תמצית: מאמר זה מנתח את הספור במגילת אסתר לאור התפיסה המקראית וההשקפה במזרח העתיק, כי עימות בין ישראלי לנכרי הוא בעצם עימות בין ה' אלוקי ישראל לבין אלוהי הנכרי. על פי תפיסה זו מסביר המחבר את פעולותיו של המן לאורך המגילה. אינדקס: אסתר, המן

במקרא אנו מוצאים לעתים עימות או התמודדות בין ישראלי לנכרי. לפי התפיסה המקראית - וזו גם השקפת המזרח העתיק - זהו עימות בין ה' אלוקי ישראל לבין אותו הנכרי, כולל את אלוהיו, אף אם לא נזכר(ו) בשמו(תיהם) במפורש.

השאלה המתעוררת כעת היא זאת: האם נמצא דגם כזה של מאבק או עימות גם במגילת אסתר? נראה שהתשובה שלילית. ה' אלוקי ישראל, אלוקי העם היהודי, אינו נזכר כלל במגילה; יתר על כן, מורגש היטב שמחבר המגילה נמנע במתכוון מלהזכיר את שם ה'. אי-הזכרה זו בולטת במיוחד בדברי מרדכי לאסתר בשיא המשבר:

"כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"

אבל אינו אומר 'מה' ' או 'מאלוקינו', אלא דווקא - "ממקום אחר"! ואין צריך לומר שהפירוש הנפוץ ש"מקום" בפסוק זה הוא כינוי של ה' הוא מאוחר, ואינו יכול להיות הפשט. זאת ועוד: אין אף מלה על אלוהי פרס ו/או מדי במגילה, וגם לא על אלוהי המן; יש משערים שהמן היה עילמי. ובכן - ככל הנראה התשובה לשאלתנו היא באמת שלילית: במגילה אין דגם של מאבק בין אלוהי עמים שונים.

ובכל זאת: לרגל מאבק זה בין מרדכי להמן, אי-אפשר שלא לשאול - מפני שכך שואלים תמיד במזרח העתיק - מה הם הכוחות ומי הם האלים העומדים מעליהם, מעל למרדכי ומעל להמן (בלשוננו: מאחוריהם). בנוגע למרדכי, התשובה פשוטה: אף על פי שמחבר המגילה אינו מזכיר את שם ה', מורגשת בכל זאת אמונתו בו; וביתר דיוק, אמונתו בהשגחתו. בכמה מצבים, כפי שהם מתוארים במגילה, אי-אפשר שלא להרגיש באמונתו זו, כגון באותו רגע מכריע כשאסתר נכנסת לחצר המלך הפנימית ועומדת לפני המלך - רגע שבו גורלה, וגורל העם היהודי אתה, נתון לחיים או למות - והיא נושאת חן בעיניו. ושוב: אותו לילה שבו נדדה שנת המלך והוא מצוה להביא את ספר הזיכרונות, וקוראים לפניו על אודות מרדכי שהציל את חייו, אבל לא קיבל, משום מה, כל שכר ממנו על זה; ושוב: כניסת המן המבקש רשות לתלות את מרדכי דווקא ברגע מכריע זה, ועוד... הקיצור: או שכל אלה אינם אלא מקרים בלבד, זה אחר זה - או שמאחורי שרשרת אירועים אלה פועלת יד ההשגחה האלוקית. מחבר המגילה אינו משאיר אותנו אף רגע בספק מהי בדיוק דעתו בנידון, אולם מבלי להביע אותה באופן מפורש אפילו פעם אחת.

שאלתנו הבאה צריכה להיות אפוא זו: בתמיכת אלו כוחות פועל המן? נראה לנו שהתשובה ניתנת בשלושה מקומות במגילה: ב- ג', ז נאמר:

"בחדש הראשון הוא חדש ניסן ... הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר".

במבט ראשון נראה שפסוק זה מפסיק את העלילה המסופרת באותו פרק, שהרי פס' ח מהווה המשך ישיר של פס' ו. בפס' ו נאמר:

"ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי"

בפס' ח:

"ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפורד בין העמים וגו'".

ובאמת הצביעו הפרשנים על כך שמקומו של פס' ז בעצם אחרי פס' יא, אחרי שהמן קיבל את הסכמת המלך להשמדת היהודים, ולפני שנקראו סופרי המלך לכתוב את האגרות אל כל עמי מלכות פרס ומדי להשמיד את כל היהודים.

ובכן, מה הייתה כוונת המחבר בקבעו את פסוק ז במקומו הנוכחי? את התשובה נקבל על ידי ניתוח הפסוק. לפני המן עומד אדם, קרוב לודאי קוסם או אישיות בעלת כוחות מנטיים או מאגיים, ומפיל פור כדי לקבוע את התאריך המתאים לביצוע תכנית ההשמדה שלו. ברור שמאחורי פעולה זו מתגלית אמונתו של המן בגורל: רצון האלים ניתן לפענוח על ידי הגורל. אין הגורל "עוור" כלל וכלל: באמצעותו יוודע לאדם היום הטוב ביותר והמתאים ביותר לפעולתו לדעת האלים היודעים את העתיד, ובהסכמתם לפעולתו זו.

נשים לב להמשך: גורל זה מרחיק למעשה את ביצוע ההשמדה לאחד עשר החדשים, כמעט לשנה שלמה, ועל כן הוא התאריך הגרוע ביותר לתכניתו של המן. בכל זאת המן אינו מנסה להפיל גורל נוסף: גם בהפלת גורלות יש כללים. הגורל הראשון הוא הוא גזרת האלים, הוא הוא רצונם. בשבילנו אין חשיבות לכך מי הוא או מי הם אלוקי המן; מחבר המגילה אף אינו טורח להזכירם. אבל כעת נוכל לתת תשובה לשאלתנו: המחבר הקדים את הפסוק על הפלת הגורל למקומו הנוכחי, מפני שבפסוק זה, בפעולה זו של המן, התחילה השגחת ה' לפעול - וכמו בכל המגילה, באופן סמוי. היא פועלת על ידי דחיית הגזרה לזמן מירבי, שנה פחות חודש, דחייה המאפשרת ליהודים להתכונן לקראתה, ולמרדכי ואסתר לתכנן ולבצע פעולה נגדית.

ובכן, הגורל נפל - תרתי משמע: לא רק תאריך השמדת היהודים נקבע, אלא ה' בכבודו ובעצמו התערב במאבק זה להצלת עמו. העימות הגורלי הוא כעת בין ה' אלוקי היהודים לבין אלוהי המן. בתודעת היהודי הקורא את המגילה כבר הוכרע המאבק בין המן למרדכי, עוד לפני שהתחיל בפס' ח עם עלילת המן: "ישנו עם אחד וגו' ". בזה ממשיך מחבר המגילה מסורת עתיקה של הסיפור המקראי, נקרא בלשון חז"ל 'הקדמת תרופה למכה'. מסורת זו מיוסדת על הלקח הדתי שה' פועל בסתר לטובת עמו הנתון בצרה, בשעה שהעם עוד אינו יודע כלל על תשועת ה', העתידה להתגלות להם רק בזמן מאוחר יותר. אולם לאחר המעשה, על הדורות המאוחרים יותר לדעת את התכנית ההיסטורית של ה' כדי ללמוד ממנה לקח לזמנם הם.

המקום השני במגילה הוא מחציתו השניה של הפרק החמישי, פס' ט-יד. קטע זה נתבאר על ידי כל הפרשנים כהתפארות המן, ומשמש להם לאיפיון אישיותו. בדרכו הביתה מסעודת אסתר נתקל המן שוב פעם במרדכי בשער המלך, והלז "לא קם ולא זע ממנו" - אפילו כבוד מינימלי אינו מוכן לתת לו. תגובת המן היא כעס עצום אבל עצור. הוא נכנס לביתו, מכנס את אוהביו וזרש אשתו ומפרט לפניהם את גדולתו: את עשרו הרב ואת מעמדם המכובד של בניו אף הם, ואיך נישא אותו המלך מעל כל שריו ועבדיו. את דבריו הוא מסיים במה שנראה בעיניו כשיא הצלחתו: אסתר המלכה לא הזמינה למשתה שלה עם המלך אף אחד כי אם אותו, וגם ליום המחרת רק הוא מוזמן אליה יחד עם המלך.

ובכל זאת: משהו אינו נותן לו מנוחה, משהו מפריע לשקט הנפשי שלו. כדברי המגילה:

"וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך".

הפרק מסתיים בהצעת אשתו ואוהביו להקים "עץ גבוה חמישים אמה", ולבקש מהמלך למחרת הבוקר, לפני המשתה, שיתלו את מרדכי עליו. אולם באינטרפרטציה זו נראה משהו לקוי, משהו חסר.
לשם מה יש להמן צורך באסיפה מידית זו? מה צורך יש לו בכל התפארותו המפורטת הזאת על גודל חשיבותו ועלייתו לשיא מעמדו? האם הוא מונה אותם רק כדי לתת סעד וסיפוק לנפשו שנפגעה מתגובת מרדכי?

נראה לנו שמחשבת המן הייתה בנקודה חשובה אחת שונה מכפי שנהוג לחשוב. לפי תכנונו של המן, כששאל בעצת האלים וברצונם באמצעות הגורל שקבע את היום הטוב ביותר לביצוע מזימתו, היה המן בטוח לגמרי שמאותו הזמן תתפתח תכניתו כמתוכנן - איך יכול להיות אחרת? אולם לא כך קרה: משהו לא פעל כשורה! משהו בתכניתו התקלקל - בניגוד גמור למה שהמן היה רשאי לצפות. היכן בדיוק חל הקלקול? ובכן, מרדכי היהודי הזה אף על פי שנתפרסמה תכנית ההשמדה בכל הממלכה, בכל זאת לא נכנע לפניו - "ולא קם ולא זע ממנו" - וזה לא רק מרגיז את המן אלא מדאיג אותו מאד מאד: מה קרה עם תכניתו? זאת היא הסבה שבגללה הוא מכנס כעת את אוהביו ואת זרש אשתו. יש לשים לב שבאסיפה השניה, בסוף פרק ו', נזכרים עם אוהביו גם "חכמיו" - חכמי החכמות הנסתרות, המומחים שלו לידיעת העתיד, האסטרולוגים שלו. נראה שאת תפקיד ה"חכמים" שם ממלאת כאן זרש אשתו. המן מביא לפניהם את בעייתו: מתגלה לו ליקוי בביצוע התכנית שנקבעה בעזרת האלים באמצעות הגורל - משהו אינו פועל בה כשורה. זאת היא הסיבה שהמן מונה לפניהם את גודל הצלחתו ומוכיח אותה באופן מדויק ומפורט על ידי חמש הוכחות (הפס' יא-יב); פירוש הדבר שהצלחתו אינה יכולה להיות מוטלת בספק. ובכל זאת... לא כל הסימנים הם טובים... "וכל זה איננו שווה לי"... סימן אחד הוא רע: תגובת מרדכי שונה מכפי שצריכה להיות, והיא מבשרת רעות. המן כינס אפוא אסיפה זו כדי ליטול עצה מזרש אשתו ומאוהביו. תשובתם-עצתם: יש לפעול מיד, ללא כל דיחוי, להוצאה להורג של מרדכי, ועל המן לעשות מיד את הצעד הראשון בכיוון זה, להקים את העץ לתלייתו. והרי בחכמות הנסתרות קיימת האמונה שתחילת העשייה היא סגולה שתביא לסיומה. לכן, עם הקמת העץ בבית המן נראה לכולם, להמן, לזרש ולאוהביו, ואף לנו, לקוראים, כאילו מרדכי כבר תלוי עליו, שתלייתו ודאית ובלתי נמנעת: מה מסוגל עוד כעת להציל את מרדכי? הוא ייתלה בלי שום ספק ביום המחרת.

אולם, מה קורה באמת? התכנית כולה מתקלקלת. הצדק היה עם המן: סירובו של מרדכי להיכנע לפניו היה סימן רע, רע מאד; הרגשתו לא הטעתה אותו כלל. עצת יועציו משום מה לא הייתה נכונה: הם שמו לב רק לעלייתו המסחררת. ולא הרגישו במשמעותו המכרעת של אותו הסימן הבודד. ההמשך מדהים במהירות התפתחותו, אבל אינו מפתיע: המן נכנס אל המלך, נשאל על ידו "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו", חושב כמובן - בהתאם לתכניתו! - רק על עצמו, ומחויב לעשות את כל היקר הזה דווקא למרדכי, שאינו רק האדם השנוא עליו ביותר, אלא שהוא גם אויבו 'הגורלי'. ואחר כך: "והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש", המום כולו מהתפתחות מהירה זו, מיואש כולו. הוא יודע כעת בעומק לבו שכל התכנית נכשלה כשלון איום. אבל - אולי עוד לא הכל אבוד; הרי אפשר שזה כשלון זמני בלבד, נסיגה שאחריה שוב ניתן להתקדם ולהגיע אל המטרה, ומה עוד שגזרת המן-המלך עדיין שרירה וקיימת, כך שגם מרדכי, בבוא העת, יושמד בה יחד עם כל היהודים.
לכן הוא מכנס בדחיפות את האסיפה הזאת שנית: זרש אשתו, אוהביו וחכמיו, הנזכרים כעת במפורש. וזוהי תשובתם: "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו" תשובתם מתמיהה מאד: הרי יכלו גם להסיק שעדיין לא הכל אבוד, ויתכן שהמן יצליח בכל זאת בסופו של דבר לגבור על אויבו? אבל לא לפי ההגיון של הגורל: אם מזלו של המן כבר התחיל לרדת, ירידתו היא בלתי נמנעת, סופית, גורלית.
ואולי התחילו להרגיש בשעה זו שלא רק מרדכי היהודי נלחם נגדם, אלא גם אלוקיו, אלוקי העם היהודי, כעת נוכחו שמזלו של המן בירידה מסחררת, וסופו אבדן גמור. איך שהוא לא הבינו את הגורל, לא פירשו אל נכון את רצון האלים... ואולי אפילו אלוהיהם הכזיבו במאבקם נגד אלוקי מרדכי. עוד לא נסתיימה התייעצותם - והמן כבר נלקח, לא מרצונו ולא לטובתו, אל המשתה של אסתר לקראת נפילתו הסופית, לקראת מותו, לקראת גורלו להיות תלוי על העץ אשר הכין במו ידיו למרדכי. כך נסתיים המאבק הסמוי בין אלוקי היהודים לבין המן ואלוהיו.

---