נחמיה שואל את חנני אחיו, לאחר שחנני חזר מירושלים:

"על היהודים הפליטה אשר נשארו מן השבי ועל ירושלים... הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדלה ובחרפה וחומת ירושלם מפרצת ושעריה נצתו באש" (נחמיה א, ג).

"הפליטה" - מפרשים שזה כינוי לשבי-ציון שנשארו לפליטה מן השבי שלקח נבוכדנאצר, ואין פירוש זה מתקבל על הדעת. ודאי שלא נעלם מנחמיה שהייתה עליה של ששבצר (537), ועלית זרובבל (521) וגמר בנין בית המקדש (516). היו חיים תוססים ביהודה, ונחמיה לא היה זר לכל המתהווה ביהודה וירושלים.

מי הם, אפוא, "השבי"?

בנאומו של נחמיה על בטול החובות של אלה שלא יכלו לפרוע אותם, הוא מביא דוגמא מן ההווי ואומר: "אנחנו קנינו את אחינו היהודים הנמכרים לגוים" (ה, ח). זהו מעשה של פדיון שבויים. מי מכר את היהודים, או את ילדיהם, לגויים? או מי נלחם ונגד מי נלחם ונפל בשבי? בעודדו את העם לחוג את חג הסוכות מכריז נחמיה: "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן... לעשת סכת ככתוב. ויצאו העם ויביאו ועשו להם סכות...". הכרוז והמעשים שבאו בעקבות הכרוז, מכוונים לכל בית ישראל. למה חזר נחמיה ואמר: "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות..."? (ח, טו-יז)

ברור שאין לייחס את "השבים מן השבי" לימי נבוכדנאצר; מאז עברו כבר כ140- שנה. השאלה היא: מהו המאורע שאירע ביהודה שכתוצאה ממנו נפלו אנשים מירושלים בשבי האויב? על יסוד ביקור של חנני והדו"ח על המצב ביהודה שמסר לנחמיה ועלייתו של נחמיה, ניתן להניח שהמאורע אירע בסביבת שנת 450.

ספר עזרא דן, בין השאר, בשני נושאים: (א) בנין בית המקדש; (ב) בנין חומת ירושלים, לעיתים הידיעות משולבות זו בזו ואינן מובאות לפי סדר הזמנים.

המלשינות של בשלם וחבריו (עזרא ד', ז-ט"ז) נועדה להזהיר את ארתחששתא כי אם תיבנה חומת ירושלים לא תהיה לו, לארתחששתא, שליטה ביהודה ובאזור כולו. המלך מקבל את דבריהם של המלשינים ומצווה: "העיר הזאת אל תבנה עד אשר ממני יינתן צו". "אז - כאשר את כתב האיגרת של ארתחששתא המלך קראו לפני רחום ושמשי הסופר וכל חבריהם - הלכו במהירות ירושלימה אל היהודים ויבטלו אותם (מעבודת הבניין) בזרוע וחיל".

מסתבר שהאויבים לא הסתפקו במסירת הצו המלכותי על הפסקת בנין החומה, הם עשו זאת "בזרוע וחיל" - שרפו את השערים והרסו בחומה ככל שידם הגיעה. על כך מספר חנני לנחמיה (נחמיה א, ג): "וחומת ירושלם מפרצת ושעריה ניצתו באש". ועל כך חוזר נחמיה באזני המלך ארתחששתא (ב, ג): "העיר בית קברות אבתי חרבה ושעריה אכלו באש", וכך רואה זאת נחמיה בסיורו הלילי: "ואהי שבר בחומת ירושלם אשר המפורצים (= הם פרוצים) ושעריה אכלו באש" (ב, יג).

הרע מכל היה דבר השבויים, כי רבים מבוני החומה נפלו בידי האויב כשהגנו על השערים ועל החומה.

על פדיונם מידי האויב אין לנו פרטים, ודאי סחטו האויבים כסף רב בעבורם.

אנו מוצאים אותם כשהם חוגגים את חג הסכות עם כלל ישראל, ומשום חשיבותו של המאמץ שנעשה לשחרורם חוזר פסוק יז - נוסף על הנאמר בפסוק טז על חגיגת כלל ישראל - ומדגיש "ועשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות...".

זהו ההסבר לתיאור הקצר והגורלי: ויבטלו אותם (את בוני החומה) בזרוע וחיל.

על מאורע זה נשתמרה מסורת אצל השומרונים. ד"ר יוסף לוריא רשם את הדברים מפי הכהן הגדול השומרוני בביקורו בשכם בשנת 1910 (ראה ספרו "ארץ ישראל" - קובץ מאמרים, ציורי מסע, רשימות, ורשה תרע"ד, עמ' 75):

בימי המלך אבסוראל קבלו ראשי היהודים זרובבל ונחמיה הכהן, בעזרת שוחד גדול את הרשיון לבנות להם בית מקדש במקום הקדוש להם. הם הביאו תעודה מאת המלך ובלווית המון גדול באו לעיר היבוסי והחלו את העבודה. בני שבט יוסף הקימו את המלך נגד היהודים, ויצווה לשבט יוסף להחריב את בניני היהודים. בני פינחס ויוסף התנפלו ביד חזקה על היבוסי והחריבו מה שבנו היהודים, זאת הייתה הסבה לשנאה הגדולה בין עם יוסף והיהודים. על ידי כשוף קנו להם היהודים את לב המלך אשורש (אחשורש) ויקרבו אליו את אסתר, וקבלו ממנו שוב את הרשיון לבנות את העיר איליה ולהקים בה את בית המקדש. לעזרא נתנה את הרשות לעשות הכל כחפצו בסוריה ונתן לו גם כסף מאוצר המלך. ויעל עזרא ועם רב אתו לארץ יהודה ויחזקו את העיר איליה ויבנו בה בית מקדש גדול.