קדמות שיר השירים

קטעים

בית מקרא

נראה, כי ישעיהו רמז לכותרת שיר השירים בצורה מחוכמת: "לידידי" שלו חוזר אל "לשלמה" (= לידידיה), הסמיכות "שירת דודי" מקבילה לסמיכות "שיר השירים", ול"כרמו" חורז (גם באות השימוש התחילית) עם "לשלמה". מכאן יוצא, כי הצירוף "אשירה נא" אצל ישעיהו מקביל ל"אשר" בשיר השירים, וכי גם ישעיהו קרא "אשר" (הוא הכתיב זאת ל"אשירה נא"), בוודאי על פי המסורת שבידו. להשערתנו מתבאר עוד, כי הצורה המסורבלת כלשהי של פתיחת משל הכרם נוצרה כדי לרמוז לכל רכיבי הכותרת של שיר השירים.

על פי זה מתיישבות גם כמה תמיהות בקשר לניסוחי ישעיהו. מפרשים רבים שאלו, מה טעם בחילופי המלים "ידידי" ו"דודי"? האם רומזות שתי המלים לאחד, והן באות רק לשם גוון? אם הן אחד, כיצד ייתכן, שמחבר השיר (=הדוד) הוא גם מי שנועד לו השיר (=הידיד)? ואם הן שניים, כגון אלוקים וישראל, כיצד יקרא ישעיהו ל"קדוש ישראל" - ידידי או דודי? ראינו לעיל, כי הצירוף "שירת דודי" מקביל לצירוף "שיר השירים", ומכאן ש"שירת דודי" הוא "שירת דודים", היינו שיר כדוגמת שיר השירים. ואמנם, כבר במאה ה- 18 הציע ר. לאות הנודע לקרוא במקום "דודי" - "דודי", ותיקון קל זה בנקוד נתקבל על דעתם של כמה מתרגמים חדשים, מבלי שיסתמכו - כמובן - על ההקבלה לשיר השירים שהבאנו. ככה מתבטלת הסתירה המדומה בין ה"דוד" ל"ידיד", ויש גם רמיזה לתוכנו של שיר השירים, שבו באה 6 פעמים (!) המלה "דודים" במובן אהבה: א' ב (סמוך לכותרת); א', ד; ד', י (פעמיים); ה', א; ז', יג. מהמקומות האלה מעניינים במיוחד מבחינתנו שניים הקשורים בגן ובכרם:

"באתי לגני אחתי כלה... אכלו רעים, שתו ושכרו דודים" (ה', א);
"נשכימה לכרמים... שם אתן את-דדי לך" (ז' יג).

להלן נראה גם בדרך אחרת, כי שיר השירים ז', יג היה ידוע יפה לישעיהו. ואם ישאל הקורא, כפי שכבר שאלו הפרשנים, מה עניין "שירת דודים" למשל הכרם של ישעיהו, או-אז נוכל להשיב - במיוחד על פי שתי הדוגמאות משיר השירים שהבאנו כאן - כי מי שהבין "כרם" או "גן" בצורה אלגורית, כסמל לעם ישראל, עשוי היה לפרש גם את "דודים" כסמל לאהבת אלוקים לעמו, אהבה שמתוארת במשל הכרם.

לפיכך יהיה שעורו של ישעיהו ה', א בקירוב כך: הנביא אומר בשם אלוקים - "אשירה נא לידידי (=לשלמה, מלך ישראל הגדול, נציגו המובהק של עם ישראל ובעל הכרם לפי ההמשך) שירת דודי (=שיר אלגורי שלי, על אהבת אלוקים לישראל בעקבות שיר השירים) לכרמו" (=על עמו ישראל). את דברי ישעיהו נוכל אפוא להבין לאשורם רק אם נניח, כי הוא רמז לתוכן שיר השירים. מכל אלה עולה בבירור, כי ישעיהו הכיר את שיר השירים על כותרתו, וייחס אותו לתקופת שלמה. אם השערתנו נכונה, כי אז העלינו כאן את עדותו של אדם בעל שעור קומה, שחי ב- 200 שנה בלבד אחרי ימי שלמה; בשל שתי נסיבות אלה יש לעדותו חשיבות מיוחדת, ואם הוא יחס את שיר השירים לתקופת שלמה, כדאי שגם אנו נהרהר בדבר.

