א. "ויברך את הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים, לעת ערב, עת צאת השאבת". (בראשית כ"ד, יא ואילך)

ב. "וירא והנה באר בשדה, והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה, כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים; והאבן גדולה על פי הבאר. ונאספו שמה כל העדרים (=הרועים) וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן, והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה". (שם כ"ט, ב ואילך)

ג. "ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מידן, וישב על הבאר. ולכהן מדין שבע בנות, ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן; ויבאו הרעים ויגרשום" (שמות ב', טו-יז)

הרי שלושה סיפורים שרב ביניהם הדמיון, כמעט זהים. ואולם, המעיין בכתובים יבחין בהבדלים משמעותיים ביניהם, ברקע החברתי ובמיוחד - בסוגי הבארות; שכן, לא הרי בארם של עבד אברהם ורבקה כהרי בארם של יעקב ורחל, ולא הרי בארותיהם של אלה כהרי בארם של משה ובנות יתרו. נבחן, אפוא, את האירועים בשלושת הסיפורים על השווה והשונה שביניהם.
סיפור זה מכיל תמונת הווי אידילית: בנות נחור העיר יוצאות כדרכן יום יום, לעת ערב, לשאוב מים לצורכי ביתן.יציאה בצוותא זו הייתה מלווה, כך יש להניח, שובבות נעורים, פטפוטי נערות וגינוני התהדרות מול פני עוברי אורח זרים ובחורי המקום שניקרו בדרכן, כשהם מלווים כוונות מסוימות באיתגליא ובאיתכסיא. עבד אברהם הנושא עמו שליחות ברורה - למצוא אישה לבן אדוניו, בוחן בעיניו את הנערות - והנה הוא נמשך אחר אחת "טובת מראה מאד".
הסיפור כולו הוא על טהרת המין הנשיי. האווירה - עירונית מובהקת; אין בו זכר לרועים, לצאן ולחיי כפר. השאיבה מן הבאר חופשית לכול.
התמונה המופיעה בסיפור זה, כולה מחיי הרועים ועל טהרת המין הגברי, להוציא, כמובן, את הגיבורה הראשית, את רחל "יפת התואר ויפת המראה",הזוכה להתעניינותם וליחסם האוהד של הבחורים - הרועים, שלא אחד מהם, בודאי, חמד אותה בלבו והלך שבי אחר יופייה. עדים, העניין והידיעה שהם מגלים בכל הנוגע למשפחתה ולייחוסה של רחל, והסקרנות שעוררה שאילת הזר על אודות רחל... הבאר בסיפורנו זה משמשת להשקאת הצאן בלבד, והשאיבה ממנה אינה חופשית אלא כפופה למשטר מסוים.
החברה בסיפור זה היא המעורבת, דו מינית. בולט היחס הגס, הגובל באלימות, מצד הרועים אל הרועות. גם כאן הבאר משמשת להשקאת העדרים, אלא השאיבה אינה מוסדרת כבסיפור ב'; כאן שולט הכלל "כל דאלים גבר".
לפנינו, אפוא, שלושה סיפורים בעלי רקע שונה, ושלושה טיפוסים של בארות שונים זה מזה, וההבדלים שביניהם מרומזים ב"מילות מפתח" שהצניע המחבר בכל סיפור וסיפור.
הבה נתחקה אח מילות מפתח אלה.
בסיפור א' מילות המפתח הן "מחוץ לעיר", שמלבד ציון המקום הן מקפלות בתוכן אסוציאציות של הווי חברתי מסוים. אנו נמצאים למדים, שמקום הבאר הוא מחוץ לעיר ויש לעובדה זו משמעות חשובה להבנת אורח החיים של תושבי העיר, דרכי אספקת המים וכיו"ב. מקום הבאר הוא מחוץ לעיר, כלומר למרגלות התל, או הגבעה, שעליו בנויה העיר. הבאר נמצאת מעבר לתחום הראייה של עין הורים ואחרים המופקדים על ארחן ורבען של הבנות... כדי להגיע אל הבאר יש לצאת מן העיר ולרדת אליה. הבאר ניזונה ממי מעיין והמים נשאבים באמצעות כדים. הבאר היא קניינה של הרשות המוניציפלית הקובעת את סדרי השאיבה. השאיבה מותרת לכל תושבי העיר אך לא לזרים. המים מיועדים לשימוש בני אדם והשקאת בעלי חיים אסורה לחלוטין.
בסיפור ב' מלות המפתח הן "באר בשדה". באר זו שונה מהבאר שבסיפור א':
1. מקומה בשדה, הרחק מהישוב, בשטחי המרעה, והיא נועדה להשקאת הצאן והבקר של עדרי הסביבה כולה;
2. הבאר אינה קניינה של רשות מוניציפלית, אלא של הרועים עצמם, שחפרוה ואין לרועים אחרים רשות להשתמש במימיה;
3. באר זו אינה שופעת כמו הבאר בסיפור א', שכן את מימיה היא מקבלת לא ממעיין אלא ממי תהום רדודים המתנקזים אליה בפסקי הזמן שבין השקאות העדרים. לשם כך יש לקבוע מועדים קבועים לשאיבה ולהשקאת העדרים. וכדי למנוע שאיבה בלתי מבוקרת גם על ידי הרועים השותפים, מכסים את הבאר באבן כבידה שלהסרתה נאספים כל הרועים השותפים לבאר. בארות מסוג זה נחפרות בנחלים ובעמקים מקום שם מצויים מי תהום גבוהים ולא במדרונות הגבעות שמי תהום אינם נמצאים שם.
אם כי הבאר שבסיפור ג' שייכת לסוג הבארות שבסיפור ב', הריהי שונה ממנה ברקעה החברתי ובסביבתה הגיאוגרפית. מבחינה זו קרובה פרשת הבאר הזאת לפרשת הבארות של אברהם ויצחק בגרר ובבאר שבע.

לשם הבנת הדברים לאשורם צריך לבחון את האירועים בזיקתם למקומות התרחשותם.
בסיפורים א' ו-ב' זירת ההתרחשות היא ארץ ארם נהריים. ארץ זו שהיא חלק מה"קשת הפורייה", מבורכת בשפע מים, במרעה דשן, במטעי פרי ויער, וכארץ מעבר בין הצפון והדרום, היא עמדה על רמה תרבותית וחברתית גבוהה. השפע הכלכלי טבע חותמו על מירקם החיים הציבוריים והדפוסים הארגוניים-הממלכתיים.

שונה מעיקרו המצב בארץ מדין - גיא החיזיון של סיפור ג'. הארץ - מדברית צחיחה; האדמה דלה; האוכלוסייה - חלקם שבטי נוד הנתונים למלחמת קיום מתמידה ולמשטר חיים פרוע, שבו שולט הכלל: כל דאלים גבר. המצוקה הכלכלית מצד אחד, מצד אחר - הטבע האכזרי, גרמו לסכסוכים ומריבות על כל פיסת קרקע ועל כל טיפת מים. על רקע מציאות זו יש לראות את קורותיהם של משפחות אברהם ויצחק בגרר שעל גבול הנגב, אשר כחלק מאותו מרחב מדברי שימש מאחז ארעי לשבטים ולמשפחות נודדים, שתושבי המקום ראו בהם אלמנט זר המתחרה על שטחי המרעה הדלים ועל מקורות המים המעטים, והם התנכלו להם בכל אשר יכלו. רועי גרר גוזלים את הבארות שחפרו רועי אברהם וסותמים אותן בעפר, ורועי אבימלך רבים עם רועי יצחק על הבארות שחפרו, ואילו אבימלך אינו רואה במעשים אלה משום מעשה עוול הראוי לגינוי, לתגובה או לעונש. יתירה מזו: כאשר אברהם מוכיח את אבימלך על מעשי עבדיו, אבימלך מעמיד פני תם: "לא ידעתי מי עשה הדבר הזה". גם יצחק, שישיבתו בגרר היא בחסות אבימלך, אינו זוכה ליחס טוב מזה ולהגנה מצד אבימלך.

על רקע זה מתבארת לנו פרשת הבאר שבסיפור ג', אשר מילות המפתח בה הן: "ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים". במציאות הפרועה של מדבר מדין, באין חוק וסדר מחייבים, כל אחד עושה כטוב בעיניו. גם בנות רעואל, כוהן מדין, מנצלות את היעדר הרועים מן המקום (ואולי גם מעמדן כבנות הכוהן) והריהן מזדרזות ובאות אל הבאר ושואבות את המים וממלאות את הרהטים להשקות צאן אביהן, ובבוא הרועים עם עדריהם הריהם מוצאים את הבאר ריקה. הדבר מעורר את זעמם בבנות הכוהן ומגרשים אותן. משה, שמוצאו מארץ היאור המשופעת במים רבים, אינו מודע למצוקת המים שבמדין ורואה במעשה הרועים משום רשעות ונחלץ להגנת הבנות, כשם שנהג במקרים דומים בעבר, בארץ מולדתו, ובמעשה שני העברים הניצים, שבגינם נאלץ לברוח מביתו, מארצו וממולדתו.

היפוכו של דבר אצל יעקב, בסיפור ב'. יעקב בא מבאר שבע, הצמאה למים, והכיר עסקי המים שם. והנה, הוא עומד לפני תופעה מוזרה ותמוהה בעיניו: רועים על עדריהם רובצים ליד הבאר ואינם מזדרזים להשקות את צאנם הצמאות בחום היום ובשרב המדבר!? בלבו מתעורר החשד, כי רועים אלה מתרשלים בעבודתם, וכשכירים הם מועלים באימון בעלי העדרים. רק לאחר שהוסברו לו סדרי הארגון של המקום, הוא נכנס בשיחה איתם על אודות משפחת לבן וגו'.

כללו של דבר: שלושת הסיפורים הנ"ל מקפלים בתוכם מיגוון פרשיות חיים, פרקי הווי ואורחות חברה בארצות הקדם, שהדיהם עולה אלינו מן הכתובים במקרא.