יונתן בן-נחום

בית מקרא קי"ח, ניסן תשמ"ט

מאמרים נוספים בנושא: "מחלתו" של שאול / שאול הון הערות ביחס לדמותו של שאול / דוד לוינשטיין תמצית: המחבר מנסה לברר מתוך הפסוקים, מהי מחלתו של שאול המלך. תפיסתו היא שהמדובר באי ספיקת סוכר בדם-סוג של סוכרת- היכולה להסביר את רוחו הרעה של שאול, את צפחת המים ואת הסיבה לנסיונותיו של שאול לרצוח את דוד בחניתו. אינדקס: שאול המלך; דוד; שמואל;

"הגם שאול בנביאים"? כך אנו שואלים כאשר מישהו מפתיע אותנו במעשה, שאינו צפוי מאיש כמותו. האמרה עתיקה, וכבר בעת שנערך ספר שמואל הייתה רווחת בעם, מקורה לוטה בערפל. שתי אגדות תלו בה:

א. שמואל א' י', י-י"ב: "ויבואו שם הגבעתה והנה חבל-נביאים לקראתו ותצלח עליו רוח אלקים ויתנבא בתוכם. ויהי כל-יודעו מאתמול שלשם ויראו והנה עם-נביאים נבא ויאמר העם איש אל-רעהו מה-זה היה לבן-קיש הגם שאול בנביאים?... על-כן הייתה למשל הגם שאול בנביאים"?
ב. שמואל א' י"ט, כד: "ויפשט גם-הוא בגדיו ויתנבא גם-הוא לפני שמואל ויפל ערום כל-היום ההוא וכל הלילה על-כן יאמרו הגם שאול בנביאים"?

על "התנבאותו" של שאול מסופר גם בי"ח, י-י"א:

"ויהי ממחרת ותצלח רוח אלקים רעה אל-שאול ויתנבא בתוך-הבית ודוד מנגן בידו כיום ביום והחנית ביד-שאול. ויטל שאול את-החנית ויאמר אכה בדוד ובקיר ויסב דוד מפניו פעמים".

ה"התנבאות" קשורה כאן ל"רוח הרעה" אשר צלחה על שאול, ולתסביך הרדיפה הנורא, אשר מרר את אחרית ימיו. שאול היה אדם חולה - זה ברור, אבל - מה הייתה מחלתו?

כדאי שנעיין היטב בכתוב על שאול בספר שמואל, שמא יבהיר לנו ביתר דיוק את מצבו, ואז אולי ניטיב להבין את התנהגותו ואת יחסיו הסבוכים עם בני משפחתו, ועם חתנו דוד.

מה מספר לנו התנ"ך על מצבו הפיזי של שאול?

לפי שמואל א' ט', ב' הוא היה "בחור וטוב, ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבה מכל העם". בימים ההם, כאשר הופעלו כלי הנשק בכוח הזרוע, היה לגובה ולאורך היד אותו יתרון בקרב שיש לו היום במשחק הכדורסל, אם אך נלוו אל הגובה, הזריזות והכוח; ואכן, שאול היה "קל מנשר ועז כארי", כדברי הקינה עליו. אין ספק שהוא היה לוחם עז ונועז.

בכדי להיות גבוה מכל העם, צריך לגדול. על הגדילה ממונה הורמון הגדילה - הסומאטוטרופין הנפרש מן האונה הקדמית של בלוטת ההיפופיזה, היא יותרת-המוח, הנמצאת בגולגולת, מאחורי העיניים, מתחת למוח הגדול. בלוטה זו, שגודלה פחות מס"מ ומשקלה פחות מגרם, היא המנכ"ל בפועל של המפעל הקרוי: גוף האדם. מתח נפשי, גירויים חיצוניים, אור וקול, משפיעים על ההיפופיזה, המשגרת הורמונים אל בלוטות ההפרשה הפנימית, ומניעה אותן לפעולה, או לאי-פעולה. במצב של מתיחות נפשית (Stress בלע"ז) מפרישה ההיפופיזה את הורמון הגדילה, והוא - בין יתר פעולותיו - מעכב את קליטת הסוכר מן הדם ע"י תאי הגוף, ואלו התוצאות:
א. אחוז הסוכר בדם עולה מעל לנורמאלי, מה שקרוי - היפרגליקמיה. התוצאה: צימאון, יובש העור, תשישות, עייפות, דיכאון קשה - מה שקרוי בתנ"ך: רוח רעה.
ב. תאי הגוף חסרים סוכר. התוצאה: רעב עז. ואולם האכילה - יחד עם השפעתם של הורמוני "סטרס" נוספים - מעלה עוד יותר את שיעור הסוכר בדם.
ג. שיעור הסוכר הגבוה בדם מגרה את תאי ביתא אשר בלבלב (הוא הפנקריאס) להפרשת יתר של ההורמון אינסולין המזרז את ספיגת הסוכר ע"י תאי הגוף. שיעור האינסולין בדם עולה, אבל אין הוא יכול לפעול, כי הורמון הגדילה מעכב את פעולתו ואינו מניח לתאים לספוג את הסוכר.
ד. כאשר ההיפופיזה נרגעת, כגון: בהשפעת נגינה שקטה וערבה, נפסקת הפרשת הסומאטו-טרופין, ואז נותרת בדם רמה גבוהה מדי של אינסולין, והתוצאה: ירידת אחוז הסוכר בדם, מה שקרוי: היפוגליקמיה, להלן תיאורה:

אצל אנשים שלהם סוכרת סמויה, נוצרת ההיפוגליקמיה שלש ארבע שעות אחרי האוכל, כשרמת הסוכר עולה, הלבלב מפריש אינסולין בכמות מוגזמת, וגורם בכך לירידה הדרגתית של רמת הסוכר בדם... סימני התחושה: חולשה, עייפות, הרגשת רעב חזקה ביותר, עד שהחולה אינו יכול להירגע זמן ממושך. האדם מרגיש תחושת חום חזקה, המלווה בהזעה ורעד בידיים, הוא חש טשטוש ועצבנות, ותגובותיו בדיבורים ובמעשים אינן תואמות זו לזו. לעיתים הוא נראה אגרסיבי.

שאול ודאי נראה אגרסיבי מאד כאשר הטיל את חניתו בדוד וביונתן, אבל נראה שלא במקרה החטיא תמיד. כי "גם הראיה מיטשטשת והדברים מרצדים מול העיניים. לעיתים רחוקות מופיעות התכווצויות הדומות לאלו האופייניות להתקף אפילפטי" (מצוטט ממאמרו של ד"ר מ. ברזין: "היפוגליקומיה", א. י. ל. - ביטאון האגודה הישראלית לסוכרת, עמ' 18. אני עצמי הייתי נוכח בהתקף, שנראה כאפילפטי, אצל אדם שלא היה אפילפטי מימיו, אבל אובחנה אצלו, לאחר מעשה, אי יציבות של רמת הסוכר בדמו.)
תסמונת אחרת - גם היא אופיינית להיפוגליקמיה - אירעה לבנו של שאול, יונתן: הוא לחם בקרב קשה מהשכמת הבוקר, בלי לאכול מאומה, ובעברו ביער "וישלח את-קצה המטה אשר בידו, ויטבל אותה (את היד) ביערת הדבש, וישב ידו אל פיו, ותראנה עיניו" הקריא: "ותאורנה עיניו" - מליצה יפה שכולנו משתמשים בה, אבל הכתיב הרבה יותר מדוייק מבחינה קלינית: "ותראנה עיניו" - ראייתו של יונתן טושטשה עקב הצום והמאמץ הפיזי, והדבש החזירה לתיקנה - דבר שיכול לקרות רק כאשר הסיבה היא היפוגליקמיה. גם להיפרגליקמיה יש סימן מובהק משלה - וזהו הצימאון, ושאול בן קיש לעולם אינו נפרד מצפחת המים שלו. גם בלילה היא למראשותיו, כדי שיוכל, בהתעוררו, להדיח מגרונו את היובש, המוכר לכל מי שסבל פעם מהיפרגליקמיה.

דוד היטיב לדעת זאת - הוא הרי היה "סר אל משמעתו" של שאול (שם, כ"ב, י"ד). משמעת - כפי שידוע לנו משמואל ב' כ"ג, כ"ג ודברי הימים א' י"א, כ"ה - היא משמר הראש האישי, הנמצא תמיד בטווח השמיעה. מה שקוראים "גורילות" בסלנג הפוליטי של ימינו, ודוד, שהיה שר על היחידה המובחרת הזאת, ודאי לא שכח למלא את צפחת המים מדי ערב, כי ידע ששאול זקוק למים לא פחות מאשר לחנית. על כן חדר אל מחנהו כמתואר בשמואל א' כ"ו - וגנב את החנית ואת הצפחת - להראות לשאול, כמה שלומיאלים הם השומרים עליו במקומו. (את התקלסותו באוזלת ידם של שומרי הראש - והרי בכך הקטין את ערך העזתו-שלו! אפשר להבין רק בכך, שהוא עדיין מקווה לחזור למשרתו הקודמת). מכל מקום - צפחת מים אינה דבר שמלך חייב להיות צמוד אליו, אלא שכאן הכל יודעים, כי שאול לעולם אינו נפרד מן הצפחת. כל כך ידוע הדבר, שעשר שנים מאוחר יותר, כאשר אומר דוד לאנשיו "מי ישקני מים"? הוא לא אמר: צמאתי! מחליפים אנשיו הנאמנים מבטים של דאגה: האמנם גם במלכנו זה תהי יד אלקים, כמו בקודמו? אם היו מוותיקי אנשיו של דוד, אולי שירתו בפיקודו גם ב"משמעתו" של שאול. מכל מקום - כשהמלך צמא, חייבים להביא לו מים מיד. פיקוח נפשו הוא, והגיבורים יוצאים לדרך. נאמנותם נגעה ללבו של דוד, אבל כיוון שהבין ללבם, היה חייב לשפוך את המים בלי לשתותם, לעיני כל אנשיו, למען יראו כולם שקללת שאול לא נגעה בו! אין לו שום התקפות צמא ורוח רעה!

אי היציבות של רמת הסוכר בדם היא אולי גם הסיבה לטרגדיה של מיכל בת שאול, שויכוחה הארסי עם בעלה דוד הוא מופת לריב בין בני זוג: כיוון ששני הניצים מיטיבים להכיר איש את חולשות רעהו, אין הם מגדפים סתם בעלמא, כמו גלית את דוד, או שאול את יונתן, אלא נועצים את חיציהם בדיוק בנקודה הכואבת, והקורא תוהה: כיצד הפכה הנערה האמיצה והחיננית, שלב גברים הולך אחריה "הלוך ובכה" (ש"ב ג, ט"ז) והייתה למרשעת קנטרנית שכזו? המספר, שניכר שלא רק היטיב להכיר את מיכל, אלא גם חיבב אותה, רוצה שהקורא יתייחס אליה בהבנה, ומסביר לו כי מיכל לא הייתה סתם "כלבתא": הייתה סיבה למרירותה: לא היה לה ילד. הוא אינו מוסר האם לא נתעברה, או שהפילה את ולדה. אף כי לעקרות יכולות להיות סיבות רבות - גם בימינו, ובימים ההם בוודאי, הרי שאם אכן ירשה מיכל מאביה את הנטייה לאי יציבות של רמת הסוכר בדם, כי אז כמעט שלא היו לה סיכויים ללדת ילד חי, והסבל הגופני שסבלה - היה בו כדי לעשותה מרת נפש. אנו רואים, כי מחבר ספר שמואל לא רק הכיר היטב את שאול ובני ביתו, אלא גם דייק עד מאד בתאוריו, ואנו יכולים ללמוד ממנו לא רק את משקל קינו של גלית, מחיר השחזת מחרשה אצל נפח פלשתי או נתיב ההתקדמות של יונתן מגבע אל מכמש (בדצמבר 1917 איתר המייג'ר הבריטי ויויאן ג'ילברט את אותו השביל, ותקף דרכו, בהצלחה מלאה. שמואל א' י"ד, ד-ה שימש לו מודיעין קרבי!) אלא גם לנקוב בשמה המפורש של הרוח הרעה, אשר ביעתה את שאול: שאול סובל מפעולה בלתי סדירה של בלוטת ההיפופיזה, הגורמת בייחוד במצב לחץ נפשי לתנודות ברמת הסוכר בדמו - מה שקרוי בלע"ז Impaired Glucose Tolreance (I.G.T.). כלומר: סבילות לקוי לסוכר, והיא הפחות חמורה בקבוצת המחלות המכונה - סוכרת.

הסוכרת מוגדרת היום כ"קבוצה של מחלות, שלמרות גורמים אטיולוגיים שונים ובלתי ברורים, יש להן במשותף הפרעות מטבוליות". הנטייה ל-I.G.T. עוברת בירושה - כאשר שני בני זוג לוקים בה, נוטים לכך שני שליש מילדיהם, אבל יש לה גם קשר ללחץ נפשי. אחד מסוגי ה-I.G.T. קרוי - אי סבילות לגלוקוזה במצבי מתח. (מצוטט ע"פ ד"ר שמעון וייצמן, מן המרפאה לסוכרת במרכז הרפואי סורוקה ואוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע, "אפידמיולוגיה של סוכרת", "רופא המשפחה", כרך ט"ו, חוברת 2, עמ' 147-143.)

יש המגדירים את הסוכרת כ"אי יכולתו של הגוף להתמודד בצורה מתאימה עם סטרס, ומסבירים כי: "קרוב לוודאי שאנשים בעלי שינויי אישיות מסוימים, או אנשים שקיימת אצלם קונסטלציה תורשתית מוקדמת, או נטייה לפתח סוכרת מסיבות אחרות, אינם מסתגלים למצב שבו גופם מוצף הורמוני סטרס באופן ממושך, והם מפתחים (או משחררים) את הנטייה, בין אם הייתה או לא הייתה טבועה קודם בגופם לפתח סוכרת". (ד"ר יורם קנטר, מנהל היחידה לסוכרת ולהפרעות מטבוליות במרכז הרפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה בטכניון בחיפה: "מצבי הדחק (סטרס) ואיזון הסוכרת", א.י.ל. ביטאון האגודה הישראלית לסוכרת, חוברת 13, עמ' 13, 15.)

זוהי אפוא מחלה גופנית, שיכולה להתפרץ מסיבות פסיכוסומאטיות, והד"ר קנטר מונה, במאמרו הנ"ל, שורה של מקרים, בהם שימשה חוויה טראומטית כ"לחיצה על ההדק", ששיחרר את המחלה הרדומה.

מה "לחץ על ההדק" של שאול בן קיש? לפי שמואל א' ט"ו, היו אלה דבריו הנוראים וחסרי הרחמים של הנביא שמואל. ושמואל הרי אהב את שאול! גם יונתן בנו אהב אותו, גם מיכל בתו, וגם כל העם, אותו הציל אחרי שנים רבות מן הדיכוי והביזה של שכניו. בלי להבין את העובדה הפשוטה, ששאול היה חולה, פיזית, וכי הסובבים אותו היו מודעים למחלתו, לא נוכל להבין את המתרחש בספר שמואל, לא מבחינה אנושית ולא מבחינה פוליטית.

---

חזרה למבוא למאמרים

---