שאלה אחת קטנה. רגילים אנו לשמוע ולהקשיב ולדון בשאלות גדולות. כדאי שנתעכב בשאלה אחת קטנה, והיא המצויה בספר מלכים א' פרק ב' פסוק כ'. בת-שבע שמציגה את השאלה הזאת לפני בנה זמן מועט לאחר שהוא הומלך: שלמה המלך הגדול.

בת שבע באה אל שלמה והשאלה שהיא מביאה איתה איננה שלה כי אם של מישהו אחר, של אדוניהו בן חגית. הוא מסר את השאלה לבת שבע והיא השליחה שחייבת להביא את השאלה לפני בנה. אנחנו נשים לב דווקא למילה אחת שמעוררת את תשומת ליבנו, המלה "קטנה". בלשון רומאית אומרים habent sua fati libelli, ובמסורת שלנו: "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל". ספרים תלויים במזל, נושאים תלויים במזל. דור דור ודורשיו.

נמעיט את עצמנו בלי לדון בעניינים כלליים; הנה לפנינו נושא מוגדר ביותר: לא גורלם של ספרים אלא גורלן של מלים. אנחנו באים לדון, כביכול, במילה קטנה והיא המלה "קטנה".

"שאלה אחת קטנה". כאן יש לנו עסק בסגנון, סגנון מקראי שאיננו אלא חלק מתורת הסגנון של כל הספרות העולמית בכל הדורות, לרבות אצלנו. עוד בטרם קמו בעלי סגנון וחוקרי סגנון מתוחכמים ומתועדים הרי עיקר עבודתנו היהודית הייתה חקירה בסגנון, ביודעים ובלא יודעים. המושג "פרשנות" הריהו "פרשנות סגנונית", בדיקת והבחנת הדק שבדק, בדומה ובשונה שבין המלים, שבין המשפטים, שבין הנושאים. מתיחת כל החושים להקשיב לצליליהן של המלים; לחוש אותן, לטעום אותן. בתורה כל אות ואות נמדדת, כפי שמספרת האגדה על ר' עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ וכל תג ותג תלי תלין של הלכות. מידת האינטנסיביות של הקריאה יורדת כשהיא נכנסת לספרי התולדה, אלה המכונים נביאים ראשונים. וכאן, דווקא, נתעכב.
נחזה בשאלה אחת קטנה.

לפנינו, סיפור החצר של המלך דוד. חצר מלאה תככים, מריבות, קנאה ושנאה על יד אהבות בוערות ואף שורפות. זאת חצרו של דוד. זאת דמותו של דוד. הנושא שלנו הוא מילה אחת. אבל מלים אינן חיות לבדן כי אם בהקשר.

אדוניהו בן חגית מרד באביו דוד. בזה נפתח הסיפור בספר מלכים. אולם לא דייקנו. ספר מלכים מתחיל בסיפור אחר שולי לגמרי, צדדי, טפל לכל עיקר שיהיה: מלך, אדם שהוא זקן וקר לו: "לא יחם לו" אם התחנכת בקריאה מקראית הרי תשאל את עצמך: מה עניין פתיחה זו אצל הפרק הבא אחריה?

קוראי המקרא האמיתיים שבכל הדורות הבינו שההבחנה בין טוב לרע, בין עיקר לטפל, בין גרעין לקליפה בטקסט המקראי בכלל, אין לה על מה לסמוך, כיוון שהמילה קדושה ומקודשת. יוצא שלכל המלים יש להן מה לומר. יוצא, אז, שההפרדה בין שולי לבין עיקרי גם לה אין על מה לסמוך. לא זו אף זו: יש כאן ספר ויש כאן עריכה ויש כאן בוודאי איזה סדר שהוא שאיננו יכול להיות מקרי. עד היום גישתנו היא גישת ההגיון ואם יש עלינו לגלות אותו. ההגיון איננו מופיע כי אם בצורה ברורה, בפרק כשאדוניהו בא לבקש מבת שבע שהיא תהיה שליחתו אל שלמה. שם שאלה אחת קטנה; שם מתפרץ, המובן של כל הפרק ובעיקר המובן והתשובה לשאלה למה פתח הספר כפי שפתח. ראוי לתשומת לב כי המקרא משתמש במשמעים שונים בתוך מילה אחת ובתוך מצב אחד. רוצה לומר שהסגנון המקראי אוהב דווקא את הכפילות ואת דו-המשמעות ואת תלת-המשמעות, וכן הלאה, בהבעה אחת. מפני שאם מבקשים לשקף את החיים וללמד את החיים ועל החיים, הרי כאלה הם החיים, רבי פנים.

אדוניהו ביקש שאלה: "ועתה שאלה אחת אני שאל מאתך אל תשבי את פני" בת שבע באה ואומרת בדיוק, כמעט, אותן המלים, "ותאמר שאלה אחת קטנה אנכי שאלת מאתך אל תשב את פני" "שאלה"; היא מוסיפה: "אחת". והיא חוזרת ומוסיפה: "קטנה" "שאלה אחת קטנה".

נבדוק מה היא השאלה. נחשוב מהו הקשר בין אדוניהו בן חגית, זה שמרד בדוד ותוך כדי כך, כמובן, מרד גם באחיו, - ו"מרד" פירושו של דבר: מוות של היריבים - אדוניהו זה מעז לגשת אל בת שבע, אם שלמה. דווקא בה הוא בוחר כשליחה. הוא האויב הגדול, בעקיפין, של בת שבע: הוא האויב של שלמה. ויש לו משהו לבקש משלמה. ודרך מי? דרך בת שבע. בוחר באויב(ת) כשליח(ה) לאויב.

ויש להבין לכוונותיו של אדוניהו. בת שבע עשויה להשפיע על שלמה. עשויה להיות מליצת יושר משובחת. עד כאן ההגיון. אולם צריך להעמיק עוד יותר: כיצד מקבלת בת שבע את השליחות? איך היא מגיבה? אם המלך, זאת שחייתה רק עבור הרגע הזה, המלכת שלמה והכחדת יריביו אחיו, אויביו. איך מקבלת בת-שבע זאת את האויב המושבע אדוניהו בן חגית הבא לבקש ממנה בקשה שתועבר לבנה המלך שלמה?

השתלשלות המאורעות מורה כי אדוניהו ידע שבחירתו טובה, שבת-שבע (נגד ההגיון הממוצע) תקבל את השליחות בסבר פנים יפות. "ותאמר בת-שבע: "טוב" זאת התגובה שלה. תגובה נוחה ביותר כאילו מוכנה מכבר. מידית, חיובית השאלה נראית לה ביותר, הכל נראה לה. נדיבה ואדיבה היא בת-שבע כלפי בקשתו-שאלתו. מוזר, לאהוב את האויב בנכונות כזו... אמנם הבקשה היא פשוטה כמעט וולגרית: "וייתן לי את אבישג השונמית לאישה" אבל האדון הזה, אדוניהו בן חגית, לא הסתפק בבקשה של בינו לבינה.

הוא מחבר לה מבוא, סיפח לה הקדמה: "את ידעת כי לי הייתה המלוכה ועלי שמו כל ישראל פניהם למלוך ותסוב המלוכה ותהי לאחי". אדוניהו מאשים את המצב הפוליטי ההווה, כי כס המלוכה הגיע לו, אמנם אח"כ הוא מתקן וגם לתיקון יש לשים לב: "כי מה' הייתה לו". אדוניהו בן חגית זה הוא אדם מאמין, הוא תיאולוג, הוא יודע את דרכי ה', החוטים הסמויים שפועלים מתחת ומעבר להיסטוריה ואיך מלך מלכי המלכים נוהג בהם ומתעסק בהם, ומדריך אותם: "כי מה' הייתה לו". בפסוק אחד צרף אדוניהו בן חגית דברים של רוגזה ושל התרסה "לי הייתה המלוכה" (בדרך הטבע ההיסטורי) אבל "מה' הייתה לו (בדרך התיאולוגיה). ויש להוסיף גם: בדרך האירוניה. אירוניה שכדאי לו להשתמש בה כיוון שהוא מדבר לא יותר ולא פחות מאשר עם אם המלך: בת-שבע.

בת-שבע איננה שמה לב לטעמים הטבעיים ולא להסברים התיאולוגיים. התשובה שלה מדהימה בנכונותה, בבהירותה, בהחלטיותה. אדוניהו מזכיר לה שהוא אויב שלמה, ובת-שבע... אוהבת את אדוניהו, כלומר מקבלת ברצון את בקשתו. הנה היא מוכנה לצאת ולעזור לאדוניהו. "ותאמר בת-שבע: טוב, אנכי אדבר עליך אל המלך" היא ממהרת, והיא נחפזת לקיים ולמלא את השליחות הזאת.

"ותבוא בת שבע אל המלך-שלמה
לדבר לו על אדוניהו
ויקם המלך לקראתה
וישתחו לה
וישב על כיסאו
וישם כסא לאם המלך, ותשב לימינו,
ותאמר, שאלה אחת קטנה אנכי שאלת מאתך,
אל תשב את פני
ויאמר-לה המלך
שאלי אמי
כי לא אשיב את פניך"

כך צריך לקרוא את סדר המאורעות. פעלים אחרי פעלים, שתיקות בין הפעלים, משפטים, משפטים, זה לאחר זה, שקטים, איטיים; מהאם לבן, מהבן לאם, בחיבה יתרה. התנועה הקטנה הזאת: "וישם כסא לאם המלך" הוא בעצמו. אתה רואה את הילד הקטן על יד אמו. בת-שבע או הבן, או שניהם ביחד, מכינים את הרקע, לו ציפה אדוניהו: רקע משפחתי, חם, לבבי, וזאת הפעם הראשונה אשר בת-שבע באה רשמית אל בנה, ואין להם אלא לדבר על . . . מי שרצה לאבד את שניהם מן העולם : אדוניהו בן חגית. "שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך". לב המלך חם. המלה "קטנה" בפי האם מקטינה את המלך, הופכת אותו לשלמה הבן - והנה התשובה. "שאלי, אמי" (שים לב: כמה רגילים אנו לשמוע במקרא המלה "בני", וכמה נדירה המלה "אמי" כוח המלה הזאת, אפוא, פורץ במלוא ההתרגשות). השאלה היא רק אחת ולא יותר מאחת. והיא קטנה והיא לא יותר מקטנה: "ייתן את אבישג השונמית לאדוניהו אחיך לאישה" לאדוניהו באשר הוא אחיך. האחווה צריכה להשתלט ולנמק ולרכך את הבקשה, את השאלה. וכאן אתה חוזר ושואל את עצמך: שאלה אחת קטנה?

"ויען המלך שלמה, ויאמר לאמו: ולמה את שאלת את-אבישג השנמית לאדוניהו ושאלי לו את-המלוכה! כי הוא אחי הגדול ממני ולו ולאביתר הכהן וליואב בן צרויה".

מדוע קצף שלמה עד הגבול המקסימאלי הזה שיגרום בסופו של דבר למותו של אדוניהו? שאלה, רק אחת, ורק קטנה מביאה לתוצאות איומות כאלו? אתמול נאמר לאדוניהו "לך לביתך" והיום עוד מעט וגזרו עליו גזרת מוות. שלמה מבין שמבקשים ממנו לא את אבישג השונמית אלא משהו שמסתמל באבישג השונמית. השם אבישג השונמית מכסה על משהו: זאת לא אבישג ולא שונמית אלא מה שמעבר לה, מה היא מייצגת: "שאלי לו את המלוכה". שלמה מפרש לבת-שבע מה ביקש אדוניהו; לא אישה ביקש; את המלוכה ביקש. האם מפרש נכונה? שמא נאמר כי שלמה פתאום נתקף בהתקפת קנאה בגלל אישה? אולי כן. מסתבר שהשאלה אינה קטנה ואינה אחת ואינה שאלה. היא פצצה. כתוב שונמית, קרי מלוכה - מפרש שלמה לאמו. והפירוש נכון. רק למראית עין.

ידוע: מי שלוקח את פילגש האב לוקח את מלוכת האב. כלל גדול הוא במקרא (ראובן, אבשלום, אבנר ...) הפירוש הוא נכון ובת-שבע משתתקת. אבל ידוע גם לשלמה, גם לבת-שבע - כי פירוש שלמה גם הוא מכסה על הפירוש הנאלם: קנאה, קנאה בגלל אהבה, אין לו לאדוניהו המסכן כל סיכוי לרשת המלוכה - כתיב השונמית קרי המלוכה, כתיב המלוכה קרי: אהבה, אהבה סוערת ומסעירה, כזאת שמקפיצה את המלך ממושבו והוא חדל להיות בן חמוד ונעשה לארי שואג. שלמה יודע את דברו: בת שבע מבינה את דברו: ואדוניהו דייק בשאלה שמסר לידי בת-שבע: לא מלוכה, רק אישה. שאלה באמת קטנה ואחת.

שלשה יש כאן, ועוד חסר הרביעי. כעת הוא איננו אבל היה כשאבישג השונמית הופיעה על הבמה בראשית פרק א', הוא דוד. נשוב לראות את ארבעתם מסביב לשאלה אחת קטנה: כיצד כל אחד מבין, כיצד כל אחד אומר, כיצד כל אחד מסתיר, כיצד כל אחד מפרש, ומה האמירה מתכוונת לומר ובעיקר לשתוק - ולהשתיק. פתאום תתבהר לעינינו הפתיחה ל"מלכים", זו המספרת על המלך דוד אשר "לא יחם לו". פתאום אתה מתחיל להבין מה הקשר בין הפתיחה לבין מרד אדוניהו, לבין שאלה אחת קטנה שגורמת, לסוף אדוניהו. אכן, עזה כמוות האהבה. לא שאתה מבין אלא שאתה חש, אתה מנחש. שים לב: בין המרידות שמופיעות במקרא לא הייתה אחת כל כך "בלתי מרידה", כל כך סמלית בלבד כמרד אדוניהו. "רכב פרשים וחמישים איש רצים לפניו" - זה הכל. בזה הוא רצה לתפוס את השלטון! מגוחך. הוא רצה להתנגד - ולא יותר מזה. הוא סיכן את חייו אבל רצה להוכיח שהוא מתנגד. מתנגד למה? לא ברור. או כן ברור: בסוף ברור, כשאתה יודע כבר מה הוא חיפש בלב ונפש: אבישג השונמית. והרי הבקשה הזאת היא שהביאה איתה אח"כ גזרת מוות. ידע אדוניהו על אפשרות זו. ובכל זאת הסתכן למות עליה. בקשה זאת - יש להניח - הייתה גם בתחילה הבקשה, המניע, המטרה שגרמו לכך שינהג בטיפשות כזאת, מבחינה של תכסיס מלחמה ומרידה, לאסוף רכב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו. אבל היה במעשה משום התמרמרות, הוכחת מרי. לא את השלטון הוא ביקש. ושלמה יודע את זאת כשהוא עונה לאמו. שלמה יודע היטב שלא את המלוכה דורש עכשיו אדוניהו. שלמה יודע כי בגלל אבישג השונמית היה מוכן אדוניהו למרוד באביו, בגללה. האשה לא הייתה גשר לשלטון; להפך: השלטון היה אמצעי להשיג את האישה. שלמה ידע, בפיקחותו הרבה, עד כמה שני הנושאים כרוכים זה בזה, מותנים זה בזה. הוא איננו מפחד עכשיו מאדוניהו. אבל הוא איננו יכול לוותר על האישה, אשר השלטון צמוד לה כצל.

אבישג (איך שלא נרצה לכנות אותה) הייתה בחיק המלך דוד, ועל פי המסורת המאוחרת, הייתה בחיק המלך שלמה. והרי לשם זה כתב הספר "והמלך לא ידעה", שנדע כי היא הייתה מותרת לשלמה, כפי שרוב המפרשים מסכימים להבין. אם כן, מה הם הכוחות שמתמודדים כאן? למה אבישג? (כי אותה אהב אדוניהו, אבל אותה אהב דוד, אבל אותה אהב שלמה?) ולמה בת שבע נבחרת כשליחה? למה בת שבע מקבלת את שליחותו? וכי היא אינה יודעת מראש מה יענה לה שלמה?

למה אומרת בת שבע "טוב" (פסוק י"ח) השעה שהייתה צריכה לענות הן כאם והן כאלמנה, רע?

ארבעה משחקים ביחד. בודדים, סגורים כל אחד במניעיו, מטרותיו. השיחות מעלות תחפושות של תקשורת. אומרים "טוב", אבל לא לטובתך כי אם לטובתי. גם לבת-שבע יש מניעים הגיוניים משלה. טוב לה שאבישג תצא מן החצר. מי זאת אבישג? היא ששכבה פעם בחיקו של המלך כאהובה, כחטופה, כצעירה, כיפה, כמושכת. הזמן עושה את שלו. "והמלך דוד זקן בא בימים", ובת שבע נשכחה. קורבנות רבים, קשיים וייסורים כבדים עברו על בת שבע. והראייה: בסיפור המקראי נעלמה בת-שבע עד שחזרה, בסוף.

ועוד מסתבר: אבישג השונמית הזאת לא במקרה נמצאה. ידעו את מי לחפש. ידעו את מי למצוא. ידעו עליה דוד, אדוניהו, שלמה... וכל עבדי המלך. כל הפתיחה למלכים א', נשמעת ילדותית, אבסורדית, כל ההתייעצות הזאת כיצד לחמם את גופו של המלך דוד, מתאימה לאחשוורוש, לא לדוד ולא לספר מלכים. אלא שהבימוי הזה הוקם כולו לכניסתה המאוחרת של אבישג לבמת החצר. והסיפור משתלשל בחינת גילוי טפח וכסוי טפחים מרובים. אדוניהו חשק בה. שלמה חשק בה וכתב (הוא או אחר) "שובי שובי השונמית". "ויכסהו בבגדים" זה חלק מן הכיסוי הסיפורי. העובדה המתפרשת על ידי העבדים כנושא של "קר וחם" היא עובדת אהבה: דוד ואבישג השונמית. והחצר מכסה לא בבגדים אלא בתירוצים, בסיפורים, את כניסתה של אבישג לחצר.
עובדה היא זעמו המתפרץ ללא הצדקה כביכול, של אדוניהו.
עובדה היא פעולתה, פעילותה של בת-שבע.
עובדה היא זעמו של שלמה לשמע השאלה הקטנה.

העובדות מתקשרות אלו באלו ובונות את הסיפור המתחבא בין השיטין. כל הגיבורים המשתתפים כאן מחפשים את הטוב. גם בת-שבע. וכשבת-שבע אומרת: "טוב" לאדוניהו, ל"טוב" היא מתכוונת. אדוניהו מבין: טוב בשבילו; בת-שבע מבינה טוב בשבילה: להוציא את אבישג השונמית הזאת מן החצר כי גם בת-שבע, לב יש לה ורגשות יש לה, והייתה מאד שמחה לו הצליחה לסלק את אבישג השונמית הזאת מכל מערכת הסיפורים והחיים האלו. בת-שבע קינאה על דוד שאבד לה; אך, בעיקר, על שלמה בנה שלא יאבד בחיקה של השונמית. "טוב" קפצה ואמרה, והזדרזה לקיים שליחותה למען... אדוניהו.

המלך דוד לא היה לגמרי זקן. יתר הסיפור שלאחר הפסוקים הראשונים בא ומעיד: אדם שעדיין שולט על עשתונותיו, יודע את דרכו, מה טוב, מה חשוב, מה כדאי, איך לעשות, איך לפעול. לא קר, כמוות. חם, חם כחיים התוססים. "ויכסהו בבגדים". הפתיחה מכסה גם היא, בלשונם של העבדים, מה שהתרחש בחצר המלך. והנה שאלה קטנה. קטנה לשלמה כיוון שהוא המלך: וכי יקשה על המלך לתת לאדוניהו אישה קטנה כי מכל המלכות אשר הגיעה לו איננו מבקש אלא אישה. השאלה, למראית עין, ולשמיעת אוזן, קטנה. אך לאדוניהו, לו, לאיש, לגבר, גדולה ועזה, עזה כמוות. עליה מרד ולא הומת, חזר ושאל ו... השיג את מבוקשו: למות. גדולה, גדולה בהשלכותיה, גדולה בכל הרגשות המגועשים ומאופקים בליבה של בת-שבע, הממהרת לרוץ אל בנה כדי להעמיד בפניו את השאלה.

צא וראה כמה משמעים יש במילה אחת, בבואה של המשמעים המרובים שיש בצעדי אדם, על יד ובתוך צעדי אדם אחרים. אלו ואלו משתלבים ובאמצע הדרך קשה להגדיר בדיוק מה כל צעד מכיל בקרבו, מה התחום של הכוונות המדויקות של האחד ומה הגבול של המטרות המסוימות של השני. ביחד הם בונים את הרשת. הרשת התחילה את טווייתה במל"א א', א - במלים שמכסות עיקר ומכניסות טפל; מלים שבספרות העמים בודאי שהיו נמחקות ולעולם לא היו נכנסות לעריכה כלשהי. אדם זקן, אדם שקר לו, מכסים אותו בבגדים וכו'. הקשר בין הבגדים לבין "יבקשו לאדני המלך נערה בתולה" הוא קשר רופף ביותר מבחינת ההגיון, השכל ואפילו הטבע. אלא שנעלמו כאן צעדים רבים ופרטים מרובים על מקומה של אבישג השונמית בתוך היכל המלך; ואלה שנשתיירו הריהם זיכרונות דלים, קלושים, תלושים. אבל הם נקשרים ונארגים בתוך המסכת הכללית של השתלבות הדרכים, והתמזגות הצעדים של הגיבורים השונים אלו באלו.

הגיבורה כאן, ללא כל ספק, היא אבישג השונמית שנזכרת כמה פעמים בסגנון של אגב אורחא. אולם מי שמגלה "את הסוד" הוא אדוניהו והוא עושה את זאת דרך "שאלה". שותפה לו בת-שבע. שותף להם שלמה המלך. כעסו הבלתי מוגבל מוכיח. הוא מסביר מה שכולם רצו לשתוק: כי אבישג השונמית שייכת למלכות.
צמודה לה. פיו הכשילו, אמר "מלוכה" ורמז "מלך". "שאלי לו את המלוכה כי הוא אחי הגדול ממני" (פס' כ"ב). אלה הן בדיוק המלים שאמר אדוניהו: "וכי לי הייתה המלוכה" (פס' ט"ו), אדוניהו התחיל ושלמה השלים. שניהם מסכימים: אומרים "מלוכה" ומתכוונים לאבישג השונמית, המלכה של כל אחד.

וממשיך ונואם שלמה: "כי הוא אחי הגדול ממני" (כב) והוא ממשיך ונואם ומעביר את הכל למישור המדיני ומכניס אנשים אחרים: אביתר הכהן ויואב בן-צרויה; יש בזה ניסיון ומאמץ לתקן את המעוות, למחוק לגמרי את הטעם האישי והפרסונאלי שהמלים "אבישג השונמית" עוררו בו בצורה של התמרמרות והתפרצות זועמת. בת-שבע יוצאת. בת-שבע שותקת - בת שבע גמרה תפקידה.

אבל המלך שלמה טרם גמר לדבר ולעשות: "וישבע המלך שלמה בה'". אדוניהו דיבר על ה' ועכשיו משיב שלמה בשם ה'. תיאולוגיה מול תיאולוגיה. שלמה מסביר: אין כאן דיון של אני-אתה-הוא אלא מלך, מדינה, פוליטיקה גבוהה, אביתר הכהן, נציג הדת והפולחן, יואב בן צרויה, נציג הצבא, ומעל לכול. . . ה'. "ועתה חי ה' אשר הכינני ויושיבני על כסא דוד אבי ואשר עשה לי בית כאשר דיבר כי היום יומת אדוניהו".

בגלל "שאלה אחת קטנה" המית שלמה ולמטרה זו הזכיר את ה'. בגלל שאלה אחת קטנה מת אדוניהו. ומה הם החיים אם לא אוסף קטן של שאלות אחדות קטנות, מכוסות במלים גבוהות, ניסוחים מכונפים?