הקבלה היסטורית היא התייחסות לשני מאורעות, שהתרחשו בזמנים שונים ולהשוותם על מנת שניתן יהיה להסיק מסקנות מההשוואה. מחבר ספר מלכים מרבה להשתמש בהקבלות היסטוריות, ולהלן נעיין במקצתן, נעמוד על תפקידן ונמיין אותן לסוגיהן השונים.

ההקבלה המפורשת היא הפשוטה והרווחת יותר; המחבר יוצר הקבלה כזו על ידי איזכור של מאורע אשר התרחש לפני המאורע שאותו הוא מתאר. לדוגמא, הוא מעריך את אחאב כך: "ויעש אחאב בן עמרי הרע בעיני ה'" (מל"א ט"ז, ל). זוהי הערכה ישירה וגלויה. כדי להדגיש אותה ולהחמירה, הוא משווה בין אחאב לירבעם: "ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט" (שם, שם לא). כך קשר המחבר בין שני המאורעות כדי לסכם את דעתו על המלך בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.

ההקבלה הסמויה אינה קושרת במפורש בין שני מאורעות; היא מסתפקת ביצירת קשר עקיף ורומזת לקורא לקשור את הקשרים ביניהם. כאן דרושה מעורבות מצד הקורא למצוא את הקשר.

אמצעי אחד המשמש בידי המחבר לקשור בין שני מאורעות הוא ציטוט; תוך תיאור התרחשות מסוימת, מצטט המחבר פסוק מתאים ממאורע שהתרחש בעבר. אין הוא מציין את העובדה שהוא מצטט, אך הוא מניח שהקורא ייזכר באותו מאורע באמצעות הציטוט ויעשה את ההשוואה המתבקשת.
לדוגמא: הפרקים במלכים א' י"א-י"ב דנים על הגורמים שהביאו לפילוג הממלכה. אגב כך מוזכרת תגובת העם לסירובו של רחבעם להקל מן העול הכבד שהטיל אביו: "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן-ישי לאהליך ישראל" (טז). המחבר אינו אומר זאת במפורש, אך הוא מצטט דברים שנאמרו בהקשר דומה בזמן קדום (בהבדל מילולי, לא משמעותי).

בשמואל ב' כ' מסופר על מרד שבע בן בכרי משבט בנימין - שבטו של שאול - בדוד. היה זה ניסיון של שבטי ישראל להפרד מממלכות דוד, בן שבט יהודה. בן בכרי אומר: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן-ישי. איש לאהליו ישראל". הקורא יכול להשוות בין שתי ההתרחשויות ולבוא לכלל דעה, שאחת הסיבות לפילוג הממלכה מקורה בקרע הבין-שבטי, שראשיתו בימי דוד, ואולי כבר בימי שאול. אמנם, שלמה הצליח לאחות את הקרע, אבל לא לאורך ימים. עם מות שלמה הוא עולה מחדש.

המספר רוצה לרמוז, כי בפילוג זה, הוא רואה את סיבת-הסיבות לכל ההתרחשויות שבאו על יהודה וישראל בהמשך הדורות: "ויפשעו ישראל בבית דוד עד היום הזה" (מל"א י"ב, יט). בביטוי "ויפשעו ישראל", מביע המספר את דעתו שהפילוג הוא חטא, ועל חטא מגיע עונש: "וימאס ה' בכל זרע ישראל... עד אשר השליכם מפניו. כי קרע ישראל מעל בית דוד" (מל"ב י"ז כ-כא). גלות ישראל היא העונש על הפילוג בעם ובמלכות בית דוד.

באותו פרק חוזר המספר פעם נוספת על שיטת הציטוט. הוא מתאר את מעשי ירבעם בפילוג העם הן במעשה והן מבחינה רוחנית-דתית, והוא מספר על הקמת עגלי הזהב בדן ובבית-אל, ומביא את דברי ירבעם: "הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (מל"א י"ב, כח). גם כאן הוא מצטט כתוב בשלמותו מס' שמות ל"ב, ד: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".

מן ההקבלות בשתי הפרשיות ניתן להסיק את המסקנות הבאות:
א. ירבעם חטא, וחטאו גדול יותר מחטאו של אהרן בחטא העגל; אהרן נאלץ לעשות עגל זהב בלחץ העם. ירבעם עשה שני עגלי זהב מיוזמתו שלו.
ב. המעשה של אהרן היה הראשון ויתכן שאהרן השתדל לדחות את מעשהו ככל האפשר (שמות ל"ב, ב). ירבעם ידע את מעשה העגל ואת העונש שבא בעקבותיו, אבל זה לא מנע ממנו לחזור על אותו חטא, כלומר - החטא נעשה במודע ובמכוון.
ג. כתוצאה מחטא העגל שעשה אהרן, בא האיום מ-ה' לחיסול העם: "ועתה הניחה לי ויחר-אפי בהם ואכלם" (שמות ל"ב, י). רק בזכות משה, שביקש סליחה ורחמים, הורג ה' בעם רק כשלושת אלפי איש כעונש, רעיון הכיליון נדחה.

במקרהו של ירבעם אין עוד מקום לסליחה, רק כליון יתאים כעונש על מעשה כה חמור. ואמנם, בנאום הצדקת חורבן ממלכת ישראל נזכר חטאו זה של ירבעם כאחת הסיבות המרכזיות לחורבן ולגלות: "ויעשו להם מסכה שנים עגלים... ויתאנף ה' מאד בישראל ויסרם מעל פניו" (מל"ב י"ז, טז-יח).

