נאום אביגיל מהווה את המרכז בספור המשולש: דוד - אביגיל - נבל.

סיפור זה הוא פרק קצר, או התרחשות חד-פעמית, בתוך רצף המאורעות של בריחת דוד משאול לנגב ולמדבר יהודה. גם בפרקים כ"ד, כ"ו יש סיפור דומה לסיפור בפרקנו. בשלושתם מסופר על מדת הגינותו של דוד, שאינו הורג את מי שמבעט בו במעשה או בדבור. בפגישה המתוארת בפרקים כ"ד, כ"ו אין הוא הורג את שאול משום סייג דתי, כי משיח ה' הוא; בפרקנו אינו הורג את נבל בהשפעתה ובכוח השכנוע של אביגיל, המצליחה לשכך כעסו של דוד בכשרונה הרטורי: בשלושת הסיפורים נמנע דוד משפיכות דמים (השווה כ"ד, ז; כ"ה, כו; כ"ו, ט). גם שאול וגם נבל הם כפויי-טובה כלפיו, ואף על פי כן הוא מוותר. שלושת המאורעות מתרחשים במדבר (כ"ד, א; כ"ה, א; כ"ו, ב). ברור, אפוא, מדוע כרך עורך הספר את שלושת הסיפורים הללו ברציפות (בכ"ד ובכ"ו הוא נרדף ובכ"ה הוא רודף).

מרכז פרקנו, תרתי משמע, הוא נאום אביגיל, הן מבחינת מקומו והן מבחינת אופיו, המביא לשינוי במאורעות. נאום דרמטי, המכיל את כל אמצעי הרטוריקה, הבנוי בסגנון נהדר ובחיות אומנותית ראויה לשבח. נאום, המזכיר לנו את נאומיה של האשה החכמה מתקוע (שמו"ב, י"ד) האשה מאבל בית-מעכה (שם, כ', טז-יט) ועצת חושי הארכי לאבשלום (שם, י"ז, ט-יג).

נאום זה הוא פרק בספרות החכמה. אמנם אביגיל אינה מכונה "אישה חכמה", כפי שמצינו באשה החכמה מתקוע והאשה החכמה מאבל בית-מעכה, אך אין ספק שאביגיל מגלה פקחות רבה וחכמה מעשית לא פחות מאשר שתים אלו, גם היא מצליחה למנוע שפיכות דמים. אמנם, אין היא מכונה "חכמה", אך היא נקראת "טובת שכל", כהקדמה למעשיה ולדבריה.

סיפורנו, וממילא נאום אביגיל, הוא ספור על טוב ועל רע. מושג נפוץ בספרות החכמה. כבר בפתיחת הספור מוצגים שנים מהגיבורים בתארים הנ"ל:

"ושם אשתו אביגיל והאשה טובת שכל"; "והאיש (נבל) קשה ורע מעללים" (ג). מלים אלו נשנות וחוזרות בסיפורנו (פס' ח, ט"ו, י"ז, כ"א) ובנאום אביגיל: "והמבקשים אל אדני רעה"; "ורעה לא תמצא בך מימיך"; "ככל אשר דבר את-הטובה עליך" (כ"ו, כ"ח, ל). ובתשובת דוד: "אשר מנעני מהרע אתך".

למעשה מעמת נאום אביגיל את שלושת הגיבורים הראשיים בפרשתנו, כששנים מהם נראים לנו כטיפוסים, ש"יצאו" מספרות החכמה - אביגיל ודוד - הטובים, המדברים במישרין או בעקיפין על האיש "הרע" - נבל. הנאום מפריד בין אביגיל אשת נבל לאביגיל אשת דוד. אביגיל היא אכן הדמות הראויה להערצה, לא רעה כנבל, ולא חמת-מזג כדוד. דמות קוסמת שמצליחה להתגבר על נבל ועל דוד כאחד, ומצליחה לסבב את המאורעות כרצונה. המחבר נמנע מהגדיר את דמויותיו, כי אז תתקבל דרשה ולא ספור. הוא בחר בפעולות ובנאום לאשש את הגדרותיו, כך שסיפורנו לובש צורה ונושא עמו את חזונו המוסרי של המספר ושל הדמויות המופיעות בספור. הדבר אופייני לספור המקראי, המקדם את עלילתו באמצעות מעשים ודברים, עד כי בסוף הנאום מוצאים אנו יחסים אחרים במשולש הדמויות: נבל מת, דוד נושא את אביגיל. הגיבור הטוב, החיובי שויתר ונמנע משפיכות דמים, זוכה בה באשר מלאכתו נעשית ביד אחרים, ביד ה': " וינגף ה' את נבל וימת". אין ספק, שלפנינו ספור עממי בדבר משולש, רומנטי במקצת, שצלעותיו הגברים, והיתד המחבר ביניהם - אביגיל. פקחותה וחכמתה, יותר מאשר ניכרות בהגדרתה כ"טובת שכל", ניכרות על פי נאומה.

נאום אביגיל אינו דו-שיח, הוא נאום עצמאי, גם אם דוד עונה לה בהמשך. הוא בא לרכך ולמנוע שפיכות דמים מדוד, שכעס על בעלה נבל, באשר הלה לא רצה לתת לעבדיו מנחה בשעת חג הגז. כאשר עבדיה מספרים לה את הקורות את בעלה ואת דוד, היא ממהרת לקראת דוד (שלוש פעמים בפרקנו: י"ח, כ"ג, מ"ב) ופועלת בתבונה, כפי שיעקב פעל כשהלך לפגישה עם עשו אחיו. שניהם מכינים מנחה עשירה לשכך כעסו של מי שבא לקראתם, ושניהם שולחים את המנחה לפניהם. אין ספק, שבשעת הליכתה בדרך, מביתה למעון דוד, הכינה במחשבתה את הנאום, שבו בקשה לפייס את דוד.

בשעת הנאום לפנינו שתי דמויות בלבד, כל גיבורי המשנה נעלמו. הדבר אופייני למספר המקראי, הרוצה לרכז את תשומת לבו של הקורא בגיבורים הראשיים בלבד. הנערים והלוחמים אינם משתתפים בשיחה. הם נתונים בצל. המספר מאיר את שני הגיבורים בלבד, במפגש אישי נוגע ללב, העולה מבעד לשפה מאופקת וברורה. הפגישה של הגיבורים בצלע ההר מוסיפה חן וחיות לסיפור. התרגשותה של אביגיל וודאי הייתה רבה. כנראה ששמעה על הגיבור רב המעללים משיח ה', מנהיג גדוד, יפה התואר, וודאי השתוקקה להכירו. אך לא בנסיבות קשות אלו, כאשר סכנת מוות מרחפת על ראש בעלה.

התרגשותה ניכרת בפעילותה, עוד לפני שפתחה את פיה. ריבוי הפעלים מדגיש פעלתנות זו: ותרא... ותמהר, ותרד... ותפל ותשתחוו... ותפל ותאמר ותדבר... ושמע. היא יורדת מעל החמור, נופלת ל"אפי דוד", משתחווה, ושוב נופלת לרגליו. במעשי השתחויה אלו רצתה אביגיל להראות, טרם פתחה את פיה, את כניעתה המלווה חרטה על מעשי בעלה ואת יראת הכבוד לדוד. הנפילה, המתוארת בפסוק כ"ג הייתה מרחוק ודרך כבוד והכנעה לאיש רם מעלה, וכשקמה, התקרבה לדוד ונפלה שנית לרגליו לבקש רחמים מלפניו. נפילתה המוגזמת באה לרכך לבו ולשכך כעסו. נשים לב להבדל בין פתיחת דבריה של האשה החכמה מתקוע לפתיחת דבריה של אביגיל: האשה מתקוע מבקשת רשות מאת המלך לדבר בלשון "הושיעה", והיא ממשיכה רק לאחר רשותו ושאלתו של המלך. אביגיל לעומתה, אמנם אינה מדברת אל מלך (אם כי נמשח), אך יחסה אליו כאל מלך ממש, בידעה שה' צווהו לנגיד; מכיוון שבינתיים הוא רק ראש גדוד, אין היא מצפה לרשותו לדבר (ואולי גם בגלל מעמדה, לעומת התקועית בהצגתה), אם כי היא פונה בלשון נימוס כפולה, מרוב התרגשות. מדבריה היא ניכרת כפסיכולוגית מעולה, היודעת את נפש האדם. ולמרות שגרה בספר-המדבר, מנותקת מן החברה הגבוהה של זמנה, היא בקיאה בעניינים העומדים ברומו של עולם הממלכה, מכירה את הסכסוך בין דוד לשאול וצופה את עתידו.

בדבריה הראשונים ניכר הבלבול, כי התרגשותה רבה; דבריה מוכפלים, ארוכים וחסרי סדר ובהירות. התחביר מהם והלאה - "ותאמר בי-אני אדני העוון ותדבר-נא אמתך באוזניך ושמע את דברי אמתך".

אף על פי כן, בחזרה על דבריה, התחילה במה שסיימה, ונוצר סדר כיאסטי בין הדברים. "העוון הזה ואחריותו עלי הם", אומרת אביגיל (והשווה דברי האשה החכמה מתקוע: "עלי אדני המלך העון"). ופתחה בזה דבריה, כדי לשכך כעסו וכדי שיכנסו דבריה באוזניו. ו"אני" - לחיזוק ה"בי". ושעורו: אדוני, בי אני העוון, כלומר: העוון הזה נמצא בי בלבד. כבר בפתיחה כינתה עצמה אמתך (פעמים), ואת דוד כינתה אדוני. כינויים אלה חוזרים בנאומה כמלים מנחות. י"ג פעמים קוראת לדוד אדוני. חמש פעמים היא נקראת בפי עצמה אמתך ופעם שפחתך.

קודם לכן כינה דוד את נעריו מול נבל בתואר עבדים, ועתה מכנה אשתו אביגיל את עצמה לפני דוד: אמתך. יתר על כן "אמתך" זו ו"אדני" כלפי דוד באים מול כינוי נבל את דוד בתור עבד. "ויאמר מי דוד ומי בן-ישי היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדניו". אמור מעתה: כלפי נבל - דוד הוא עבד. כלפי אביגיל אשתו - דוד הוא אדון. וזה ההבדל בהתייחסות השניים אל דוד. ואם כך פתחה אביגיל, אין תמה, כי הצליחה לשכך זעמו. לאחר שבטלה את האחריות לעוון, חלתה פניו, שישמע את דבריה, ובארה לו, שלא היא חטאה בזה, כי "ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדני אשר שלחת". יש כאן הבטה לאחור. כי הדברים מוסבים לעבר, בעוד ששאר הנאום מוסב להווה ולעתיד. היא פותחת בנימה אישית, הנוגעת לה עצמה. היא גם מסיימת בנימה אישית: "וזכרת את אמתך". שני פסוקים אלה יוצרים מבנה של מסגרת. אביגיל פותחת ומסיימת בהצהרה, הנוגעת לה עצמה, במיוחד בקשר לדוד. אבל בעוד דוד שבפסוק כ"ה הוא מנהיג כנופיות, הרי דוד כמתואר בפסוק ל"א הוא המלך הנבחר על ידי ה'. מעניין, כי גם במרכז נאומה מוצאים אנו הצהרה הקשורה בעצמה:

"ועתה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך לאדני"; "שא נא לפשע אמתך".

שלוש נגיעות אישיות אלו של אביגיל יוצרות מסגרת נאה לנאום: בפתיחה, במרכז ובסיום. תחילה היא דוחה את דבריו של בעלה: "אל נא ישים אדני את-לבו אל איש הבליעל הזה על נבל", בבחינת - אין לך כל מגע אתו וכל קשר, רק אתי. אביגיל צריכה להיזהר לא לנקות את בעלה מאשמה ואף לא להופיע כבלתי נאמנה לו. אם תכחיש את אשמת בעלה - הריהי יורדת לרמתו, וזוקפת לחובתה את איבתו של דוד. אם תאמר גלויות את הדברים, יהיה בכך משום הפרת נאמנותה לבעלה, והיא תוכיח, שאינה מתאימה וראויה להיות אשת-איש. אביגיל מתנהגת, אפוא, בהתאם לאופי האישה החכמה: "פיה פתחה בחכמה ותורת-חסד על לשונה" (משלי ל"א, כ"ו). היא מתעכבת על שמו של נבל ומסבירה אותו בצורה של סיפור סבתי: "כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו". בבחינת: שמו מעיד עליו, ואם כן לא יכול לעמוד נגד תוקף מידותיו הרעות. ואם כן, אין ראוי אתה שתתמודד עמו, באשר אינו שווה לך כערכך, ואין ראוי ליחס משקל לדבריו, כי האיש רע באפיו. בעוד שבגלוי היא מגנה עליו, הרי היא, למעשה, מנתקת עצמה ממנו כך, שבסוף פנייתה היא מופיעה כנהנית בכוח משינוי יחסו של דוד.

המלה נבל משמשת בפסוק כה כמלה מנחה, החוזרת שלוש פעמים. יתכן, כי דרשה זו של השם נבל מבוססת על פתגם עתיק, אשר את מקבילתו, או את גירסתו האחרת, מוצאים אנו בישעיהו ל"ב, ה-ח:

לא יקרא עוד לנבל נדיב
כי נבל נבלה ידבר
לעשות חנף
להריק נפש רעב

ולכילי לא יאמר שוע
ולבו יעשה און
ולדבר אל ה' תועה
ומשקה צמא יחסיר...

פסוק כ"ו נפתח בשבועה כפולה: "חי ה' וחי-נפשך"; הר"י והרלב"ג מפרשים, שהשבועה חוזרת אל הקודם: "נשבעה לו שבאמת היא אומרת שלא ראתה את נעריו". אך הפתיחה "ועתה אדני" מוכיחה, שהשבועה מוסבת אל הבא. ואכן, המלה ועתה באה להראות על שינוי, על מסקנה מן הנאמר קודם לכן, לשון מעבר מעניין לעניין. ונכפלת המלה ועתה בפסוקנו פעמיים ופעם שלישית בפסוק כז. המלבי"ם, הנוהג בפרושו להוכיח כי אין מלה מיותרת במקרא, אומר:

"באה ג' טעמים שראוי שימנע מלכת לנקום נקם, כי שילך לנקום, יהיה באחד מג' פנים: (א) שיחשב שנבל חייב מיתה מדין מורד במלכות; (ב) שיחשב לנקום בל יעזו אחרים לעשות כמוהו; (ג) שיחשב לקחת בחזקה מה שיגיע לנעריו עפ"י דין, שהיו שומרים את הצאן. על ה-א' אמרה: "חי ה' " ור"ל: כי עדיין לא יצא טבעך בעולם ועדיין שאול קיים, ואם היית הורג אותו, היית שופך דמים שלא כדין, או עכ"פ לפי דעתך שיש לך דין מלך אין ראוי שתושע ידך לך לעשות בעצמך נקמה על כבודך, וזה בהשגחת ה' שמנעך מרציחה או מהכוח הבלתי ראוי, רק שתקווה אל ה'. על ה-ב' אמרה אל תחוש לנקום פן יעשו אחרים כמעשהו, ואמרה אויביך על המבקשים להשפיל כבודך והמבקשים את נפשך להרגך. על ה-ג' שמנע מהנערים המגיע להם על פי הדין - הנה הברכה אשר הביא שפחתך, וטוב מעט בצדקה".

אך נראית יותר החזרה המשולשת של המלה ועתה כתוצאה מהתרגשותה, שעדיין קיימת, שאינה מניחה לה לעצב כראוי את דבריה. לכן שלושת המשפטים קצרים ומאורגנים פחות. מצד אחד היא מברכת את דוד, ש-ה' מנעו בא בדמים, ולמרות שדוד לא ענה לה, היא בטוחה בכוח השכנוע שלה, ומשבחת את ה', שנתן לדוד תבונה לשמוע בקולה. מצד שני היא מאחלת ומברכת, שכנבל יהיו כל אויבי דוד, המבקשים עליו רעה. למעשה, אביגיל מפנה בכך את דוד לאויבים אחרים, קשים יותר, דהיינו, אל המלך שאול. והנה במקרה של שאול נמנע דוד מלהמיתו ומליטול את הדין לידיו. אין ספק, כי בפסק זה מוצאים אנו מסר מרכזי: גם מי שנועד על ידי ה' לשלטון, איננו רשאי לממש את ייעודו בחוזק יד תוך שפיכות דמים - על ידי הרג מתנגדיו. במלים אלו נזכרים אנו מבלי משים בהשוואה אנטיתיטית לשאול - ביחסם לזולת ובמיוחד ליריביהם.

אביגיל משתמשת בלשונות המזכירות לנו את הקטעים בהם עמד שאול במצבים דומים. אביגיל מבקשת מדוד: "חי נפשך אשר מנעך ה' מבוא בדמים"; יונתן מבקש משאול: "ולמה תחטא בדם נקי להמית את דוד חנם".

בעצתה לדוד להימנע משפיכות דמים מסמלת אביגיל את טוהר ימי מלכותו הראשונים. אנשיו מנסים לפתותו לרצוח את שאול; דוד מטהר את עצמו מרצח אבנר. פגישתו עם אביגיל מציינת אצלו מתינות, התאפקות, שליטה ביצר והימנעות משפיכות דמים לעומת פגישתו עם בת-שבע, המאופיינת על ידי אבדן השליטה ביצר, הגורר אחריו שפיכות דמים. רק בשני מקרים אלה דוד הורג אדם ונושא את אשתו. אמנם בסיפור אביגיל, טיעוניה והנעשה בידי שמים מקהים את עוקצו של הרצח ומקנים לו לגיטימציה. אך פרקנו רומז לבאות עוד בהיות דוד בשיאו.

לאחר הפניה הדיפלומטית בראשית דבריה ופעולת הריכוך הפסיכולוגית, מגיעה אביגיל לצד המעשי, ונותנת לדוד ברכה. גם יעקב, העומד במצב דומה, נותן לעשו ברכה, שבלשונה, מזכירה לנו את דברי הנער אליה: "הנה שלח דוד מלאכים מהמדבר לברך את אדנינו". ואמרה אביגיל לנערים - דרך כבוד (רד"ק), שהרי גם דוד עתיד היה ליהנות ממתנתה. אלא שלאדם גדול כמוהו מתנה צנועה זו כמוה כאין. וגם ציבא אמר דברים דומים לדוד:

"והלחם והקיץ לאכול הנערים". בברכתה זו אין אביגיל מופיעה כמי שמשחדת את דוד, שמא תפגע בגאות הלוחם, אך היא גם אינה באה בידים ריקות, פן תיראה, כמי שאינה מעריכה נכונה את נחישות ההחלטה ואת מידת הרצינות, שבהן מתייחס האיש לעניין. היא בוררת מלותיה בקפידה.

בפסוק כ"ח נפתח החלק השני של נאומה; בחלק הראשון מבטיחה אביגיל לדוד, ש-ה' יקום בנבל, רק אם דוד ירסן את עצמו, ולא ייטול בכוח את הזכות האלוקית, והיא מציעה לו ברכה כאות לביטחונה בצדקתו של דוד. לאחר הצעת הברכה היא מתחילה בחלק השני שבנאומה: היא מדברת על התחייבות ה', המעניק ברב חסדו בטחון לעבדו הנאמן, שבחסותו יוכל להעלים עין מכעס זמני זה ואל לו להכשיל את עלייתו של דוד לכס המלוכה. בלשונו של המלבי"ם:

אחרי שסילקה שלש הטענות, שבעבורם ילך לנקום נקם... התחילה לחשוב שלושה מעמדות מימי חייו: (א) המעמד הראשון - בעת שהתחיל ללחום את מלחמות ה' בגלית ובפלשתים; (ב) המעמד השני - עת נרדף מפני שאול; (ג) המעמד השלישי, עת יזכה למלכות כמו שהובטח בפי הנביא. ורמז ל-א: "כי יעשה... בית נאמן"; ל-ב: "נפש אדני צרורה בצרור החיים"; ל-ג: "והיה כי יעשה ה' לאדני... וצוך לנגיד על-ישראל".

אביגיל פותחת חלק זה של דבריה בהקבלה לפתיחתה; בפתיחה אמרה: "בי-אני אדני העון" ועתה: "שא נא לפשע אמתך". וכדאי לשים לב לעובדה, כי בחלק הראשון בדבריה נזכר שם ה' פעם אחת בלבד, בשבועה חי-ה'. ואילו בחלק השני: חמש פעמים ה' ופעם אלוקיך. דהיינו, שבע פעמים נקבה אביגיל בשם ה'. בחלק הראשון דיברה בעיקר על נבל ודוד, ולכן מעטה להזכיר שם שמים בפיה. בחלק השני הרבתה להזכיר שם ה', כי דיברה על מעשי ה' לדוד.

בשני הכתובים הללו תלתה העוון והפשע בה והיא מבקשת שישא את פשעה, כאילו היא חטאה. אין לקבל הדעה האומרת "כאילו אמרה ימחל לי אדני על שאני מאריכה בדברים ואני רוצה לומר עוד טענה, שידוע ומפורסם בישראל, שאתה עתיד לזכות בשתי מעלות גדולות".

אביגיל מבטיחה לדוד, כי ה' יעשה לו בית נאמן, ורד"ק מקבל את ת"י המתרגם: מלכו קיימא, ומוסיף: ודרך נבואה אמרה זה, כי היא אחת משבע נביאות על דעת רז"ל. ויש לפרש, כי אמרה כן, כי היה הדבר נשמע ונודע בישראל, כי דוד נמשח למלך.

מעניין, כי לשון זו נמצאת אף בנבואת איש האלוקים לעלי: "ובניתי לו בית נאמן" (שמו"א ב', לה); ובנבואת נתן לדוד: "ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם..." (שמו"ב ז', ט"ז). נוסף לאלה, מוצאים אנו בדבריה הד למה שנאמר לפניה ואחריה: מלחמות-ה', שדוד נלחם לדעתה, מזכירות לנו את דברי שאול לדוד, לפני שנתן את מיכל לדוד לאשה: "אך היה לי לבן-חיל והלחם מלחמות ה'" (שמו"א י"ח, י"ז). והחלק האחרון בפסוקנו: "ורעה לא תמצא בך מימיך" . מזכיר לנו את דברי דוד עצמו אל שאול המלך: "וראה כי אין בידי רעה ופשע... ישפוט ה' ביני ובינך ונקמני ה' ממך וידי לא תהיה-בך" (שם כ"ד, י"ב-י"ד).

אין ספק, כי דבריה אלה של אביגיל היו כמרפא בעצמותיו של דוד, באשר מדבריה משתמע כי שליח ה' הוא, לא מנהיג כנופיה, המשוטט במדבר ללסטם את הבריות. לדעת אביגיל הפתרון הוא במשפט הא-ל: הא-ל הוא שיציל את דוד ויפגע באויביו. אביגיל מאיצה, אפוא, בדוד להניח את ההפרעות מאויביו למשפט האלוקים, ומטעימה במיוחד, כי מאחר ש-ה' הועיד את דוד למלך, אסור לו להיכשל ולשפוך דם חינם. אביגיל מחזירה לדוד את שיקול הדעת הנכון, שאפיין אותו במקרה הקודם, ושעתה עמד לסטות ממנו.
במצב זה נוצרת אנאלוגיה בין שאול המלך, שבצעדיו הראשונים ביזוהו בני-בלייעל ולא הביאו לו מנחה - אך הוא החריש (י', כ"ז), ומאוחר יותר סירב להוציאם להורג (י"א, י"ב-י"ג), לבין דוד, אשר נבל בן (איש) בליעל סירב לתת לו מנחה, ואף ביזהו מאד, ודוד ביקש להוציאו להורג ולהכחיד את ביתו, אך אביגיל השכילה למנעו משפיכות דמים, שעלולה הייתה לפגוע בו קשות כמועמד למלוכה. בתיאור זה חוזרת אביגיל לתיאור (נפש) אויבי דוד "יקלענה בתוך כף הקלע" - בו נשמע הד להכאתו של גלית בקלעו של דוד. לשון זו דומה ללשון יונתן על דוד לשאול: "וישם את נפשו בכפו ויך את הפלשתי". וראוי לשים לב, כי בפסוקנו המלה נפש מופיעה כמלה מנחה - שלש פעמים - ופעם נוספת בפסוק המקביל כ"ו: "חי נפשך". בפסוק כ"ט רומזת אביגיל, כנראה, לשאול בפרט: "ויקם אדם ל ר ד פ ך ולבקש את נפשך", ויש כאן רמז לדברי דוד לשאול לפני הילחמו בגלית: "אל-יפל לב - א ד ם עליו" (י"ז, ל"ב), וכן לדבריו לשאול במרדפו (כ"ד, ט"ו): "אחרי מי אתה ר ד ף אחרי כלב מת אחרי פרעש אחד"?! ולא רצתה לכנותו בשמו על דבר שהוא גנאי לו. באמרה זאת, הופכת אביגיל מבלי דעת למורדת במלכות, כי הרי שאול עודנו המלך. אביגיל נוטלת סיכון זה, כי האמינה בלב שלם, שכל פעולותיו של דוד מבטאות את רצון ה'.

חז"ל פרשו את המשל: "והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים", כאילו בא לציין את חיי הנצח של הנשמה. ויש משום ניגוד בין המשל של "קליעה בקלע" למשל "בצרור החיים", משום שצרור החיים, הנפש, שמורה עם ה', ואילו האבן נזרקת בתוך כף הקלע למרחוק, ואביגיל אמרה על דרך המשל, מה שאמור במקראות רבים, שהצדיקים זוכים לקרבת אלוקים, והרשעים מרוחקים ממנו.

ניכר בפסוק כ"ט מבנה כיאסטי: