שמואל ב' פרק י"א

משה גרסיאל

בית מקרא מ"ט, טבת תשל"ב

נדפס ללא ההערות

תמצית: המאמר מרחיב את יריעת סיפור דוד ובת שבע וכולל את התפתחות סיפור שליחתו למוות של אוריה, את השחזור ההיסטורי של הקרב ואת השתקפות הקרב בדיווחים השונים בכתוב. אינדקס: דוד המלך; בת שבע; אוריה החיתי; יואב; שמואל;

הסיפור על חטאו של דוד בבת שבע, רצח בעלה - אוריה, ולקיחתה לו לאישה (שמ"ב י"א) מהווה מפנה חד במערך הכולל של סיפורי דוד בס' שמואל. הסיפור הוא בבחינת קו פרשת המים, המבדיל בין סיפורי גדולתו של דוד במישור האישי, הלאומי והצבאי מכאן ובין הסיפורים על הידרדרות הממלכה והאסונות האישיים, שפקדו את דוד מכאן.
(1) האם נמתחת ביקורת על דוד על אשר לא יצא למלחמה?

(א) ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלאכים וישלח דוד את יואב ואת עבדיו עמו ואת כל ישראל וישחתו את בני עמון ויצרו על רבה ודוד יושב בירושלים

אם ברצוננו לעמוד על כוונת הפתיחה של הסיפור, עלינו להקדים בירור היסטורי מדוע לא יצא דוד בראש צבאותיו לקרב בארץ עמון ולמצור רבה?

התשובה למקרה הקונקרטי קשורה בבעיה רחבה יותר: מהם היתרונות ומהם החסרונות שביציאתם של מלכים לשדה הקרב? התשובה אינה חד משמעית. מבחינה מוראלית ומבחינת ריכוז הסמכויות ויכולת הכרעה מהירה בעת הקרב עשויה נוכחותו של המלך לתרום רבות (אם המלך הוא אישיות כמו דוד). ואולם פגיעה במלך ומותו בקרב עשויים לחרוץ מיד את גורל הקרב, אפילו לא הוכרע עדיין מבחינה אופרטיבית. ויתירה מזו: מותו של מלך נערץ ומוכשר היא יותר ממפלה בקרב - היא מפולת! שיקולים אלה היו ידועים גם בתקופת דוד: מלכים היוצאים לקרב ומלכים הנופלים בקרב היו ידועים מהספרות ההיסטורית שקדמה לדוד.

יש יסוד להנחה, שנקודת האיזון בין היתרונות לחסרונות היא חשיבותו של הקרב. בקרבות גורליים, כאשר עתידה של המדינה מוטל על כפות המאזניים, מן הדין שהמלך יטיל את מלוא משקלו על הכף. לעומת זאת בקרבות, שחשיבותם פחותה - מוטב שיישאר המלך בממלכתו וינהל את ענייניה. איזון זה ניכר גם במנהגו של דוד. דוד אינו יוצא לפעולות פשיטה שגרתיות החל מראשית מלכותו, עוד בהיותו מלך זוטר בחברון (שמ"ב ב', יב-לב; שם ג', כב). המלך מפקיד את צבאו בידי שר צבאו המוכשר, יואב. לימים מוותרים אנשי ישראל על יציאת המלך אפילו לקרבות חשובים.

סיפורנו עוסק בקרב נגד עמון - קרב המסיים סדרת קרבות מכרעת במזרח ובצפון. תחילתה של סדרת הקרבות היא במשלחת עונשין ששלח דוד לעמון, לאחר שחנון בן נחש עלב בשליחי דוד. ראוי להדגיש במיוחד, שדוד הפקיד את המסע הצבאי בידיהם הנאמנות של יואב ואבשי (שמ"ב י', ז-יד) - דוד עצמו לא יצא לקרב! הקרב הסתבך עם הופעת צבאות הממלכות הארמיות והצריך על כן שני קרבות נוספים לחיסול הממלכות הארמיות. למלחמות חשובות אלו יוצא דוד עצמו. משנסתיימו קרבות אלה בהצלחה חזר דוד ושלח את יואב, כעבור שנה, להשלים את כיבוש עמון ולכבוש את רבה. מכאן ההדגשה: "ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים וישלח דוד את יואב..." - כוונת הכתוב לומר, שכעבור שנה מהסתבכות הקרב בשל צאת מלכי ארם חוזר יואב ומופיע בארץ עמון. קרב זה הוא בעל חשיבות פחותה יחסית מקודמיו - דוד מוותר על יציאתו, כשם שוויתר בשעתו על היציאה לקרב הראשון, שפתח את סדרת הקרבות במזרח ובצפון. נוסף לכך, דוד נעדר מהממלכה בעת שני הקרבות הקודמים, ואפשר שגם שיקול זה הטה את הכף לטובת הישארו בירושלים. ועוד ראוי להוסיף: קרב זה יהיה קשור במצור ממושך על רבה - אין טעם בשהייתו הממושכת של דוד במחנה המצור ונוכחותו אינה עשויה לתרום תרומה מכרעת לאקט מלחמתי זה, שעיקרו: שקידה וסבלנות.

לאחר שנתברר ההגיון ההיסטורי שבאי הצטרפותו של דוד למחנה הכיבוש והמצור, נשאלת השאלה: האם המספר המקראי מתעלם מכל זה והוא מותח ביקורת על דוד, על שלא הצטרף לקרב? כמדומני, שאילו עמד לנגד עיני המחבר אידיאל המלך, היוצא לכל הקרבות בראש עמו, הייה עליו למתוח ביקורת על דוד כבר קודם לכן, שהרי כבר בקרב הראשון שבסדרת קרבות זו לא יצא דוד והפקיד את צבאו בידי יואב ואבשי; ויותר מכך - הקרב הראשון היה קשה מן האחרון: כוחותיו של יואב באו במצוקה רבה, לאחר שנחשפו להתקפת הארמים, ורק בקושי רב נחלצו יואב ואבשי מהמלחמה מפנים ומאחור.

מסקנתנו היא שאין המספר המקראי מותח ביקורת על דוד, על שאין הוא מקיים את אידיאל המלך, היוצא בראש עמו למערכות ישראל, שהרי אילו היתה ביקורת כזו - מקומה היה בפרק י' (פס' כ) ולא בפרק י"א.

נמצאנו למדים, כי פתיחת הסיפור היא אמנם לשון של כרוניקה, לשון המסיחה לפי תומה, ולא לשון מיתממת. אין בתיאור כוונות אירוניות, שעוקצן מופנה נגד דוד, היושב בעירו בשעה שעמו מצוי בשדה הקרב. פתיחה זו היא רקע ומעבר בין סיפורי הכרוניקות על מלחמות יואב, אבשי ודוד במזרח ובצפון ובין הסיפור על חטאו של דוד, שאירע בתקופת הקרב האחרון בסדרת קרבות זו. ציון העובדה, כי דוד ישב בירושלים היה הכרחי, מפני שהוא רקעו של הסיפור ואחד מנתוניו ההכרחיים. המספר המקראי עצמו אינו מותח ביקורת על דוד, על שנעדר מזירת הקרב. רמז זה כלול בדברי אוריה עצמו - אבל לא לפני כן ולא מפי המספר.

2) תחילתו של החטא

(ב) ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו ויתהלך על גג בית המלך וירא אישה רחצת מעל הגג והאישה טובת מראה מאד
וישלח דוד וידרוש לאישה ויאמר הלוא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החיתי

הקושי שבציון תחילת החטא נעוץ בטכניקה הסיפורית: מפני שבכל שלבי הסיפור - פרט לחתימתו (פס' כ"ז) - אין המספר המקראי מעריך במפורש את טיבו של החטא. מכאן מתעוררת השאלה: היכן תחילת החטא והיכן ראשית ההסתבכות; ראשיתו של כדור השלג המתגלגל? פרי ושטרנברג סבורים, כי נמתחת ביקורת על דוד החי חיי בטלה: ישן שנת צהרים ומטייל לעת הערב על גג ביתו שעה שעמו נלחם בשדה. אבל לשון הכתוב אינה מאפשרת לקבוע אם היה זה נוהג קבוע של דוד: והאם נוהג זה יוצא דופן על רקע נורמות החיים באותה תקופה; או אולי היה זה מקרה חד פעמי: בשל חום הקיץ הכבד קם המלך ממשכבו ויצא לשאוף אויר צח.

על כן נראה, כי אין המספר רואה בטיול את ראשיתו של החטא. עם זאת אפשר שהמספר רואה כבר ב"ראייה" את תחילתו של החטא: דוד ראה אישה רוחצת, ומסתבר, כי לא היסב את פניו; נראה כי התבוננות זו כרוכה היתה במאמץ מצדו של דוד, כיון שהשעה הייתה שעת דמדומים (לעת ערב) והראות בוודאי לא הייתה טובה. התבוננות זו, לפי הנורמה החברתית-מוסרית, היתה חטא (איוב ל"א, א).

המספר המקראי אמנם אינו מודיע זאת - אבל סמך להנחה זו מצוי בתיאור הגמול: אבשלום בא אל פלגשי אביו על הגג "לעיני כל ישראל" (שמ"ב ט"ז, כ"ב) ובכך הוא מקיים גמול של מידה כנגד מידה, כדבר ה' ביד נתן: "ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת..." (שם י"ב, י"א). המספר המקראי מחיל את עיקרון ה"טליון" גם על מקום תחילת החטא: גג בית המלך. במקום שהתחיל החטא שם בא גם העונש. אם אכן זאת כוונת הכתוב, הרי שהמספר רואה ב"ראייה" את תחילת החטא.

המספר המקראי לא היה בא בטרוניה על המלך, אילו הסתפק דוד בעבירת התבוננות זו, הדינמיקה של החטא התחילה באותה "ראייה". שעת האמת הגיעה, משנמסר למלך: "הלוא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החיתי". אם יש משמעות פונקציונאלית-אומנותית לאינפורמציה מוארכת זו - יש להבינה כהשהיה מכוונת של הקצב: הלוא זאת בת שבע בת אליעם... ועדיין אין בכך איסור שמא פנוייה היא?... אשת אוריה החיתי! המעגל נסגר. דוד נתון עתה במאבק בין ציות ליוצרו או כניעה ליצרו. וזהו מבחנו החמור הראשון.

3) עמדתה של בת שבע בפרשה

(ב) וירא אישה רחצת מעל הגג והאישה טובת מראה מאד...
(ד) וישלח דוד מלאכים ויקחה ותבוא אליו וישכב עמה...
(כו) ותשמע אשת אוריה כי מת אוריה אישה ותספוד על בעלה
(כז) ויעבר האבל וישלח דוד ויאספה אל ביתו ותהי לו לאישה...

יש המוצאים פגם גם במעשיה של בת שבע וחושדים במניעי רחצתה בחצר או על הגג. לדעתם, לא הייתה בת שבע "כבשה תמה". האמנם יזמה בת שבע במתכוון רחצה זו כדי לגרות את המלך ולהפילו ברשתה? - נזכור שהדבר קרה "לעת ערב". תנאי הראות היו לקויים. ואפילו הייתה הרחצה לאור נר או אבוקה - קשה היה לראות היטב. הראייה של דוד היתה כרוכה אפוא במאמץ מכוון דווקא מצדו. בת שבע לא היתה יכולה לחזות את התנהגותו מראש. מכאן שלא היתה זו מלכודת מתוכננת, אלא אירוע בלתי צפוי לשני הצדדים. ועוד: וכי סבורה היתה בת שבע שמלך צדיק כדוד, ואשר יכול לבחור נערות ככל שיתאווה לבו, יפול ברשתה של אשת איש דווקא? רחצתה של בת שבע על הגג אינה מלכודת מתוכננת.

נראה לי, כי צדק ב' ערפלי בהצביעו על סדרת הפעלים הרצופה: "וירא... וישלח... וידרוש... וישלח... ויקחה... וישכב עמה" כמרמזת על פעילות מצדו של דוד אבל לא מצדה. אף ראוי לתת את הדעת לכפל: "וישלח מלאכים ויקחה ותבוא אליו" - ניתן היה לצפות אולי לניסוח אחר: וישלח מלאכים ותבוא אליו או וישלח מלאכים ותמהר ותבוא אליו (ניסוח, העשוי לרמוז על להיטותה). תיבת: "ויקחה" בהקשר זה עשויה לרמוז על אספקטים של כפייה בפרשה.

4) האם ידע אוריה את אשר נעשה?

(ו) וישלח דוד אל יואב שלח אלי את אוריה החיתי
וישלח יואב את אוריה אל דוד
(ז) ויבא אוריה אליו וישאל דוד לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה
(ח) ויאמר דוד לאוריה רד לביתך ורחץ רגליך
ויצא אוריה מבית המלך ותצא אחריו משאת המלך
(ט) וישכב אוריה פתח בית המלך את כל עבדי אדניו ולא ירד אל ביתו
(י) ויגדו לדוד לאמור לא ירד אוריה אל ביתו
ויאמר דוד אל אוריה הלוא מדרך אתה בא מדוע לא ירדת אל ביתך
(יא) ויאמר אוריה אל דוד הארון וישראל ויהודה ישבים בסכות
ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים
ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי
חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה
(יב) ויאמר דוד אל אוריה שב בזה גם היום ומחר אשלחך
(יג) ויקרא לו דוד ויאכל לפניו וישת וישכרהו
ויצא בערב לשכב במשכבו עם עבדי אדניו ואל ביתו לא ירד...

המלך נחרד לידיעה על הריונה של בת שבע, מעתה אי אפשר לטשטש את המעשה. אף לא ניתן ליחס את העובר לאוריה בטרם צאתו לקרב, מפני שכבר התקדשה מטומאת נידתה, ועובדה זו היא הוכחה ברורה, כי לא הרתה לאוריה. מעתה המלך נתון בסכנה ולא פחות מכך גם בת שבע בצרה, שכן יקשה עליה להוכיח, שהיא התנגדה למעשה. והיא צפויה להיות נדונה כאשת איש, שניאפה והרתה לזנונים ודינה - מוות.

המספר מבליט את ניסיונותיו של דוד למצוא פתרון בלתי ברוטאלי כמוצא מן הסבך: שלוש פעמים ניסה דוד ליישב את הפרשה בדרכי שלום, מבלי שתיווצר טרגדיה משולשת (לדוד, לבת שבע ולאוריה - ונכשל. המספר מתעכב באריכות על ניסיונות-כשל אלו. יש בהם גם צד זכות לדוד - אבל קיים גם עיקרון תיאולוגי, קבוע ועומד: אין החוטא מתחמק מעונשו: "מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם" (מש' כ"ח, יג) המספר מתייחס אפוא באמביוולנטיות כלפי ניסיונותיו של דוד לטשטש את הפרשה. והוא מאריך לתאר את הניסיונות ואת כישלונם.

א. הניסיון הראשון: דוד מורה לאוריה: "רד לביתך ורחץ רגליך" המלך רומז לאוריה, כי מבחינתו הוא משוחרר והוא רשאי לרדת לביתו ולעשות ככל שיתאווה לבו. המלך מצווה להעניק לו בצאתו " משאת" ארוחה או מתנה. כוונת ה"משאת" לא היתה דווקא למתן שוחד וכד', אלא למסור בידי אוריה מזון או מתנות, כדי שימהר לביתו להניח את ה"משאת" אבל אוריה אינו יורד לביתו: אפילו לא לשעה קלה כדי להניח את ה"משאת" או להחליף מלים מספר עם רעייתו ולהראות לה שהוא בריא ושלם ולא נפגע בקרבות.

ב. הניסיון השני: דוד נוזף באוריה בטון "אבהי": "הלוא מדרך אתה בא מדוע לא ירדת אל ביתך". אוריה מצהיר בשבועה, כי לא ירד אל ביתו כמחווה של סולידאריות עם הלוחמים. אעפ"י כן מעניק לו דוד שני ימי חופש, שמא יתחרט. אוריה יושב בירושלים ואינו יורד אל ביתו.

ג. הניסיון השלישי: דוד קורא לאוריה לסעודה. אוריה אוכל, שותה ומשתכר. בכך מפר הוא את שבועתו לגבי האכילה והשתייה - ואולם אפילו בשיכרונו נשאר הוא נאמן בעקשנות לא לרדת לביתו. המלך נכשל לאורך כל הקו.

עיקשותו של אוריה בולטת ומופגנת. ויש לתמוה על שחייל וקצין כאוריה, הרגיל בציות ובמשמעת ברזל, יסרב למלכו ואפילו מתוך נימוק הסולידאריות לחבריו. ראוי להזכיר, כי קרב זה לא היה דווקא החמור שבקרבות ולגבי גיבור כאוריה - קרבות הם עניין שבשגרה; מהיכן התעוררות "לאומית" זו? התנהגותו החורגת מהנורמה מעוררת את השאלה: האם ידע אוריה או לא ידע; או שמא ידע באופן חלקי או שלא בוודאות? המספר כדרכו אינו מוסר לנו על כך במפורש.

החוקרים חלוקים בהערכותיהם: יש הסבורים, כי אוריה ידע. כך הם מסבירים את עקשנותו שלא לרדת לביתו ואת תשובתו האירונית למלך. לעומתם סבורים אחרים, שאוריה לא ידע, שכן דוד לא היה מסתכן למסור בידיו את ספר הפקודה, אילו חשד בו. פרי ושטרנברג מחדשים, שהמספר המקראי מניח במכוון את שתי ההיפותזות: אוריה יודע; אוריה אינו יודע. המספר מאשש במתכוון את שתיהן ויוצר כפל הערכות פונקציונאלי, המחריף את האירוניה. לתופעה פונקציונאלית זו הם קוראים: "רב מערכתיות במילוי פערים".

לדעתי, ידע אוריה את אשר נעשה: תחילה באופן חלקי, עד שנצטרפו בידיו קטעי הידיעות לתמונה מלאה. קביעה זו היא על סמך ניתוח ספרותי, בצירוף שיקולים היסטוריים. לצורך זה נבדוק את תגובותיו המתפתחות של אוריה על ניסיונות הטשטוש של המלך.

א. בפעם הראשונה, כאשר דוד מתיר לאוריה לרדת לביתו ו"לרחוץ את רגליו", אוריה אינו מביע סירוב! עדיין, אין הוא משיב כי אינו מתכוון לרדת לביתו בשל ההזדהות עם חבריו לנשק! מדוע, הרי אם סולידאריות כנה בלבו יכול הוא לתת לה ביטוי כבר בשלב זה? הערכתנו היא, כי בשלב זה אוריה עדיין אינו יודע. אוריה מיהר אל המלך למסור דיווח קרבי, שעתו לא היתה פנוייה לפטפט עם מכריו, עד שנכנס אצל המלך. ואפילו רמזו לו משהו בכניסתו - לא קלט בדיוק במה העניין. על כן השיחה הראשונה ביניהם היא רגועה. אף אין אוריה מסרב לרדת לביתו.

סבורני, כי ביציאתו היתה לו השהות וגם ההזדמנות (האומללה) להחליף מלים עם עמיתיו, אנשי משמר המלך: אף מוסרים לו המשרתים משאת. בשלב זה נרמז אוריה, שמשהו אינו כשורה ועניין זה קשור במלך ובבת שבע. יתכן כי אף רמזו לו, שבת שבע שהתה בארמון. בשלב זה אין אוריה מצליח לקבל תמונה מפורטת ובדוקה - אבל החשד כבר כבד מנשוא. לפי שעה הוא מחליט להמתין. לאור היום, אין האנשים נוטים לפתוח את סגור ליבם . עין המלך צופיה בכל, וגם האנשים "טרודים" במשמרותיהם. אוריה ממתין אפוא ללילה כדי לקבל פרטים מלאים ומהימנים יותר.

ב. "וישכב אוריה פתח בית המלך את כל עבדי אדניו". הכתוב מוסר לכאורה את האינפורמאציה, כי לא ירד אוריה לביתו. אבל מן הראוי לתת את הדעת לשני ביטויים צופני-רמז:
1) " פתח בית המלך" - מפנים אנו את תשומת הלב לפס' י"ב, י"ג. בשני פסוקים אלו מסופר בפעמיים נוספות, כי לן אוריה מחוץ לביתו: "בירושלים" או "במשכבו עם עבדי אדניו" . רק לגבי הלילה הראשון טורח המספר להדגיש כי לן ב"פתח בית המלך" דווקא.
2) אוריה לן עם " כל עבדי אדניו" די היה לו למספר לציין, כי שכב עם עבדי אדניו, כפי שבכתב להלן בפס' י"ג. המספר מבליט, כי בלילה הראשון שכב אוריה יחד עם כל עבדי דוד - מדוע ?

כדי להבין את הדגשותיו הרומזות של המספר, עלינו להקדים כמה בירורים היסטוריים . אוריה לא היה קצין רגיל, כי אם היה חבר ביחידת הגיבורים אשר לדוד יחידה זו כללה מספר מחלקות, בנות שלושים גיבורים כל אחת, מלבד מפקדי המחלקות ומפקדי המשנה שלהם. בזמן של שלום ובמיוחד בתקופה של מהומות פנימיות שימשה היחידה כמשמר המלך: משמר פונקציונאלי, מפני שכלל גיבורים מובחרים; וגם משמר לכבודו של המלך והדרת מלכותו, מפני שכלל קצינים חשובים (עיין: שה"ש ג', ז; שמ"ב ט"ז, ו). בזמן מלחמה נשאר חלק מהמשמר לצד המלך ואילו חלקו האחר הצטרף לכוחות הלוחמים, מפני שחלק מחברי היחידה שימשו בפונקציות פיקודיות נכבדות (עיין: דה"א כ"ז).

אוריה היה חבר ביחידת גיבורים זו (שמ"ב כ"ג, ל"ט; דה"א י"א, מ"א). מכאן ששומרי משמר המלך, המופקדים על משמר הארמון, היו חבריו ליחידה! הללו היו מופקדים על מבואות הארמון: על הכניסות השונות ומקומות רגישים אחרים. לפחות כמה מעבדי המלך ומשומריו נטלו חלק שולי בפרשה או שידעו משהו עליה: דוד מברר אצל עבדיו לזהותה של האישה (בשלב זה אפילו אינו טורח להסתיר את התעניינותו); דוד שולח שליח(ים) להביא לפניו את בת שבע; בכניסתה לארמון היא חולפת על פני המשמר; ביציאתה, אחרי שהייה יתירה וחשודה, היא חוזרת וחולפת על פני המשמר. לאחר הריונה, היא שולחת להודיע לדוד על הריונה. השליח חייב למסור לאנשי המשמר, כי בא בשליחות דחופה מאת בת שבע, כדי שיותר לו להיכנס ולראות את פני המלך. ברור אפוא שאחדים משומרי הארמון היו עדים לחלק מהפרשה, את השאר ניחשו כיד דמיונם הטובה עליהם. אחרים היו שותפים לרכילות.

"פתח בית המלך" - מקום המשמר, הוא המקום המתאים למצוא אנשים, אשר קלטו שמץ ממה שאירע. אוריה לן שם בלילה ההוא. וקרוב לוודאי שלא את כל הלילה בילה ב"שינה". בחסות החשיכה ניסה אוריה לדובב את חבריו לנשק וליחידה, שימסרו לו פרטים נוספים. ניסיונו לאסוף מידע רב ככל האפשר ולקבל תמונה בטוחה, נקייה מרכילות בלתי מבוססת ומדמיון, מביא אותו להצטרף אל כל עבדי המלך ל"שינת הלילה". אוריה מנסה לשוחח עם מירב האנשים, ואכן . חשדותיו מתאמתים. בפס' יג לא נאמר כי שכב אוריה שוב עם "כל" עבדי המלך, אלא עם עבדי אדניו, אחרי הלילה הראשון ידע אוריה בוודאות, כי אכן נעשה המעשה !

