הפקודה על השמדת עמלק בודאי הפתיעה את שאול ונחשבה בעיניו כבלתי-מעשית ואולי-בלתי-הגיונית; הוא היה נתון במלחמה קשה עם הפלשתים, ופתאום עליו להזניח את גבולות ארצו ולהלחם עם עמלק כדי להינקם ממנו עבור מלחמה שקרתה לפני מאות שנים. מדוע פקד ד' את עמלק דווקא עכשיו? והרי בספר דברים כתוב בפרוש: "והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך מסביב . . . תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" ¹. אולם בשעה שניתנה הפקודה לא הניחו פלשתים לישראל: "ותהי המלחמה חזקה על פלשתים כל ימי שאול" ². האויב החזק לא הניח לשאול, ועל המלך היה לרכז את כל מאמציו בהכנות מלחמה ביריביו הפלשתים: "וראה שאול כל איש גיבור וכל בן חיל ויאספהו אליו" ומה טעם במלחמה עם עמלק עכשיו? בזמן שהוא שולח את צבאו לדרום יכולים הפלשתים להתפשט בארצו.

אבל כך עלתה מלפני הקב"ה ושאול מציית לפקודת ד' בשינויים קלים: הוא מתכוון להשאיר את אגג בחיים, ולזבוח את הצאן והבקר במקום להחרימם ³.

מה מטרת שאול בחיותו את אגג? ברור שלא מרחמים וטוב לב עשה את הדבר, כי להלן מתגלית אכזריותו בכל כיעורה : "ואת נוב עיר הכוהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב" ⁴ .

כנראה שבקש שאול להשאיר את אגג, פאר נצחונו, כדי להטיל אימה על אויביו ולשמש לו כבן ערובה, כמנהג הימים ההם. כך תפש יהואש מלך ישראל את אמציה מלך יהודה. כך נתפס צדקיהו והובא בבלה, אף כי שריו ובניו נהרגו ברבלה ⁵.
וכך - תפש שאול מלך ממלכי העמלקים שהתפרסמו בעצמתם עד שנעשו למשל: "וירם מאגג מלכו" ⁶. בודאי מלך חי זה יוסיף תפארת לשאול הכובש ויטיל אימה על הפלשתים. ובודאי היה אגג חשוב כבן ערובה לבל יהינו העמלקים למרוד בשאול. למרות הצו על השמדה גמורה : "והמתה מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק. והחרמת את החטאים את עמלק ונלחמת בו עד כלותם אותם". ולמרות דברי שאול: "אשר שמעתי בקול ה' . . . ואת עמלק החרמתי" עוד שרד עמלק ודוד נלחם בם ⁷. בדהי"א ד', מג מסופר כי בימי חזקיהו מלך יהודה הלכו בני שמעון "ויכו את שארית הפלטה לעמלק". וע"כ נראה היה לשאול כי חשוב לקחת את המלך כבן ערובה.

האיסור מהנאת הביזה מבליטה את הפער בין הנביא שמואל, שלדידו אין לפשר את דבר ה' - בבחינת "יקב הדין את ההר", ובין שאול, האיש המעשי, המוכן לוותר ולפשר משום דרכי שלום. פקודת ה' היא ברורה: "עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור" ⁸. ואולם שאול יודע עד כמה קשה להוציא את הפקודה הזאת לפועל. הן במלחמה קודמת בפלשתים נתנסה בניסיון מר כמו שנאמר: "ויעט ⁹ העם אל השלל ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם" ¹⁰. רק בקשי פיתה שאול את העם לשחוט את הבהמות על האבן ולהימנע מאכל על הדם. וכיצד ימנע את העם משללו? כיצד ישפיע על העם להמית ולבזבז את בשר הצאן והבקר? ועצם ההתלבטות הנפשית הזאת מביאה את שאול לידי הטלת האשמה על העם. העובדה היא: "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ¹¹ ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם וכל מלאכה נמבזה ונמס אתה החרימו".

כאשר בא שמואל אל המחנה, מאמין שאול בתמימותו כי הקים את דבר ד', אבל שמואל אינו יכול לוותר אף על קוצו של יוד מצו ה', הנביא נרתע מקול געית הבקר ופעיית הצאן, ובכעס עצור הוא שואל: "ומה ¹² קול הצאן הזה באזני וקול הבקר אשר אני שומע" שאול מסלק את ידיו מכל אשמה ומטיל את האשמה על העם: "אשר חמל העם על מיטב הצאן למען זבח לה' אלוהיך". שאול משתמש בכוונה במלה "אלוהיך" כדרבן, הרי הוא אלוהיך הדורש קורבנות. שמואל עומד על זה ששאול לא שמע בקול ה' ועט על השלל כעיט רעב, במקום להראות דוגמא לעם, כי הרי שאול הוא משיח ה' וראש שבטי ישראל. שאול איננו יכול להתאפק יותר, ובמקום לשמע את דבר ה' עד תומו, הוא משסע את דברי שמואל בהתנצלות, שלפי השקפתו הוא ציית לפקודת ה'. אמנם הוא לא הרג את אגג אבל הרי אפשר עוד להמיתו כי הוא שבה את אגג. באשר לצאן הוא מנער את חצנו מכל אשם. לא רק שהוא לא השתתף בדבר אלא העם לקח מהשלל צאן ובקר ורק כדי לקיים מצוות זבחים לה' אלוהי שמואל (אלוהיך). לא היתה ברירה לשאול. העם לקח וזבח ומשום הדור מצווה לקח העם מראשית החרם, ממיטב הצאן והבקר.

בכעס עצור עונה לו שמואל: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה'? הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים".

הציות לצו האלוהים הוא ללא ותורים וללא פשרות, אף על פי שבינתו קצרה מהבין את הצו. "כי חטאת קסם מרי", להמרות את פי ה' נחשב כחטאת קסם; "ואון ותרפים הפצר" ואף להפציר ולהתמקח בעניין הצו, כדי לפשר את דבר ה' עם המציאות הוא כעין און התרפים ¹³.

שאול הובא במיצר והוא מוכרח להודות על חטאו, ההתנצלות היחידה שלו היא כי עשה זאת מיראתו את העם. הוא מתחנן אל שמואל לסלוח לו, אבל שמואל באחת: המלך נמשח ע"י ה' ועליו לנהל את העם ולא להיות מנוהל על ידיהם.

מעת המשח שאול למלך בקש ללכוד את המלוכה בפשרנות ובויתורים. כאשר רואה שאול כי שמואל לא בא לגלגל והעם נפוץ; הוא מעלה את העולה למרות המועד שקבע לו שמואל: (רש"י אומר; "מקרא חסר, ופירושו - שמואל אמר לו שבעה ימים תוחל עד בואי אליך") ¹⁴.

גם במעשה יהונתן הרשיע שאול בזה שהיה מוכן להרג את יהונתן המושיע התמים, שלא שמע את האלה ¹⁵. גם האלה עצמה: "ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב" הביאה בעקבותיה תוצאות רעות (רשע); וכן אמר יהונתן: "עכר אבי את הארץ, ראו נא כי ארו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה. אף כי לוא אכל היום העם משלל אויביו אשר מצא כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים".

גם במלחמת עמלק הרשיע שאול, כי אחת מתוצאותיה היתה קריעת המלוכה ממנו ובעקבותיה - הריב בין שבט יהודה לבין שבט בנימין. וע"כ קורא הפסוק על שאול: "ובכל אשר ילך ירשיע" ¹⁶.

הפשרנות היא מידה טובה בין אדם לחברו אבל בין אדם למקום אין ויתורים, כי אין אנו מבינים את דרכי הקב"ה, ויתכן שהעצום בעינינו הנו רק דבר פעוט בתבל ובחשבון הזמנים שלו. ולהפך, הפעוט בעינינו יכול להיות דבר גדול לגבי התבל. וכן למדו חז"ל שאין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות, כי שכרו של שלוח האם, שהוא דבר פעוט, הוא "והארכת ימים" ¹⁷ ואותו שכר נותנת התורה על כבוד אב ואם ¹⁸ שהיא מצווה נכבדה מאד בעינינו.

הערות:

1. דברים כ'"ה, י"ט.
2. שמו"א י"ד, נ"ב.
3. וכך אומר הרלב"ג: "וכאשר פשטו שאול וישראל ידיהם בשלל הראו כי לא כוונתם בזה לנקמה אך להועיל לעצמם וזהו הפך הבינה האלוהית וידמה שלזאת הסיבה בעינה נשמרו ישראל משלח ידם בביזת אויבי ד' שהיו מעמלק כמו שספר ו"בבזה לא שלחו ידם".
4. שמו"א כ'"ב, י"ט. הפסוק הזה מקביל בלשונו לצו חרם עמלק ואולי כוון המחבר לקשר את שני המאורעות כמו שעשתה האגדה: "בשעה שאמר הקב"ה לשאול לך והכית את עמלק אמר: אדם חטא בהמה מה חטאה? אם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה. בשעה שאמר לו שאול לדואג סור אתה ופגע בכהנים יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תרשע הרבה'". (יומא כ"ב).
5. מל"ב כ"ה, ו-ז.
6. במדבר כ"ד, ז.
7. שמו"ב א', א.
8. חז"ל ניסו להצדיק את שאול ודרשו: "וירב בנחל", אמר ר' מני על עסקי נחל (עגלה ערופה בנחל) אמר (שאול) ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה ערוף עגלה, כל הנפשות האלה לא כל שכן? יצתה בת קול מן השמים ואמרה לו: "אל תהיה צדיק הרבה" (יומא כב). יתכן שחז"ל העלימו את עיניהם ממקראות אחרים כדי לא להאשים אחרים. מקרא מפורש הוא: '"רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה. כי החרם תחרימם החיתי והאמרי הכנעני והפריזי החוי והיבוסי כאשר צוך ד' אלוהיך". (דברים כ', י"ז-י"ח). אף כי יהושע ניצח את העמים הנ"ל הוא לא השמידם, ואנו נתקלים בהם בימי השופטים והמלכים ובימי עזרא. (ר' שופטים ג', א-ה; מל"א ט', כ-כ"א; עזרא ט', א). יתר על כן - צו החרמת העמים השכנים היא מפורשת בעוד שבעמלק כתוב בתורה: "מחה אמחה (אני אמחה) את זכר עמלק מתחת השמים" (שמ' י"ז, י"ד). וכי אין לפני ה', הרוצה באבדן עמלק, דרך לבצוע חוץ ממלחמה?
9. הפעל מהשורש הנדיר ע-י-ט מקשר את ספור המלחמה בפלשתים עם ספור המלחמה בעמלק; שמואל אומר: "ותעט אל השלל" (שם, ט-ו, י"ט). הפעל משרש זה נמצא רק עוד פעם אחת בתנ"ך (שמו"א כ"ה, י"ד). יתכן שגם השרש ל-ק-ח מהשלל מקשר את שני הספורים.
10. שמו"א י"ד, ל"ב.
11. יתכן השמנים בשכול אותיות וכן ת"י.
12. האות מם של "ומה" סגולה, שלא כדין; ויתכן שבזה מחקה שמואל את פעיית הצאן.
13. יתכן ו"און תרפים הפצר" וה-ו של '"ותרפים מיותרת, ודינה כ-ו של "נרדם ורכב וסוס" (תהילים ע"ו, ז). וכן באר הרלב"ג. שמואל משתמש בכוונה במלה "מרי" מהשורש מ-ר-ה אחי השרש מ-ר-ד. כשם שהקוסם והנוהים אחריו מאמינים כי ישנם כוחות אלוהים בטבע מבלעדי ה' (וכי הם יכולים להשליט את רצון הקוסם על הקב"ה) כן הוא הממרה את דברי ה'; הוא כאילו כופר באחדותו. וזה שדורש ויתורים לטובתו הרי הוא כעובד התרפים, אלילי המשפחה, שכל תפילותיו, תקוותיו ובקשותיו מצטמצמות בד' אמותיו ואינו רואה דבר חוץ ממחיצתו. יש לציין שבחיי שאול אנו מוצאים גם קסם וגם תרפים, כמסופר בשמו"א י"ט, ט"ו ובפרק כ"ח.
14. שמו"א י"ג, ח.
15. שמו"א י"ד, מ"ג-מ"ד.
16. יתכן שהמלה ירשיע היא פה אחות המלה ירתיע. והשין מתחלפת בתו כמו: שור-תור. אך בכוונה השתמש הסופר במלה "ירשיע".
17. דברים כ"ב, ז.
18. שמות כ', י"ב.

---