פסוק זה הוא פתיחה לתוכחה קשה כלפי שמרון, והוא כולל אזהרה חמורה, שהרדיפה אחרי פאר ומותרות עלולה להביא עליהם צרות.
המתרגמים והפרשנים של פסוק זה סוטים בפירושיהם מעיקרו של הכתוב; פשוטו של מקרא הוא, שלפנינו דיון מציאותי על דרכי הבניה בימי הנביאים, וזה מסתבר תוך הכרת התרבות החומרית והמציאות הארכיאולוגית של אותם הימים.

כשאנו מסתכלים כיום בחפירות בתל של עיר מאותם הימים אנו רואים את שרידי הבתים הרגילים: יסודות של הקירות, הבנויים אבני גויל בגובה של 80-50 ס"מ מעל לקרקע, וצורתם - רבועים שהמרחק מקיר לקיר אינו עולה על 4-3 מ'. הקירות היו בנויים לבנים בגודל של 45-35 ס"מ; הלבנים היו מיובשות בשמש וכדי לזרז את תהליך הייבוש היו נוהגים לערבב בחומר תבן. את החומר היו לשים במים בתוך חפיר בידים וברגלים ואחרי כן היו שמים אותו בתבניות דמוי לבנים עשויות עץ כדי לייצב את צורתו הסופית. מכיוון שלבני החומר אינן עמידות בפני מים לכן הניחו אותן על יסודות עשויים אבנים, וזה מנע התמוטטות הקירות בימות הגשמים.
גזית הן אבנים מהוקצעות ומסותתות בזויות ישרות, ומאבני גזית בנו חומות. ניתן היה לעשות אבני גזית רק בזמן שהיו בידי ישראל כלי ברזל.

לאחר כיבוש רבת בני עמון הוציא דוד את העם, כלומר העבירם מעירם "וישם במגרה ובחרצי הברזל ובמגזרת הברזל והעביר אותם במלבן ובגזרת" (ש"ב יב, לא). פסוק קשה ופירושים רבים ניתנו לו, המתארים את אכזריותו של דוד. ואל היא. להסברת הכתוב עלינו לפרש את המונחים המיוחדים הנזכרים בו ואת כוונתו של דוד:

במגרה - משרש גרר. וכן נאמר במלכים א' ז', ט, כאשר הכתוב מתאר את האבנים לבנין בית המקדש:

"כל אלה אבנים יקרות כמדות גזית מגוררות במגרה מבית ומחוץ".

ובחריצי הברזל - כלי עבודה של הסתת העשוי ברזל בו הוא חורץ ומחליק את פני האבן.

מגזרות הברזל - כלי עבודה של החוצב או הסתת בו הוא מבקע את האבן לפי צרכי הבניה.

ניתן אפוא לאמר שדוד שיעבד את העמונים לעבודת כפיה במחצבות אבנים לבניה; הם חצבו את האבנים, סיתתו אותן וגררו אותן לבנייני המלך בירושלים.
ופירוש הפסוק: במקום אבני גויל נבנה אבני גזית.
לשקמה גזע חזק, שגבהו משרשיו ועד לענפיו אינו עולה על 5-3 מ'. זהו העץ הנפוץ ביותר בארץ, שסיפק קורות לבניה. גם כלי בית אחרים נעשו מעץ השקמה. השימוש העיקרי בשקמה היה לקרות בגזעיו את התקרה. את השטחים בין קורות השקמה היו מכסים בענפים וממלאים בטיח שהיה עשוי חומר מעורב באפר, ואחרי כן היו מישרים ומהדקים את הגג במעגילה. כיון שהבניינים בעיר היו צפופים וחדרי הבתים קטנים היה הגג מקום נח לבלוי (ישעיהו כ"ב, א).

השקמה גדלה באזורים נמוכים - בעמק הירדן, בשפלה ובשרון; מדרום לחיפה עמדה העיר שקמונה, שלפי החפירות הנערכות בתל היא נוסדה כבר במאה הי"ד והגיעה לשיא התפתחותה בתקופה ההלניסטית והרומית. סטרבו (ספר טז) קורא לה בשם שקמונופוליס ואגב כך הוא מספר על יער של שקמים שגדל באזור. אחד מתלמידיו של רבי עקיבא מכונה ע"ש עירו - שמעון השקמוני.
לשקמים היה ערך כלכלי רב; בין המנהלים של נכסי דוד ואוצרותיו אנו מוצאים אחד הממונה על "הזיתים והשקמים אשר בשפלה" מולדתה של השקמה היא מרכז אפריקה והיא היתה נפוצה גם במצרים, שם היה לה שימוש רב ובין היתר שימשה לעשיית ארונות- קבורה למומיות.