עכשיו נראה, מה הגורל הצפוי לעם ישראל לפי משל הכרם. אלוקים טיפח את הכרם בחריצות, עשה בו את כל העבודות הדרושות, ואף "מגדל" בנה בו, אולם הכרם לא הביא את הפירות המקווים (ב', ב). בעקבות זאת פנה הנביא אל השומעים (ה', ג): "ועתה, יושב ירושלים ואיש יהודה! שפטו נא ביני ובין כרמי!" כאן אנו נזכרים מניה וביה ב"בנות ירושלים" שמשביעה הרעיה בשיר השירים (ב', ז; ג', ה; ה', ח; ח', ד; והשווה א', ה, ועוד) וב"בנות ציון" (ג', א; השווה שם י) שהיא קוראת להם, והנה מתברר, כי גם הפניה אל "יושב ירושלים" נעשתה בהשראת שיר השירים. על כך עוד נרחיב להלן את הדיבור ונשתדל להראות, כי הסמל המיוחד של עם ישראל - "(בתולת) בת ציון" - נוצר אצל ישעיהו בהשפעת שיר השירים.

השאלה המוגשת לשיפוטו של יושב ירושלים גם היא מנוסחת כדוגמת שיר השירים:

מה נעשה לאחותנו ביום שידבר בה? (שיר השירים ח', ח);
מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו? (ישעיהו ה', ד).

לפנינו חיקוי של שיר השירים, כמעט אבר כנגד אבר, כמו שראינו בהשוואת פתיחת שיר השירים עם פתיחת משל הכרם. יש במקרא שאלות אחדות הפותחות ב"מה אעשה", "מה נעשה" (למשל: שמות י"ז, ד; שופטים י"ג, ח), אך אין כמדומה עוד שתיים, שיש בהן הקבלה מושלמת כמו בשאלות שלפנינו.

התשובות לשאלות הדומות בשיר השירים ואצל ישעיהו הן מנוגדות בתכלית, בשל הבדל באופי התקופות ובשל ההבדל באופיים של היוצרים ובמגמותיהם: שיר השירים דיבר על בנייה בחומרים משובחים שרווחו בתקופתו (ח' ט. "אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז"), ואילו ישעיהו ניבא להרס של היש הצנוע שנותר עוד (ה', ה: "הסר משכתו והיה לבער, פרץ גדרו והיה למרמס"). בהמשך המשל (ה', ו) נקט ישעיהו נוסח שעוצב כחיקוי שבשלילה ותאור מהווי החקלאות בשיר השירים: "ואשיתהו בתה... ועל השמיר ושית" הם שלילת תאור הפריחה בשיר השירים "הנצנים נראו בארץ" (ב', יב), "לא יזמר ולא יעדר" הם שלילת "עת הזמיר (=צפור שיר) הגיע" (שיר השירים, שם; ישעיהו סטה מהמובן של המלה "הזמיר", אך חיקה את צלילה), ואילו "ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר" הוא שלילת "הגשם חלף הלך לו" (שיר השירים ב', יא).

הכרם הנעזב והנהרס (והעיר העומדת להחרב) כמשל לעתיד הקשה הצפוי לעם ישראל מופיע גם במקום אחר אצל ישעיהו: "ונותרה בת-ציון כסכה בכרם, כמלונה במקשה, כעיר נצורה" (א', ח). על מקור הסמל "בת-ציון" כבר הערנו לעיל ועוד נשוב אליו. כאן נזכיר עוד כי השורש לו"ן בהקשר לכרם בא בשיר השירים: "נלינה בכפרים, נשכימה לכרמים" (ז', יב-יג). משיר השירים אפשר לצטט עוד דימויים אחדים של עיר בנויה ויפה (כגון ח. י; "אני חומה ושדי כמגדלות, אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום), ויוצא, כי ישעיהו נקט את דימוי העיר הנצורה כניגוד לדימוי העיר הבצורה בשיר השירים. משורר שיר השירים השווה בדימוי מפורסם את האהובה לשתי ערים נודעות (ו', ד: "יפה את רעיתי כתרצה, נאוה כירושלם), וגם ישעיהו העלה בקשר לעתיד עם ישראל את שמן של שתי ערים, אך אלה ערים נודעות לשמצה (א', ט: "לולא-ה' צבאות הותיר לנו שריד, כמעט כסדום היינו, לעמורה דמינו"; והשווה שם, י). יוצא אפוא, כי גם הכרם וגם העיר שימשו לו לישעיהו - בעקבות שיר השירים - סמלים לגורל עם ישראל.

ואולם, לא תמיד חזה ישעיהו חזות קשה לישראל, וגם הכרם עשוי היה לשמש אצלו סמל לעתיד טוב יותר, כמו בקטע כ"ז, ג-ו. גם את הקטע הזה נשווה עם שיר השירים: