מקום השבטים ידוע עוד מברכת יעקב בראשית מ"ט, ברכת משה דברים ל"ג, ו-כה.

בבראשית י"ד, יד רודף אברהם אחר ארבעת המלכים עד דן, ודן הרי נכבשה בתקופת השופטים.

זה מקביל ל-

"דן גור אריה יזנק מן הבשן" דברים ל"ג, כב.

בראשית מ"ח, כב:

"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי",

רמז לעיר שכם שהייתה בנחלת יוסף.

במדבר כ"ו, כט מוצאים בין בני מנשה את גלעד:

"למכיר משפחת המכירי ומכיר הוליד את גלעד, לגלעד ממשפחת הגלעדי".

יהושע י"ב, יז:

"מלך חפר אחד"

פה ישב חפר משבט מנשה.

אנו רואים שיש התאמה בין שם המקום ובין השבט המתנחל. מה קדם למה: האם הארץ נקראה על שם השבט שהתנחל בה, או להפך?

ולהאוזן וחבריו מסיקים שקטעים אלה מאוחרים.

קויפמן טוען כנגדם שלא מציאות מאוחרת היא שמשתקפת בתיאורי תקופות קדומות אלא שההתנחלות בארץ הייתה בעקבות אוטופיה קדומה. החזיון קדם למציאות, שנים עשר בני יעקב התהלכו בארץ וחיו בה, דנו ביניהם וקבעו נחלתו של כל אחד והחלק שירשו צאצאיהם.

איתור חלקי ארץ ישראל המערבית מנחל מצרים עד לבוא חמת, הייתה מסורת משפחתית שנוצרה בבית יעקב בארץ כנען; בברכת יעקב משולבים אלמנטים נבואיים בנחלות השבטים הראליות.

בהתאם למסורת היה צריך שבט דן לנחל בצפון. עקב בקשת ראובן, גד וחצי שבט המנשה לקבל את עבר הירדן המזרחי לנחלה נעשתה הארץ יותר רחבה ואף נתקצרה. בני ישראל לא הגיעו עד לבוא חמת אלא עד צידון בערך, ולא כבשו את נחלת דן הצפונית.

אם נסתכל במפת השבטים נראה שהחלוקה נעשתה בהתאם לאמהות השבטים.

כך אנו מוצאים את בני רחל - בנימין ובית יוסף (אפרים ומנשה) סמוכים זה לזה במרכז הארץ.

בני יהודה ושמעון סמוכים זה לזה בדרום הארץ. יששכר וזבולון סמוכים האחד לשני, צפונה למנשה.

בני השפחות, בני בלהה- דן ונפתלי בצפון הארץ ועל ידם בן זלפה - אשר.

מקומם של ראובן גד וחצי שבט המנשה היה צריך להיות בעבר הירדן המערבי. אין ספק שמנשה היה צריך להיות שבט אחד. ויש לחשוב שנחלת גד הייתה צריכה להיות ליד אשר, ונחלת ראובן ע"י יהודה ושמעון.

גם בסדר החניה במדבר אנו מוצאים שהחניה נעשתה בתשומת לב לאמהות. [154]

מזרח: יהודה יששכר וזבולון
דרום: ראובן, שמעון וגד
מערב: אפרים, מנשה ובנימין.
צפון: דן, אשר ונפתלי.

כיון שחנו בשלשות, היה צריך לצרף אחד לבני לאה. צרפו את גד בכור זלפה שפחת לאה לראובן ושמעון בני לאה. אשר בן זלפה צורף לדן ונפתלי בני השפחה בלהה.

כאמור היה צריך דן לנחל בצפון בהתאם למסורת. אך היות ולא נכבשה נחלתו, נתנה לו בגורל נחלה בין השבטים אפרים ויהודה ואין זה מקרה שקבל דוקא מקום זה.

בס' בראשית נאמר (מ"ט, ח):

"יהודה אתה יודוך אחיך ידך בערף אויביך ישתחוו לך בני אביך".

ליהודה נתנת עדיפות על אחיו וברכת הבכורה. ברכה זו מזכירה את ברכת יצחק ליעקב בראשית כ"ז, כט:

"היה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך".

אפרים הוא צאצא יוסף בנו האהוב של יעקב. יעקב בברכתו לבנו יוסף מוסר את הבכורה לאפרים, בראשית מ"ח, יד-כ.

דן - הוא בכור בלהה ויעקב בברכתו אומר (בראשית מ"ט טז):

"דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל".

ביאורי הפסוק:

הראב"ע:

"רמז שיהיה בעל דגל כאחד בני הגבירות והנה היה כקצין על כל עם מהשפחות".

רמב"ן:

"ויתכן שיהיה כאחד שבטי ישראל, כמיוחד שבשבטים הוא יהודה שנאמר בו: ידך בערף אויביך כי גם זה יגבר על אויביו וינצחם".

רש"י:

"כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים. הוא דוד שבא מיהודה".

בפסוק הנ"ל מביע הכתוב חשיבות יתר של השבט הזה, המלה אחד מביעה חשיבות. דוגמא:

"על אחד ההרים אשר אמר אליך" בראשית כ"ב, ב,

פירושו ההר החשוב.

"כמעט שכב אחד העם" בראשית כ"ו, י.

אחד העם - המלך.

"הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל" שמואל ב' ז', ז,

לומר השבט השולט.

במספר אנשיו היה שבט דן הגדול בין שבטי ישראל אחר יהודה.

בכל מסעות בני ישראל במדבר שמש כמאסף,

"ולפי שהיה הולך כל הימים בין בימי משה ובין בימי יהושע אחר כל הדגלים והיה צריך להלחם עם כל האומות הרודפים אחריהם לזנב על הנחשלים אחריהם בדרך ולהנקם מן האומות כי גבורים היו, לכך אומר יעקב: דן ידין עמו - ינקם נקמת עמו כאחד כל שבטי ישראל היה, נוקם נקמתם ומשמרם מרודפיהם" (הרשב"ם בביאוריו לפסוק). [155]

בברכתו אומר משה:

"דן גור אריה יזנק מן הבשן"

דברים אלה מזכירים את ברכת יעקב ליהודה:

"גור אריה יהודה מטרף בני עלית".

בגבורתו דומה ליהודה, את שניהם מדמים לגור אריה.

מהנ"ל אנו רואים ששבט דן היה מיוחס, ראש בני השפחות נושא דגל, משמש מאסף למחנה, שני במספר אנשיו. לכן נפלה בגורלו חלקה בין השבטים המיוחסים אפרים ויהודה.

חלקה זו הייתה בעלת חשיבות אסטרטגית מובהקת, חלשה על הדרך יפו-ירושלים ועברה בנקודות גזר, אילון וכו'.

דן היה שבט גדול, הנחלה שקבל הייתה קטנה בנחלתו זו סבל קשות משכניו ככתוב:

"וילחצו האמורי את בני דן ההרה כי לא נתנו לרדת לעמק".

ברור שהעמק הוא עמק החוף או חוף פלשת. (ר' ירמיהו מ"ז, ה. "באה קרחה אל עזה נדמתה אשקלון שארית עמקם").

יש לשער שהשבטים אפרים ויהודה עינם לא הייתה טובה לשכניהם הדנים, הרי הוא בן השפחה שנדחק ביניהם בני הגבירה.

"ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס" שופטים א', לה.

בני יוסף הכניעו את האמורי היושב בתוך דן ולקחו ממנו מס. אבל לא נאמר שעזרו בזה לדן. בני אפרים אף מתאוננים לפני יהושע שנחלתו קטנה ועמו כח רב. יהושע י"ז, יד-יח. "מצרעה ומאשתאול, שופטים י"ח, ב - מנחלת דן היו ובני דן ישבו בהם כגרים" - (מצודת דוד).

הרי צרעה ואשתאול היו בלב דן אלא כנראה לקחו ממנו בני יהודה את עריהם אלה.

הדבר גרם לכך שהדנים שראו עצמם מקופחים בין בני הגבירה ונרדפים ע"י האמורי - הפכו למרי נפש (שופטים י"ח, כה) אפילו נגד אחיהם בני אפרים וחלקם החליטו לכבש להם את נחלתם היעודה בין אחיהם אשר ונפתלי בני השפחות.