חשיבות רבה נודעת במקרא לשמות ולהענקת שמות, לגילוי שמו של הא-ל או לסירוב לגלותו. הא-ל הבורא קורא לבריאתו בשם ולאחר מכן, הוא מעביר זכות זו לאדם. מתן שם אינו רק מתן תו זיהוי, אם כי השם הפרטי הוא דרך נוחה להתייחס אל דמות להבחין בינה לבין זולתה. הכרה אינטימית היא ידיעה בשם. שמו של אדם הוא זכרו, הוא זרעו ונצחו. ידיעת השם היא ידיעת המהות: "כשמו כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו" (שמואל א' כ"ה, כה). ההכרה בה' ופולחנו מכונים "קריאה בשם ה' " (בראשית ד, כו). הדורות החולפים מומחשים על ידי רשימות גיניאלוגיות ארוכות, בפתיחה של התנ"ך (בראשית ה) וסיומו (דברי הימים).

במגילת רות ניתן משקל רב לקריאת שם. הצירוף "קרא שם" חוזר שלוש פעמים בפרק האחרון של המגילה: "וקרא שם בבית לחם" (ד, יא); "ויקרא שמו בישראל" (ד, יד); "ותקראנו לו השכנות שם לאמור... ותקראנה שמו עובד" (ד, יז).

לאור העובדות האלה, נשאלת השאלה, למה מצויות בסיפור המקראי דמויות אנונימיות רבות כל-כך? אם נאמר, שמדובר בדמויות משניות בלבד, המשמשות כלי יעיל לקידום העלילה, בלא שיהיה צורך להאריך עליהן את הדיבור, הרי בסיפורים רבים מופיעות דמויות משניות, אפיזודיות, שהמספר קורא בשמן. כגון: אחוזת מרעהו של אבימלך מלך גרר ופיכל שר צבאו (בראשית כ"ו, כו); פורה - נערו של גדעון (שופטים ז, יא-יב); שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש (אסתר א, י); שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך (שם שם, יד) ועוד רשימות אישים חסרי חשיבות מבחינת קידום העלילה.

בסיפורים בהם פועלת הדמות האנונימית בסביבת דמות אחרת, הנקראת בשם תהיה סיבת האנונימיות, בדרך כלל, רצונו של המספר למקד את תשומת הלב אל הדמות הראשית. יפתח שולח מלאכים אל מלך בני עמון (שופטים י"א, יב). אין המלך מצוין בשמו, שכן יפתח הוא הדמות הראשית שבה ממקד המספר את התעניינותנו, ואילו מלך בני עמון אינו אלא דמות משנית בתפקיד טיפוסי - מלך זר ועויין.

בסיפור רחב והמרגלים (יהושע ב), רחב הזונה מכונה בשם, ואילו שני המרגלים ששלח יהושע הם דמויות אנונימיות, הפועלים בתוקף תפקידם כמרגלים. אין צורך בתוית זיהוי נוספת. הסיפור מתמקד בדמותה של רחב, בעלת התושייה, הרואה את הנולד ומצילה את משפחתה מחורבן.

עבד אברהם (בראשית כ"ד). על אף היותו זקן-ביתו של אברהם "ומושל בכל אשר לו" (בראשית כ"ד, ב) ועם כל תפקידו הדומיננטי בסיפור והיותו הדובר העיקרי בעלילה, מוצג כדמות אנונימית, שכן כל מעשיו ודבריו נעשים ונאמרים בשירותו של אדונו. הוא מתפקד, אפוא, כעבד נאמן.