ג. משקורא המלך למחרת היום לאוריה ושואלו ב"דאגה אבהית": "הלוא מדרך אתה בא מדוע לא ירדת אל ביתך?" הפעם ניצב לפניו כבר אוריה היודע. והאחרון משיב באירוניה מושחזת ומכוונת למטרתה: "הארון וישראל ויהודה יושבים בסכות ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה!" - כדבר הזה לא השיב בפגישתם הראשונה, כאשר המלך ציווהו לרדת לביתו ו"לרחוץ רגליו". אוריה אינו מדבר במפורש ובפה מלא, אבל בעקיפין ועל דרך האנטיתזה משמיע אוריה תוכחה על שדוד בגד בלוחם ושכב עם אשתו, שעה שהוא עצמו רבץ בשדה הקרב. אין לראות בדברי אוריה אירוניה בלתי מודעת שהיא מובנת למספר ולקוראיו - אבל לא לאומרם (לאוריה), וסבורני כי נוכל להבחין בכך ע"י בדיקת ניסוח דיבורו: מצד אחד מקפיד אוריה לקרוא ליואב "אדני יואב" אבל כאשר אוריה נשבע בחיי המלך: "חייך וחי נפשך אם אעשה כדבר הזה" הוא שומט את התואר "אדני המלך" ומסתפק ב"חייך וחי נפשך" בלהט האירוניה נשתכח הנימוס המחייב את נתיני המלך בפנותם למלכם ובהישבעם בשמו.

ד. דוד חושד שאוריה קלט משהו. דוד היה נבון דבר, ובוודאי קלט את נעימת הדברים ותהה על הסיבה האמיתית, מדוע מסרב אוריה לרדת לביתו. אף על פי כן הוא מנסה לתת לאוריה שני ימי חופש, שמא ימלך בדעתו, או שמא יגברו געגועיו.
משנכזבה תקוות המלך, הוא מזמין את אוריה לביתו: אוריה אוכל ושותה--מסתבר, כי הסולידאריות שלו כביכול עם הלוחמים (הרי נשבע לבלתי אכול ושתות בבית) אינה אלא כסות עיניים, שהרי הוא אוכל ושותה בבית המלך ואפילו שותה יין עד שיכרון. המלך משכרהו במתכוון, שמא בשיכרונו ילך אוריה לביתו, אבל המלך נכשל אף בזו.

אם דוד חושד שמא קלט אוריה משהו, דבר העשוי להסביר את סרבנותו ואת נוסח דיבורו, כיצד אין המלך חושש להפקיד בידיו את ספר הפקודה ליואב, והרי אוריה עלול לפתוח , לקרוא, לסכל את התכנית ואולי אף להעטות קלון נוסף על דוד? - כמדומני, שחייבים אנו להניח: א) הספר היה חתום בחותם המלך אילו פתחו אוריה, היה מתחייב בנפשו. ב) הפקודה ניתנה בלשון סתרים מוסכמת. גם ללא האספקט האישי שבסיפורנו, אין להעלות על הדעת שהמלך ימסור פקודות מבצעיות בידי שליח, באופן שהן עלולות ליפול בידי מארב של האויב, אשר יצליח לקרוא בהן בקלות. ג) דווקא מתן האיגרת בידיו של אוריה עצמו עשויה להרחיק חשדו של האחרון. וגם בלאו הכי נראה שאין אוריה חושש עתה לנפשו: הוא מעריך שאילו רצה המלך לחסלו היו לו הרבה דרכים לעשות זאת בהיותו בירושלים (ביום תאונה; רוצח שכיר; ביום משפט וכד'). אוריה חוזר ומרגיש ביטחון דווקא מפני שהוא חוזר ליחידתו. אין הוא מעלה על דעתו שייהרג בקרב במכוון.

5) פקודת הרצח, ביצועה והדיווח עליה
רצח אוריה מסופר ארבע פעמים:
א) בפקודת דוד.
ב) מפי המספר המקראי,
ג) בתדריך של יואב לשליח כיצד למסור למלך על מהלך הקרב.
ד) בדיווחו של השליח עצמו.

כבר הכירו החוקרים בכך, שיואב אינו מבצע את פקודת דוד כלשונה וכפרטיה .דוד ציווה להרוג את אוריה במסגרת של קרב בוגדני: לבצע היתקלות עם אנשי רבת עמון ובתוך כדי כך לסגת, מבלי שאוריה ידע, ולהפקירו לחרב האויב: "הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו ונכה ומת" (ט"ו) . אבל יואב אינו מרשה לעצמו לבצע בגידה זו, מפני החשש לדימוראליזאציה שתיווצר, כאשר הלוחמים יחרשו בבגידה הנבזית. על כן משנה יואב את התכנית ומבצע קרב ללא בגידה, שבו נהרגו חיילים רבים נוספים ובתוכם גם אוריה החיתי. מכאן חששותיו של יואב, שמא תעלה חמת המלך, כאשר ישמע מפי השליח על מהלך הקרב.

סיפור הקרב מופיע בטקסט משלוש נקודות תצפית שונות:
א) מפי המספר
ב) בתדריך יואב לשליח.
ג) בדיווח השליח.
השינויים ביניהם ואי ההתאמות מעוררים קשיים בהבנת האירוע, למשל: המספר מבליט דווקא יוזמה עמונית בקרב והוא מציין כי הקרב ניטש בשדה הפתוח (ט"ז-י"ז). לעומת זאת בתדריך של יואב לשליח משתקפת דווקא יוזמה ישראלית, ומקום האירוע הוא מתחת לחומות העיר: "...מדוע ניגשתם אל העיר להלחם הלוא ידעתם את אשר יורו מעל החומה" (כ). ואילו השליח עושה סינתזה: " כי גברו עלינו האנשים ויצאו אלינו "השדה" - אבל מיד הוא מוסיף - "ונהיה עליהם עד פתח השער ..." (כ"ג-כ"ד). על אי התאמות אלו בשאלת היוזמה ומקום הקרב, מתווספת השאלה: היכן ומתי נהרג אוריה: האם בשדה - בפשיטה העמונית? או ליד השער מחץ או מאבן של המורים מעל החומה?

לצורך שחזור היסטורי של המערכה - תהיינה הנחות המוצא שלנו, כדלקמן:
1) אין המדובר בקרב קצר ובהיקף מקומי ומוגבל, אלא היתה זאת מערכה רב-שלבית ומקפת, כפי שאמנם משתקף בדברי יואב: "ככלותך את כל דברי המלחמה לדבר אל המלך..." (י"ט).
2) השינויים בציון היוזמה ומקום הקרב אינם נובעים משקרים של יואב או השליח, אלא הם משקפים שלבים אחרים של אותה מערכה.
3) ההבדלים השונים שבתיאור בין המספר, יואב והשליח נובעים מפני שכל אחד הבליט, מזווית ראייתו והערכתו המיוחדת, את הפרטים שנראו בעיניו כחשובים, והשמיט את שאינו חשוב לפי הערכתו הספציפית.

מכאן הבסיס לדיון: א) תחילה נשחזר מתוך שלוש העדויות את מהלכי הקרב. עדויות אלו משלימות זו את זו בפרטים הבסיסיים (אף כי שונות הן בהערכותיהן), ב) בשלב השני נעיין עיון ספרותי: נשווה אל השחזור ה"היסטורי" את סיפור הקרב כפי שסופר בפיהם של שלושה מספרים (המספר, יואב, השליח).

א. השחזור ההיסטורי של המערכה: משקיבל יואב את פקודת דוד, נתחוור לו שאינו יכול לבצע אקט בוגדני זה כלשון הפקודה. אך הוא חש כי הדבר דחוף למלך. יואב יכול היה אמנם להרכיב יחידה שתסבול אבדות כבדות ובתוכה ימצא גם אוריה - אולם מה בצע באבדות חסרות תכלית. יואב מתכנן אפוא מבצע מסועף ומורכב, מתוך כוונה "לאחוז במקל משני קצותיו": א. לחסל את אוריה. ב. לכבוש את רבת עמון. כיצד? כיבוש עיר בצורה נעשה בכמה שיטות, ניתן לסווגן כדלקמן:
1) מעבר מעל החומה בהתקפה פרונטאלית ובהצבת סולמות או אביזרי טיפוס אחרים.
2) מעבר דרך החומה: קרקור החומה באיל ובמכשירים קהים אחרים.
3) מעבר מתחת לחומה: חפירת מנהרות.
4) התשת הנצורים במצור ממושך.
5) תחבולות: כניסה אל העיר בדרכי עורמה ופתיחת השער מבפנים (הסוס הטרוייני). יואב בוחר בטכסיס משולב של השיטה החמישית.

שלביו של המבצע המתוכנן לכיבוש העיר היו כדלקמן:
(1) יחידה קטנה של "מתאבדים" היתה צריכה לפרוש הרחק ממחנה המצור לכיוון העיר ולחשוף את עצמה בשדה מול השער- יחידת "מתאבדים" זו תכלול, כמובן, את אוריה החיתי.
(2) אנשי העיר בוודאי יבחינו ב"טרף הקל", אבל לא ידעו כי פיתיון לפניהם. הם ישלחו מתוך העיר, דרך השער, יחידת פשיטה גדולה כדי לחסל את היחידה הישראלית החשופה.
(3) היחידה הישראלית תיסוג תוך אבדות בכיוון מוסכם, אשר בו ימצא כוח שבי גדול יותר ומוסתר. כוח זה יתערב וידלוק אחרי יחידת העמונים וישתדל להגיע יחד אתה אל השער! משימתו של הכוח להחזיק בשער הפתוח (כדי לקלוט את היחידה העמונית) ולמנוע בעד אנשי העיר מלסגור את השער, לאחר כניסת יחידת הפשיטה העמונית. גם כוח זה עשוי לסבול אבדות בתוך כדי הניסיון להחזיק בשער. בשלב זה ימהר צבאו של יואב לכיוון השער והיה אם יצליח הכוח השני להחזיק בו ולמנוע את סגירתו - יכנס עיקר הצבא דרך השער ויכבוש את העיר.

הצדדים האופרטיביים של המבצע התנהלו בהתחלה לפי התכנית: יחידת מתאבדים ובתוכם אוריה החיתי יצאה וחשפה את עצמה מול אנשי העיר: "ויתן את אוריה אל המקום אשר ידע כי אנשי חיל שם" (ט"ז). אנשי העיר אמנם נאחזים בפיתיון ויוצאים להכות ב"טרף הקל": "ויצאו אנשי העיר וילחמו את יואב ויפל מן העם מעבדי דוד וימת גם אוריה החיתי" (י"ז). יחידת המתאבדים סובלת אבדות, אבל מבצעת את תפקידה היא גוררת את העמונים בנסיגתה הרחק מהעיר אל השדה: "כי גברו עלינו האנשים ויצאו אלינו השדה..." (כ"ג). בשלב זה מתערב הכוח השני ומכה את העמונים, הממהרים להיסוג אל עבר השער הפתוח. הכוח הדולק ממהר בעקבותיהם כדי להגיע במועד בטרם ייסגר השער: " כי גברו עלינו האנשים ונהיה אליהם עד פתח השער (כ"ג). ואולם כאן זכו אנשי העיר בחיפוי יעיל מעל החומה. הכוח השני לא הצליח במשימתו לתפוס את השער הפתוח ולהחזיק בו. בשלב זה נפלו חיילים נוספים מצבא יואב, מהאבנים והחצים שנורו מעל החומה: "ויראו המוראים אל עבדיך מעל החומה וימותו מעבדי המלך..." (כ"ד). אוריה אמנם חוסל - אבל מבצע כיבוש העיר נכשל וגם רבו האבדות.

ב) השוואת שלוש נקודות התצפית הספרותיות אל השחזור ההיסטורי:
1) המספר המקראי: המספר המקראי אינו טורח לספר אלא את שלבו הראשון של המבצע המסועף, שלב חשיפת יחידת המתאבדים ושלב ההתקפה העמונית עליהם: "ויהי בשמור יואב אל העיר ויתן את אוריה אל המקום אשר ידע כי אנשי חיל שם ויצאו אנשי העיר וילחמו את יואב ויפל מן העם מעבדי דוד וימת גם אוריה החיתי" (טז-יז). מנקודת התצפית המוסרית של המספר המקראי חשוב דווקא השלב הראשון של הקרב: יציאת אנשי העיר להכות ביחידתו של אוריה. עוד מוסר המספר על ריבוי האבדות. בגלל קיטוע מגמתי זה נוצר הרושם כאילו כל האבדות היו בשלב הראשון- רושם זה נובע בגלל עיקרון הסלקטיביות: ניפוי שאר שלבי המערכה על כיבוש העיר. למספר המקראי חשוב: א) כי נפל אוריה ב) כי נפלו רבים וטובים עמו. אבל אין המספר טורח לפרט, כי חלק מהאבדות היה בשלב השבי של הקרב ליד השער.

2) תדריך יואב לשליח: יואב חייב להתנצל על הכישלון הצבאי ובמיוחד על ריבוי האבדות ומותם של כמה חיילים מעולים. יואב יכול היה אמנם להציג את התכנית המעולה ולפרוש לפני המלך את הסיכוי וההיגיון האיסטראטיגי שהנחה אותו. אבל יואב ידע כי תכניתו נראית כנועזת ושיש בה סיכונים לא פחותים מהסיכויים. ובמיוחד ידע, כי לפי כללי הלוחמה אין ניגשים להילחם מתחת לחומה ("מקרה אבימלך"). על כן העדיף יואב שלא להתבסס על ההיגיון האיסטראטיגי הנועז של התכנית ולשלוף את הקלף הסודי: מות אוריה. בתדריך מנותק מות אוריה מהקשרו הכרונולוגי - משלבו הראשון של הקרב והוא מועבר בכוונה אל הסוף ("והיה ככלותך לדבר את כל דברי המלחמה . . . ואמרת גם עבדך אוריה החיתי מת") ולמעשה מצווה יואב לספרו אחרי שתעלה חמת המלך. יואב מנצל אפוא את מות אוריה לחפות על הכישלון של המבצע המורכב ואבדותיו הרבות.

3) השליח אינו מבין את הלוגיקה המוזרה של יואב כיצד לשכך את חמת המלך על ידי בשורת מות אוריה. והוא מעדיף להתרכז דווקא בהגיון האסטראטיגי של התכנית. על כן הוא מספר, כיצד תחילה גברו העמונים ויצאו השדה וכיצד אחר כך הסתער חילו של יואב וכבר הגיע עד פתח השער, אלא שמטר החצים והאבנים קצר בהם והפיל רבים וטובים וביניהם אוריה החיתי. אף הוא מנתק את מות אוריה מהקשרו. הוא הבין, כי יש לנתק את מות אוריה משלבו הראשון של המבצע, אבל היה סבור, כי הסיבה לכך היא, שהמלך בוודאי יתרגז, אם ישמע כי הציבו קצין בכיר כאוריה ביחידת פיתיון. על כן הוא מוסר את הידיעה בסוף כסיכום האבדות, מבלי למסור במפורש על דרך נפילתו ולפי ההקשר אף להטעות את המלך, כאילו נפל אוריה ליד החומה.

(ה) מגמתו של הסיפור ו"בשורתו"
שחזור האירועים, על סמך העיון הספרותי ועל סמך שיקולים והערכות היסטוריים, פרש לפנינו יריעה רחבה מזו המסופרת בפשוטו של סיפור - יריעה רחבה יחסית, אבל אף היא חלקית. הסיפור במהדורתו המשוחזרת מאפשר לנו ליצור עימות בין מה שהיה (עד כמה שהצלחנו להגיע לחקרו) ובין הסיפור, כפי שהוא מרוכז ומעוצב בתמציתיותו: בסיפור המקראי. מתוך כך אנו באים לתמטיקה של הסיפור ולמגמתו. אנו כוללים בהערכה זו גם את פרק י"ב ואת מכלול הסיפורים על שלהי מלכות דוד.

התימאטיקה המוסרית של הסיפור בפרקים י"א. י"ב היא תנועה בין שני קטבים: הדינאמיקה של החטא וההידרדרות: עבירה גוררת עבירה (פרק י"א), מכאן; וסיפור ההתעלות: החרטה והסליחה החלקית (מחציתו השנייה של פרק י"ב), מכאן.

מגמת השלב הראשון של הסיפור - תיאור החטא (י"א) היא להראות את תהליך ההידרדרות: דוד רואה . . . שוכב עם אשת איש . . . מנסה להסתיר - אך נכשל. מבקש להרוג אחד בלבד - ונהרגים רבים וטובים. ה"בשורה" היא: "מכסה פשעיו לא יצליח!" יש עין צופייה במרום: "וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה'" (י"א, כ"ז). אכן לא בכדי התערב המספר המקראי להביא הערכה מפורשת ושיפוט רק בסיום השלב הראשון (י"א, כ"ז), מפני שברצונו להראות שאין החטא בודד, אלא עבירה גוררת עבירה - חטא מזמין את חברו ואפילו המדובר במלך כדוד. על כן ההערכה והשיפוט אינם מתייחסים לשלב זה או אחר בתהליך ההידרדרות, אלא באים לאחר שדוד נוטל את בת שבע לו לאישה ("הרצחת וגם ירשת") ואף נולד להם ילדם הראשון - עובר מזיווג החטא. על כן באה דווקא עתה בסיום ההערכה הכללית על "הדבר אשר עשה דוד " (שם).

מאידך שלבו השני של הסיפור (י"ב) מתאר את תוכחת נתן ואת חרטת דוד וכניעתו לפני האלוהים. שלב סיפור זה מלמדנו: כמה גדולים כוחם של חרטה, תשובה וכניעה, שהרי אפילו לגבי פשע מצטבר זה אלוהים סולח: "ומודה ועוזב ירוחם".

יחד עם זאת חייב דוד לסבול במהלך חייו, כדי למרק את חטאו. ופורענויות גדולות דומות למה שחטא, עוד מזומנות לו ("ילד, אמנון, תמר, אבשלום"). דוד לא יצא לגמרי בעונש קל, וננקט לגביו העונש הממושך: "וביום פקדי ופקדתי".

כיצד משפיעה המגמה על העיצוב האומנותי של הסיפור ועל דרכי הסיפר שלו? המחבר סותם, ולכל היותר הוא רק רומז, מה היו הרגשותיהם וחוויותיהם המחרידות של האישים הפועלים בפרשה: מה חשו דוד, בת שבע ואוריה בכל שלבי הפרשה. מדוע סתם המחבר ולא פרש? התשובה המקובלת היא, כי למספר אין החוויות או ההרגשות עיקר, אלא המעשים. תשובה זו נכונה בחלקה.

על כך ראוי להוסיף, כי המספר היה חוטא למגמתו התיאולוגית ול"בשורה" שהוא נושא, אילו האיר את דמויותיו - חלקן או כולן.

לאור השחזור החלקי שעלה בידינו למעלה, בפרק ד', יכולים אנו לשחזר את האלטרנטיבה: כיצד יכול היה המספר להביא יריעה רחבה יותר ממה שבאמת אירע. אמנם, המספר יכול היה להביא בהרחבה את המתרחש ב"פנים" אצל גיבוריו; ואפשר שסקרנותנו האומנותית הייתה באה על סיפוקה החווייתית - אבל המספר הייה מקפח את בשורתו.

אילו האיר המספר את דמותו של דוד, שנתפס ליצרו אך פעם אחת וחשב, כי בזאת נסתיימה הפרשה, והתברר לו, שחלה הסתבכות והוא מיצר על כך, ואף עושה כל שביכולתו ובמירב פקחותו ליישב את הפרשה בדרכי שלום לטובת כל הצדדים המעורבים בה. אילו שיקף המספר את דאגתו הגוברת של דוד לנוכח עיקשותו של אוריה, אשר אינו מניח לדוד לסגור את הפרשה ולמנוע סיום עגום לכולם; אילו שיקף המספר את זווית ראייתו של דוד בשרשרת ניסיונותיו - היו קוראי הסיפור נתפסים לאהדה כלפי דמותו של דוד, אף על פי שחטא. ונמצא הסיפור מחטיא את מטרתו, שהיא ללמד, כי אי אפשר להסתיר חטא: לא מעיני ה' ואף לא מעיני בשר ודם ולא זו בלבד, אלא ש"חטא קורא לחברו"; ורצון הטשטוש - מוסיף חטא על פשע.

כנגד זאת, אילו סיפר לנו המספר על התנגדותה של בת שבע: על הפתעתה העצומה למאורעות ועל חוסר היכולת שלה לגבש התנגדות אקטיבית מתוך אימת המלכות; אילו המשיך וסיפר על מבוכתה בהיוודע לה הריונה; על התלבטויותיה וחששותיה בהיוודע לה שהותו הממושכת של בעלה בעיר וסירובו לרדת לביתם; אילו תיאר את מצבה הטראגי לאחר הבשורה, כי מת אישה, ואת החששות המנקרים במוחה: ומה הלאה, כאשר הכל יבחינו בהריונה וידעו כי הבעל אינו בחיים; ואין הוא אבי העובר. ומה הייתה הרגשתה בהיותה נאלצת להינשא לדוד, שהוא הגורם הישיר לכל אלו ומי כמוה יודעת זאת. ואילו הוסיף המספר ופתח אשנב לנפשו של אוריה ותיאר את ענותו: את אותו יום גורלי ארוך, שבו אוריה מחזר אחר חבריו לנשק ואחר קטון המשרתים במטרה ללקט פירורי ידיעות; אילו תיאר כיצד אבד עליו עולמו וכיצד אנוס הוא לבוא פעמיים נוספות אל המלך ולהעמיד פנים, כאשר ליבו נמחץ למראה האשם היושב מולו, שאינו אלא מלכו; אילו המשיך ותיאר את חוויותיו של אוריה ועומק הרגשותיו בחוזרו ליחידתו הלוחמת - אילו תיאר המספר את כל אלה: לא היו קוראיו מסוגלים אחרי תיאור מעין זה לסלוח לדוד: הם לא היו מסכימים עם הסליחה החלקית מפי נתן; והיו סבורים, כי דוד יצא בעונש קל מדי יחסית לעוול אשר גרם. וכך היה המספר מקפח את החלק השני של בשורתו: כמה גדול כוחן של הודייה וחרטה!

נמצאנו למדים, כי המספר צמצם בחיי הנפש של גיבוריו והסתפק באי אלו רמזים: לא רק מפני שכזאת היא דרכו האפית המצויה (או הרגילה או הקבועה); ובוודאי לא מפני שנתכוון לאירוניה כפונקציה אומנותית טהורה - לשמה; אלא מפני שכל תיאור מ"בפנים" בפרשה זו עשוי היה לגרוף אותנו לים של רגשות ולהטות אותנו להזדהות עם צד זה או אחר: עם דמות זו או אחרת מבין הדמויות הטראגיות שהסתבכו בפרשה. כל הזדהות הייתה מסיחה את דעתנו מהלקח העיקרי.
למספר המקראי, בעיקרו של דבר, אין הדמויות כדאיות, כשהן לעצמן, ווודאי שלא עיצובן האומנותי אף לא סקרנותם החוויתית של הקוראים - אלא בראש וראשונה חינוכם של הקוראים לערכים דתיים ומוסריים, לאור ניתוח מעשיהם ומחדליהם של אישים בהיסטוריה וגמולם.

---