מלומדים רבים כבר הצביעו על הנימה האירונית, הדרמטית והעוקצנית, המאפיינת את ציור דמותה של אם-סיסרא בשירת דבורה.

כך, למשל, אומר אברהם בירמן (1980 עמ' 22):

"סאטירה אכזרית... פרחה בישראל מימי קדם כשהיא מכוונת בעיקר נגד אויבי ישראל". בעיני בירמן שירת דבורה היא דוגמא מובהקת לשירה מלגלגת באשר היא "שופכת קיתונות של לעג וקלס על אם-סיסרא המצפה לבנה, בלי לדעת שהבן בעצם כבר נוצח ונפל שדוד".

אלן האוזר (1980 עמ' 138) הצביע על הסמיכות ההדוקה והמעבר הפתאומי מסצינת הדמים והאלימות של הריגת סיסרא אל התמונה המהורהרת של אם-סיסרא ושרותיה המתאמצות לשווא להסביר את איחורו של סיסרא. הוא ציין כי האירוניה נעוצה בניגוד התהומי בין דברי הגבירות הכנעניות החולמות על שלל רב, לבין הקורא היודע שבני ישראל ניצחו, ואילו הכנענים ניגפו וסיסרא מת.

בדומה לכך מדגיש גם רוברט אלתר את הניגוד האירוני בין תמונת אם-סיסרא וחוג שרותיה על ציפיותיהן הדמיוניות למלקוח המלחמה ובין הדרמה המתרחשת באוהל יעל, כאשר המצביא הכנעני נהרג בידי אישה (1985 עמ' 47-46). לדעת אלתר האפקט המצטבר של כל אלה מעלה את אכזריות הניצחון (עמ' 49).

ולבסוף נזכיר את ווילפרד וואטסון (1984 עמ' 311), אשר אף הוא, בדומה להאוזר ולאלתר, עומד על האירוניה הדרמטית בשופטים ה', כ"ט-ל, המבליטה את חומרת המפלה של האויב. במקום אחר (עמ' 308) הוא מציין כי האפקט של אירוניה כזאת הוא הגדלת המרחק שבין הנפשות הפועלות בשירה ובין הקורא. הללו אינן יודעות דבר על המצב לאשורו בעוד שהקורא יודעו היטב.

ברצוני להצביע על שני אמצעים ספרותיים נוספים בשירת דבורה אשר, ביחד עם הנימה המלגלגת, גורמים לניכור בין הקורא ובין אם-סיסרא. האמצעי הספרותי הראשון הוא זה של קריאה בשם. ווטסון (1984 עמ' 133) ואף אחרים ציינו את השכיחות המרובה של צורת התואר המורכב מצמד המילים: "פלוני א' בן פלוני ב'", כדוגמת: "בלק בן צפור" (במדבר כ"ג, י"ח), "דוד בן ישי" (שמו"ב כ', ב) וכן: "חזאל בן הדד" (עמוס א', י"ד). כידוע נוצר צמד המילים "אם-סיסרא" על ידי פירוקו לשניים של הניב הנ"ל "פלוני א' בן פלוני ב'". בשירת דבורה חל צמד מילים זה על השופט שמגר בן ענת (פס' ו), וכן על המצביא המיועד של צבאות ישראל בהנהגתה של דבורה - ברק בן אבינעם (פס' י"ב). לעומת זאת סיסרא שתוארו בפרוזה של פרק ד' הוא "שר צבא יבין", נקרא בשירת דבורה בשמו הפרטי בלבד, "סיסרא" סתם.
ואולם שירת דבורה מציינת גם כמה דמויות נשיות, והן עיקר ענייננו במסגרת מאמר זה. שתים מהן מכונות בשמן הפרטי: דבורה, אם בישראל (פס' ז); יעל, אשת חבר הקיני (פס' כ"ד). נראה לי כי ראוי לשים לב לכך כי בעוד שבחלק הפרוזאי מכונה דבורה (פרק ד', פס' ד) "הנביאה, אשת לפידות", הנה כאן בשיר היא מופיעה בלא כל זיהוי נוסף על פי שם הוריה או על פי שם בעלה. היא "אם בישראל".

