לכאורה המטרה ברורה: "ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה לשם ה' ותבוא לנסותו בחידות". משהו ברוח זו כבר נאמר על שלמה: "ויבאו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו". ועוד "וכל הארץ מבקשים את פני שלמה לשמע את חכמתו אשר נתן אלוקים בלבו". ואולם כאשר שני אישי מדינה נפגשים מותר לחשוב שנוסף על הנימוק שפורסם ברבים יש גם נושא מדיני ושהמחמאות של מלכת שבא לשלמה באות רק כדי לכסות על משהו.
נבחון תחילה מה היו המתנות שנתנה המלכה לשלמה:
א. מאה ועשרים ככר זהב.
ב. ובשמים הרבה מאד; לא בא כבושם ההוא עוד לרוב.
ג. ואבן יקרה.

א. אם ננקט בשיטת המידות והמשקלות שהייתה רווחת במצרים ובערי סוריה נמצא שהכיכר הוא 32.82 ק"ג ומשקלו 120 ככר זהב שקבל המלך היה 3938,4 ק"ג.

ב. אין הכתוב מציין את כמות הבשמים, נאמר רק "גמלים נשאים במים..." בימי קדם שמשו הבשמים גם כתרופות וכתבלינים ובמסחר הבין לאומי נחשבו כסחורה יקרה מאד, וכדי להדגיש את חשיבותה של מתנה זו מוסיף הכתוב: "ולא בא כבושם הזה לרוב".

ג. על הסוג השלישי של המתנות - על "אבן יקרה" אין לנו כל פרטים שלפיהם נוכל להעריך את ערכה של המתנה. נוכל רק להניח שאף היא הייתה בסדר גודל כמו השתים הקודמות.

מתעוררת השאלה - למה שפע זה של מתנות? האם רק בזכות שיחת-רעים על החכמה?

לפי הכלל של חז"ל על "סמיכות פרשיות" נראה לנו שיש קשר בין הסיפור על המתנות (פסוקים א-י) לבין הסיפור שקדם לו על חלקו של שלמה במסע בים לתרשיש (ט', כו-כח);

"ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר..."
"וישלח חירם באני את עבדיו אנשי אניות ידעי הים עם עבדי שלמה"
"ויבאו אופירה ויקחו משם זהב ארבע מאות ועשרים ככר ויבאו אל המלך שלמה".

כלומר - נפתח נתיב-ים חדש למזרח הרחוק, משותף לשלמה ולחירם, לישראל ולצור. עד כה היה נתיב כזה רק למצרים. לארצות המערב - לערי סוריה ופיניקיה היו הסחורות מועברות על גבי גמלים בדרך המדבר לסלע אדום ומשם דרך מדבר הנגב לירושלים ולערי החוף הפניקיות או דרך עבה"י לדמשק והלאה. הכל בדרכי היבשה ועל גבי גמלים.

נזכר שהענף הכלכלי היסודי של שבטי ערב היה ההובלה על גבי גמלים ופתיחת דרך ימית להובלת הסחורות מהודו ומדרום ערב פגעה קשה בבני המדבר ועלולה הייתה ליטול מהם את פרנסתם העיקרית. וזהו שהאיץ את מלכת שבא לבקר אצל שלמה ולדון כיצד למנוע סכנה זו שנשקפה לבני עמה.

תוך עיון בכתובים נוכל לעקוב אחרי השתלשלות המאורעות:

כבר הזכרנו את מתנתה של מלכת שבא לשלמה במזומנים: מאה ועשרים ככר זהב. בדיוק סכום זה אנו מוצאים בפרק הקודם (ט', יד): וישלח חירם למלך מאה ועשרים ככר זהב. לפני כן מדובר על החוב שחב שלמה לחירם בקשר לעסקי הבניה שלו. שלמה ביקש לפרוע את החוב בקרקע, ב"עשרים עיר בארץ הגליל". צורה זו של פרעון החוב לא מצאה כן בעיני חירם. ותמוה הדבר, שהרי חירם עשה עסק רע, למה הוסיף עוד סכום כסף כל כך גדול?

אם נדלג על הפסוקים טו-כה, שהם ההסבר למעשי הבניה של שלמה, יהיה ההמשך של המו"מ בין שלמה לחירם בפסוקים כו-כח, כלומר בתאור ההסדר של נתיב מים מאילת לאופיר. מסתבר שהיוזמה להקמת האני בעציון גבר באה מצד חירם, אשר למרות שלא היה שבע רצון מהתשלום בעשרים עיר בארץ הגליל, ראה לנכון לשלם לשלמה סכום כסף גדול כדי לזכות באחיזה בים הדרומי ולפתח נתיב ימי למזרח הרחוק, שעד כה שלטו רק המצרים בסחר הימי עם אופיר, לפיניקים לא הייתה כל דריסת רגל שם.

העיסקה הייתה רצויה לשני הצדדים: לחירם - שנפתח לפניו עולם חדש לסחר הצורי, ולשלמה - שנהנה הנאה כפולה - קבל סכום כסף ושותפות בסחר הימי עם אופיר.

ואם נוכחנו שהעיסקה היא כל כך טובה - למה נשתהה בדבר? מדוע לא עשה זאת דוד, שאף הוא היה קשור עם חירם, ומדוע נשתהה שלמה ועשה זאת רק בשנת העשרים וארבע למלכו? ההסבר הוא - חלופי השושלת במצרים, השושלת הכ"א, הידידותית לשלמה מוגרה ובשנת 945 עלתה לשלטון השושלת הכ"ב, בראשה שישק, שהיה עויין לשלמה, כי היה קשור בקשרי חתון עם השושלת הקודמת. רק עתה יכלה לצאת לפועל תכנית זו של התקנת קו אניות של שלמה כשיש לו גבוי של חירם מלך צור - מעשה שיש בו התחרות באימפריה המצרית.
נחזור למו"מ בין מלכת שבא לשלמה:
לאחר שהכתוב מונה את המתנות של המלכה הוא עובר לפתע לנושא אחר -

"וגם אני חירם אשר נשא זהב מאופיר הביא מאופיר עצי אלמוגים הרבה מאד ואבן יקרה... לא בא כן עצי אלמוגים ולא נראה עד היום הזה".

כדי לעמוד על הקשר בין זה לזה נעמיד את המתנות זו לעומת זו: