הבשורה הרעה לדוד - ניתוח ספרותי

שמואל ב' י"ח, יט-לב

נתן קלאוס

בית מקרא צה, תמוז תשמ"ג



תמצית: מאמר זה מנתח מבחינה ספרותית, את הפרשה המתארת את העברת הבשורה על מות אבשלום לדוד. המחבר מראה כיצד השיחות של הגיבורים הראשיים (דוד ויואב) והגיבורים המשניים (אחימעץ הכושי והצופה) מקדמות את העלילה.

אינדקס: שמואל ב', דוד, אבשלום, יואב, אחימעץ

פרשה זו, העברת הבשורה לדוד, קשורה לשתי הפרשיות הקודמות:
(א) - דוד לפני הקרב (א-ה),
(ב) - בשדה הקרב (ו-יח).
מבנה זה מעיד על נקודת המבט של המספר, המזדהה עם נקודת המבט של דוד - גבור הספור וגבור פרשתנו.

בקטע שלפנינו נמסרת ידיעה, שקורא הספור קראה קודם לכן - גורלו של אבשלום (ו-יח). המספר יכול היה למסור לנו ידיעה זו, על מותו של אבשלום, כפי שהגיעה לדוד, בקצור רב, בנוסח של: "וישמע דוד את הבשורה ויתאבל" אך כיוון שטרח לספר קודם באריכות יתר על הריגתו של אבשלום, חרף אזהרתו ודאגתו המפורשת "לנער לאבשלום", לא יכול המספר לפטור את מסירת הבשורה בנוסחה קצרה. לכן אנו מוצאים פסקה ארוכה יחסית, שנושאה: העברת הבשורה לדוד, המשמש כדמות ראשית. כל יתר המוזכרים בפרקנו הם דמויות משנה.


הפרשה בנויה משיחות, כשתפקיד המספר הוא מצומצם ביותר (פס' כד בלבד). זהו מבנה אופיני לספור המקראי - כאשר השיחה מקדמת את העלילה.

נושא פסקתנו הוא הריצה למסירת הבשורה: אנו מוצאים בפסקתנו תשע מילים מן השרש בשר (יט, כ, - ג פעמים, כב, כה, כו, כז, לא), ושתים עשרה מלים מן השרש רוצ (יט, כא, כב - פעמיים, כג - שלוש פעמים, כד, כו - פעמיים, כז - פעמיים). אירוניה טראגית אנו מוצאים בשמוש במלה בשורה: יש בשורה ואי אפשר לבשרה!

פסקתנו מתחלקת לשניים:
יט-כג - במחנה יואב,
כד-לב - במחנה דוד.
ואף זאת האחרונה מתחלקת לשניים:
כד-כז - דוד והצופה,
כח-לב - דוד והמבשרים.

הפסקה נפתחת בנושא, המתחיל בפועל עם וו ההיפוך: "ואחימעץ בן-צדוק אמר" ולא "ויאמר אחימעץ". הדבר קשור בפסוק שלפניו, המסתיים במלים "ויקרא לה יד-אבשלום עד היום הזה". כיוון שיום זה הוא יומו של הקורא, חייב המספר לחזור לזמן הספור, ולא נותרה לו דרך אלא להשתמש בצורת קטל, הבאה לציין כאן עבר שבעבר - ואחימעץ בן צדוק אמר. המלים הראשונות של אחימעץ הן הרי המלים המנחות של הקטע ונושא הקטע כולו: ארוצה נא ואבשרה את-המלך, כי שפטו ה' מיד אויביו. יואב מסרב לשלחו, בטענה כי "לא איש בשורה אתה היום הזה ובשרת ביום אחר", תשועה אחרת שתזדמן לישראל, כי זאת התשועה לא תהיה שלמה בעיני המלך, "כי על כן בן-המלך מת". שלוש מלים מן השרש בשר חוזרות בתשובתו של יואב לאחימעץ, דבר המעיד על התרגשותו הרבה ואולי על "הבטחתו" לאחימעץ לבשר בשורה אחרת. יואב יודע את טיב המעשה שעשה, ולכן הוא משתדל, מתוך יחס חם לנער אחימעץ בן-צדוק, למנעו מלהיות המבשר. הכינוי בפי יואב: בן-המלך - מלמד על רשמיות ורחוק. כיוון שלא נאה לבן הכהן לבשר בשורה זו, קורא יואב לכושי, איש חסר ייחוס, ופוקד עליו: "לך הגד למלך אשר ראיתה".

