משה גרסיאל

בית מקרא מ"ו, סיוון תשל"א

תמצית: המאמר סוקר את הסיפור של אהוד בן גרא תוך ניסיון להשלים את הפרטים המבצעיים החסרים. הנחת היסוד של המאמר היא שהמרד תוכנן שבועות וחודשים קודם, ופריצתו הייתה מותנית במות המלך עגלון. אינדקס: אהוד בן גרא; עגלון מלך מואב; שופטים; מואב;

אין המקרא מוסר פרטים מלאים על היקף השתלטותם של המואבים על האזורים שממערב לירדן. אבל יש לשער, כי לאחר שכבשו את "עיר התמרים" היא יריחו, הפכוה לבסיס עיקרי שממנו יצאו חייליהם לאזורים אחרים במערב. העלאת המס מצד בני ישראל מלמדת, שכבר הוכר שלטונם בהר אפרים. גודלו של הצבא המואבי באזור המערבי, אשר מנה עשרת אלפים חיילים מלמד ששלטונם היה תקיף, הצורך בהשמדתו הטוטאלית של כוח זה, על ידי חסימת מעברות הירדן, מעיד עד כמה העיקה מציאותו על תושבי הר אפרים.
על השאלה: האם רצח עגלון היה מתחילתו ועד סופו, קונספיראציה של יחיד, אשר לא הביא בסודו איש - עלינו להשיב בשלילה. אמנם, המקרא מבליט דווקא את ההכנות האישיות של אהוד בעשיית החרב, בעלת שני הפיות, אולם קשה להניח, שמבצע כה מורכב של התקפה על צבאות מואב, תוך כדי חסימת מעברות הירדן, יבוצע באופן ספונטאני. עלינו לזכור שהמדובר בשבטים משועבדים, האמונים על דפוסי חברה שבטית, ושאינם מקיימים מסגרות של צבא קבע. תמוהה ההנחה, שהללו עשויים היו להתקומם במהירות כה רבה, במספר שעות, והם מטיבים להלחם תוך כדי תנועה בשני כוחות, ומצליחים להשמיד את האויב שהוא צבא סדיר מאומן.

סבירה יותר ההנחה, כי מלכתחילה הביא אהוד בסודו קבוצות נבחרות של מורדים פוטנציאליים, והללו התארגנו לפעול במתואם. כמה קבוצות ירדו בהיחבא לבקעת הירדן והיו ממתינים לאות, כדי לתפוס את מעברות הירדן. קבוצות אחרות ממתינות היו בהר אפרים, ואף הכינו מצבורים של נשק במקומות סתר, כדי לצייד בו את האוכלוסייה. אנשי קשר המתינו בגלגל. או בסביבה הקרובה, לצורכי העברת ידיעות ופקודות. מובן שהכול היה מותנה בהצלחת מבצעו של אהוד.
להבהרת מהלך האירועים יש לבחון איפה הוא מקום הרצחו של עגלון. לפי יוסיפוס, ישב עגלון ביריחו בעת הרצח. אבל הנחה זו אינה מסתברת מכמה טעמים, והעיקרי בהם הוא: אף כי עברו מספר שעות מהרצח ועד לגילויו בכל זאת קשה להניח, שהיה סיפק ביד אהוד לעלות להר אפרים ולחזור בראש כוחותיו ולהכות במואבים. יש להניח, כי כוח ניכר של צבא מואב היה פרוש בסביבות יריחו. אילו נרצח המלך ביריחו, היה מותו עובר בשמועת בזק אל הצבא. במקרה זה יש להניח אחת משלוש: או שהיו הללו מצליחים להמלט מזרחה לירדן; או שהיו מתארגנים לקראת התקפה צפויה; או שהיו עולים מיד למסע עונשין בכיוון להר אפרים ומתנגשים בישראלים. בין כך ובין כך, ברור הוא שלא היו מופתעים על ידי צבאו של אהוד, כפי שארע. על כן מבכרים אנו להניח, שהרצח בוצע הרחק, מזרחה לירדן, והשמועה על הרצח הגיעה לצבא הכיבוש המואבי במאוחר. ובינתיים הספיק אהוד לרכז את עיקר כוחו בהר אפרים; בעוד שקבוצות נבחרות כבר הקדימו וניצבו הכן להשתלט על מעברות הירדן. צבא מואב היה שאנן ובוטח. ההתקפה של כוחות אהוד והשמועה ממרחקים על מות מלכם באו על משמרות הצבא המואבי כמעט בעת ובעונה אחת והגדילו את מבוכתו.

לפי הנחה זו, ישב עגלון באחת הערים המרוחקות ממזרח לירדן. אולי ישב בדיבון או בעיר אחרת, מעריה החשובות של מואב. ככל שהמרחק בין מקום הרצח ובין צבאות מואב, הפרושים באזור יריחו, גדול יותר, גדל ביחס ישר משך הזמן, אשר עמד לרשות אהוד לפעולותיו המקיפות. חבל שאין המקרא מעמיד לרשותנו נתונים מפורטים, העשויים לתמוך בהנחה זו, ואין לנו להציע אלא שיקולים של סבירות מבצע מסועף ומורכב זה.

כנראה שאהוד הביא בסודו קבוצות של קושרים. יש להניח, כי נזהר שלא להרחיב קבוצות אלו יתר על המידה, מחשש לגילוי מוקדם של ההכנות על ידי המואבים. הנחתו היסודית של אהוד הייתה, כי מרד כללי, נגד צבאות מואב, לא יצלח. ואולם רצח המלך במקום מרוחק יזרע מהומה בעבר המזרחי של הירדן; ובתוך כדי המהומה, לא תהיה יד מארגנת להחיש תגבורת צבאית מהמזרח למערב. אף צבא הכיבוש במערב יוכה בתדהמה, לכשיוודע דבר הרצח. ואילו הישראלים יקבלו עידוד רב. אהוד הניח כי רק בכוח נסיבות אלו עשויים תושבים חקלאיים, משועבדים לגבור על צבא סדיר ומאורגן. הכל תלוי, אפוא, ברצח המלך.
אהוד יצא בראש משלחת גדולה ונכבדה. המנחה, היא המס שנתחייבו ישראל להביא לעגלון, הייתה מרשימה בהיקפה ובטיבה. יש להניח, כי היא כללה לא רק תוצרת חקלאית אלא גם מתנות מסוגים שונים. עוד אנו מניחים כי מתוך מחשבה תחילה דאג אהוד שתהא המנחה מרשימה בהיקפה ובטיבה מעבר לנדרש, כדי לקנות את ליבם של אנשי המלך ואנשי החצר. סביר אף להניח שאהוד הכין גם מתנות לפמליית המלך ולאנשי המשמר, מתוך מחשבה כי המתן והשוחד יעוורו את עיני המלך, השרים ואנשי המשמר.

השאלה היא: האם הסתמך אהוד על תחבולה זו, וכבר בא לארמון המלך, לפגישה הראשונה, כשהוא חגור בפגיונו, וכל זאת מבלי שעלו בלבו חששות, שמא יבדקוהו השומרים בקפידה ובחשד? - נראה לי, כי יש להשיב בשלילה לשאלה זו. אהוד לא נטל עמו לפגישה זו את פגיונו, מחשש שמא יתגלה, ובכך ימיט שואה על עצמו, על חברי המשלחת הנכבדה ועל כל תושבי הר אפרים.

ואם כך, למה נאמר בפתח הסיפור: "ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות גמד ארכה ויחגור אתה מתחת למדיו על ירך ימינו" (ט"ו)? מסתבר כי בסיפור הנדון מצויות כמה הקדמות סיפוריות, כלומר: במכוון הקדים המספר המקראי כמה פרטים, אשר חשיבותם תתבלט בהמשכו של הסיפור ואילו סיפרם - כל אחד במקומו - היה פוגע ברצף הדרמטי של הסיפור. על כן הקדים המספר את עובדת היותו של אהוד איטר יד ימינו, את דבר הכנת החרב ודרך חגירתה (ט"ו-ט"ז); ובמקביל לכך אף הקדים לתאר את עגלון כ"איש בריא מאד" (י"ז). פרטים אלו חיוניים דווקא בשיאו של הסיפור (בפ' כ-כ"ב).

הדרך האומנותית, שבה בחר המספר לתאר את חגירת החרב, עדיין אינה מוכיחה אימתי בדיוק נחגרה החרב.

אמנם, בצאת המשלחת מהר אפרים חגר אהוד את פגיונו. ואולם בהגיע המשלחת לגלגל, הסיר אהוד את הפגיון. יתכן כי הסתירו במקום כלשהו ואפשר שמסרו לידי איש מנאמניו, אשר ימתין לו במקום מוסכם. בשעה שהגיעה המשלחת לארמון המלך, הפגיון לא היה מצוי בחגורו של אהוד, הוא יכול היה להיכנס לחצר המלך ולארמון בשלווה, מבלי לסכן את עצמו ואת חבריו במשלחת. בשעת הביקור, ניתנת לו הזדמנות לעמוד מקרוב על נוהלי השמירה, הפיקוח והביקורת על הנכנסים והיוצאים. כך יכול היה להגיע למסקנה כי לתחבולה שהוא עתיד לנקוט בה, יש סיכויים להצליח. גם המנחה והמתנות המרשימים עוררו אמון ואהוד יכול להניח שכאשר יחזור לארמון שנית, תהיה הביקורת קפדנית פחות.

לאחר שכילה אהוד להקריב את המנחה לעגלון, שלח את נושאי המנחה חזרה להר אפרים. הם מוסרים לאנשי הקשר כי העניינים מתנהלים לפי התכנית. הקושרים מגבירים אפוא, את הכנותיהם. אהוד אינו יוצא עם המשלחת, אלא נשאר לשוחח עם עגלון ופמלייתו. מכיוון הוא נשאר יחידי, מתרכזת תשומת הלב באהוד, והוא הופך להיות לגביהם בבחינת "פנים מוכרות". כך גם יקרה כאשר יחלוף ביציאתו על פני השומרים. מכיוון שהוא יוצא כיחיד, יטיבו לזכרו, כאשר ישוב ויחזור.

אהוד מנחה במכוון את השיחה, ומעניין את עגלון באלקי ישראל, שהיה מוכר ונערץ גם אצל אומות העולם. אהוד מתנדב לחזור עד לגלגל מקום אשר היה בו, כנראה, מקדש לאלקי ישראל, ולחזור ולהביא לעגלון את דבר אלקי ישראל (כמובן בתחומים אשר עניינו את עגלון במיוחד). עגלון, אשר המנחה מצאה חן בעיניו ורוח ההתנדבות של אהוד מעוררת בו רושם טוב, נענה ברצון: הוא משלח את אהוד ומזמינו לשוב אליו עם דבר אלקי ישראל; הוא מורה לאנשי המשמר לאשר את כניסתו לארמון לכשישוב.

אהוד חוזר לגלגל. יתכן שעשה את הדרך כשהוא רכוב על גבי בהמת רכיבה (יש להניח, שהמשלחת בצאתה לעגלון יצאה כשיירה של בהמות משא ורכיבה). בבוא אהוד לגלגל, הוא מוסר לאנשיו אשר המתינו לו שם, כי בידו רשיון לחזור אל היכל המלך. מעתה מואצות ההכנות למרד. אהוד נוטל עמו את פגיונו וחוגרו בחגורת הסתר, ושב אל ארמון המלך (י"ט).

בהגיע אהוד בפעם השניה לארמון הוא בבחינת "פנים מוכרות". בידיו רשיון כניסה כאורח המלך. המתנות אשר חילק, אפשר שאף הן תרמו ליחס ידידותי כלפיו. נוסף לכך הוא בא יחידי, ומבחינה פסיכולוגית הבא יחידי - אין סכנתו נראית מוחשית. העובדה, שכבר שוחח עם המלך ורכש את אמונו, תורמת אף היא להרפיית הערנות מצד המשמר. כך מצליח אהוד לחלוף על פני המשמר כשפגיונו בחגורו המוסתר, מבלי שאיש יבחין בכך.