הדמות הנשית האחרת, מלבד דבורה ויעל, היא כמובן אם-סיסרא. היא אינה מכונה בשמה הפרטי אלא מזוהה אך ורק כאם האויב, ששמו הוזכר בפס' כ, כו, לפני הופעתה בפס' כח, ולאחר מכן בפס' ל. יתר על כן, הצירוף "אם-סיסרא", הוא הניגוד הקוטבי לדבורה, "אם בישראל".

אם-סיסרא היא, אפוא, "דמות בודדת"; בדומה לבת יפתח בשופטים י"א, לא הוזכר שמה הפרטי. שלא כ"אם-סיסרא", שהיא כנראה בעלת ייחוס, הרי מוצאה של בת יפתח הוא מאב בלתי חוקי ומאם אלמונית, מסבתא זונה ומסבא ללא שם. ואולם זכרה של בת יפתח (ראה פיליס טריבל 1984 עמ' 106), נשאר לעד, שכן הנשים, שבמחיצתן בחרה לשהות בימיה האחרונים, הציבו לה גלעד: טכסי אבל החוזרים ונשנים מדי שנה בשנה במקום מיוחד: "מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה" (שופטים י"א, מ). ואולם אין כלל המתקת דין דומה לגבי אם-סיסרא. אישה זו, המזוהה על פי שם בנה בלבד, היא עתה גלמודה וסופה ליפול בשבי יחד עם יתר הנשים עלומות השם השוהות במחיצתה בארמון המלכותי, הריהן "חכמות שרותיה".

אמצעי מרשים עוד יותר לניכורה ולבידודה של אם-סיסרא הוא המבנה הסכימטי של ברכה וקללה המעצב את השירה. אם-סיסרא מופרדת מיתר חלקי השיר על ידי הזכרת שמו של סיסרא לפניה ולאחריה בפס' כ"ו ובפס' ל'. ואילו דבורה ויעל מוקפות לפני כן בברכות. במקרה של דבורה מתווסף על תחושת הברכה משחק המילים ברק-ברך והשימוש המרובה בשם ה' (ראה פס' ב-ה, ט, י"א, י"ג). יעל אף היא מוגנת, כאילו, על ידי המבנה המיוחד של פס' כ"ד, הפותח ומסיים בקריאה "תבורך!", (מעין Inclusio מיניאטורי). ברכה זו מזדקרת על רקע הקללה שהוטחה בסמוך על העיר מרוז בפס' כ"ג.

יוצא כי אם-סיסרא, כמו סיסרא עצמו, נמצאת בטקסט מחוץ לתחום הברכה. קריאתה הכפולה "מדוע, מדוע" נשמעת כהד לקריאה "למה? למה?" אשר הוטחה קודם לכן נגד ראובן ודן בשל חוסר אמינותם הלאומית.

אם-סיסרא נוזפת כביכול בה עצמה על ידי שאלותיה שלה. ועוד, הצירוף היחידאי "אם-סיסרא" בא מיד לאחר ההזכרה האחרונה של "סיסרא - שדוד" בפס' כ"ז-כ"ח. יתר על כן, המעבר מברכות (פס' ט, ב) לדבורה וללוחמים מתוך שבטי ישראל הנאמנים לקללה על מרוז ויושביה (פס' כ"ג), מקביל למעבר דומה מיעל המבורכת אל אמו של סיסרא המקולל. סיסרא, אמו ושרותיה וכל מלכי כנען הם המוכים והשדודים, כפי שמתברר על פי המלה שלל החוזרת ארבע פעמים בפס' ל. ועל פי המשאלה של פס' ל"א "כן יאבדו כל אויביך ה'!", שהיא הרקע לברכה המסיימת: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", הווה אומר אוהבי ה' יזהירו כשמש היוצא במלוא גבורתו.