המאבק על ירושת הכסא של דוד, ובייחוד שלבו האחרון, דהיינו ניסיון אדוניהו לתפוס את השלטון על ידי מהפכת חצר (מ"א, א'), זכה לניתוח פילולוגי-היסטורי מקיף. עבודה זאת מוקדשת לברור סוגיה אחת בלבד מפרשה זאת: לדברי בת שבע אל דוד: שאם לא ימלוך בנה שלמה, יהיו היא ובנה חטאים. למה התכוונה?

לדעת פרשנים רבים קשורים דבריה לאזהרה שהשמיע נתן הנביא באוזניה בפסוק יב של פרקנו

"ועתה לי איעצך נא עצה ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה".

לפי זה ביקש נתן לומר לבת שבע כי לא רק סיכויי המלוכה של בנה, אלא עצם חייו וחייה נתונים בסכנה. לדעת פרשנים אלה היה איום זה מעוגן במנהגי השליטים באותה תקופה לחסל פיסית את המתחרים לשלטונם.

אשנב להבנת עניננו קרעו לפנינו הרלב"ג ור' יצחק אברבנאל בפרושיהם, אך גם הרד"ק מגשש בכיוון זה בפרושו השני לפסוקנו. לדעת פרשנים אלה רמזה בת שבע לדוד לנסיבות נישואיהם. וזו לשון האברבנאל:

"בשכב המלך עם אבותיו, אדוניהו יבקש תואנה להמית את בת שבע ואת שלמה. ורמזה בזה כי אז יזכור עניין בת-שבע ואוריה ויאמר שזנתה תחת בעלה בחייו וידון אותה למות על זה. גם יאמר כי שלמה בחטא יחמתהו אמו ובזה ימית האם והבן ויתפרסם בעולם החטא ההוא שהיה מכוסה ונעלם".

בפרוש זה, יש לראות מפתח להבנת המאורעות ולדברי בת שבע לדוד. כבר דעתו של עורך ספר שמואל ב הייתה שפרשת דוד ובת שבע שימשה נקודת מפנה בחייו ובהתאם לכך ערך את מחציתו הראשונה של הספר פרקים (א'-י') בקו עולה, ומחציתו השניה (י"א-כ') בקו יורד. מאחורי מעשה עריכה זה מתגלה השקפתו לפרשת בת שבע. ואשר לדברי האברבנאל: חטא דוד עם בת שבע לא היה מכוסה ונעלם, אלא שימש סלע מחלוקת עוד בימי דוד האחרונים. אמנם, נתן הנביא העניק מחילה אלוקית לדוד (שמואל ב' י"ב, יג), אך מסתבר כי היו רווחות גם השקפות אחרות על כך וכי הקיטרוג על דוד לא פסק. כל עוד החזיק דוד ברסן השלטון, לא יכלה ההתמרמרות לבוא לכלל ביטוי ציבורי. אך רק התערער שלטונו לשעה קלה בזמן מרד אבשלם, ומייד פרצה בכל אכזריותה מפי שמעי בן גרא: "צא צא איש הדמים ואיש הבליעל" (שמואל ב ט"ז, ז). וכבר פרשו פרשנים ראשונים את הביטוי "איש הבליעל" כמכוון למעשה דוד עם בת שבע. ודי במקרה זה כדי להעיד כי בקרב ישראל לא נשכח המעשה ורווחה עליו גם הערכה שונה מזאת שהשמיע נתן הנביא בשם ה'.

בין מרד אבשלום לניסיון התמלכותו של אדוניהו עבר זמן מועט, הפרשה עדיין לא נשכחה, בודאי לא על ידי אדוניהו שביקש לנצל כל נימוק אפשרי כדי לחזק את טענתו למלוכה תחת אביו ולמנוע את השלטון משלמה, הבן לאותם נישואים בתחילתם בחטא. ייתכן שקללת שמעי רומזת על כך כי כבר בשעתו השתמש אבשלום בעניין זה כבחומר תעמולה לטובתו. מכל מקום דבר בת שבע לדוד שאם אדוניהו יגיע למלוכה יהיו היא ובנה שלמה "חטאים", מעידים כי אדוניהו עשה שימוש בנימוק זה בחתירתו לשלטון.

מכאן יש להבין את תגובתו המהירה והנחרצת של דוד כדי להבטיח את המלוכה לשלמה. הדעת נותנת כי הסכנה, אליה רמזה בת שבע, שימשה מניע מרכזי באחרית ימי דוד, והיא אשר קשרה את בת שבע, אך גם את נתן הנביא, אליו ואל תכניותיו המדיניות.

יש חוקרים הסבורים כי מה שהניע את דוד לבחור בשלמה כיורשו היו יחסיו המיוחדים אל בת שבע. זאת אמת, אלא שלא היו אלה רגשי האהבה עזים שאיפיינו את פגישתם הראשונה, גם לא השאיפה לפצות את בת שבע "על העלבון והכאב שגרם לה" באותם ימים. אלא משהו גורלי ואכזר הרבה יותר:
שלמה כמלך ישראל וכיורשו של דוד היה הסיכוי היחיד לא רק להצלת חייו שלו ושל חיי אמו, אלא שימש גם דרך יחידה להצלת שמו ויוקרתו של דוד עצמו, ותריס בפני הסכנה כי לאחר מותו יוצג כאחד הנבלים בישראל. דבר זה עמד על כף המאזנים. צודק האברבנאל כי במקרה של נצחון אדוניהו לא חייב היה זה ללכלך את ידיו בדמי חינם של אחיו יריבו שלמה ואמו, אשת אביו, על מנת להגותם מן המסילה. מטרה זאת עצמה מסוגל היה להשיג על ידי הקמת בית דין שיבדוק מחדש את פרשת דוד ובת שבע.
אילו היה אדוניהו למלך והיה מבקש לעשות צדק בישראל, כי אז לא רק שמתנגדיו היו נידונים למוות, אלא הוא עצמו היה מופיע קבל עם ועדה כמי ששם לו למטרה לבער את הרע מקרב ישראל. יוקרתו הייתה עולה לאין שיעור, ובמקביל היה שמו של דוד מנואץ ומושפל לבלי הכר. דוד ידע מה צפוי לו משלטון אדוניהו. לפיכך ברורים מניעי דוד ובת שבע להבטיח את המלוכה לשלמה.

יש להניח שכל הדברים שפרטנו כאן היו ידועים לכל המעורבים בפרשה. לאורם מקבלים דברי בת שבע, שאם לא תובטח המלוכה לבנה שלמה, יהיו היא והוא "חטאים", משמעות שונה מכל אשר העלו הפרשנים בפרשיהם. זה עשוי להסביר גם את דבר נתן אל בת שבע

"ועתה מלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה".