"אמר למלך ולגבירה השפילו שבו כי ירד
מראשותיהם עטרת תפארתם; ערי הנגב
סגרו ואין פתח הגלת יהודה כלה הגלת
שלומים" (ירמיהו י"ג, י"ח-י"ט).

המלך הוא יהויכין והגבירה, אם המלך, היא נחשתא בת אלנתן מירושלים, והזמן - שלושת חדשי מלכותו של המלך, שנת 597.

המצב המדיני באזור:

"ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו כי לקח מלך בבל מנחל מצרים עד נהר-פרת כל אשר הייתה למלך מצרים" (מ"ב כד, ז-ח).

מהי סיבת דאגתו של ירמיהו לערי הנגב, הן נבוכדנאצר שולט ביהודה כולה; הוא מדיח את יהויקים וממליך את צדקיהו במקומו, הוא מגלה את גיבורי החיל ואת החרש והמסגר, במצב זה מהו המיוחד בערי הנגב, שהנביא רואה לנכון להדגיש מה היה בגורלן?
סרגון מלך אשור הגלה 27,290 איש מערי שמרון ובמקומם הביא מתנחלים נכרים, מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וספרוים. אנשים זרים בעיני יושבי שמרון ואולי זרים גם זה כלפי זה - דבר המבטיח שיעבדו את האדמה שניתנה להם, ישלמו את המס המוטל עליהם ולא ימרדו במלכות. אין לנו ידיעה על מספרם של מתנחלים אלה, אבל ניתן לומר שמספרם מתאים - פחות או יותר - למספר הגולים, כלומר - כשלושים אלף איש. לפי אומדן נאמר שהם היוו רק 7-5 אחוז של האוכלוסייה.

כל השנים מאז הפירוד, היה קשר בין בני אפרים לירושלים, ועתה עם ביטול עצמאותה של שמרון, התחזק הקשר, במיוחד בזכות פעולותיהם לקירוב לבבות של חזקיהו (דה"ב ל) ויאשיהו (שם ל"ד, ט). המתנחלים החדשים קיבלו את המרות הדתית של בני המקום, וכלשון הכתוב "את משפט אלוקי הארץ" (מ"ב י"ז, כ"ז), ולאחר דור או שניים נקלטו בין בני ישראל.

לדעתו של יחזקאל קויפמן, הם לא הפכו למאמינים באל אחד, בורא שמים וארץ, הם למדו את "משפט אלוקי הארץ", ולדעתו - הם לא היו יהודים גמורים. ואינו כן. רבים מיושבי שמרון היו עולים לירושלים והעובדה שביקשו להשתתף בבניין בית המקדש בירושלים מעידה על כך. המקדש של הכותים על הר גריזים אף הוא מעיד על אמונתם באל אחד בורא עולם. סביר ששארית ישראל, שלא הלכה לגולה, קלטה את המתנחלים החדשים ובמשך הזמן לא ניתן היה להכיר בזרותם, הם הפכו לחלק בלתי נפרד של עם ישראל.

למרות הכיבוש האשורי, השלטון הבבלי והשלטון הפרסי, העם ברובו נשאר על אדמתו וספג את המתנחלים הזרים מבלי הכר.

לא כך היה המצב ביהודה.

כל השנים ראו הנביאים "כי מצפון תפתח הרעה", עתה באה הרעה גם מדרום.

נבוכדנאצר מלך בבל כבש את יהודה וירושלים, נבוזראדן רב טבחים הרס את חומת העיר, שרף את בית המקדש, החריב את בתי העיר והגלה את שארית העם לבבל. ואף על פי כן, למרות כל הצרות שהביאו על יהודה, הכעס, הגידופים והקללות שבפי הנביאים והעם - כל זה מכוון לאדום; אין נביא מנביאי הכתב שאינו מקלל את אדום, והגדיל לעשות עובדיה, שכל כולו היא קללה לאדום.

כדי להבין מה הייתה סיבת הזעם על אדום עלינו ללמוד ולהכיר מה היה מצבה של אדום בדור החורבן.
אדום שוכנת הרחק ממרכזי ישוב, ויפה הגדיר אותה עובדיה: "שכני בחגוי-סלע" (ג). האדומים לא היו כיתר העמים שבקרבתם, הם לא יכלו לקוות להשיג את מחייתם על ידי חקלאות, וגם לא להחזיק בעדרים גדולים של כבשים דשנים כמו המואבים, אלא - בדומה לפיניקים - הם למדו מן הארץ הזועפת שבה ישבו למצוא את מחייתם במסחר. עושרם בא להם מן הנחושת ומשיירות הגמלים שהתנהלו לאיטן בדרום, כשהן עמוסות מוצרי-מותרות של ערב הדרומית ושל אפריקה, ועושות דרכן בכבדות מן החסמה לאדום, שם הושיט המזרע זרוע ארוכה אל תוך המדבר כדי לקדמן. מסחר זה הביאם במגע עם עולם המזרח האגדי כמעט, שעמים אחרים הכירוהו רק לפי השמועה, וכך יצא להם בקרב הישראלים שם של יודעים בחכמה ובנפלאות. (דניס בילי, הגיאוגרפיה של המקרא, בתרגומו של דניאל שר, עמ' 233).

יש פרקים בתולדות העמים הדומים להתפרצות הר געש: עם השוכן אי-שם מעבר לארצות התרבות והנמצא בדרגת התפתחות ירודה, פורץ והורס כל מה שבדרכו, מחריב הישגי תרבות של דורות, ולבסוף הוא משתקע באחת מהארצות שכבש ומתחיל לפתח תרבות משלו. כח אדיר כמו זה התפרץ בצפונו של חצי האי ערב, סילק כל מה שהיה בדרכו, הרס את מדינת אדום, הבריח את תושביה, וכשנרגע הקים את מדינת הנבטים. לאחר כמה דורות הפכה להיות מרכז תרבותי ראוי לשבח, הן בבחינת הסחר הבין לאומי שפיתחה והן בבנין ערים שהקימה לתפארת, אבל בדרכה זו הרסה כליל את מדינת אדום.

הר שעיר הוא רחוק מדרך המלך, כדי להגיע אליו צריך להשתלט תחילה על יושבי ספר המדבר ולחדור הרחק בארץ לא נושבת, לכן, בספרי ההיסטוריה נשארה המדינה שהוקמה כאן בקרן זווית. הספרות ההיסטורית הקלאסית מכירה את הנבטים, יושבי הר שעיר, רק החל משנת 311, - כאשר אנטיגונוס הגדול, מיורשי אלכסנדר מוקדון, ניסה לחדור לפטרה, שאוצרותיה קסמו לו מאד. חוקרי ארצות המזרח הקדום, שחדרו במאה האחרונה והגיעו להר שעיר הוקסמו מהדר הטבע של סלע אדום ומן ההישגים האומנותיים של הנבטים בשטח הארכיטקטורה, אבל מאות שנות היסטוריה מלפני השתלטות הנבטים על בני אדום לא נחקרו דיים. רק המקרא יודע לספר את תולדות יושבי הר שעיר מקדמותם. ממנו נלמד על בני שעיר החורים, על אלופיהם ועל מלכי אדום אשר מלכו בארץ זו לפני מלך מלך לבני ישראל (בראשית לו). בדברי הנביאים נשתמרו ידיעות רבות ומאלפות על יושבי הר שעיר לאחר מלך מלך בישראל, מהן נלמד מה קרה בארץ זו שפגיעתו הייתה כה קשה לארץ יהודה בימי חורבנה ובדורות בית שני.

לפי מקורותינו ידועים לנו הנבטים 275 שנים קודם מסעו של אנטיגונוס הגדול, כבר בשנת 586, בזמן חורבן הבית. אמנם, חלקם של הנבטים באסון שפקד את יהודה לא היה ישיר, כי אם בעקיפין, כאשר הציפו פליטי אדום את יהודה לאחר שהנבטים נישלו אותם מארצם. פליטי אדום אלה סייעו לנבוכדנאצר בחורבן ירושלים, הם רדפו אחרי פליטי יהודה והסגירו אותם לבבלים למות, להגליה או מכירה לעבדות. בעת מעשיהם אלה ניתנה הרשות לאדומים להתנחל בערי יהודה, שרוקנו מיושביהם.
מה קרה באדום בדור החורבן, מי הם הנבטים ומתי השתלטו על מדינת אדום? ומה היה גורלם של האדומים?

על גירוש האדומים מארצם על-ידי שותפיהם הנבטים אומר עובדיה: "עד הגבול שלחוך כל אנשי בריתך. השיאוך, יכלו לך אנשי שלומך". אנשי בריתך, אנשי שלומך הם השותפים של אדום בסחר השירות בערב. השותפים נוכחו לדעת שהם הם מקור העושר וניתן להמשיך בעסקים גם בלי האדונים האדומים, קמו עליהם וגרשו אותם. בראש המהפכה עמדו בני שבט ערבי - הנבטים והצטרפו אליהם שבטי ערב אחרים מאנשי השיירות. עובדיה מצטט, כאילו, את הסיסמה שקראו שבטי ערב זה לזה: "שמועה שמענו מאת ה' וציר בגויים שלח, קומו ונקומה עליהם למלחמה". על תוצאותיה של המלחמה בין שבטי ערב לבין אדום אומר ירמיהו (מ"ט, ז-כ"ב): "כי אני חשפתי את עשו... שדד זרעו ואחיו ושכניו...". כל פרק מ"ט הוא ביטוי עז של שנאה לאדום ושמחה לאיד על חורבנה.

מסתבר שהיה באדום הרג רב, רבים נפלו והניצולים ברחו.

שיחקה להם לבורחים השעה, הם הגיעו ליהודה כאשר צבא נבוכדנאצר כבש את ירושלים. עתה הפכו פליטי אדום כלי-שרת בידי מלך בבל.

נבוכדנאצר הטיל על פליטי אדום להרוס את חומת ירושלים. הגולים, בשבתם על נהרות בבל, זכרו את המעשה הזה של מי שהיו בתחילה שותפים למרד בבבל והפכו למשרתיו של נבוכדנאצר ומסייעים בחורבנה של יהודה. הם התפללו ואמרו: "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלם האומרים - ערו, ערו עד היסוד בה".

על כיבוש הארץ מצד צפון - תחילה על ידי אשור ואחר כך על ידי בבל - יש לנו ידיעות רבות הן משלנו והן משל הכובשים. אמנם, גם על הכיבוש מצד דרום יש בידינו חומר רב, אולם, משום מה, חוקרי המקרא לא שמו לו לב, למרות ערכו הרב להבנת חורבן בית ראשון ובעיקר - להבנת ימי שיבת ציון וחידושה של מדינת יהודה.

קשה לחקור את תולדות אדום, כי אדום לא השאירה לנו ספר כלשהו על תולדותיה; הכתובות על גבי חרסים, שנאספו עד כה, הן קצרות ומעט מאד ניתן ללמוד מהן. הנביאים של הדורות האחרונים של הבית הראשון הרבו לדבר בגנותה של אדום, אבל אלו הן דעותיו של צד אחד במלחמת הקיום, ולשם הבהרת הדברים עלינו לברר מה היה מעמדו ומצבו של הצד השני בימים ההם.

ימי מלכותו של יאשיהו היו נוחים, לא חלו פרעות מבחוץ ואפשר היה להשתמש בזמן שלטונו לחיזוק האמונה בעם ולבדק בית המקדש, העם הרים את תרומתו בעין יפה. טעותו של יאשיהו, שניסה למנוע את מעבר צבא מצרים בארצו גרמה למותו.

עמון, מואב ואדום לא נלחמו בנבוכדנאצר, הם קיבלו את עול בבל ללא כל התנגדות ובאו על שכרם. בימי יהויקים (598-608) מופיעים בני אדום, עמון ומואב כשליחי בבל. הפלישה הראשונה של אדום הייתה בשנת 598 -, כאשר נבוכדנאצר שם קץ לשלטונו של יהויקים. מעובדה זו אנו למדים כי זמן לא רב לפני כן פלשו הנבטים לערי אדום וגרמו לבריחתם או לגרושם של האדומים מארצם. הנביאים בני דור זה נתנו ביטוי עז למתהווה, וספר עובדיה הוא כל כולו מוקדש לנושא זה.
בעשרים ואחד הפסוקים של חזון עובדיה יש לראות שלשה חלקים:

בפסוקים ב-ט' מלגלג הנביא על אדום ומפלתה המבישה, שבאה לה מידי ידידיה.
בפסוקים י-ט"ז עורך הנביא חשבון מר בין ה' לאדום ומטיח כלפיה דברי תוכחה על זדון לבה בימי הרעה שבאו על יהודה. הוא רואה בחורבנה גמול למעלליה בחורבן יהודה.
הפסוקים י"ז-כ"א הם חזון הגאולה של יהודה והנקמה באדום ובשכנותיה האחרות של יהודה, שפלשו לארצה והתעללו בה.
להבנת חזון עובדיה עלינו לעמוד תחילה על המצב ביהודה בשנות החורבן, שהרי אין איש מטיל ספק בכך שזהו הנושא המרכזי של הנבואה הזאת.

נפתח בהישגיה של הארכיאולוגיה בשנים האחרונות בחקר נגב יהודה: בחפירות בערד, בתל באר-שבע, תל-מלחאתה ותל-פארעה.

ב"חדשות הארכיאולוגיות" (הבטאון של אגף העתיקות) מאפריל 1974 אנו קוראים: שמות אדומיים שמופיע בהם היסוד "קוס" - שם אלהות אדומית - שכיחים באוסטרקונים הן מבאר-שבע והן מערד. גם בתל-פארעה נמצא אוסטרקון עם השם "קוס".

ב"חדשות הארכיאולוגיות" מאוקטובר 1974 מתפרסם דין וחשבון קצר על החפירות בבאר-שבע ובו נאמר בין השאר: מבין הממצאים המיוחדים שנתגלו בעונת החפירות של 1974 ראוי להזכיר 11 אוסטרקונים. בין השמות הנפוצים במיוחד שמות אדומיים.

אוסטרקון "רמת נגב" מערד (הוא נקרא "רמת נגב", כי בכתובת נזכר שם העיר רמת נגב), שפירסם אהרוני לפני שנים אחדות, מסתיים באזהרה חמורה: מערד 50 ומקינה... ושלחתם אותם רמת נגב (הכונה 50 חיילים מהמצב שהיה בערד ועוד חיילים מקינה, גם כן עיר בנגב - והמספר איננו נקוב - יש לשלוח באופן דחוף לרמת נגב) פן יקרה את העיר דבר. הנה שלחתי להעיד בכם האנשים את אלישע... פן תבוא אדום שמה. כלומר העיר נתונה בסכנת-כיבוש על ידי אדום.

בכרך של ארץ ישראל, המוקדש לנלסון גליק, פירסם אהרוני עוד אוסטרקון מערד - הוא קורא לו אוסטרקון נחמיה - שבסופו נאמר: ידע מלך יהודה כי איננו יכולים לשלוח את ה... (לא ניתן לקריאה). וזאת הרעה אשר אדום עשתה.

אנחנו עומדים פה בפני תעודות המעידות על איזה מעשים קשים ביותר שעשו האדומים באותו זמן בנגב יהודה.

משה כוכבי, שחפר בתל מלחאתה שלמזרח באר-שבע, כותב ב"קדמוניות" (משנת תש"ל): הכלים מהשכבה של סוף ימיה של יהודה דומים לכלים מאום-אל-ביארה שליד פטרה ומתל אל חולייפה (עציון גבר). יתכן מאד שכלים אלה הם עדות לראשית חדירתם של האדומים לנגב ולדרום יהודה במאה השישית לפנה"ס, בעת ירידתה של יהודה ובייחוד אחרי חורבן בית ראשון לגלות בבל.

בקדמוניות י"ט פרסם יצחק בית אריה סקירה על החפירות שערך בשנת 1984 בחורבת קיטמית שבנגב. הוא חשף שם שרידי מקדש אדומי, כלי פולחן וצלמיות בדמות אדם ובדמות צאן ובקר. הקרמיקה שנמצאה באתר היא אדומית בלבד. על אחת הקערות שנמצאה שם חקוקה כתובת, שלא פוענחה עד כה בשלמות, אבל באמצעותה ניתן לקרוא את שם האל האדומי הראשי "קוס".

במקדש קיטמית על שני מכלוליו, פנו המתפללים לדרום, והכוונה הייתה - כפי הנראה - כי יפנו לעבר ארץ אדום.

הקרמיקה שנמצאה במקום היא מן המאה השביעית ומראשית המאה השישית. כלומר זה מקביל לימי שלטונם של מלכי יהודה שלאחר מות יאשיהו: יהואחז - 609; יהויקים - 598-608; יהויכין - 597; צדקיה - 586-596.


מעדויות ארכיאולוגיות אלו נמצאנו למדים שהייתה פלישה אדומית ליהודה, ולא רק לנגב ערד ובאר-שבע, כי בימי שיבת ציון ועד ימי החשמונאים אנו מוצאים את האדומים בחברון ועד בית צור ומראשה ושדות אשדוד.

כאשר נכבשה שומרון ותושביה הוגלו לאשור הובאו במקומם מתיישבים חדשים, שנעקרו אף הם מארצותיהם - כפי שהכתוב (מל"ב י"ז, כד) מספר - "מכותה ומעוה ומחמת וספרוים ) ומספרוים)". והנימוקים ידועים: הגולים משומרון לא ירצו למרוד בשבתם בגלות בבל, הרחק ממולדתם, והמתנחלים החדשים בשומרון לא ימרדו, כי אין זו מולדתם והם מתי מספר ממקומות שונים; ובינתיים קונה לו השלטון באשור שקט ואלה גם אלה משלמים את המסים לקופת המלך בסדר. ומתעוררת שאלה - מדוע לא נעשה כדבר הזה ביהודה? נבוכדנאצר הגלה עם רב מיהודה ולא הביא מתנחלים חדשים במקומם. ויש להביא בחשבון שמבחינה אסטרטגית, בדרך לכיבוש מצרים, עולה יהודה בחשיבותה על שומרון: היא קרובה יותר, מכאן יש להבטיח את הדרך ואספקה לצבא בלחם ומים.
דומני שהתשובה לשאלה זו היא בעובדה שזמן מועט לפני שנת 586, כלומר שנת חורבן ירושלים, חלה מהפכה בהר שעיר. יש לזכור שהר שעיר פתוח כלפי מזרח והוא צפוי לפורענויות מצד שבטי המדבר. המדובר בשטח המכונה אדום שהוא שטח הררי גבוה ואדמתו טובה, הוא עשיר במים, ביערות ובכרמים (כמות הגשמים והמים מרובה שם פי כמה מאשר בנגב החרב שלנו). במאה הי"ד פלשו בני עשו מן המדבר אל הר שעיר, שם ישבו החורים, השמידום וישבו תחתם. לאחר שמונה מאות או תשע מאות שנה עלה אותו גורל לבני עשו. הם גורשו מהר שעיר על ידי שבטי המדבר, אלה שהתאחדו ויצאו במשך הזמן את המדינה הנבטית, הידועה בעושרה ובמונומנטים המפוארים החצובים בסלע ההר והמפליאים כל עין עד היום הזה.

עובדיה מדבר על "ציר בגויים שלח", זהו היוזם שעורר את ההתנפלות של שבטי המדבר על אדום. הוא עבר בנאות המדבר, בין מאהלי הנוודים וכינס אותם למקום אחד כדי להפתיע ולהתנפל על אדום בכוח רב. אדום שלטה על דרך הבשמים וכל השיירות שבאו מדרום ערב ומחוף המפרץ הפרסי דרך המדבר הגיעו לערי אדום. הערבים היושבים בנאות המדבר היו בעלי-ברית למובילי השיירות של האדומים, הם שותפו במסעות והגנו מפני התנפלויות של שבטים אחרים על האורחות. הם הכירו את אדום וידעו מהו עושרה. בעלי-ברית אלה, שהנביא קורא להם "אנשי בריתך", "אנשי שלומך", בגדו באדוניהם ושותפיהם והשתלטו על ארצם ואוצרותיהם.
אמרנו שהר שעיר היא ארץ של תרבות הגפן, היו כאן כרמי יין לרוב. הנביא לוקח כרקע לדבריו תמונה מסוף הקיץ, מעונת הבציר והדריכה בגת, עונה שהשמחה בה מרובה, כבר מתרוננים הכורמים ההוללות הקרובה הקורבה בחג היין, ולפתע בא האסון:

"אם-בצרים באו לך אם-גנבים בלילה כי-אני חשפתי את-עשו שדד זרעו ואחיו ושכניו ואיננו".

- לא ישארו עוללות - השחיתו דים - גליתי את-מסתריו ונחבה לא יוכל

זוהי קינה שנונה וצינית על האוצרות החבויים שהשודדים גילו ונטלו להם; ולא רק הרכוש המוסתר נשדד, הפגיעה הייתה גם בנפש: גם בניו ובנותיו של אדום נלקחו בשבי. מסתבר שהכובשים מבני קדם לקחו להם את הנשים האדומיות ושיעבדו כל מי שנפל בידם. האדומים שעליהם מעידים השרידים הארכיאולוגיים שהזכרנו בראשית דברינו הם פליטים, עם בלי מולדת, פליטים שהצליחו למלט את נפשם בעירום ובחוסר כל. הם הגיעו דרך הערבה ומדבר הנגב אל ערי יהודה בשנים האחרונות לקיומה של מלכות יהודה. הד בואם ופלישותיהם אנו שומעים מן האוסטרקון "רמת נגב" ומן האוסטרקון "נחמיה", ומן הכלים הרבים המעידים על תרבות אדומית במקומות אלה בשנים שלפני החורבן. כאשר בא חיל נבוכדנאצר וכבש את יהודה ושם מצור על ירושלים, העמידו הפליטים האדומים את עצמם לרשותו של הכובש.

גולי בבל ידעו את אשר עוללו להם האדומים ובשיר על נהרות בבל אמרו:

"זכור, ה', לבני אדום את יום ירושלם
האמרים: ערו, ערו! עד היסוד בה"!

האדומים הרבו להשחית והדבר נשמר בזיכרון העם. בספר עזרא החיצוני (ד', מה - יש דעה בין החוקרים שהוא בן זמנו ואולי גם קדום מעזרא שבידינו) מבקש הנער השלישי, הוא זרובבל, מהמלך לבנות את בית המקדש "אשר שרפו בני אדום כאשר נחרבה ירושלים בידי הכשדים". כלומר האדומים גם ביצעו את המלאכה שחיל הכשדים אולי נמנע מלבצע.
בספר נחמיה מזכיר הכתוב פעמים אחדות את אויבי יהודה; הוא מונה את סנבלט החורני וטוביה העבד העמוני וגשם הערבי והאשדודים, אבל חסר כאן האויב הקרוב - האדומים. הערבים תפסו את שטחי הדרום הרחוק, וחדרו גם למצרים. על חדירת הערבים גם למצרים יש לנו עדות ארכיאולוגית: קערת כסף שנמצאה בתל אל-מסחותה שבמזרח הדלתה, שעליה כתובת בה נזכר קינו בר גשם מלך קידר, שהוא כנראה גשם או גשמו מיריבי נחמיה; כלומר בנו של אותו יריב ישב כבר על גבול מצרים.

האדומים ישבו בימי נחמיה בהר יהודה. הלשר ענה על שאלה זו בפשטות: האדומים הם הערבים. אלט מסביר כי בסגנון הכתיבה של הימים ההם נהגו לציין את העם לפי מקום מושבו, ולא לפי מקורו האתני. ולכן אם מדובר על התושבים בהר חברון, ניתן לומר שהם יכלו להיות גם הערבים או האדומים.

ההיסטוריונים הדנים על זמן הקמתה של מדינת הנבטים נאחזים בידיעה שמביא דיודורוס סיקילוס, כי בשנת 312 -, נלחם בפטרה בירתם אנטיגונוס, מן הדיאדוכים. בזמן זה כבר הייתה לנבטים מדינה מאורגנת יפה, הם כבר שלטו על נתיבי אניות הסוחר בים האדום, ועל האורחות שהיו מהלכות מדרום ערב בנתיב הבשמים, ועל האורחות שהיו חוצות את המדבר מן המפרץ הפרסי.

ההיסטוריונים טוענים שאין מקור אחר על היווצרותה של מדינת הנבטים. נכון - ההיסטוריון היווני לא ידע מה שנתהווה בפינה זו של ארץ רחוקה על גבול המדבר, לא היה להם כל ענין בארץ זו ולא היה צורך לספר את תולדותיה. וכי נאמר שאתונה לא הייתה קיימת כיון שאף אחד מנביאי ישראל אינו מזכיר את שמה?!

כל הנביאים שניבאו על אדום, והם חמשה עשר במספר, מסיימים את דבריהם בתקוה לנקמה באדום. אמנם, את הנקמה האמיתית נקם רק יוחנן הורקנוס בשנת 112 לפנה"ס. הוא כבש את אדום - שבהר חברון והכריח את תושביה לקבל את אמונת ישראל או לפנות, לחפש להם מקלט אחר. אבל עד אז מצאו נביאי ישראל פורקן לזעמם כלפי אדום בנבואות על חורבות אדום כנקמת יהודה.

עובדיה חוזה את הגאולה והנקמה בפסוקים י"ז-י"ח:

"ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש.
וירשו בית יעקב את מורשיהם
והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה
ובית עשו - לקש
ודלקו בהם ואכלום ולא-יהיה שריד לבית עשו".

מבין הנבואות על חורבן אדום אני רוצה להתעכב במיוחד על הנבואה בישעיהו ס"ג, פסוקים א-ו, שעליה דיבר פרופ' אופנהיימר בפגישה של החוג בבית ב.ג.. הוא ראה בה סימני מיתולוגיה ואני רואה בה ביטוי של שנאה לאדום, הנובעת מן המרירות שנצטברה בלב שבי ציון על המעשים הנתעבים שעשו האדומים ביהודה בשנות החורבן, ועל שהתנחלו על אדמת יהודה וגזלו משבי ציון חלק גדול ממולדתם.

עם ישראל נוקם באדום, וזה יכול להיאמר גם ביחיד, ואין פה שום דבר של מיתולוגיה, אם נשמור על המושג מיתולוגיה כמקובל: עלילות האלים, מלחמותיהם בינם לבין לבין עצמם, חיי האהבה ביניהם וכיוצא בזה.

"מי-זה בא מאדום זה הדור בלבושו מדוע אדום ללבושך פורה דרכתי לבדי ואדרכם באפי ויז נצחם על-בגדי כי יום נקם בלבי ואביט - ואין עזר ותושע לי זרועי ואבוס עמים באפי

אני, מדבר בצדקה רב להושיע

חמוץ בגדים - מבצרה? צעה ברב כחו? ובגדיך - כדורך בגת? ומעמים אין-איש אתי; וארמסם בחמתי; וכל-מלבושי אגאלתי; ושנת גאולי באה; ואשתומם - ואין סומך; וחמתי - היא סמכתני. ואשכרם בחמתי ואוריד לארץ נצחם".

את תכנה של הנבואה ניתן לבטא בפסוק אחד: "לעשות נקמה בגויים". אולי כאן ההמשך לנבואה על אדום שבפרק ל"ד, ו: "טבח גדול בארץ אדום". וצורתה - משל לכורם, והנמשל - לעם יהודה.

בנבואה זו בא לידי ביטוי הצורך לנקום באדום, והפעם - לא כנבואות אחרות - אין הנביא מזכיר את חטאי אדום, אין צורך בזה, הם ידועים לכל.

מבחינת הצורה, ערוכה הנבואה בדו-שיח; הנביא שואל והגיבור - עונה ומסביר. הצבעים כאן עזים, הפעלתנות רבה ותוססת וצורת הדו-שיח מגבירה את הרושם של ההתרחשויות הגדולות.

העם, או הגיבור, חוזר משדה אדום לאחר שעשה שם שפטים. הוא הדור בלבושו - חמוץ בגדים, נושא לבוש ארגמן, הוא סמל המלכות. לצבע הארגמן משמעות נוספת - הוא גם מראה על דם האויב שניתז על הבגד בשעת הרג רב. כל חזותו של הגיבור הוא ביטוי לכוחו ואונו. הוא הנחיל מפלה לאדום, וכסמל לאדום הוא קורא לה על שם בירתה (לשעבר) - בצרה. הצליל של בצרה מנחה את המשך התאור - הגיבור הופך לכורם - בוצר ודורך בגת, והאויב הם כענבים בגת. הוא דורך עליהם, הוא מוציא מהם את המיץ, את דמם. תוך עבודה זו ניתז מיץ הענבים על בגדיו של הדורך בגת, כלומר - על הלוחמים ניתז דמם של האדומים הטבוחים, כי על כן הלבוש הוא חמוץ, אדום.

בדברי הנביא מורגשת סערת רוחו לקראת הבאות, אין לו סבלנות להביא את משל הכורם הדורך בגת עד סופו, ולתת לשומע לנחש מהו הנמשל. ותוך תאור העבודה בגת הוא עובר לנושא העיקרי ומתאר את ההסתערות על האויב האדומי - "ואדרכם באפי וארמסם בחמתי". ככל שפעולת הנקם מתקדמת כן עולה המתח, גובר הכעס, הוא נתקף בחמת זעם ומלים אלו חוזרות ונשנות בכל פסוק.

"פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי" - עם ישראל הנוקם באויבים הוא יחידי, כלומר - המלחמה באדום היא ענינה של יהודה בלבד ואין לה לקוות לבעלי-ברית. זהו מעמדה בין העמים מסביב בימי שיבת ציון.