נמצא, ששתי הדוגמאות שהובאו מתייחסות לשני מאורעות בולטים בתקופת ירבעם: פילוג הממלכה ומעשה עגל-הזהב. בשניהם יש הקבלה עם העבר ובשניהם זהה המסקנה הסופית המתבקשת ממנה: כל אחד מהם מסביר את חורבן ממלכת ישראל.
שיטה נוספת ליצירת הקבלה סמויה מבוססת על שימוש ברמזים. שיטה זו עושה שימוש במרכיבים ידועים, בולטים וחד-משמעיים ממאורע מוקדם, תוך תאור מאורע מאוחר יותר. כך נוצרה בסיפור המאוחר אווירה המזכירה את הסיפור הקודם וזו תורמת ליצירת ההקבלה. דוגמא לכך משמש ניסיונו הסמוי של מספר ספר מלכים להשוות את אליהו הנביא למשה.

במלכים א' י"ט, ב'-י"ד אנו מוצאים רמזים רבים למשה. על אליהו נאמר: "ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חרב". הסיפא של פסוק זה דומה מאד לסיפא של הפסוק בשמות ג', א: "ומשה... ויבא אל הר האלהים חרבה". השם חורב מופיע במקרא פעמים רבות. אבל, תמיד בהקשר של מתן תורה; הזכרת השם "חרב", גם אם אין מזכירים את שמו של משה, רומזת אליו. הביטוי, "ארבעים יום וארבעים לילה", מזכיר את משה באמצעות הפסוק "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתב... את... עשרת הדברים" (שמות ל"ד, כח). השהייה במדבר וההימנעות מאכילה ומשתיה, מדגישות גם הן את הרמז למשה ומגבירות את "נוכחותו" בקטע, אף שהקשרן הסיפורי שונה למעשה.

מן ההקבלה של אליהו למשה ניתן לאמר:
1. הקשר למתן-תורה במלה "חרב", רומזת לדמיון התפקידים בין שניהם: משה נתן תורה לישראל; אליהו פעל להחזרתה בחיי יום יום, לאחר שנשכחה. בשניהם קיים מצב התחלתי של הפצת תורה.
2. שניהם עושים שליחות זו תוך מאבק עם העם ובשם ה'.
3. אצל שניהם קשור המאבק במשבר אישי; בשני המקרים מעמיק תאור המשבר את הממד האנושי של הנביא: גם נביאים אלה, בני אנוש רגילים הם, ואינם מחוסנים מפני משברים אישיים.
4. ההשוואה בין שני הנביאים מראה דמיון גם בסיום חייהם. מות שניהם לוטה בערפל ואינו ידוע לבני אדם. תאור מותו של משה מסוכם בפסוק: "ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה" (דברים ל"ד, ו). פרשת קיומו של אליהו בעולמנו מסתיימת כך: "ויעל אליהו בסערה השמים" (מל"ב ב', יא).

תכונה אחת להקבלות שהבאנו - מן הגלוי והישיר אל הסמוי והעקיף. לכולן המטרה ללמד את הקורא לקח היסטורי-מוסרי. ההקבלה הגלויה אומרת לקורא במפורש את אשר היא רוצה ללמדו וכל מה שנותר לו לעשות הוא לזכור ולקיים. אין מקום להפעלת הדמיון ולפרשנות שונה, הכל גלוי. על כן, מדת המעורבות של הקורא מזערית.

ההקבלה הסמויה גורמת לקורא להפעיל את דמיונו. היא נותנת לו כוון מחשבה ומאפשרת ללכת בכוון זה במידה ששכלו ורגשותיו מאפשרים. ככל שההקבלה סמויה יותר, כן היא דורשת מן הקורא מדת מעורבות גדולה יותר.

עם זאת ברור שההקבלה הסמויה נבנית על גבי זו הגלויה: אלמלא נאמרו במפורש בהזדמנות קודמת, לא היתה אפשרות להבין את הנרמז.

לשילוב בין ההקבלות הגלויות לסמויות תפקיד נוסף: ככל שמגמתו הדידקטית של המחבר חזקה יותר, כן ירצה להדגיש את מסריו. החזרה היא אחד האמצעים המקובלים לכך. אלא שיש בה חשש של סכנה: היא עלולה להחטיא את מטרתה אם המספר יחזור על עצמו ללא גיוון, ואז הוא ישעמם את הקורא. סכנה זו נמנעת על ידי השימוש בהקבלות מסוגים שונים. יתר על כן, המספר עלול לעורר בקורא התנגדות מסוימת לקבלת מלוא המסרים המפורשים. סכנה זו נמנעת על ידי השימוש בהקבלה סמויה. יתרון ההקבלה הסמויה על הגלויה הוא בכך שהיא יוצרת בקורא אשליה של הסקת מסקנות בכוחות עצמו. בכך נוצרת בלב הקורא הרגשת מחוייבות גדולה יותר להפנים את המסקנות ואף לבצען ללא כל התנגדות.
על ידי הקבלות הכתובות ברמות שונות משיג המספר רב-ממדיות של השפעה על הקורא תוך פעילות בו-זמנית. כך נוצרת מורכבות של כתובים, המשפיעה על הקורא וגורמת להשגת מטרות המספר בצורה יעילה הרבה יותר.

ההקבלה ההיסטורית היא אחד האמצעים החשובים, בו משתמש מספר ספר מלכים להשגת מטרותיו הדידקטיות. הוא עושה בהקבלות שימוש מתוחכם ומושכל שנועד להגדיל ולבסס את השפעתו על הקורא. עם זאת, יש למספר תביעה מן הקורא: עליו להיות פעיל תוך כדי קריאה, ולהעמיק חידוד לתוך הכתובים. קריאה כזו תפיק את מירב ההנאה האסתטית והדידקטית מן הכתובים.