נראה שאין ליואב יחס חם ומיוחד לכושי, כי על כן נבחר כשליח לבשורה כה קשה. אין יואב שם נוסחה בפיה כושי, באשר קשה לקבוע נוסחה זו, ואולי יואב, המרגיש נקיפות מצפון, על דחיתו את דבר המלך והריגתו את בנו כה נרגש, עד כי אינו מסוגל לנסח נוסחה, ואולי סומך הוא על תבונתו של הכושי. הכושי, מתוך כבוד ותודה ליואב על "הזכות" שנפלה בחלקו, לאחר שדחה יואב קודם לכן את אחימעץ לבשר למלך, אינו מדבר כלל, רק משתחווה לפני יואב "וירץ". יואב פוקד עליו "לך", וזה "רץ". אין זה, כי אם להראות את להיטותו של הכושי לבשר הבשורה, ואילו יואב, מתוך ידיעתו את תגובתו הקשה של דוד, ואת חלקו הוא, אומר אך "לך" ולא "רוץ", מעין "דחייה" פסיכולוגית של הבשורה. אחמיעץ העקשן אינו מוותר, ולאחר שראה, כי נשלח הכושי, "ויסף עוד אחימעץ בן צדוק ויאמר אל יואב ויהי מה ארוצה נא גם אני אחרי כושי". כלומר: יהי אשר יהיה, בכל זאת אני מבקש לרוץ. יואב מנסה עדיין לשכנעו כי לא איש-בשורה הוא היום, מאט את הקצב ומוסיף: "ולך אין בשורה מוצאת". תוך כדי דחייתו-תמיהתו, מכנה יואב את אחימעץ בני - "למה זה אתה רץ, בני". לאחר אכזריותו של יואב בהרגו את אבשלום, מתגלית אנושיותו במאנו לשלח כרץ את אחימעץ "בנו". יואב, המתעלם, מראות את אבשלום כבנו של דוד, מוכן לראות את אחימעץ בן-צדוק כבנו שלו. ומתוך כך מסתבר לך יפה פשר המיתו את אבשלום. אחימעץ העקשן אינו מוותר, ומבקש ומפציר בפעם השלישית. בפעם זאת, כדי להראות את קצר רוחו של אחימעץ, משמיט המספר את נוסחת "ויאמר", ומביא לפנינו את דבריו בלבד: "ויהי מה - ארוץ". דברים קצרים ביותר לעומת שתי הפעמים הקודמות, אם כי בפתיחה הקודמת "ויהי מה", בבחינת: ומה בכך אם אין לי שכר. יואב, אולי מחוסר ברירה, מוותר, והפעם מרשה לו, במלה קצרה אחת: "רוץ", ומיד "וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי". כנראה, הכיר את הדרך וקצרה, והשיג את הכושי. צמידות הצווי לפעולה רוץ-וירץ מלמדת שהפעולה הייתה מהירה ביותר, בלי כח חציצה. אין פלא, כי מלים מן השרש רוץ בולטות כאן כמלים מנחות, כי בפסוק ה' הריצה היא העיקר.

אם אנו בודקים את שלוש השיחות הקצרות בין אחימעץ ליואב, אנו מוצאים, כי בקשותיו של אחימעץ קצר-הרוח הולכות ומתקצרות בגלל להיטותו לבשר, גם תשובותיו של יואב, במקביל, הולכות ומתקצרות. לפנינו שיחת שכנוע, שבה הצד הנתקף (יואב) משתכנע ומוותר, אם כי רק בפעם השלישית, בגלל עקשנותו של התוקף (אחימעץ).

אחימעץ יואב
נוסחת הפתיחה דבריו נוסחת הפתיחה דבריו
יט - ואחימעץ בן צדוק
אמר:
ארוצה נא ואבשרה את המלך כי שפטו ה' מיד אויביו כ - ויאמר לו יואב: לא איש בשורה אתה היום הזה ובשרת ביום אחר והיום הזה לא תבשר כי על (כן) בן המלך מת.
כב - ויסף עוד אחמיעץ בן צדוק ויאמר: ויהי מה ארצה נא גם אני אחרי הכושי כב - ויאמר יואב למה זה אתה רץ בני, ולכה אין בשורה מצאת.
כג ויהי מה ארוץ ויאמר לו: רוץ

יתר על כן, המספר - במקביל לקצור הדברים מצד שני הצדדים - מלמד אותנו על מצבם הנפשי, גם באמצעות נוסחאות הפתיחה. אחימעץ בתחילה - אמר (כנ"ל - עבר בעבר). לאחר מכן, נוסחה ארוכה ביותר, המראה על הססנותו הרבה, בבואו לבקש לאחר שקודם לכן נדחתה בקשתו, כאשר קוראים שוב בשם הגבורים, לאחר הפסקת השיחה בין יואב לכושי. בפעם השלישית, כנ"ל, לא מוזכרת כלל נוסחת פתיחה. כדי להראות את קוצר רוחו של אחימעץ. נוסחאות הפתיחה בדברי יואב הולכות ומתקצרות במקביל לדבריו:
כ - ויאמר לו יואב
כב - ויאמר יואב
כג - ויאמר לו

בפעם הראשונה נאמר מי הדובר ולמי ענה, באשר בפסוק יט נאמר על אחימעץ: "ואחימעץ בן צדוק אמר", ולא כתוב למי. בא הכתוב ומבהיר, כי יואב עונה לו, לאחימעץ.

בפעם השלישית מושפע יואב מקוצר רוחו של אחימעץ ומדבריו הקצרים, ולפני תשובתו הקצרה "רוץ", גם נוסחת הפתיחה קצרה.

ממחנה יואב אנו עוברים למחנה דוד. הרצים רצים בינתיים מיער אפרים למחנים. המספר אינו מהלך עתה עם הרץ, אלא מפנה את מבטו למחנה דוד, טרם הגיעו הרצים ליעדם. תוך כדי כך, ממלא המספר את זמן ריצתם של השליחים, בתאור מעשיו ודבריו של דוד.

המיית לבו של דוד נשמעת על החומה: הישוב אבשלום אם לאו?

הפתיחה של החלק השני, הנפתח במעשי דוד במחנהו, מקבילה לפתיחה הלא שגרתית של חלק א'.
יט - ואחימעץ בן צדוק אמר
כד - ודוד יושב בין שני-השערים

בשני המשפטים לא מתחיל המשפט בפעל עם וו ההפוך אלא בנושא. על פשר המבנה של פס' יט עמדנו לעיל. בפסוקנו נדמה, כי סבות לדבר: (א) אין זו פעולה מתמשכת ורצופה לריצתם של הכושי ואחימעץ באשר כבר קודם לכן הוא ישב בין שני השערים. (ב) מעין הווה מתמשך, כדי לנגד לקודם, ולהתחיל בענין חדש: ובאשר לדוד - הרי דוד יושב בין שני השערים.

הקורא נמצא "יחד" עם דוד ליד הצופה, וממתין למוצא פיו. אין אנו יודעים מי רץ ומי מקדים, כי אנו רואים את המראה יחד עם הצופה, ולא עם הכותב. תוך כדי כך נוצרת תחושת מרחב רצים מתקרבים ובאים. הצופה הרואה רץ ומספר זאת למלך. המלך שכח לרגע את עמדתו הבכירה, ואולי משום כך נקרא בפסוקנו המלך דוד ולא המלך, כבשאר פס' הפרשה (16 פעם המלך!) נדמה לנו, כי הסבה אחרת: ראינו כבר, כיצד בזמן מרד אבשלום, כשכתר המלוכה עבר לזמן מה לאבשלום, הוא נקרא - דוד - ולא מלך. דוד, המצפה לבשורה, אינו בטוח כלל, אם ניצח צבאו במלחמה. ולכן הוא נקרא דוד ולא המלך. אך ביחס לעבדיו, כאשר אלה מדברים אליו או עליו, נקרא המלך. גם כאן יש הקבלה לשלוש השיחות בין אחימעץ ליואב. אנו מוצאים שלוש שיחות בין הצופה לדוד. רק לאחר השיחה השלישית מופיע אחימעץ:

צפיית הצופה דברי הצופה דברי המלך
כד - וילך הצפה אל-גג השער אל החומה וישא את עיניו וירא והנה איש רץ לבדו כה - ויקרא הצפה ויגד למלך כה - ויאמר המלך: אם לבדו בשורה בפיו
כו - וירא הצפה איש אחר רץ כו - ויקרא הצפה אל השער ויאמר: הנה איש רץ לבדו כו - ויאמר המלך: גם זה מבשר
כז - כז - ויאמר הצפה: אני רואה את מרוצת הראשון כמרוצת אחימעץ בן צדוק כז - ויאמר מלך: איש-טוב זה ואל-בשורה טובה יבוא

בפעם הראשונה, כאשר הרצים נמצאים במרחק רב מהעיר, בה נמצא דוד, "נוסחת הראיה" היא ארוכה יחסית; "וישא את עיניו וירא והנה איש רץ לבדו". שלוש פעמים חוזרת הנוסחה "איש רץ לבדו". לאחר ש"וילך הלוך וקרב" - מתקצרת הנוסחה. "וירא הצפה איש אחר רץ". בפעם השלישית, לאחר שהרץ מתקרב והצופה מזהו, אין כלל נוסחת ראיה, והצופה מדבר ישירות למלך. בעוד שהדגש בדברי הכתוב ובדברי הצופה הוא על הריצה, ניכר כי הדגש בדבריו של דוד הוא על הבשורה. התרגשותו של דוד בולטת בצפיתו לבשורה טובה. איננו יודעים מהן מחשבותיהן של הדמויות, אלא באמצעות מעשיהן ובדבריהן. אך המחבר נעזר בגבורי המשנה כדי לפתוח את סגור ליבם של דוד ויואב. לאחר שהצופה מדווח לדוד על ראייתו, מדגיש המלך כי "בשורה טובה" יביא.

שלוש השיחות הללו פרט למלוי הזמן שבהן, מקרבות אותנו אט אט אל הרצים, או את הרצים אל המלך. והנה, תוך כדי שיחת הצופה והמלך - הגיע אחימעץ, שעבר את הכושי. אחימעץ קורא למלך מרחוק שלום, ולאחר מכן וישתחו למלך לאפיו ארצה. אין צורך לתקן כבתרגום השבעים במקום ויקרא - ויקרב, כי אז לא נבין מדוע ברך תחילה לשלום, ולאחר מכן השתחוה. ויקרא משתלב יפה בתיאור של ההתקרבות ההדרגתית של אחימעץ. גם ברכת שלום אינה שגרתית. וכמו במקרים נוספים במקרא, גם כאן, אין שלום זה מרמז אלא על אירוניה טראגית - הרי בא הוא לבשר על הריגת אבשלום בן-דוד, ואיזה שלום הוא זה?!

דבריו הראשונים של אחימעץ סדורים והגיוניים אך כלליים: "ויאמר: ברוך ה' אלוקיך אשר סגר את האנשים אשר נשאו את ידם באדני המלך". ברורים אף כי לא מפורשים, באשר קשה היה לו למרות להיטותו, לבשר את הבשורה בלשון מפורשת. אך לשאלתו הישירה של המלך. שלום לנער לאבשלום? מתבלבל אחימעץ לחלוטין, נבוך ותשובתו מסרסת: "ויאמר אחימעץ ראיתי ההמון הגדול לשלח את עבד המלך יואב ואת-עבדך" לאחר ששלח יואב את עבד המלך זה הרץ אחרי. אך נדמה שאין לקבל "תקון" זה של רש"י וההולכים אחריו. היינו מתפלאים לו לאחר שאלה כה ישירה של דוד, היה עונה אחימעץ תשובה נאה, על מי מנוחות. דוקא תשובתו המבולבלת, המסורסת, מבטאת את מצבו הנפשי, התרגשותו, מבוכתו ותדהמתו. חתחתים בדרך המחשבה מתבטאים גם במשפט שאינו בנוי כהלכה מבחינה תחבירית. הוא שאמרנו: יש בשורה, אך קשה לבשר למלך על מות בן-המלך! דוד קצר הרוח, נוזף באחימעץ כרב בתלמידו: "סב התייצב כה!" עד בא הכושי ונשמע מה בפיו. אחימעץ עושה כפקודתו במהירות "יסב ויעמד", ואפילו נשוא המשפט - אחימעץ חסר, כדי להראות את קוצר רוחו של המלך. הכושי אינו משתחוה אולי מכיון שאינו מבני ישראל, או לפחות, לא מבני אחת המשפחות המכובדות ביהודה, הקרובות למלך, כאחימעץ. גם הוא פונה ואומר לדוד: "יתבשר אדני המלך כי-שפטך ה' היום מיד כל-הקמים עליך". גם הוא, למרות חוסר התרגשותו, לא אומר במפורש, כי אבשלום מת, מסתבר שגם לו קשה לומר זאת למלך. אם אחימעץ אומר "סגר", הוא אומר "שפטך" - במובן: משפט אלקים. למרות ששניהם מזכירים שם ה' בדבריהם ושניהם מכנים אותו כ-אדני מלך. המלך החשדן, שאינו מקבל תשובה ישירה לשאלותיו-ספקותיו, שואל גם את הכושי: השלום לנער לאבשלום, לעומת שאלתו את אחימעץ: שלום לנער לאבשלום.

