סיפור "משפט שלמה" מובא בספר מל"א, ג' כעדות לחכמה הרבה שהעניק אלוקים לשלמה, לפי בקשתו. כך גם נתפש הסיפור בעיני בני עמו (פס' כ"ח): "וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלוקים בקרבו לעשות משפט". במרוצת הדורות הפך משפט שלמה לסמל של תבונה משפטית ופסיכולוגית, ולדוגמא של חריצת דין בבעיה קשה ומסובכת. ואולם, סיפור המעשה - על פי פירושו המקובל - מעורר מספר שאלות ותמיהות הדורשות עיון חדש בסיפור כולו.

כלום מהווה סיפור המעשה באמת ראיה לחכמתו הרבה של המלך שלמה?

בסיום הפרשה נחרץ פסק דין חד משמעי, כאשר הניסוי הפסיכולוגי שערך המלך נחל הצלחה. אמנם, אחת הנשים ויתרה על תביעתה לילד למען הצל אותו ממוות, ואילו השניה הביעה את אימרתה הנודעת: "גם לי גם לך לא יהיה, גזרו". אולם, מתעוררת השאלה - האם בדרך שנקט שלמה לא לקח המלך סיכון רב מדי? מה היה פוסק לו שתי הנשים היו חומלות על התינוק, ושתיהן היו מוותרות על הילד למען הצל את חייו? סביר היה להניח שלא רק האם הטבעית אלא גם צרתה, שחשקה נפשה בילד, שתיהן תהיינה מעונינות קודם כל בשמירת חייו של הרך הנולד.

לחלופין, קשה להבין איך היה המלך מתגבר על הבעיה לו שתי הנשים היו נכונות לראות במות הילד, ואף אחת מהן לא הייתה מוכנה לוותר על תביעתה. מלכתחילה אין כל ודאות שאצל כל אישה רחמי האם הטבעיים מוכרחים תמיד להתגבר על כל רצון אחר. הלא כבר מצינו בהיסטוריה נשים שוויתרו על פרי בטנן למען מטרות שונות, כפי שמעיד ספר איכה ד', י: "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן". כיצד בחר המלך בדרך שיתכן שאין ממנה מוצא?

גם לאחר ההצלחה של הניסוי הפסיכולוגי, עדיין יש לתמוה רבות על שלמה. הוא לא הסתפק בחריצת דין למעשה. לאחר שקבע את גזר הדין "תנו לה את הילוד החי והמת לא תמיתוהו", הוא מציין גם עובדה: "היא אמו"! על סמך מה ועל בסיס אילו ראיות רשאי היה המלך לפסוק כך? העובדה שאישה אחת חמלה על הילד והשניה הייתה מוכנה להתאכזר אליו, אינה יכולה להוות ראייה משפטית, הגיונית או אפילו נסיבתית, שהאישה שליבה נמלא רחמים היא האם המולידה. כלום אין המלך שלמה נחפז כאן להסיק מסקנה שלמעשה אינה נובעת כלל מן העובדות? נראה כאילו במחשבתו ביצע המלך קפיצה שאינה הולמת כלל את החכם מכל אדם.

יש לציין שרש"י כבר עמד על קושי זה שבסיפורנו, וזו הסיבה שהוא מוסיף הסבר למילים "היא אמו", אשר לכאורה אינן דורשות כל הסבר. הוא אומר: "בת קול הוסיפה ואמרה היא אמו". כלומר, שלמה באמת לא התיימר להכריע בעובדות, אלא מן השמים קבעו זאת. בכך פתר רש"י את התמיהה על שלמה, על דרך הדרש.

ועוד שאלה: האם הסיפור שלם? האם ניתן ללמוד ממנו את עובדת המפתח: מי בסופו של דבר הייתה האם האמיתית?

בעל "מצודת דוד" קובע שהמלך הכיר באמיתות טענת האישה הראשונה, שהשניה גנבה את הילד ממנה. לדעתו האם האמיתית היא אישה א', זו שמתארת לפני המלך את סיפור המעשה. האם יש סימוכין לקביעתו?

כדי לענות על כל שאלותינו נעיין שנית בפרטי המשפט:

אישה א' מספרת בפירוט את פרשת גניבת הילד ממנה ע"י האישה השניה.
טענת אישה ב' לעומתה כוללת רק שש מילים, ומיד לאחריה נשמעת שוב תשובת אישה א'. הויכוח נמשך גם לאחר מכן: "ותדברנה לפני המלך" (כ"ב), אך אין המקרא מספר לנו יותר מה נאמר בהתנצחות זו. מסתבר שהידע הנחוץ להבנת פסק הדין של שלמה גלום כולו בששת הפסוקים - י"ז-כ"ב.

ואמנם, אם נבחן בקפידה את טענתה של אישה א' נמצא שדבריה כוללים את פריכתם. בפס' חי היא אומרת: "ואנחנו יחדו אין זר אתנו בבית זולתי שתים אנחנו בבית". לפי עדותה, המקורות היחידים שבידה על מה שהתרחש בבית הם מראה עיניה או מה ששמעה מרעותה. בפס' י"ט -כ ממשיכה אישה א' ואומרת: "וימת בן האישה הזאת לילה אשר שכבה עליו. ותקם בתוך הלילה ותיקח את בני מאצלי ואמתך ישנה ותשכיבהו בחיקה...". אם לדבריה בשעת מות ילדה של אישה ב' הייתה היא עצמה ישנה, כיצד יכולה היא לדעת מהי סיבת המוות? ודאי שלא שמעה זאת מאישה ב' המכחישה מכל וכל שילדה מת. מניין לאישה א' שמיתתו של התינוק נגרמה ע"י שכיבתה של רעותה עליו? אולי נתקף הוא בשיעול שלא הצליח להפסיקו, אולי הכיש אותו נחש או עקרב, ואולי מת מסיבה אחרת, מהסיבות הרבות שבעטיין מתים תינוקות בני יומם.

מכאן ניתן להסיק שהתינוק שמת היה בנה של אישה א', המספרת. קרוב לודאי שמיתתו נגרמה באמת בחניקה כאשר אמו, המספרת עצמה, שכבה עליו בשוגג בעת שנתה. מכל מקום, לשונה של אישה א' הכשילתה, ופיה מגלה את שקריה.

אין ספק ששלמה הרגיש בסתירה הפנימית בדברי אישה א', וממנה יכול היה להסיק את החלטתו - "היא אמו", כאשר "היא" זו אישה ב'. אעפ"כ נתן המלך לנשים להמשיך לטעון. הוא גילה מיד, שלאישה ב' אין סיפור חליפי ומנוגד לסיפורה של אישה א'. אישה ב' מסוגלת רק להגיד שהיא יודעת שהילד החי שייך לה, ואילו המת שייך לאישה השניה. מהעובדה שאין לה שום סיפור אחר, ניתן גם להסיק שהיא, כפי הנראה, ישנה באותו לילה נמהר. טענתה היחידה היא לאימהות על הילד החי, שממנה נובע שהמת שייך לאישה א'.

שלמה המלך שם את ליבו גם להבדל הדק אך הרב-משמעי, בין דברי אישה ב', לבין תשובתה של אישה א'. בעוד אישה ב' אומרת: "לא כי בני החי ובנך המת", עונה לה אישה א' באותו פסוק: "לא כי בנך המת ובני החי". אישה ב' הקדימה את החי על המת. מה בנמצא בראש מעייניה הוא הילד החי אשר לטענתה שייך לה. העובדה שהמת שייך לאישה א' היא תוצאה של טענתה-זעקתה הבסיסית. אישה א' לעומתה, מתחילה את קריאתה בשיוך הילד המת לאישה ב'. בראש מעייניה עומדת השאיפה לקבוע שהילד המת שייך לאישה ב'. רק כפועל יוצא משאיפתה היסודית - שאינה קשורה כלל לילד החי - נובע שהילד החי שייך לה.

הבדל דק זה לא נעלם משלמה. כשהוא מסכם את טענות הנשים הניצות (פס' כ"ג), בעיקר אולי לעצמו, הוא אומר: "זאת (אישה ב') אמרת זה בני החי ובנך המת, וזאת (אישה א') אמרת לא כי בנך המת ובני החי". שלמה שם את ליבו גם לעובדה, שבעמדת אישה ב' יש התייחסות אישית לילד מסוים - לילד החי. הוא מבטא את תחושתו זו בכך שהוא מוסיף מדעתו לדברי האישה את המילה "זה". אישה ב' מדברת, מתייחסת, ויש לה רגשות כלפי ילד מסוים ומוכר.

דברי הנשים הם בבואה נאמנה לנשמתן. אישה ב' מעונינת בילד החי, שבעיניה הוא כבר בעל סימני זהות מובהקים, ובעל אישיות משלו. חייו הם הדבר החשוב ביותר העומד מול עיניה. אישה זו לא תוותר בשום אופן על חיים אלה. לעומתה, אישה א' רואה ראשית את המת לנגד עיניה, ותחילה רוצה להיפטר מנטל זה. גורל החיים של התינוק השני הוא גורם משני בלבד עבורה.

ומשסיכם המלך שלמה לעצמו אבחנות אנושיות אלה, כפי שמעיד המקרא במפורש, יכול היה בלב שקט ובוטח לבצע את ההצגה הגדולה: "ויאמר המלך: קחו לי חרב...", למען יראו וייראו כל הנוכחים באולם בית המשפט. שלמה לא נטל כל סיכון בהצגה אשר תיכנן, הוא ידע מראש מה תהיינה תוצאות הניסיון הפסיכולוגי שערך.

משפט שלמה הוא דוגמה לכוח הרב שביד הלשון. היא חורצת גורלות של בני אדם, לעתים קרובות של בעל, או בעלת הלשון עצמם. ניתוח מושכל של לשון בני אדם הוא פתח להכרתם. הכשרון והיכולת של המלך שלמה לערוך ניתוח כזה, היו אולי המרכיבים היסודיים של חכמתו, שאותה הכירו בני עמו:

"כי ראו כי חכמת אלוקים בקרבו לעשות משפט".

אין פלא ששלמה המלך הוא בעל האימרה:

"מות וחיים ביד לשון" (משלי י"ח, כ"א).