פרי השקמה דומה לתאנה; הפרי צומח ישר מן הגזע ומן הענפים הראשיים. לפרי השקמה טעם מריר וניזונים בו עניי העם. כדי להכשירו לאכילה יש לפצוע אותו, המיץ המריר יוצא אז החוצה, ולפי זה יש לפרש את המלים "בולס שקמים", כלומר - פוצע אותם. מסתבר שעמוס הסתפק במאכל עניים זה, כי בתורת נביא לא היו לו מקורות הכנסה. אם זהו ההסבר לא יהיה צורך לחפש שקמים שגדלו בהר, בתקוע.

אורכו של גזע השקמה הראוי לקרות בו גג הוא כ- 4 מ', מכאן נבין מדוע המרחב בבתים בתקופות המקרא אינו עולה על 4 מ'. רחבו של הבית נקבע על פי גדלן של קורות הגג.

"שקמים גדעו וארזים נחליף", לא רק מפני שגזע הארז חזק יותר, אלא מפני שהוא ארוך יותר, והשימוש בקורות ארזים נותן את האפשרות להרחיב את הבית.
הארז אינו גדל בארץ, זהו עץ הגדל בהרי הלבנון ובהרי אמנוס, בצפונה של סוריה, ובימי קדם נשתבחו אזורים אלה ביערות ארזים. כיום כמעט ונשמד העץ במקומות אלה, נותרו רק עצים בודדים בהר מעל לטריפולי וחורשה קטנה מעל למוצא הנהר קדישא, והיא בפקוח השלטון כשמורת טבע. הארז נמנה עם משפחת עצי מחט, הוא גדל בהר ברום של 1,500 מ' עד 1,900 מ' המתכסה שלג שנה שנה. הוא מפורסם בהדרו, בקומתו ובאריכות ימיו. גבהו מגיע לפעמים עד 30 מ' ועובי גזעו עד 3-2 מ'. לארז נוף רחב מאד מרובה בדים מאוזנים. הארז הוא סמל העוז וההדר, ובפי המשורר הוא משמש דימוי ליופי כמו התמר:

"צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה"

ובפי הנביא מתקוע חזק הארז כאלון. חוסן הארז הפך לסמל בפי הנביא מנהר כבר לממלכות אדירות: אשור, מצרים ובבל - כל אחת בגדולתה ובמפלתה (יחזקאל ל"א, יג).

על בנין בית המקדש שבנה שלמה יש בידינו תיאור מפורט ולא רק על תבניתו, אלא גם על חומר הבניה שלו. נאמר ששלמה ביקש מחירם מלך צור לכרות לו ארזים מן הלבנון לבנין בית המקדש וחירם שלח אותם בדוברות בים עד יפו; תמורת הארזים שילם שלמה לחירם בחטים ובשמן, שהיו דרושים לצור, כעיר מסחר שאין לה שדות חטה וכרמי זית משלה. הארזים שימשו לשלמה לקרוי התקרה ולצפוי קירות הבית מבפנים: רוחב הבית היה 20 אמה = 11 מ', בערך, ולמיפתח כה גדול יכולים לשמש רק קורות ארזים. קירות הבית צופו בצלעות ארזים. גבהו של הבית היה 20 אמה, לגובה זה ניתן להשיג רק על ידי קורות ארזים.

מקדש שלמה היה בנוי כמו בית-חילני, בנין מקדש שהיה נפוץ בסוריה הצפונית ובחלקה המזרחי של אסיה הקטנה, בית-חילני היה בנוי עץ שקירותיו חוזקו עם נדבכי אבן. באזורים אלה קל היה להשיג ארזים לבניה, היו כורתים אותם בהרי אמנוס.

גם במקדש של שבי ציון השתמשו בארזים, שהובאו מהלבנון, נדבכי אבן גלל שלושה, ונדבך עץ חדש (עזרא ג', ז; ו', ד).

על חשיבות הארזים בבניין בניני הפאר באשור ובבבל מסופר רבות במצבות המלכים ובלוחות של כתבי יתדות. במסעותיהם אל הים המערבי הם כורתים עצי ארזים בהרי הלבנון ואמנוס ומעבירים אותם בדרך רחוקה וקשה לנינוה ולבבל, כדי לקרות בהם ארמונות והיכלות. להלן נביא כמה כתובות-התפארות כאלו:

שלמנאסר השני (824-860):

"עליתי להרי אמנוס וכרתתי עצי ארז וברוש" (המונוליט של שלמנאסר);

תגלת פלאסר השלישי (725-745):

"בניתי ארמון מעצי ארזים, כארמונות בארץ החתים... קריתי אותו בעצי ארזים מהלבנון ובאמנוס" (כתובת נמרוד);

סרגון השני (705-722):

"בניתי אולם עמודים בסגנון ארמונות החתים וקריתי אותו בקורות ארזים וברושים". על מות סרגון השני אומר ישעיהו: "גם ברושים שמחו לך ארזי לבנון, מאז שכבת לא יעלה הכרת עלינו".

סנחריב (681-705):

"בניתי ארמון מאבני-פילו וארזים כדרך החתים, משכן למלכותו... בקורות ארזים גדולות קריתי את תקרתו" (חרוטת טיילור);

אשורבניפל (626-668):

"על בנין בית הנשים שלי שמתי קורות ארז ארוכות, מן העצים הגדלים על הרי הלבנון ושריון" (חרוטת רסם);

נבוכדנאצר השני (562-605):

"... עשיתי דברים שלא עשו המלכים שקדמו לי - חציתי הרים גבוהים, פוצצתי סלעים ופתחתי דרך ישרה להעברת עצי ארזים... בתעלת ארתו העברתי אותם לבבל" (הכתובת בואדי בריסה).

גם במצרים הייתה חשיבות רבה לקורות הארזים. עמק הנילוס הוא דל בעצים והיה הכרח להביא עצי בנייה מן החוץ. קורות ארזים היו דרושים לבנין הארמונות, לבנין אניות ולבנין האניה הקדושה. המצרים היו רוכשים את קורות הארזים בעיר הנמל גבל, שלרגלי הר הלבנון. בתמורה היו מביאים גלילי ניר, שהיו עושים במצרים מן הסוף, ובגלל חומר כתיבה זה קראו לה היונים ביבלוס.

על פי המקורות שבידינו ועל-פי תוצאות החפירות שנערכו בשמרון העתיקה אין לאמר שהיו בה בנינים מקורים בקורות ארזים. יתכן שבית הבעל שבנה אחאב וששרף יהוא היה בנין ארזים. איזבל אשת אחאב הייתה בת אתבעל מלך צידונים והיא סגדה בקנאות, כמו אביה, לבעל; ברשותו של אתבעל היו חורשות עצי ארזים והוא יכול היה ברצון להציעם לאחאב כדי להקים מקדש לאלהיו. לאחר שיהוא הכרית את כל בית אחאב, הוא ערך עצרת של כל עובדי הבעל בשמרון כאילו לערוך זבח. והוא ציוה על אנשיו להרוג את כולם ולשרוף את בית הבעל. כיון שבית הבעל הכיל המון רב של עובדי הבעל נוכל לשער שזה היה מקדש רחב ידים.

על העושר בימי שלמה נאמר:

"ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים ואל הארזים נתן כשקמים אשר בשפלה לרב".

הארז הוא כאן סמל של עושר ושפע.

את דברי ישעיהו: "לבני נפלו וגזית נבנה שקמים גדעו וארזים נחליף" יש להבין כלגלוג על בטחון עצמי מופרז של עשירי שמרון, האומרים שבמקום הבתים הרגילים, הצנועים, יקימו בתים מפוארים: קירות אבני גזית במקום לבנים, חדרים גדולים ומרווחים שבמקום תקרה עשויה שקמים, יעשו אותה קורות ארזים. הנביא מזהיר ואומר להם שזוהי התפארות ותקוות שווא, כי האויב בפתח, ארם מקדם ופלשתים ואחור, והם יאכלו את ישראל בכל פה.