אהוד מופיע, כנראה, באולם המלכותי למטה, ואומר למלך: "דבר סתר לי אליך המלך" (י"ט). המלך מסלק את פמלייתו מן האולם. כנראה שיצאו לחצר או התפזרו לחדרים בקומת הקרקע. ואולם נראה שהמלך לא הסתפק באמצעי סודיות זה, אלא עלה עם אהוד לקומה השניה, שבה היו מצויים חדריו הפרטיים. מתוך חששותיו, שמא יטו המשרתים אוזן ויגונב לאוזניהם דבר, הוא גורם לכך, שבסופו של דבר, הם לא ישמעו את גניחותיו ואף לא יהיו מסוגלים לראות את אהוד מתעסק בנעילת דלתות העלייה.

מסתבר, כי אהוד פתח בשיחה כללית והשתהה ככל האפשר, עד שהצהיר "דבר אלקים לי אליך" - וכל זאת כדי שלא יעורר על עצמו את חשדות המשרתים ביציאתו החפוזה. המספר המקראי משמיט את השיחה, מפני הרצף הדרמטי. בהגיע השיחה להצהרה, שאהוד מביא את דבר האל, קם עגלון מכסאו ומתוך שהייה כבד ונתייגע בקומו, לא הבחין בתנועה המטעה של אהוד, ששלף את פגיונו ביד שמאל דווקא. עגלון נפצע אנושות, אבל אפשר שלא מת מיד, אלא דקות מעטות אחר כך. אם כך, אפשר שהנושא במשפט: "ויצא הפרשדנה" (כ"ב) מוסב על עגלון שבגסיסתו גרר את עצמו מהחדר למבוא. ואילו אהוד נועל בעדו (בעד עגלון) את הדלת, כדי שלא יצליח לצאת ולהזעיק את אחד המשרתים. אהוד יוצא המסדרונה. אין אנו יודעים בדיוק טיבו של מסדרון זה מהו. אפשר שהכוונה לכניסה צרה המובילה לחדרי העלייה. בסוף כניסה זו מצויות היו הדלתות. כנראה שאהוד נעל אותן, מבחוץ. מוכרחים להניח, כי אהוד נטל את מפתחו של המלך. המשרתים פותחים במפתח שלהם. מדבריהם משמע, כי את הדלת ניתן לפתוח גם מבפנים מפני שהם מצפים שהמלך יפתח ומחכים עד בוש (כ"ו).

אהוד נמלט, רכוב על גבי בהמת רכיבה, ומפני שעברו שעות מעת המלטו ועד לרגע בו נוכחו המשרתים ברצח המלך, שוב לא היה טעם ברדיפה אחרי אהוד. המבוכה הגדולה הביאה לידי אוזלת יד. ויותר מכך: אפילו אחרי שהמשרתים ראו שהמלך נרצח עוד לא העריכו נכונה, שהרצח הוא מרכז בתכנית כוללת של מרד. ומתוך כך, לא נזדרזו להודיע לצבאות הכיבוש במערב על הסכנה הנשקפת להם. על כן השתהתה הידיעה על רצח המלך וכך נחשפו הצבאות בעבר המערבי של הירדן להפתעה גמורה.

על פי שחזור התכנית וביצועה, מסתבר שפועלו של אהוד היה מתוכנן היטב והיווה חלק עיקרי של מרד כולל, שהוכן אף הוא כמבצע מורכב. אמנם כמה צירופי נסיבות סייעו בידי אהוד שמפעלו יוכתר בהצלחה, אבל בעיקרו של דבר הייתה זו תכנית מחושבת היטב, ללא סיכונים מיותרים.

כאשר אנו חוזרים לעיין בדרך שבה מעוצב הסיפור בסיפורי שופטים, מתברר לנו, שהמספר המקראי אינו מבליט יתר על המידה את מהלכיו של אהוד ואת התכנון המעולה, מפני שהוא חפץ להגדיל את דבר הנס ולהבליט את יד ה' שמאחורי הצלחתו של אהוד.

תגובה למאמר - פשוטו כמשמעו של הסיפור על אהוד בן גרא / חיים ראם

---