מחבר ספר מלכים מספר על המלך שלמה שדיבר בשיר ובמשל "על העצים... על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים" (מלכים א' ה', יג). מעט מאלפי השירים והמשלים שחיבר החכם באדם הגיע אלינו במגילת שיר השירים, שתוכה רצוף ציורי טבע מרהיבי עין ומתמיהי נפש. הצבי והאיל, העזים והרחלים, הדודאים והרימונים ידועים לנו גם מספרי מקרא אחרים, אולם במגילת שיר השירים ריחם ומראיתם שונים בתכלית ונאצלים יותר. ביניהם גם התור המוכר לנו מברית בין הבתרים ומתורת הקורבנות. במגילת שיר השירים משמש קולו של התור סימן המבשר את בואו של האביב.

אף על פי שרבים הם בישראל הרואים את התור, מי בכה ומי בכה, מעטים הם היודעים להבחין בין התור ובין עופות אחרים המצויים בארצנו בכל ימות השנה בשפע, ובמיוחד בעונת האביב. כוונת הדברים הבאים לקרב את האדם מישראל אל העוף הטהור שאליו נמשלה אומתנו בספר תהילים "אל תיתן לחית נפש תורך" (ע"ד, יט), ולדעת רז"ל - גם במסופר על הברית בין הבתרים.

התור נמנה עם סידרת היוניים, אולם הוא מהווה בו סוג נבדל שאינו ניתן להכלאה עם היונים. שמו ניתן לו בשל הגותו תכופות את ההברה "תור-תור", מכאן גם שמו המדעי וכינויו בכמה לשונות.

והרי סימני ההיכר של התור המצוי (=הכפרי) אורכו כשלושים ס"מ ורוחב כנפיו הפרושות כמחצית המטר, גבו וכנפיו צבועים שחור אפור המנומר כתמים כהים, משני צידי הצואר כתמים שחורים ששוליהם מכסיפים. בעופו יפרוש התור את זנבו ואז ייראה כמניפה שצבעה חום שחרחר ושוליה לבנים. הצוצלת - צבעה חום-אדמדם כצבע היין ובצידו הקידמי של הצואר רצועה רחבה של כתמים שחורים אף זנבה של הצוצלת נפרש כמניפה עטורת לבן.

שנה שנה - ובקביעות מפליאה - יבואו אל ארצנו בחודש ניסן תורים לאלפים ולרבבות, חלק מן התורים חולף בשמי ארצנו וממשיך את דרכו צפונה, ואילו אחרים נשארים על מנת לקנן ולהקים דור חדש. עוף חביב זה מגיע לכל אזורי ארץ ישראל ובונה קן לו בחורשה ובפרדס, ואף על עץ או שיח בודד ובגובה לא רב. הזכר מביא במקורו גבעולים דקים, קני קש ושרשים קטנים ובעזרת בת זוגו יבנה קן העשוי ברפיון, ללא ריפוד וללא חיזוק והוא אחוז כלאחר יד בחיק ענף או בהסתעפותו. בקן רופף וגלוי זה - המנסה להורידו מן העץ לא יצליח, כי בעודו בכפו יתפרק - תטיל הנקבה שתי ביצים לבנות, עליהן תדגור 18-16 יום. כלל הוא בחייהם של בעלי כנף, שציפור הבונה קן גלוי ונראה לעין מטילה ביצים צבעוניות - להסוואה ולהגנה. לא כן התור ויש טעם לדבר: מאחר שהנקבה מתחילה דוגרת סמוך להטלה, אין הביצים גלויות ונראות לעין מלמעלה אפילו שעה אחת, אכן העומד על הקרקע יבחין בביצים ללא קושי משום שהחומר ממנו מותקן הקן דליל ואינו מהודק היטב. הגוזלים המתבקעים עוורים וחלושים והם זקוקים לטיפול ממושך. הגוזל תוקע את מקורו הרך לתוך מקור ההורה והלה מקיא מתוך זפקו חומר מזין ורך. כעבור ימים אחדים מתחיל הגוזל אוכל דייסת גרעינים שרוככו בזפק ההורים, ולאחר מכן ילמד לאכול גרעינים שלמים, הוא מאכלם של ההורים המבוגרים.

לעת החורף פונים התורים דרומה על מנת לחזור באביב הבא ולבנות את קניהם החדשים בקרבת מקום לקנים הנטושים שבהם דרו אשתקד. בערים ובמושבות הגדולות מצוי תור העיר הידוע בשם צוצלת (בבא בתרא ע"ה, ע"א ועוד). הצוצלת יציבה בארצנו והיא דוגרת במשך כל השנה ומתרבה יותר ויותר. מאחר והיא נזונית מגרעינים, הן של צמחי בר והן של גידולי תרבות, עלולה התרבותה לגרום נזקים לגידולי שדה וגן.

התור, מבשר האביב, אינו יחיד במגילת שיר השירים. קדמו לו "תורי זהב... נעשה לך עם נקדות הכסף" (א', יא). ובפסוק שלפני כן נאמר: "נאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזים". המתרגמים והפרשנים בדורותיהם פירשו פסוקים אלה בדרכים שונות ונדמה, כי אבן עזרא כיוון אל הנכון, שכן הוא אומר: "צורות מצוירות כמו תורים ... שיהיו בצורות התורים נקודות הכסף שהוא לבן". מסתבר כי הכתוב נתכוון לתכשיטים עשויים זהב בדמות העוף הטהור והחביב. משני צידי צוארו של התור ערוכים כמה וכמה טורים של כתמים שחורים ששוליהם מכסיפים.
מהותו של הזמיר שנויה במחלוקת. שם זה אין לו ריע במקרא והוא נתפרש בכמה וכמה אופנים. אבן עזרא מביא שני פירושים ומעדיף את הראשון: "כמו זמיר עריצים יענה" (ישעיהו כ"ה, כ), וענינו זמירת (=שירת) העופות; ויש אומרים כי הוא מן "וכרמך לא תזמר" (ויקרא כ"ה, ד) ואיננו עתו", כלומר אין האביב זמן (=עת) זמירות הגפנים בכרם.

לאחר שנתגלה בשנת 1908 בגזר הלוח החקלאי, שגילו 2800 שנה לפחות, ובו כתוב: "ירחו אסיף, ירחו זרע, ירחו זמר" וכו', גברה הנטייה לפירושו השני של אבן עזרא, אם כי הנוטים לכך מתקשים בתיאום הזמן המשתמע מהכתוב שיר השירים לעונת הפעולה בכרמים שאפר לכנותה בשם "זמר, או "זמיר". היו שבקשו סמוכין בין הזמיר ובין "מזמרת הארץ" (בראשית מ"ג, יא). אכן בדורות האחרונים וגם עכשיו היו משוררים וזואולוגים אחדים שראו בזמיר את הציפור הידועה בשם הגרמני נאכטיגל. צפור זו, אשר שירת הזכר בעונת הדגירה מלבבת ונעימה להפליא, עוברת אורח בארצנו באביב ובסתיו ורק פרטים מעטים נשארים בה ודוגרים בעמק הירדן התחתון.