כ"ג פרקי שמואל א' מ-ט' ואילך, באו לספר על תולדות שאול, אבל לאמיתו של דבר - רק מעט מן המסופר מתייחס לשאול, מרבית הדברים מוסבים על דוד, והם נאמרו מתוך יחס של אהדה לדוד, סלחני על כל מעשיו, גם כשהוא מרמה את אחימלך הכהן בנוב, גם כשהוא תובע "דמי 'שמירה' על רועי נבל" מנבל הכרמלי ואף כשהוא עובר למחנהו של אכיש מלך גת. ובמידה שנזכר בספרים אלה שמו של שאול, לא על גבורתו והצלחתו הכתוב מדבר, כי אם על חולשתו.

יש בספר שמואל קטע אחד מיוחד על שאול, הוא מכיל רק ששה פסוקים, מ"ז-נ"ב בפרק י"ד. זהו המקור ההיסטורי השלם והכנה, ממנו ניתן ללמוד על מעשיו של המלך הראשון בישראל יותר מאשר מכל יתר פרקי הספר. זוהי כרוניקה קצרה ויבשה, אבל היא מקיפה את הכל; היא מספרת על מלחמותיו וניצחונותיו, החל מהצלחתו כאשר יצא להציל את אנשי יבש גלעד, את מלחמותיו בפלשתים, כאשר הניס אותם מיישובי גב ההר אל עריהם בשפלת החוף, והכניע את מואב ואדום.

על מלחמתו של שאול בשוסי המדבר אומר בעל ספר דבה"י ה', י"א: ובימי שאול עשו מלחמה עם ההגראים ויפלו בידם וישבו באוהליהם על כל פני מזרח לגלעד. ועוד נאמר (שם, י"ח-כ"ב): בני ראובן וגד וחצי שבט מנשה... ויעשו מלחמה עם ההגריאים ויטור ונפיש ונודב. ויעזרו עליהם וינתנו בידם ההגריאים וכל שעמהם... וישבו תחתיהם.

הנוסח שלפנינו: "ובימי שאול" אינו מתכחש לאמת אבל גם אינו אומר את כל האמת. במלים "בימי שאול" נתכוון סופר דברי הימים לטשטש את חלקו של שאול בניצחון גדול זה. העם שבעבה"י נלחם על קיומו - וכי המלך עמד מנגד?! המלחמה הייתה בימיו וכי הוא לא היה שותף לה? וכי לא עמד בראשה? והוא איש גיבור חיל. מסתבר ששאול בראש חייליו הקבועים ובגיוס כל יוצאי צבא בין שבטי עבה"י עשה מלחמה נגד שבטי המדבר שהציקו ליושבי הספר. כך הבינו זאת חז"ל ואמרו: וסייעו להם אחיהם בית ישראל. מסתבר שהייתה מלחמה של כל העם, עם שאול בראש, והיא הוכתרה בהצלחה, ושלומם של שבטי עבה"י הובטח למשך הרבה דורות.

חז"ל העריכו את שאול ודיברו עליו אך טוב ושיבחו את אישיותו ואמרו:

מפני מה זכה שאול למלכות? מפני הענווה, דכתיב: ודאג לנו, שקל עבדו כיוצא בו; מפני מה לא נמשכה מלכות שאול? מפני שלא היה בה שום דופי.
מפני מה נענש שאול? מפני שמחל על כבודו, שנאמר: ובני בליעל אמרו: מה יושיענו זה, ויהי כמחריש.

לא מצאנו בשאול שהיה אחוז תאוות נשים, משפחתו קטנה - באופן יחסי, אשתו היא אחינעם בת אחימעץ; ארבעת בניו - יונתן, ישוי, מלכישוע ואבינדב. שתי בנותיו - מירב ומיכל. פילגשו - רצפה בת איה, שילדה לו שני בנים.

בשבע השנים של מלחמת האחים בין דוד, שמלך בחברון, לבין יורשיו של שאול, נתעוררה תעמולת השמצה, שאת הדה אנו מוצאים בדברי סופרי בית דוד.

כשאנו מסכמים את פעלו של שאול לפי ששת הפסוקים שבסופו של פרק י"ד מתקבלת תמונה אחרת מן המקובל: הוא איחד וליכד את העם, השליט בו משטר מדיני ובטחוני, נלחם והצליח בכל אויבי ישראל מסביב.

ומדוע לא זכה לתהילה?

על מלכות דוד נאמר (דה"א כ"ט, כ"ט-ל'):

ודברי דויד המלך הראשנים והאחרונים הנם כתובים על דברי שמואל הראה ועל דברי נתן הנביא ועל דברי גד החזה.

לצוות מכובד זה של סופרי המלך נוסיף את יהונתן ואת שושא סופר דוד ואחילוד המזכיר ויחיאל בן חכמוני עם בני המלך. שבעה אלה מושכים בעט סופר, מנציחים את מעשיו של דוד ומשבחים אותו בכל הזדמנות, הם הם שכתבו את ספרי שמואל וספרי דברי הימים. הם כתבו זאת לפי רוחו של אדונם ולא נמנעו מכל שבח אפשרי. ולעתים הגזימו.

נעיין באחד הכתובים של סופר בית-דוד, המתייחס לשאול:

שמואל ב' ל"א, יב-יג: "ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית-שן ויבאו יבשה וישרפו אתם שם. ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצמו שבעה ימים"

משהו לא ברור בכתוב זה, שכן בשעת שריפת גוף אדם גם העצמות נשרפות ומתפוררות. את ההסבר לשאלה זו אנו מוצאים בתרגום הארמי:

"וקמו כל גבר ואזלו כל ליליא ונסיבו ית גופא דשאול וית גופי בנוהי משורא דבית-שן ואתו ליבש וקלו עליהון כמא דקלן על מלכיא תמן. ונסיבו ית גרמיהון וקברו תחות אשלא ביבש וצמו שבעא יומין".

השלים התרגום: ושרפו עליהם כמו ששורפים על מלכים שם.

על מנהג זה יש בידינו כמה עדויות מן הכתובים והם באים לבטא את הכבוד שרחשו למלכים, כגון: על אסא המלך נאמר (דה"ב ט"ז, י"ד): "וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה וישרפו לו שרפה גדולה עד למאד". ועל יהורם מלך יהודה, שלא היטיב לעשות נאמר (שם כ"א, י"ט): "ולא עשו לו עמו שרפה כשרפת אבותיו".

כאשר ירמיהו מעודד את צדקיה כי יתן יד לשחרור העבדים, ככתוב בתורה, הוא מנבא לו (ל"ד, ה): "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשנים אשר היו לפניך כן ישרפו לך...".

מנהג זה של שריפת בשמים לכבוד המת היה מקובל גם על אומות העולם, אבל חז"ל לא ראו בזה מנהג עכו"ם ואמרו: "שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשונים... וכשם ששורפין על המלכים כן שורפין על הנשיאים, אבל לא על הדיוטות. מה הן שורפין עליו? מיטתו וכל כלי תשמישתו. מעשה כשמת רבן גמליאל הזקן ושרף עליו אונקלוס הגר יותר משבעים מנה. תוס' שבת ז (ח) יח; צוק. 118 (29); סנהדרין ד', ב; צוק. 420 (28).

יחסו של סופר דבה"י כלפי שאול ברור - אין חולקין לו כבוד מלכים, ולכן השמיט את הנאמר בפסוק יב וכתב: "ויקומו כל איש חיל וישאו את גופת שאול ואת גופת בניו ויביאום יבישה ויקברו את עצמותיהם...".

בא המדרש ותיקן את אשר עיוות הסופר מבית דוד:

"כשנהרג שאול ובניו אמרו אנשי יבש גלעד: האיש שהצילנו מחרפת בני עמון, אין אנו חייבים לגמול לו חסד? עמדו כל הגבורים שלהם והלכו כל הלילה לחומת בית-שן שנאמר ויקומו כל איש חיל ויקחו את גופת שאול". ואבלים מנחמים בלחם וביין, שנאמר: ויין למרי נפש, אנשי יבש גלעד היו גומלים חסד עם שאול ובניו בצום ובכי ומספד, שנאמר ויצומו שבעת ימים... לאחר שנה שנהרג שאול בא רעב שלש שנים בימי דוד. עמד דוד לפני הקב"ה והתפלל. אמר לו: "על שאול", אתה בארץ והוא (קבור) בחוץ לארץ (כי עבה"י נחשב חו"ל). מיד עמד דוד ולקח את כל חכמי ישראל ואת גדוליהם, ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנו, שלא שלטה בהם רמה, לקח עצמותם ונתנם בארון, וצווה להעביר את ארונו בכל גבול ישראל, בכל שבט ושבט, והיה הגבול אשר נכנס בו ארונו של שאול, היו יוצאים הם ובניהם ובנותיהם וגומלים לו חסד, עד שבא לארץ בנימין. ויקברו אותו בגבול נחלתו. כיוון שראה הקב"ה שגמלו לו חסד כל ישראל נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ...".

כך החזירה האגדה לשאול את כבודו, שנטלו ממנו סופרי בית דוד.