לעומת זאת, יש סיפורים, בהם דמויות חשובות הממלאות תפקיד מרכזי בעלילה, הנשארות באלמוניותן. כגון: אמו של שמשון; האישה גדולה משונם; בעלת-האוב מעין-דור; האישה החכמה מתקוע וזו מאבל. לעתים, אלמוניותן של הדמויות מאטה את קצב הקריאה, שכן היא מקשה על הבנת העלילה מפאת הערפול בזיהוי הדמויות. במל"א י"ג נאלץ המספר להשתמש בכינויים מסורבלים על מנת להבחין בין שתי הנפשות הפועלות. האחת - הנביא מבית-א-ל והשנייה - איש האלוקים אשר בא מיהודה. ניתן לומר על הנביא הזקן מבית א-ל מה שמעיר אהרליך על האיש הזקן מסיפור פילגש בגבעה: "קפצה זיקנה על האיש הזה בגזרת הכתוב, כדי לחלוק בינו ובין האיש האורח בכל הסיפור הבא, כי לולא הדבר הזה היה נתחלף לנו איש באיש". אין ספק שהקורא היה רץ בטקסט ביתר קלות, אילו זוהו הדמויות בשמות פרטיים. מה הוא, אפוא, המניע של המספר, כשהוא נמנע מלהעניק שמות לדמויותיו? מה השיג על ידי כך? אם תפקיד האנונימיות בספרות הוא להשיג את אותו הרושם שעושה האנונימיות בחיי יום יום, ותגובתנו עליה זהה בשני העולמות הללו - זה הריאלי וזה של הפיקציה, הרי שאנו נוטים לראות בדמות ללא שם, בעיקר - אמצעי, ומזהים אותה עם זו המבצעת תפקיד טיפוסי, כפי שאנו מזהים בחיי היום יום את החלבן, את הדוור, את פקיד הבנק והמתדלק בתחנת הדלק. כך יש להבין את אלמוניותן של הנשים החכמות מתקוע ומאבל וזו של בעלת האוב. תפקידן בעלילה הוא בתוקף מקצוען. ולא עוד, אלא שאלמוניותן (לפחות לגבי האישה החכמה מתקוע ובעלת האוב מעין דור), מתבקשת מעצם העלילה. זהותה האמיתית של האישה החכמה מתקוע חייבת להישמר בסוד מפני דוד, למען הצלחת תכניתו של יואב; ובעל האוב, אף היא, חייבת להסתיר את זהותה, בגלל עיסוקה הבלתי חוקי, העלול לעלות לה בחייה.

לעתים, קשה להבין את תפקיד אלמוניותה של דמות, שכן אין היא ממלאה אחת מחמש הפונקציות הבסיסיות לאלמוניות הגיבורים, כפי שקיטלג אותן הדסון:
1. אין היא ממלאת תפקיד משני בסיור;
2. אין היא ממקדת או מזרזת את העלילה;
3. אין היא באה להאיר דמות אחרת ולשמש קנה-מידה להערכתה;
4. אין היא דמות מייצגת, אוניברסאלית, "כל-אדם";
5. היא אינה באה לבטא אבדן זהות.

כך, למשל, אין לתרץ את אלמוניותה של אם-שמשון (שופטים י"ג) באחת הפונקציות הנ"ל. זקוביץ (חיי שמשון, עמ' 25), תמה על אלמוניותה של אשת מנוח, "למרות שאין האישה נופלת מבעלה בחשיבותה ואפילו עולה עליו". הוא מציין, ש"בכל סיפורי פקידת עקרות שמה של האם ידוע (בסיפור השונמית כינויה - על שם עירה שונם); ונראה אפוא כי ההימנעות ממתן שם לאשת מנוח היא ביטוי לכוונה למעט ככל האפשר בחשיבות המשפחה, כדי לייחס את גדולת שמשון לבשורה האלוקית שקדמה ללידתו". הצעה זו של זקוביץ אינה פותרת את הבעיה. שאם כן, מדוע אביו של שמשון נקרא בשם?

לדעת היינמן, שמות הגיבורים אינם מתפרשים בסיפור הבדוי, המעתיק את השומע למעבר לתחום מציאות. שאלת אלמוניותם של הגיבורים חריפה במיוחד בסיפורים שבהם כל הדמויות אנונימיות, כך בסיפור איש האלקים והנביא הזקן מבית-א-ל (מל"א י"ג) וכך בסיפור הארוך של פילגש בגבעה (שופטים י"ט-כ"א) בסיור אחרון זה מרובות הדמויות: הלוי, נערו, פילגשו, אבי הנערה, המארח הזקן, וכן קבוצות: אנשי הבלייעל אשר בגבעה, איש בנימין, אנשי יבש גלעד, בנות יבש גלעד, בנות שילה, כל איש ישראל. מעניין, שהדמות היחידה היוצאת מהאלמוניות האופפת את הסיפור כולו היא זו של פנחס בן אליעזר בן אהרן (כ, כח) שלמרבה האירוניה, מתפקד יותר כשם מאשר כאחת הנפשות הפועלות בעלילה. נראה ששמו מוזכר כאן כדי ליצור אנאלוגיה בין מעשה פילגש בגבעה לבין מעשה זמרי והמדיינית (במדבר כ"ה, יא): "פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". חמת ה' על בני ישראל התעוררה בעקבות היצמדות בני ישראל לבעל פעור, מעשה זנות המוני. יתכן, אפוא, שיש כאן הערכה עקיפה על מעשה בני הגבעה ועל בני ישראל כאחד. שניהם כאחד עשו מעשה שיש בו כדי לעורר את חמת ה' ולהביא כלייה על ישראל.