בתחילה, כאשר הוא שואל את אחימעץ, הוא שואל - קובע, שחציו חווי וחציו שאלה, מעין קביעה המחכה לאישור: "שלום לנער לאבשלום", ללא הא התמיהה. אך לאחר שחשדותיו גבהו, שואל הוא את הכושי: "השלום לנער לאבשלום"?! בהא התמיהה, שאלה ממש. הכושי, חסר הרגישות, משיב בהתפארות חסרת טעם ובברכה, ההופכת לקללה: "יהיו כנער איבי אדני המלך וכל אשר קמו עליך לרעה". הניגוד בין התנהגותו העדינה של אחימעץ לבין התנהגותו הגסה של הכושי מבליט את הסבך ברוחו של דוד: סוף סוף הרי הכושי הפשוט הזה מגלם את הלך הרוח הישר והפשוט של נאמני דוד, ודבריו נאמרים מתוך כנות גמורה. הכושי, כביכול שייך בגישתו ליואב, אלא שיואב יודע יפה, מה מתרחש בלבו של דוד, והכושי אינו נותן דעתו על כך כלל.


מה בקש אחימעץ בראשית הפרשה? "ארוצה נא ואבשרה את המלך כי שפטו ה' מיד איביו". במציאות, בישר אחימעץ לדוד דברים אחרים לגמרי, בגלל התרגשותו, אך הכושי, שאולי שמע את דבריו הראשונים של אחימעץ, הוא שמבשר למעשה, את אשר רצה אחימעץ לבשר להלכה: יתבשר אדני המלך כי שפטך ה' היום - יהיו כנער איבי אדני המלך. נסגר המעגל. הקטע נפתח באויבי המלך - ומסתיים באויבי המלך. אך איזו התלהבות בתחילת הפרשה ואיזו קדרות בסופה.

שתי אכזבות בפרשתנו: זו של אחימעץ, שהתאמץ לבשר וכשבאה לידו - לא בישר... וזו של דוד, הקשה יותר, שציפה לבשורה טובה והגיעתהו בשורה רעה. הודות לאמנות הסיפור הנפלאה של המספר, היה הקורא עד נאמן לבוא הבשורה אל דוד צעד אחר צעד. נדמה כי מחבר הפסקה השתמש באמצעי ההשהיה כדי להאיט את הקצב בעיני הקורא. השהיה זו גורמת להגברת המתח, מבלי שהיא משכיחה מלב הקורא את הנושא העקרי - העברת הבשורה לדוד. הקטע שלפנינו הוא ההשהיה לפני שנמסרה הידיעה המרה לדוד: בקשת אחימעץ, התנגדות יואב, דבריו לכושי, ויתור של יואב, ריצת הרצים, צפיתו הדרוכה של דוד לבשורה - כל אותה עת מחכה הקורא לרגע הקריטי, בו תגיע לדוד הידיעה בדבר מות בנו. וכאשר אחימעץ עומד סוף סוף לפני המלך ומוסר את בשורתו, עדיין נדחית השמעת ההודעה הטראגית, ודוד אינו מקבל תשובה לשאלתו רווית המתח והחרדה על גורל בנו עד שמגיע הרץ השני.

הרושם של האטה זו הוא, מלבד הגברת המתח, הבלטת אותו הרגע, בו מגיעה הידיעה לאזני דוד, ידיעה שהוא מגיב עליה בתגובה עזה וקורעת-לב, בין השאר, בגלל השהיה זו, נהפך רגע זה לשיאו של הספור.

בקטע מופיעות מספר דמויות: אחימעץ, יואב, הכושי, הצופה, המלך, השוער. אך לא מצאנו יותר משתי דמויות המשוחחות זו עם זו. או אז, שאר הדמויות שרויות בצל. כך, למשל, בזמן שיחת דוד והכושי, עומד אחימעץ בצל. מספר הדמויות הסובבות את יואב - שתיים: אחימעץ-הכושי. דמויות משניות סביב דמות ראשית. מספר הדמויות הסובבות את דוד - שתיים: הצופה-השוער.

המתח קיים בכל אחד מן המחנות. כאן - כיצד להודיע את הבשורה, וכאן - הצפיה לבשורה. שיא המתח ואולי גם התפוגגותו, נוצר כתוצאה ממפגש גבורי המשנה ממחנה יואב עם הדמות הראשית ממחנה דוד.


הדמויות המופיעות בפרשתנו, לפי סדרן, יוצרות מבנה קדקדי משוכלל:



גם ממבנה זה ניכר, כי דוד הוא העיקר. לנעשה אצלו מקדישים 9 פסוקים, ואילו לנעשה אצל יואב, במחנהו, מקדיש המחבר 5 פסוקים בלבד. מכאן ברור, מדוע מספר השיחות במחנה דוד הוא כפליים מאלו שבמחנה יואב. מן המבנה הקדקדי עולה בבירור, כי המספר מעמיד לפנינו שני זוגות של גבורים. הגבור הראשי בכל אחד מן הקטעים: יואב - המלך, כאשר האינטרסים של שניהם מנוגדים קמעא. דוד, קצר הרוח, המצפה בכליון עינים לשמע הבשורה אודות בנו. לעומתו יואב, שהתנהג בצורה נלוזה ומחפירה, בניגוד מפורש למצוות המלך: "לאט לי לנער לאבשלום", כפי שנשנה ומודגש בדברי האיש ליואב, מנסה להאט את קצב המאורעות, ולא שש אף "לבשר" לדוד, אך לאחר שאחימעץ הפציר בו לשלחו, הבין שחייב הוא לשלוח מישהו, ובחר בכושי, בלית ברירה, שלח לבסוף גם את אחימעץ.

הצמד השני מורכב משני השליחים: הכושי - שנשלח על ידי יואב ואחימעץ "ששילח" את עצמו וכופה את עצמו על יואב. אחימעץ הוא ראשון הדוברים בפרשתנו, הכושי - אחרון הדוברים. לא עלתה לאחימעץ תושיתו, ואת הבשורה - בישר הכושי . הניגוד ביניהם בולט ביותר, כאשר גם מהירותו של אחימעץ לא עמדה לו.

במרכז פרשתנו, בהתאם למבנה הקדקדי (ובמרכז פרשתנו בדיוק) עומד הצופה האלמוני, המקשר בין שני המחנות, בין יואב לדוד. לידו המלך דוד, הגבור הראשי המחכה לבשורה. הכושי מופיע בתחילת הפרשה ובסופה. בראשיתה אינו מדבר. בסופה מדבר פעמיים. ונתהפך במקצת הסדר. בראשית הפרשה שומע הוא (כנראה) את השיחה בין יואב לאחימעץ. בסופה - מתחלפים התפקידים: אחימעץ מאזין לשיחה שבין הכושי לבין המלך. הכושי אומר את אשר שמע מפי אחימעץ (כנ"ל).

המלה המסיימת את הפרשה - לרעה - ראויה לכך: בניגוד למחשבת דוד: איש טוב זה ואל בשורה טובה יבוא, הרי כותרת פרשתנו מתפרשת בסיומה:

הבשורה הרעה למלך


לפנינו פרשה המלווה במתח רב, בשני מחנות, ההולך וגובר טפין טפין, עם כל שאלה ועם כל תשובה, המתח מגיע לשיאו בתגובתו של המלך, המובאת בפרק י"ט.