עמון ומואב - שכניהם המזרחיים של שבטי ישראל - שלפי המסורת הורתם ולידתם באיסורי הריבוי המופלג של בני ישראל במצרים מ- 1000 שנה, לא חדלו מהציק לשבטי ישראל - מאז ראשית ההתנחלות ועד חידוש מלכות ישראל בימי הבית השני. ולא בכדי החמירה התורה כלפי שני עמים אלה יותר מאשר לגבי עמים אחרים, בהדביקה בהם את תו הממזרות ואסרה על בואם בקהל ישראל עד עולם.

בדברים הבאים נעמוד על שתיים ממלחמות בני עמון בישראל: במלחמת יפתח ומלחמת שאול שרב הדמיון ביניהן, בעיקר מבחינת "הדיפלומטיה המדינית והאסטרטגיה הצבאית", על אף הרקע המדיני-החברתי הפנימי ישראלי השונה שביניהן.
על מלחמה זו מסופר בהרחבה בספר שופטים (י"א). מלך בני עמון תובע מאנשי גלעד להחזיר לו את השטחים שלקחו אבותיהם יוצאי מצרים, לפני כ- 300 שנה, ולא - יצא למלחמה. אנשי גלעד אינם ערוכים לקראת מלחמה עם בני עמון; הם פונים לבן שבטם הגולה והמודח ממשפחתו וממנים אותו ל"ראש וקצין" שינהיגם במלחמה בבני עמון. יפתח זקוק לתקופת זמן כדי להיערך לקראת מלחמה - לגייס צבא ולאמנו והוא נוקט שיטה דיפלומטית שתתן לו שהות מה להתארגנות זו. תחילה הוא מעמיד "פני תם": "מי לי ולך כי באת אלי להילחם בארצי?" (י"ב) - מלך בני עמון "מסביר" לו את הרקע לתביעותיו הטריטוריאליות ומסיים: ועתה השיבה אתהן בשלום" (י"ג). עתה פותח יפתח בהרצאה ארוכה ומפורטת על רקע ההתרחשויות ההיסטוריות ו"מסביר" למלך בני עמון שלתביעתו אין יסוד לא מבחינה צבאית ואף לא מבחינה תיאולוגית (טו-כה). מלך בני עמון דוחה מכל וכל את טענות יפתח "ולא שמע מלך בני עמון אל דברי יפתח אשר שלח אליו" (כ"ח). ימים, ואולי שבועות אלה, בעוד מלאכי יפתח סובבים-הולכים בין גלעד ורבת עמון, מנצל יפתח לגיוס צבאו והכנתו לקראת ההתמודדות בשדה הקרב. "ויעבר את הגלעד ואת מנשה ויעבר יפתח אל בני עמון להלחם בם וגו' " - התוצאה ידועה. סופר ספר שופטים אינו מגלה לנו את שיטתו האסטרטגית של יפתח, אך היא ידועה לנו מסיפורי מלחמה אחרים - היא שיטת ההפתעה. אכן, גם המו"מ הדיפלומטי הוא חלק מהאסטרטגיה המלחמתית, שכן, כידוע, - בנידון זה הדברים שרירים וקיימים עד היום הזה - כל מו"מ גורם להרפיית המתח ולהתפרקות בקרב מחנה הלוחמים ("מלחמה פסיכולוגית") מצב נוח למתקפת פתע ולהבסת הנתקף. ואמנם, כך עשה יפתח.
כיפתח בזמנו, בא לו, לשאול, עניין המלחמה במפתיע, כאשר צבא נחש העמוני כבר צר על יבש גלעד, והוא אינו ערוך לקראתה מכל וכל (שמואל א י"א). שתי בעיות עומדות לפניו: א. גיוס הצבא ואימונו; ב. דחיית המלחמה ככל האפשר. לגבי הבעיה השניה סייעו בידו אנשי יבש גלעד מיוזמתם ומתבונתם. לימודי ניסיון מהעבר - ייתכן מסיפורים על מלחמת יפתח שנמסרו מאב לבן - הם נקטו מיד בתכסיס דיפלומטי. הם אינם דוחים את איומי המלחמה של נחש. אדרבה הם מגלים נכונות, כביכול, להיכנע לדרישותיו ("לכרות ברית"), אלא הם רוצים לדעת את "תנאי הכניעה". יש להניח, כי נחש התרשם לטובה מנכונותם זו של אנשי יבש גלעד, והוא מפרט את תנאי הכניעה שתכליתם להפוך את כל האנשים בגיל הצבא לבעלי מום אשר לא יצלחו עוד למחמה וגם לשימם "חרפה על כל ישראל" (ב). אנשי יבש ממשיכים ב"משחקם הדיפלומטי". הם אינם דוחים את התנאים המשפילים, אלא מבקשים שהות שבעה ימים כדי להכשיר את הקרקע בקרב העם לקראת הכניעה. בקשתם זו זוכה להבנה מצד נחש והוא נאות להם. אפס, אנשי יבש אינם יושבים בחיבוק ידים. הם שולחים מלאכים לשאול, שרק לפני חודש ימים הוכתר למלך במעמד נציגי כל שבטי ישראל, בקריאה לעזרה. שאול שולח מיד שליחים בכל שבטי ישראל בהכריזו על גיוס כללי, אך ביידעו את היחסים הקיימים בין השבטים הוא נוקט שיטה של יד חזקה. הוא מנתח צמד בקר ושולח בכל גבול ישראל ביד המלאכים לאמר: "אשר איננו יוצא אחרי שאול (ואחרי שמואל) כה יעשה לבקרו" (ז). האיום פועל ומקרב השבטים מתפקדים שלוש מאות אלף איש, מלבד איש יהודה שלושים אלף. בינתיים עברו שבעת ימי ההמתנה ויש להשיב לנחש בדבר הכניעה. שאול מודיע לאנשי יבש: "מחר תהיה לכם תשועה בחם היום" (ט) ואנשי יבש מודיעים לנחש "מחר נצא אליכם ועשיתם לנו כטוב בעיניכם" (י). בשביל נחש המלחמה נסתיימה. הוא רואה בהודעת אנשי יבש גלעד ניצחון לו ולצבאו ויש לשער, כי ניתנה פקודה לבטל את "מצב הכוננות" במחנה בני עמון. האנשים העייפים שוכבים לישון להיות נכונים למעמד הכניעה של הישראלים. בחסות הלילה, חוצה שאול את הירדן ומחלק את צבאו לשלושה ראשים ועם אשמורת הבוקר, בעוד מחנה עמון ישן שנת ישרים, הוא בא "בתוך המחנה" "ויכו את עמון עד חם היום, והיה הנשארים ויפצו ולא נשאר בם שנים יחד" (יא).
מבחינת המדיניות החיצונית והתכסיס הצבאי - דומות שתי המלחמות, ואילו מהבחינה המדינית-הלאומית הפנימית שונות הן זו מזו. שכן מלחמת יפתח נסתיימה במלחמת אחים ובמרחץ דמים שהעמיק את הפירוד בין השבטים, במציאות ההיא של משטר השופטים; ואילו מלחמת שאול הביאה לידי ליכוד העם סביב מלכו האהוד ובן החיל והמלוכה נכונה בידו ללא ערעור.