המחבר, בבואו לתאר את התגייסות בני ישראל למלחמה, משתמש בביטוי האירוני "כל העם כאיש אחד": "ויצאו כל בני ישראל ותקהל העדה כאיש אחד" (כ, א); "ויקם כל העם כאיש אחד לאמור לא נלך איש לאהלו ולא נסור איש לביתו..." (כ, ח); "כאיש אחד חברים" (כ, יא)

האירוניה שבביטוי נעוצה בעובדה, שלפנינו סיפור של התפוררות ושל ביתור. התגייסותה המרשימה של העדה "כאיש אחד חברים" בעקבות ניתוחה וביתורה של הפילגש לשנים-עשר חלקים, סופה להביא להשחתת עשרות אלפים בישראל (שופטים כ, כא, כה) ולגדיעת שבט אחד מישראל (כ"א, ו). מפגן האחדות של ישראל - כאיש אחד חברים - מושם ללעג. הגוף האחד השלם של הפילגש, על אף היותו מעונה, היה גוף אחד עד שהלוי ביתר אותה לשנים-עשר חלקים. מעשה הביתור המזעזע הוא סמל למה שקרה בהדרגה לעם ישראל אחרי מות יהושע (שופטים ב, ו-טו). לא מקרה הוא, שהמלים: "וילכו בני-ישראל איש לנחלתו..." (שופטים ב, ו) המתארות את ראשית ההתנחלות בארץ בימי יהושע, הן אותן המלים המסיימות את ספר שופטים במעין מבנה מעטפת: "...ויצאו משם איש לנחלתו..." (שופטים כ"א, כד).

המלים "איש-אישה, אנשים-נשים" מופיעות בסיפור מאה פעם! כל אחת מהדמויות נקראת איש או אישה, וכן הקבוצות, וזאת במקרים רבים בתור כינוי נוסף ומיותר מבחינה אינפורמטיבית, כגון: אישה - פילגש, העם - איש ישראל וכו'.

הלוי: ויהי איש לוי (י"ט, א); וירא את האיש האורח (י"ט, יז); הוצא את האיש... (י"ט, כב); ויעל האיש הלוי איש האישה הנרצחה (כ, ד).
המארח: והנה איש זקן (יט, טז); ויאמרו אל האיש בעל הבית הזקן... (י"ט, כב).
אנשי המקום: ואין איש מאסף אותם הביתה ללון (י"ט, טו).
בני ישראל: ואיש ישראל התפקדו... ארבע מאות אלף איש כל זה איש מלחמה (כ, יז); ויתחזק העם איש ישראל (כ, כב); ואיש ישראל נשבע (כ"א, א).
הפילגש: ויקח לו אישה פילגש (י"ט, ב); ותבא האישה לפנות הבקר (י"ט כו); והנה האישה פילגשו (י"ט, כז); האישה הנרצחת (כ, ד)
בני בנימין: ויבהל איש בנימין (כ, מא).
אנשי יבש גלעד: והנה לא בא איש ...מיביש גלעד (כ"א, ח); והנה אין שם איש מיושבי יבש גלעד (כ"א, ט).
אנשי בנימין: כי נשמדה מבנימין אישה (כ"א, טז); ארור נותן אישה לבניו (כ"א, יח).
בנות שילה: וחטפתם איש אשתו (כ"א, כא); כי לא לקחנו איש אשתו (כ"א, כב).

האקורד הסופי של סיפור מוזר בולט בחזרה המשולשת על המלה המנחה - איש: "ויתהלכו משם בני ישראל בעת ההיא איש לשבטו... איש לנחלתו... איש הישר בעיניו יעשה".
הקריאה המחודשת בסיפור פילגש בגבעה, בשימת לב מיוחדת לאלמוניות הדמויות שבו, מאשרת את ניתוחו של הדסון, המסביר את התופעה בעזרת שתי האחרונות בפונקציות של האנונימיות ברשימתו לעיל:
1. היא מבטאה בסיפורנו את האוניברסאליות של "איש הישר בעיניו יעשה". אין דרך טובה יותר לומר, שכל פרט בחברה של תקופת השופטים רווית האלימות, עלול היה להיות פושע או קרבן. עתה מובן, מדוע גם המארח האנושי מהר אפרים מתואר כזקן. הוא מייצג את הדור הקודם, את "כל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע" (שופטים א, ז), לעומת הדור החדש, חסר ההנהגה.
2. האנונימיות משקפת גם את הדה-הומניזציה של הדור, "דור טהור בעיניו ומצאתו לא רחץ.. דור חרבות שניו ומאכלות מתלעתיו לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם" (משלי ל, יא-יד).