משל יותם הוא מן הפרשיות המופלאות במקרא, מצבת-עד לרוח האנושית במלחמתה בעריצות הגלמית ובקהות המוסרית והאוולת של נושאי דגלה. זהו משל נוקב ועז-ביטוי, שנמשליו המרובים מאכלסים את דפי ההסטוריה האנושית עד עצם היום הזה.
מי שבא לדקדק, אם המשל מתאים בכל פרטיו לפרטי סיפור אבימלך, אינו חש עד כמה בא למעט את תקפו ותהודתו האוניברסליים. לגופו של דבר די בכך שמצויים במשל מינימום הפרטים הרומזים לפרשת אבימלך. לא קהל שומעיו של יותם ולא הקורא המצוי בכל הדורות לא עמדו בפני קושי כל שהוא להבין מיד את הנמשל. משום כך מסתבר לנו, מדוע הנמשל מובן בהם מאליו (כמו במשל כבשת הרש, או במשל הכרם בישעיהו וכיו"ב). במקום הנמשל מלווה המשל בנאום קצר ונמרץ שקשה למצוא לו אח ורע בעצמת הביטוי ובשכלולו הרטורי.

מן הראוי אפוא להתבונן בשוני ובחלוקת התפקידים בין המשל והנאום, בדרכי הקישור ביניהם וביסודות היוצרים את האפקטים הרטוריים.

המשל והנאום הם כידוע תופעות נבדלות מבחינת הסיווג הספרותי. הראשון - חטיבה סיפורית, והשני הוא חטיבה של ריטוריקה צרופה, אך שילובן יחד נעשה, כפי שנראה, ביד אמן.

שתי החטיבות עוסקות בהארת פרשת אבימלך, אך מזוית שונה: הראשונה בצורה מוסווית, אם כי בהסוואה שקופה, כדרכו של משל לשמור על ריחוק מסוים על מנת ליצור פרספקטיבה ברורה באמצעותו של סיפור מקביל בנסיבותיו, ואילו הנאום בא להאיר כברק ולהכות במלוא עוצמתו לאחר שהוכשרה הקרקע על ידי המשל.

המשל עושה חשבונו בעקיפין עם אבימלך, מציגו כדמות האטד בצורה נלעגת ומנופחת, תאב שלטון ומרגיש בפחיתות ערכו. קשה לו להאמין, שבאמת באים להציע לו את המלוכה ("אם באמת אתם משחים אותי למלך עליכם..."), אך קופץ על ההזדמנות ובא לחסום באיום את סרך הנסיגה מהצעת המלוכה. המשל גם חושף באירוניה דקה את פזיזותם ואוולתם של אלה שבחרו בו.

המשל, בשל ריחוקו, מעמיד סיפור כללי "אובייקטיבי", עם שהאיפיון החד של הדמויות מדבר בעדו ויוצר אוירה סאטירית. לעומת זאת הנאום משלב בהצלחה תוכחת זעם מוסרית עם אירוניה מרה כלענה. מהיותו חטיבה ריטורית (היינו שתכליתה בראש וראשונה להשפיע במישרין על השומעים) הריהו מכוון לכתובת ברורה, לא לאבימלך, כי אם לבעלי שכם - שותפיו לפשע ונושאי דגלו. פסיחה זו על אבימלך ניתן לראותה כמחווה של בוז מצד יותם. אין אדם כאבימלך יכול לשמש עוד כתובת לתוכחת מוסר. לא הנפש המושחתת כליל, המסונוורת מתאוות השלטון, אלא שותפיו לפשע מתוך חשבון מפוכח כביכול, הם המטרה לחצי המוכיח.

יש גם הבדל חשוב בזמן בין המשל והנאום. המשל מתייחס לזמן שקדם להמלכת אבימלך, עדיין לא נפל הפור. ואילו הנאום מכוון למצב שלאחר מעשה. אבימלך כבר השלים את פשעיו ועלה על כסא המלוכה, ומכאן שאין הנאום בא להזהיר מפני העתיד, אלא בא להוקיע בלעג חריף את השפלות המוסרית שבהמלכת אבימלך ואת מעשי הזוועה שסללו את דרכו למלוכה.

הנאום, שלא כמשל, מתייחס במישרין לפרשת אבימלך, ומבחינה זאת הוא משמש כעין נמשל, אך כאמור לא לזיהוי הדמויות המוסוות במשל, כי אם להוקעתם המוסרית.

עצמתו הריטורית של הנאום נובעת ממבנהו, היינו מהארגון האפקטיבי של היסודות הכלולים בו, מהעימות החד בין ההתנהגות הראויה ובין התנהגותם בפועל של בעלי שכם, וכן מן המקצב המשולש המפעם בו ומסייע להזרמת רגשות השכנוע הפנימי מפי הדובר אל לב השומעים.

מבנה הנאום:

"ועתה, אם באמת ובתמים עשיתם / ותמליכו את אבימלך,
ואם טובה עשיתם עם ירבעל ועם ביתו / ועם כגמול ידיו עשיתם לו?"

משפטי-פעולה של גדעון:

"אשר נלחם אבי עליכם / וישלך את נפשו מנגד / ויצל אתכם מיד מדין".

משפטי-פעולה (גמול) של בעלי שכם:

"ואתם קמתם על בית אבי היום ותהרגו את בניו, שבעים איש על אבן אחת
ותמליכו את אבימלך בן אמתו על בעלי שכם, כי אחיכם הוא".

הסיום בעל העוקץ (הפואנטה)

"ואם באמת ובתמים עשיתם / עם ירבעל ועם ביתו היום הזה - / שמחו
באבימלך וישמח גם הוא בכם! / ואם אין - תצא אש מאבימלך / ותאכל את
בעלי שכם ואת בית מלוא / ותצא אש מבעלי שכם ומבית מלוא / ותאכל את
אבימלך!"

הנאום נחלק בברור לשלושה חלקים (בתאום עם המקצב המשולש) ונוסף עליהם הסיום בצורת פואנטה, ועליה ידובר להלן. החלק הראשון בנוי משלוש שאלות ריטוריות, שהן בחינת משפטי ערך, דהיינו המלה המרכזית המוטעמת בכל אחת מהן היא מלת ערך (באמת ובתמים, טובה, כגמול ידיו). חלקו השני והשלישי של הנאום בנויים כל אחד משלושה משפטי פעולה. בחלק ב' נמנות פעולותיו של גדעון למען אנשי שכם (וכל ישראל) ולעומתם שלושת משפטי הפעולה שכנגד, המיוחסים לבעלי שכם כגמול למעשי גדעון. עימות זה של פעולות שני הצדדים מאיר מיד באור אירוני מר וחד את כפיות הטובה הנפשעת של בעלי שכם. התשובה הלא הגויה לשאלות הרטוריות של הערך מהדהדת בעוצמה רבה בין השיטין כפסק דין קטלני. מעשיהם של בעלי שכם, ששפלותם המוסרית מדברת בעדה, זוכים על ידי כך להערכה מחמירה יותר בהקשר שבו העמידם הנאום. הדחיסות והריכוז שבנאום מגבירים עוד את משקל הדברים. ממעשי גדעון ומפרשת אבימלך נתנה כאן רק תמצית שבתמצית. הנואם בחר את העניינים המשמעותיים ביותר ובלשון מוחשית וחיה, הפועלת על דמיונם של השומעים לא פחות מאשר על הגיונם ומעוררת אותם להוציא פסק דינם.

הריתמוס המשולש ניכר בשלושת חלקי הנאום, בחלוקת כל חלק לשלושה משפטים, ובהעמדת שלוש מילים (או ביטויים) מוטעמות בכל חלק, אחת בכל משפט, הטעמות המצויות פחות או יותר ברווחים שווים זו מזו. כמו כן מורגשת החזרה המשולשת על "אם באמת ובתמים" (במשל "אם באמת" בלבד, שכן אין האטד מעז לחשוב, שהצעת המלוכה ניתנה לו ב"תמים", היינו בלב שלם). נוצר אפוא שילוב נהדר של הטעמות ברמות שונות: ברמת הפסקה, ברמת המשפט וברמת המלה המודגשת וכולן פועלות בתאום, כך שנפש השומעים חשופה בעת ובעונה אחת להשפעת מבנהו של הטיעון ההגיוני מחד גיסא, ולהשפעה מהפנטת של הרטוריקה והריתמוס מאידך גיסא.

המשל והנאום משתלבים לחטיבה אחת - עם כל השוני המגוון ביניהם - על ידי שני דרכי קישור עיקריים: האחד על ידי הפזמון החוזר "אם באמת ובתמים", המצוי פעם אחת במשל פעמיים בנאום בנקודות המכריעות, בפתיחת הנאום ובתחילת הסיום; והשני על ידי ההקבלה הנוסחאית של סיום המשל עם זה שבנאום. הקבלה זו היא המעמידה אותן בזיקה של משל ונמשל ממש. מכאן שאך סיומו של הנאום משמש בתפקיד של נמשל ממש. זהו המקום, שבו מגיע האיחוד בין המשל והנאום לביטויו השלם והטבעי ביותר.

עם זאת אין להתעלם מן השוני העמוק שבין הסיומים בצד הדמיון הגלוי. יש שוני בתוכן ואפילו בצורה מעבר להקבלה הנוסחאית.