חיוב שהרי רק בדרך זו יכול הוא לצאת ידי חובת פריה ורבייה. וראיתי בדברי מלכיאל שכתב בסוף התשובה שם. וז"ל:
"ונצטווינו לקיים פריה ורבייה כדרך בני אדם ולא ע"י התחכמויות."ואם כי דבריו לשיטתו שדן שם לאסור ההוצאה לצורך הזרעה, נראה שגם אם מותר הדבר, חיוב פריה ורבייה הוא כדרך כל הארץ ואין כל חיוב לנסות להביא ילדים שלא בדרך ביאה רגילה. לפי שמעשה המצווה שציוותה עליו התורה הוא דרך ביאה כדרך כל הארץ. ואם כי מקיים המצווה גם כשהיה לו בן שלא בדרך ביאה נראה שאינו מצווה על כך. ולפ"ז מסתבר שקיום המצווה שיהיה לו בן מתיר ההוצאה ולא חיוב המצווה. שהרי אינו חייב להתחכם. וא"כ גם אם קיים המצווה בבן ובת, יוכל להוציא זרעו כדי לפרות כיון שבכל בן יקיים המצווה1.
עכ"פ נראה, שבין אם חיוב מצוות פריה ורבייה מתיר ההוצאה לצורך הפריה, ובין אם קיום המצווה מתיר, אפשר שההיתר הוא רק למי שחייב בפועל במצווה אבל מי שאינו חייב בפועל אסורה עליו ההשחתה. לפ"ז יש לחלק, שאדם נשוי שחייב בפועל במצוות פריה ורבייה, אם אינו יכול להיפקד כדרך כל הארץ מותר לו להתחכם ולעבר אשתו בדרכים אחרות, לקיים המצווה. אבל רווק שעדין אינו יכול לקיים בפועל המצווה לבוא בדרך כל הארץ, לפי שאין לו אשה, אסור לו להשחית זרעו גם כדי להביא בנים, משום שעדין לא התחייב בפועל במצוות פריה ורבייה. ואם לא נתחייב אסור לו להשחית כדי לקיים, ואע"פ שכל אדם חייב בפריה ורבייה, החיוב עדיין אינו חייב בפועל, כל עוד לא נשא אשה.
ג. הציווי בפריה ורבייה במעשה הביאה או בקיום הבנים
בשאלה זו דנו האחרונים, במנחת חנוך במצווה זו כתב שהמצווה היא קיום הבנים ואילו הביאה רק הכשר מצווה. והוכיח כן מהדין שמקיים המצווה בבן ממזר ואם הביאה היא המצווה, הרי שהמצווה באה בעבירה (כשאלת האחרונים" ועוד שאם הבנים נפטרו בלא זרע של קיימא, לא קיים המצווה. משום שעיקר המצווה היא הבנים, ולא מעשה הביאה ולידתם, כסברא זו כתב גם ב"פרי יצחק", להגר"י בלזר זצ"ל. והוכיח כן מהדין שמי שהיו לו בנים בגויותו ונתגייר קיים בהם מצוות פריה ורבייה. והרי בזמן הביאה והלידה היו גויים ואינו מצווה. וכיצד קיים המצווה, ומוכח היא קיום הבנים בעולם.
אולם בהר צבי בסימן א' דחה סברא זו וכתב שלא מסתבר שהמצווה היא מציאות הבנים שהרי דבר זה אינו ביד האדם, ובמה קיים המצווה מי שנתגייר בכך שיש לו בנים. ובאר שם שהמצווה היא מעשה הביאה שהתורה ציוותה על האדם לעשות את המוטל עליו לקיום הבנים. והביאה אינה רק הכשר מצווה, אלא המצווה עצמה, וקיום הבנים הוא תנאי בחיוב המצווה. שמי שאין לו בנים, או שהיו לו בנים מתו חייב במצווה, ומי שיש לו בנים גם אם נולדו בגויותו או שנעשו בעבירה כגון ממזר שלא קיים המצווה, אינו חייב במצוות פריה ורבייה. לפי שבמצווה מחויב רק מי שאין לו בנים. ואפשר שבזה נחלקו הפוסקים אם נתעברה באמבטי מתייחס הבן אחריו ומקיים מצוות פריה ורבייה. לסוברים שעיקר המצווה היא קיום הבנים בעולם, גם נתעברה באמבטי מקיים המצווה, אבל אם המצווה היא הביאה כדרך כל הארץ, הרי שבלי מעשה ביאה, אין כאן קיום מצוות פריה ורבייה. וראיתי בהר צבי שם, שכתב לחדש שגם לדעת הט"ז שבן הנולד באמבטי אינו מקיים פריה ורבייה, עכ"פ נפטר בבן זה מחיוב המצווה. כדוגמא בן ממזר ומי שהיו לו בנים בגויותו, שאע"פ שלא קיים המצווה, נפטר מחיוב המצווה משום שיש לו בנים.
על כן בנדון דידן, כיון שהבחור עדין לא נשא אשה, אינו חייב בפועל במצוות פריה ורבייה ואמנם חייב להכשיר עצמו ולהשתדל לשאת אשה ולהביא בנים. אבל כל עוד אינו יכול לקיים מעשה ביאה כדרך כל הארץ עדין אינו מצווה בפועל בקיום המצווה. ועל כן אין לו גם ההיתר להשחית זרעו משום שרק מי שחייב במצווה מותר לו להתחכם או צריך לקיים המצווה אולם מי שאינו חייב במצוות בפועל אינו חייב להביא בנים בדרכים אחרות2 ואע"פ שהדברים הם רק בגדר ספק, כיון שגם הסיכונים להצלחה בהזרעה אינם ודאים, והסיכון שלא תפרה אח"כ וודאי שאינו וודאי והכל בידי שמים. בנדון זה כדאי שלא להיזקק להיתר, שיש בו ספיקות ולא ימנע טוב להולכים בתמים. ואכן כך היה שבחסדי ה' זכה המנוח להיפקד בזרע על קיימא כדרך כל הארץ בשבועיים הראשונים של נישואיו.
הערות:
1. ראה מש"כ הרב דב שטין אסיא לא-לב עמ' 79-78;ספר אסיא ד עמ' 189-188, ומש"כ ד"ר דניאל מלאך, אסיא מא, עמ' 92. (העורך)
2. לפי האמור יוצא, לכאורה, שאילו היו מקיימים את הנישואין מייד כ"חופת נידה", היה החתן מתחייב במצוות פרו ורבו מייד, ואם כן היה מתקיים ההיתר לקיים פריה ורבייה ע"י הקפאת זרע לעתיד, הקפאה העשויה, אולי לאפשר לחתן לקיים את מצוות פריה ורבייה במלואה (בבן ובת) למרות הטיפול הקרינתי והכימותרפי. (העורך).
